סימן כא
עריכהא) חולין קי"א ב' תוד"ה הלכתא, וע"כ התם הוי טעמא משום דמין במינו בדאוריתא בטל, בנה"כ סי' צ"ג האריך שאין התו' והרא"ש חולקים על הרשב"א שהביא הטור סי' צ"ג שאם בשלו ירקות בקדירה של בשר מותר לבשל בה חלב אח"כ דכבר נקלש הבשר שבדופני הקדירה ואין ראוי לחול עליו שם בב"ח.
והנה בזבחים צ"ו ב' תנן רט"א בישל בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכ"א עד זמן אכילה, והנה נחלקו ר"ט וחכמים אם צריך מו"ש או לא, והנה לכו"ע אם הגעיל הכלי קדם שנעשה נותר א"צ מו"ש, כיון דאין בכלי בליעת קדש בשעת כלות זמן אכילתו, אבל הכא אין כאן הגעלה אלא בישול שני תוך זמן אכילתו, ואין בישול בשר הגעלה אף שיש בו גם מים מ"מ המים מתעבין ונעשה מרק ואין הגעלה אלא במים או בשאר משקין, ועוד דגם בצלי מתיר ר"ט, ועוד שאין הגעלה אלא באיכא ס' נגד הכלי והכא מתיר ר"ט אף דליכא ס' נגד הכלי, [ומיהו הגעלה הויא אלא שחוזר ובולע] וטעמא דר"ט אמר בזבחים צ"ז א' משום דכיון דמבשל בישול שני קדם שנעשה נותר א"א לחול שם נותר על הבלוע בקדירה שכבר איקליש טעמו בבישול שני ואע"ג דבבלע איסור לעולם הוא באיסורו אע"ג דאיקליש, אבל בבלוע היתר וצריך לחדש עליו איסור אין ראוי לחידוש איסור אלא טעם גמור ולא טעם קלוש, ואפשר דרבנן דפליגי ומצרכי מו"ש ס"ל דחלה איסורא דנותר אף על טעם הקלוש או דלא חשיבי להו לטעם קלוש אלא לטעם גמור, ולפ"ז גם בבישלו ירקות בקדירה של בשר ואח"כ בישלו בה חלב אסור, ואפשר דמודים חכמים לר"ט דלא חייל איסור נותר על הבלוע הקלוש, והא דמצרכי מו"ש, משום דכיון דאין כאן ס' נגד הקדירה והשלמים דהאידנא קבלו טעם שלמים דאתמול ומדין טכ"ע אין השני נאכל אלא לזמנו של ראשון והלכך צריך מו"ש מדין טכ"ע, אבל לפ"ז מו"ש דידי' אינו אלא מדרבנן דהא מין במינו אינו אוסר מה"ת משום טכ"ע, ולפ"ז צ"ל דבבישול לא דיינינן בנ"ט בנ"ט דאי גם בבישול נ"ט בנ"ט מותר א"כ אין הבלוע נעשה נותר ומותר לאכול השני עד סוף זמנו, ועוד דאם איתא דאסור לאכול השני אלא לזמנו של ראשון א"כ הדין נותן דאסור לבשל בו משום דממעט זמן אכילתו, ובגמ' ע"ז ע"ו א' משמע דגם לרבנן מותר לבשל בו שלמים דהאידנא, ועוד מוכח שם דמותר לבשל בו גם חטאת ואחריה שלמים, ואם איתא דצריך לאכלו כחומר חטאת היה בדין שאסור לבשל שלמים, ומזה הוכיחו תו' דהקילו בכלי קדש במין במינו שלא יאסור, וא"כ צריך טעם למה מצריכין חכמים מו"ש אם איתא דמודים דהבלוע איקליש ולא חייל עליו שם נותר, וזו קושית תו' זבחים צ"ו א' ד"ה ואם, וסיימו דאין סברא לומר גזה"כ הוא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן, ומלשונם משמע דגזה"כ הוא היינו משום שבלע נ"ט בר נ"ט אע"ג שאינו נותר מ"מ בעי מו"ש דסוף סוף יש כאן בלוע קדש לאחר זמנו, שהרי הקדימו לקושיתם אם נ"ט בר נ"ט מותר אף בבישול, ואפשר דטעמא דרבנן משום בלוע הראשון דאע"ג דאיקליש מ"מ בעי מו"ש.
ואמנם צריך ראי' דל"פ רבנן עלי' דר"ט בעיקר הדין דלא חייל שם נותר על הטעם הראשון אחר שבשל בו שלמים דהאידנא, ונראה דהרשב"א הוכיח כן מסוגיא דע"ז ע"ו א' דפריך שם דתנן השפוד והאסכלא מלבנן באור ובמתנ' זבחים שם תנן מגעילן, והאי מגעילן היינו בין לאחר שנעשה נותר מדין מו"ש ובין קדם שנעשה נותר שלא יהא טעון מו"ש, ומ"מ שמעינן דאע"ג דתשמישו ע"י האור מ"מ מהני הגעלה, ובמסקנא מסיק דהיכי דבלע היתירא מהני הגעלה ופי' הריטב"א דאותו היוצא ע"י הגעלה ראוי לחול עליו איסור אבל הבלוע בחזק שאין הגעלה מוציאתו מתבטל ע"י הכלי ואינו ראוי לחידוש איסור והלכך סגי בהגעלה אף אחר שנעשה נותר, [ודוקא בהגעלה גמורה אבל בישול ירק לכו"ע לא סגי כיון שכבר נעשה איסור], והנה דין זה הלכתא הוא לדידן שנאמר בגמ' לרבנן דר"ט ואין חילוק בזה בין קדש לחולין שהרי פריך בגמ' מגיעולי נכרים ומחלק בין איסורא בלע להיתירא בלע, וכן כתבוהו כל הפוסקים כמו שכ' בנה"כ שם.
אמנם מה שתמך הש"ך בנה"כ בזה דינו של הרשב"א בבישל ירקות בקדירה של בשר תמוה דהרי הרשב"א מיירי בליכא הגעלה שאין הגעלה בירקות [ואילו היתה הגעלה לית דינא ודיינא שהרי הרשב"א איירי בקדירה דמהני בה הגעלה אלא דבא להתיר בלא הגעלה ומשום דאיקליש ודוקא בבישל בעודו היתר] ודינו של הרשב"א נלמד מהא דר"ט דכל יום נעשה גיעול לחברו ואף בשפוד שצלאו בו בשר והדר צלאו בו דגים מותר לצלות עליו גבינה, ובזה עדיין אין הכרח בגמרא דמודים חכמים לר"ט, וזהו עיקר הנידון אי פליגי עלי' דהרשב"א בהא.
ב) ומקור דברי הרשב"א בזה הוא תירוצא דרבא ע"ז שם ורבא ס"ל דאי נעשה כבר נותר בשפוד לא מהני לי' הגעלה אף דבלע היתירא, אלא דאי בשל תוך הזמן ואיקליש בלוע הראשון וזה עדיין צריך מו"ש לרבנן כיון דסוף סוף איכא קדש לאחר זמנו בעולם אף אי לא חייל עלי' איסור נותר, מ"מ הכשירו בהגעלה אע"ג דתשמישו ע"י האור ואין הגעלה מפלטת כולו, כיון דכבר איקליש תוך הזמן והשתא איקליש בהגעלה אע"ג דהגעלה לאחר זמן אכילתו, ובגמ' דחי לה דא"כ הגעלה למה לי, ור"ל אי מהני איקליש שלא תחול נותר תהני ג"כ שא"צ הגעלה מדין מו"ש, ואי לענין מו"ש צריך שלא ישאר בכלי שום בלוע אף קלוש א"כ ליבעי ליבון ולא תסגי בהגעלה, ואפשר לפרש דלמאי דסתרו בגמ' תירוצא דרבא סבירא לן דלרבנן באמת דחייל נותר על הבלוע אף דבישל בקדירה תוך זמנו ולא ס"ל דאיקליש, ואמנם הראשונים ז"ל נקטו בפשיטות דל"פ רבנן עלי' דר"ט בהא וכמו דסבר רבא, והלכך התיר הרשב"א לבשל חלב בקדירה של בשר אחר שבשלו בה ירקות.
ואמנם הריטב"א בע"ז חולק על הרשב"א וקשה לעמוד על דבריו ז"ל שם ונראה שהוא מפרש דהגעלה דתנן מתפרש לרבא דהיינו הגעלה תוך זמנו בעודו היתר וזה גורם שלא יצטרך מו"ש, ומיהו בהגעלה לא סגי אלא בעינן שיבשל ג"כ תוך זמנו אחר הגעלה, ואז א"צ מו"ש, ומיהו הגעלה מהני שיהא מותר לבשל שלמים אחר חטאת ולא יצטרך לאכול השלמים בחומר חטאת וניחא קו' תו' [ולא נצטרך לומר דהקילו במין במינו] אבל אכתי אין הגעלה מהני שלא יצטרך מו"ש אם לא שכבר בישל ג"כ תוך זמנו, ובריטב"א הביא שהרשב"א הק' לפ"ז אי הגעלה מועילה לקלוש שאין אוסר עוד את המבושל בו למה צריך מו"ש, ותירץ דכשנעשה איסור גמור לא סמכינן על זה ונראה דלא ניחא לי' דיהא צריך מו"ש היכי דאינו אוסר תערובתו.
ואף לפי' ריטב"א היה אפשר לגרוס כגיר' דידן הגעלה נמי לא ליבעי דמ"ל איקליש חד זימנא ומ"ל איקליש תרי זימני אלא שהריטב"א לא גרס לי' וסובר דתירוצא דרבא לא אפריך, ומגיה הגי' משום דפירש דלרבא באמת א"צ הגעלה והיינו דקשיא לי' בגמרא דהא במתנ' תנן הגעלה, וע"ז תמה דבגמרא כל עצמם קשיא להו הגעלה דתנן ואיך יתכן תירוצא דרבא שאי אפשר לקיים הגעלה דתנן, אבל אינו מובן דודאי משמע דרבא מצריך הגעלה אלא דבגמ' קשיא להו דמ"ל הגעלה תרי זימני ומ"ל הגעלה חד זימנא וכמש"כ לעיל, והנה הריטב"א דלא גרס בגמ' א"ה הגעלה נמי לא ליבעי א"כ לא נתבאר בגמ' דלרבנן דר"ט מהני בישול להקליש רק בעינן הגעלה וגם בישול ומהני אף בשפוד, אבל בישול לחוד שפיר י"ל דלא מהני אף בקדירה ולכן סיים הריטב"א שלא נתבאר לגירסתו דינו של הרשב"א בבישל ירק בקדירה.
ג) והנה נתבאר דשפוד שצלה בו חטאת מגעילו אף אחר שנעשה נותר ודי בכך וכן בלע חמץ ע"י האור מגעילו אף אחר שש לדעת האומרין דחמץ מקרי היתירא בלע, וכמש"כ הש"ך בנה"כ, אבל דוקא הגעלה גמורה מהני לי' אבל צלה עליו מצה לאו כלום הוא, לאחר זמן איסורו [בלא"ה אסור שהמצה נאסרת] ואמנם שפוד שצלה עליו בשר וחזר וצלה עליו דגים אף אי הדגים מותרים בכותח מדין נ"ט בנ"ט, עדיין יש לדון אי מותר לצלות גבינה על השפוד ואילו הגעילו את השפוד הגעלה גמורה ודאי מותר לצלות עליו גבינה דאע"ג דתשמישו ע"י האור מ"מ בהיתרא בלע מהני הגעלה, אבל כאן שאין כאן הגעלה גמורה אף בקדירה לא שמענו עדיין להתיר בלא הגעלה, ואמנם דעת הרשב"א דבהיתרא בלע וגם הגיעול נעשה קדם שנאסר סגי בבישול להקליש ובזה אין ראי' מכרעת בגמ', ובזה חולק הריטב"א. [א"ה, וע"ע בסוגיא דזבחים צ"ו, בחזו"א קמא סי' ל"ז באורך].
ד) בש"ך סי' צ"ד סק"ד כתב בכף חולבת שתחבוה בקדירה של בשר ב' פעמים צריך ב' פעמים ס' משום שנשאר חלב בכף [ומיירי בתבשיל שאין בזה הגעלה גמורה וכמש"כ לעיל] וכשמוציאה מן הקדירה נעשה הבשר שבכף נבילה וכשתוחב פעם שני' מתוסף הבשר שנאסר משום בב"ח עם החלב שבקדירה שנאסר משום בב"ח וצריך ב"פ ס' [עי' לעיל סי' ט"ז סק"ג, וסי' י"ח בארך] אבל אם תחב פעם ג' א"צ ס' נגד פעם הג' מפני שכבר נאסר החלב ותו אינו אוסר משום בב"ח, ומיהו אי אמרינן חתיכה עצמה נ"נ גם בשאר איסורים צריך ס' נגד כל תחיבה ותחיבה, ובחוו"ד שם הק' דלא מצינו דחלב הנאסר מבב"ח אינו עושה בב"ח, ועוד קשה דגם בפעם ב' כבר נאסר החלב [ומש"כ הגרע"א לישב דבעוד הכף בקדירה לא נאסרה משום דאין בב"ח עד שיתנו שניהם טעם זה בזה וכדעת רמב"ן צ"ע, דא"כ החלב שבקדירה אינו נאסר ולמה צריך ב' פעמים ס' וכמש"כ לעיל שם].
ופי' החוו"ד דבאמת קיי"ל כהרשב"א דאפי' אם אין הגעלה גמורה מ"מ איקליש טעם החלב והלכך בפעם הג' אין החלב עושה בב"ח מפני שכבר איקליש ואע"ג שכבר נאסר החלב ובאיסור אסור אף אם איקליש מ"מ איסור זה הוא כדין שאר איסורים אבל לענין לחדש בב"ח הוי החלב כהיתירא וכיון דאיקליש אינו עושה בב"ח, והגרע"א בהגהותיו לחוו"ד, הק' דא"כ גם בפעם הב' לא יעשה בב"ח שכבר איקליש קדם שהוציא הכף וכשהוציא אין טעם הקלוש עושה בב"ח, ואפשר סברת החוו"ד דכל זמן שהכף בקדירה קשור חלב שבכף עם חלב שבקדירה ואינו נקלש עדיין ובשעה שמוציא הכף נשאר רק טעם מועט ונקלש ובשעת הוצאה כבר הוא יכול לאסור, וכיון דקלישתו ואיסורו נפגשין בב"א אמרינן דעדיין יש בכוחו לאסור ומיהו מסתבר דכיון דנקלש בב"א אינו אוסר.
ובעיקר הדבר נראה דהסמ"ק והטור לית להו הא דרשב"א וכמש"כ ב"י דא"כ א"צ ב"פ ס', ומיהו אי לא ס"ל כהרמב"ן י"ל דהחלב נאסר בעוד הכף בקדירה דאע"ג דאין החלב אוסר הבשר מ"מ הבשר אוסר החלב וכשמוציאו נעשה הבשר נבילה לא מטעם בב"ח אלא מחמת שאר איסורין, אבל לדעת הטור דלית לי' חענ"נ בשאר איסורים ע"כ לא ס"ל כהרשב"א, ואף אי ס"ל כהרשב"א בבישל ירק מ"מ בשר אינו מקליש טעם חלב כיון שגורם איסור וכמש"כ ב"י ונה"כ.
יו"ד סי' צ"ג ס"א. [א"ה, עי' לק' סי' כ"ב סק"ג].
יו"ד סי' צ"ג ש"ך סק"ו. [א"ה, עי' לעיל סי' ט' סק"ו].