סימן ד
עריכהא) חולין נ"א א' מתקיף לה רבינא דלמא חוט השדרה איפסיק כו', לקמן ס"ק ד' ה' ו' ז' נתבאר דעת תו' דכל בהמה אית לה חזקת כשרות הבאה מכח רובא, וכשנולד בה ריעותא כגון מים במוח ואין אנו יודעים אם המוח מקיפו, יש להעמיד על החזקה, אלא א"כ רוב פעמים של ריעותא זו מטרפת והיינו איסור שכיח טפי.
ודעת הר"י דלא מחשבא חזקה כיון דאתיא מכח רובא והאי בהמה יצתה מן הרוב דרוב אין מים במוחן הו"ל ספיקא דאוריתא ולחומרא.
ומיהו אם הספק בזמן כגון שנמצאת עכשו טריפה ואנו מסופקים על חלבה שמקדם מודה הר"י דמעמידין לה בחזקת רובא בזמן הקדום כיון דבזמן הקדום לא ידענו בה שום ריעותא ולא מקרי יצתה מן הרוב במה שהיא השתא טריפה.
ואם מצאנו בה שבר או נקב וספק אם נעשה מחיים או לאחר שחיטה, אם אין במה לתלות לאחר שחיטה טריפה לכו"ע דבחיים היא עלולה לישבר ולינקב כי החיים הם בעלי תנועה תמידית ובעלי כונניות רבות ומוכנה למכשולים טבעיים אבל לאחר שחיטה אי אפשר שתנקב ותשבר בלתי סיבה מן החוץ.
אבל אם יש במה לתלות א"כ לא אתרע רובא ומוקמינן לה בחזקת רובא.
והגר"א ז"ל בסי' נ' סק"ד, הסכים לדעת תו' דריעותא המסופקת אי הטריפה, מוקמינן בחזקת כשרות אם לא שהאיסור שכיח טפי, אמנם בס"ס נ"ה, הסכים לדעת הר"י דספק לחומרא, ותמך בראית הראשונים מסוגין דדוקא משום דשגרונא שכיח וחוט השדרה לא שכיח אבל בשוין אסורה מספק, ואפשר דהא דאמר שגרונא שכיח חוה"ש לא שכיח, היינו דא"צ בדיקה וכמו שפרש"י, אבל מספק צריך בדיקה לכתחלה אבל אין אוסרין בלא בדק.
ומיהו בנפלה כ' בשו"ע סי' ל"ב ס"ז דצריכה בדיקה והיינו אפי' בפחות מעשרה וכמש"כ הגרע"א בגליון והבדיקה מעכבת דאנו מחמירין כדעת הר"י דלא מהני חזקה בספק השקול ועוד דבנפלה פסיקת החוט שכיח טפי וכמו שהביא הגר"א שם גי' בה"ג.
ומה שהביא הגר"א עוד דבספק מחיים ספק לאח"ש בעינן שיהא במה לתלות ניחא גם לדעת תו' משום דמחיים שכיח טפי כשאין במה לתלות.
ובסי' נ' הביא הגר"א ראי' לדעת תו' מסי' ל"ט ס"ה בסירכא ספק כסדרן מכשרינן ושם בסט"ז י"ז בשני עדים מכחישים זא"ז אם היא כסדרן מכשרינן, וצ"ל דהר"י מודה בזה, דדוקא בספק מוח מקיפו למים או שדרן כרעא בתרייתא דהריעותא קבוע בה ויצאת מן הרוב, אבל בספק לן אם אנו רואין בה טריפות או לא שפיר אזלינן בתר רובא דאין כאן ריעותא קמן דאם סרכא כסדרן קמן לא יצאת מן הרוב דכסדרן היא בכלל הרוב ואף אי נחשוב סרכא כסדרן ריעותא קצת אכתי אין אנו מסופקים שע"י ריעותא זו תבוא לטריפות, ולא ריעותא זו עדות על טריפות, ואין הספק רק שמא אין כאן כלל ריעותא של סרכא כסדרן, אלא יש כאן סרכא שלכ"ס ובזה אזלי' בת"ר. [א"ה, וע"ע סי' ל"א סק"א].
יו"ד סי' ל"ג ס"ג. [א"ה, עי' לעיל סי' ג' סקכ"א כ"ב].
ב) יו"ד סי' ל"ג ס"ו ושט אין לו בדיקה מבחוץ כו' אם עוף הוא בודק הקנה כו' ואח"כ מהפך הושט ובודקו כו' הקשו הראשונים ז"ל אכתי דלמא הארס מבחוץ וסופו לנקוב וכמו בקנה לק' סי' נ"ז סט"ז דאפי' האדים כ"ש טריפה דזיהרי' מקלי קלי, ותירץ הר"ן דב' עורות דושט כב' אברים ואמרינן דסימנים קשים הם אצל דרוסה וכמו בהאדים הבשר כנגד הסימנים דכשר, והרא"ש כתב דבזמן דהארס בעור החיצון ולא עבר לפנים הוא ניכר גם מבחוץ, א"נ הקילו בספק דרוסה, וכ' הפר"ח דתירוץ הר"ן עיקר, והגרע"א בגליון הק' דאין תירוץ הר"ן רק לשיטתו דס"ל דשניהם אדומים כשרים דאע"ג דפנימי לקוי החיצון מגין וכשר וכן בשניהם לבנים הפנימי מגין אבל לדעת השו"ע [וכן הסכים הפר"ח] דשניהם אדומים או לבנים טריפה אף אם לא יעבור הארס לפנים טריפה דכיון דכל החיצון לקוי וכדאמר בקנה דזיהרא מקלי קלי ואפי' האדים כ"ש סופו ליפסק רובו א"כ אין מתכשר בפנימי לחוד, ונראה דלאו כללא הוא דהארס הולך ומכלה את הבשר דא"כ בכל מקום שהארס מונח תהא טריפה שהסימנים יהיו שמוטין והכרכשתא תהא שמוטה וכל המעים יוטלו מחיבורן וגם היא גלודה ואם הארס בעור החיצון של הושט יתפשט לכרס הפנימי והחיצון אלא כל שתלוי באבר חיותא נוח הוא להפסד ולהתבטל מתפקידו והלכך כיון דהארס בקנה במקום אחד כל הקנה חולה ואין רובו של קנה על מתכונתו ושלימותו שהרי טבע החי להיותו קשור אטם אל אטם להתפעל כולו ע"י פצע מקצתו ולהיות צמירתא בכולו, וכן המעים סובלים חלי ע"י הארס שבבשר שכנגדן וחצי החלי של הבשר יורים בבני מעים, אבל אין בשר שבצד הארס נחלה מן הארס שבצדו כיון שאין בבשר זה תפקיד מיוחד בנשמת החיים של החי.
וכן עור החיצון של הושט לפי' הר"ן דפנימי וחיצון כב' אברים אפשר לחשוב את הפנימי לושט ואת החיצון לבשר ואין הארס מתפשט לבשר.
ואע"ג דאין לושט בדיקה מבחוץ ואפי' אם יהי' הארס בכל שטח הושט לא יהא הארס ניכר מ"מ אין לחוש לזה שאין דרכו של הארס להתפשט כל כך ואף הגרע"א ז"ל לא הקשה אלא מחמת זיהרא מקלי קלי ולא משום חששא שהארס ממלא כל שטחו.
ג) ולהאמור י"ל דגם הטור ס"ל כהר"ן ולכן לא הצריך לבדוק בחוץ, וגם בודאי דרוסה מהני בדיקה ונתישבה קו' הגרע"א על הטור, וגם אפשר דכונת הרא"ש דאף בודאי דרוסה מיקילינן דכל דרוסה קדם בדיקה מקרי ספק דרוסה ומה דמיקילינן משום דלא שכיח שלא יהא ניכר בפנימי וכמש"כ הגרע"א והיינו דסיים הרא"ש וגם י"ל כו' ר"ל אפשר דלא חיישינן שלא יהא ניכר בפנים דלא שכיח, וגם י"ל דעל הרוב ניכר מבחוץ אף שניכר בפנים ומ"מ אינו רוב גמור דזימנין דעבר לפנים אבל שלא יהא ניכר בפנים ולא ניכר בחוץ לא שכיח כלל, ואין כונת הרא"ש שזה דבר מוחלט דבלא ניכר בפנים ודאי ניכר בחוץ ובניכר בפנים ודאי לא ניכר בחוץ דא"כ לא הו"ל להזכיר רוב, אלא ודאי כונתו דעל הרוב ניכר בכל ענין ומ"מ מחמרינן אבל כשלא ניכר לא מבחוץ ולא מבפנים אין מקום להחמיר, דלא שכיח כלל שלא יהא ניכר מבפנים בזמן שאינו ניכר מבחוץ, ובזה ניחא לשון וגם שמלת גם משמש בהוראת תוספת על הראשון, ואם בא לחדש תירוץ אחר היה משמש בלשון ועוד י"ל.
ד) יבמות ל' ב' תוד"ה אשה, ובפ"ק דחולין כו', מהא דספק בשחיטה דאמר ר"ה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ומפני זה אסר ר"ה חולין י' א' בנמצא הסכין פגום, וכן בלא בדק בסימנים שם ט' א', לא קשיא להו, דאיכא למימר דאיכא איסור שאינו זבוח כמש"כ תו' ביצה כ"ה א', והרמב"ן הק' באמת מהא דר"ה דאמר בחזקת איסור, ואין כונתו ז"ל דנימא דעומדת בחזקת היתר לשתשחט כמו דאמרינן הכא בחזקת היתר לשוק עומדת, דשא"ה דגירושי הערוה אינן אוסרין אותה לשוק אלא משנין דינה לכשימות הבעל, וכמש"כ תו' ל"א א' ד"ה נפל, אבל כאן קלקול השחיטה עושה אותה נבילה וכשם שעומדת להיות מותרת בשחיטה עומדת להיות אסורה בשאר הריגה, אע"ג דבשעת שהיה ולא נשחטו רוב סימנים עדיין אינה נבילה רק טריפה, מ"מ לא שייך חזקת היתר דגמר השחיטה לאו שחיטה היא ואין כאן שחיטה כלל, ומיהו י"ל דהעמידנה אז בחזקת כשרה שלא נטרפה, אבל עיקר הקושיא דנימא הכא העמידנה בחזקת איסור שהיתה מחיים, ואיכא חזקת איסור נגד חזקת היתר, ותירץ הרמב"ן דכיון דאין שינוי במיתה וכל מיתה מתרת לשוק והשינוי בא מצד אחר לא מקרי חזקת איסור, אבל התם לאו כל שחיטות מתירות והלכך הוי בחזקת איסור, והרשב"א תירץ דשחיטה המתיחדת בדינים מיוחדים וסתמא דמיתה לאו שחיטה היא, והלכך מה דקמן אינו מורה לן היתר, אבל הכא כיון דקמן צרת ערוה ובעלה מת קמן שהיא מותרת והאיסור הוא ע"י חשש שמא נשתנה ממה דקמן וקרובים דברי הרמב"ן והרשב"א להיות שוין, עוד תירץ הרמב"ן דלא שייך לאוקמה בחזקת איסור לשוק יותר מחזקת איסור ליבם וכיון דתרי החזקות אוסרות ליבם ממילא מותרת לשוק, ולכאורה תירוץ זה מוכרע ומדברי הראשונים ז"ל נראה שאין הכרח לזה, וצ"ל דיש מקום לומר שתועיל חזקת איסור לאסור בין לשוק בין ליבם וכעין שנים שהלכו בשני שבילין דבכל אחד לבדו דיינינן ומוקמינן ליה בחזקתו, ומיהו התם בתרי גופי והכא בחד גופא, ובס"ק דאמרינן דבחזקת היתר ליבם עומדת, אע"ג דבחיים איכא איסור אשת אח ואיכא למימר העמידנה על חזקתה, ולא שייך ההיא חזקה לאוסרה לשוק, מ"מ שפיר יתכן תירוץ הרמב"ן דכיון דמחזיקין מאיסור לאיסור שפיר איכא חזקת איסור גם לשוק [א"ה, ע"ע לעיל סי' ג' ס"ק י"ח, וחזו"א אהע"ז סי' קמ"ח לדף נ"ז ד"ה תוד"ה שחיטה].
ה) והנה תירוץ הרמב"ן והרשב"א הוא גם בס"ק דאמרינן בחזקת היתר ליבם עומדת אע"ג דהתם מחיים אסורה משום אשת אח, מ"מ כיון דאיסור אשת אח עומד למשתרי במות הבעל, וספק אם נשתנה הדבר, שפיר מוקמינן לה אחזקה שלא נשתנה ולא נתקדשה הערוה, וממילא בטלה ע"כ חזקת איסור, ואין חילוק בין להחזיק מאיסור לאיסור לחד איסורא כה"ג שעומד האיסור בחזקת להפקע בשעת מיתה, ומת, והספק מחמת שינוי מצד אחר, והריטב"א כ' דבבהמה איכא איסור אינה זבוחה ואין צורך לחילוקו של הרשב"א ז"ל ואע"ג דהכא בס"ק נמי איכא איסור אשת אח ליבם, בזה שפיר חלוק דין ס"ק מספק בשחיטה דהכא איכא חזקת היתר ושפיר איכא למימר דחזקת איסור אין כאן כלל כיון שהיה עומד ליפקע בשעת מיתה, ועיקר הקושיא משחיטה דהתם נמי ע"כ פקע אמ"ה, ואי חשיב התם חזקת איסור מ"מ, ה"נ ראוי למחשב חזקת איסור אף שעמד ליפקע.
ו) ובתו' שדנו דגם בספק דרוסה יהיה חזקת איסור י"ל דהוי ספק טריפה דבאמת איכא חזקת כשרות לענין איסור טריפה, ואיכא חזקת איסור כנגדה כיון דמחזיקין מאיסור לאיסור, והוי חזקה נגד חזקה והוי ספק, ואפשר דחזקת איסור עדיפא והויא ודאי טריפה, ונראה דקו' תו' הוא אפי' בס"ג וס"ק ואע"ג דיש כאן חזקת הערוה מ"מ הוי חזקה נגד חזקה ולא חשיב תרי חזקה לקולא דבחזקת היתר לשוק עומדת, דלפום מאי דסברי דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה אף שע"כ נשתנה האיסור והיה עומד להיות מותר, מסתבר דה"נ לא חשיב חזקת היתר לשוק כלל, ובש"ש ש"ה פ"ז כ' דקו' תו' מהא דאיתבי' אביי לקמן דהתם ליכא חזקת הערוה.
ל' ב' תוד"ה אשה, ומשמע דוקא כו' דאיתיליד אחר שחיטה כו' דבשעה שנולד הספק היתה עדיין בחזקת איסור, אע"ג דבבא זאב נמי מספקינן שנטרפה מחיים ולא הותרה מעולם מ"מ כיון שאפשר שנקבן הזאב כה"ג לא אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור ודוקא שהריעותא היתה מחיים, אז מהני איסור הראשון, ואפשר דבאמת ההיתר דבא זאב משום שיש במה לתלות וכה"ג חזקה שלא נטרפה עדיפא מחזקת איסור הראשון, ומיהו בספק בשחיטה לא מהני אף אם יש במה לתלות כמו שיבר עצמות לר"ה דהתם חזקת איסור איכא וחזקת היתר ליכא, ואף למאי דמסקו תו' דלא מחזקינן מאיסור אמ"ה לטריפה, מ"מ בספק בשחיטה אסור אף שההיתר שכיח יותר כדאמר חולין י' א' ועיי"ש בתו' ד"ה סכין, משום דמקרי חזקת איסור כמש"כ הרמב"ן והרשב"א או כמש"כ תו' וריטב"א משום חזקת שאינו זבוח, ולפיכך גם בספק ניקב הושט כיון דלא מהני שחיטה והוי נבילה הוי ספק אם נשחטה ולא דמי לגירושי ערוה דמשנין אותה להיות זקוקה, ואין משנין מעשה המיתה, וכן ספק קדושין משנין אותה להיות אינה זקוקה, אבל הכא אין נקב הושט משנה שלא תועיל שחיטה כשרה אלא שבאמת לא נשחטה ונתנבלה, ואע"ג דבשעת הספק שהבהמה עדיין בחיים הוי ספק טריפה, ושייך לאוקמא אחזקה מ"מ אין חזקה זו מכרעת שתוכל להשחט בהכשר, והרי גם בספק שהה עדיין היא בחיים ואין כאן רק ספק טריפה, ובאמת ספק נקב הוי ספק שהה, שמקום הנקב חשיב כשחוט כבר, ואף אם שוחט שלא במקום נקב לא חשיב שחיטה כנגד הנקב שכבר הושט חתוך במקום הזה, והיינו טעמא דנקובת הושט הוי נבילה, ולפיכך צ"ע מש"כ בזה בש"ש שם פ"ו, והגרע"א בתשו' סי' קס"ז לחלק בין ספק שהה לספק ניקב הושט. [ומיהו למש"כ תו' כתובות ע"ה ב' ד"ה ספק, דחה"ג עדיף מחזקת טומאה לר' יהושע ה"נ בספק נקובת הושט איכא חה"ג, ועי' חזו"א אה"ע נשים סי' פ"ב ס"ק י"ב].
ז) ולדברי התו' בנולדה ריעותא מחיים ואין האיסור שכיח יותר כשרה מחמת חזקה, ובש"ך יו"ד סי' נ' כתב לפרש דכל זה לרבה אבל אביי ורבא פליגי ולדידהו מחזיקין מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק והוי ספיקא מעיקר הדין והא דאמר תרי ותרי נמי ספיקא דרבנן כו' ואשה אוקמא אחזקה היינו לרבה, ועי' ש"ש שכ' להוכיח דדברי תו' למסקנא, וכן משמע בתוד"ה אי, שכ' למסקנא זו בקדושין בכת אחת שריא להתיבם, וכן בכתובות כ"ג א' כתבו דס"ק לה בקדושין אסורה, ומנ"ל חומרא זו כיון דהכא מעיקר הדין מחמרינן, והלכך צריך טעם לדעת ר"י והרשב"א והר"ן שהביא הש"ך שם דס"ל דבריעותא והוא ספק השקול אזלינן לחומרא וחומרא דספק קרוב לו ס"ק לה לא נאמרה אלא בהאי ספק או שלא נאמרה אלא בספק ערוה וכדמשמע בתו' דאם אין שכיח יותר לאיסור מותר, גם ברשב"א חולין י' מבואר דמעיקר הדין אסור דהוי ספיקא דאוריתא, ובש"ש שם פ"ט כ' דטעמם דמחזיקין מאיסור לאיסור ומחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טריפה ודבריו ז"ל תמוהין הרבה דאין דברי הרשב"א אלא בספק בשחיטה שאין שחיטה קמן שכל מיתות אוסרות והשחיטה הכשרה היא יחידית מכל מיני ההריגות והמיתות, והלכך בספק היא בחזקת שלא נתחדש בה מעשה השחיטה, אבל כששחוטה קמן וכבר ברור לן שנטהרה מידי נבילה ומאיסור שאינה זבוחה, רק ספק אם נתחדש בה טריפות בזה ודאי לא גרע כאן מספק קדושין דאמרי' בחזקת היתר ליבם עומדת ולא מחזקינן שנתחדש בה שינוי, והכא עדיף דהתם מספקינן לה בחזקת איסור אשת אח, והכא איסור אמ"ה ואינה זבוחה ונבילה ודאי ליכא, והיכי נחוש שנתחדש בה טריפות וכבר כתב כן הש"ש פ"ו לדעת רש"י, ולמש"נ הן הנה דברי הרשב"א.
ואפשר לפרש דעת הר"י וסיעתו, דרוב בהמות כשרות אין להן דין מוחזק בכשרות אלא מכח רובא מתכשרין בכל נידון, והלכך באתיליד ריעותא מחיים דנפקא לה מרובא אסורה מספק, ובחלב מכשיר הר"י אם אפשר לתלות סמוך לשחיטה משום דבזמן ההוא אמרינן בה רוב כשרות, כיון דבשעה ההיא לא ידעינן כלל ריעותא, ולפ"ז נמצא שבור וספק אי מחיים אי לאחר שחיטה בדין הוא להכשיר, והא דאסר הר"י נראה דספק לאחר שחיטה לאו ספק הוא, דאין לתלות לאחר שחיטה אלא בסיבה ידועה ונראה דהתו' מודים בזה דדוקא בא זאב חשיב ספק אבל בלא"ה אין להסתפק שנעשה לאחר שחיטה.
ח) בע"ה אור ליום ה' י"ג חשון העת"ר.
יו"ד סימן ל"ד סעיף ב' בהגה' ולפי מה שיתבאר כו', יעוין בט"ז וש"ך, וכבר האריך בנה"כ שע"כ מוכרח ברא"ש ורי"ו דחיפוי רוב הקנה הוא שיעור גדול, וכ"כ הגר"א ז"ל בביאור, וכן יש להוכיח מסברא דאי איסר גדול מחיפוי רוב בשור הגדול א"כ ימצאו דקות שאין בהן איסר בקנה דידהו ובגמ' מבואר דלא מש"ל אלא בעוף, אמנם החשבון שהביא בנה"כ ע"פ משקל השעורות אינני מבין שהוא משקל הכסף צרוף אבל לא ידענו כמה משקלה עם שאר המתכיות שבה, וכמדומה שהאיסר הוא של נחשת כלו, אלא שהיה שויו ד' שעורות כסף ולכן הוא אוקיר וזיל כדאמר בקדושין י"ב ויעו"ש י"א ב', ובזה אין מקום גם להוכחת הגר"י ז"ל במטה יונתן שע"כ הוא קטן מסלע, עיין רש"י קדושין ב' א' ועיי' תו' מנחות ק"ז א'.
ונראה דודאי לא יחלוק הרשב"א ז"ל בזה וכן נראה מלשונו שכתב טעמי' להכשיר בדליכא רוב החיפוי משום דלא חמיר בהמה מעוף, ואי היה כונתו משום דע"כ ליכא כאיסר בחיפוי רוב היה מבאר דבריו, להוכיח בשיעור איסר, אבל לשונו משמע דאין אנו צריכין לחוש שמא יש בו איסר דבלא"ה כשר.
ונראה טעמי' דהוא ז"ל סבר דשיעור איסר אינו משתער בשור הגדול ובדקה לפי ערך כמש"כ הרא"ש אלא גם בדקה שבדקות אינו פוסל כ"א באיסר, וטעמא דכל שאין אויר פתוח אליו בריוח אינו מזיקו, וחסרון גרגרת אינו פוסל אלא משום הפסד פעולת הנשאר, ולכן כל שאין החסרון כמדתו אינו מפסידו, אלא שבעוף חדשה תורה שאיננו תחת שיעור הזה, ושלא תפסול בו חסרון, אלא בחיותו המועט פוסל כל שמקפלו ומניחו כו' ומפרש הרשב"א ששיעור הזה הכשר בעוף כש"כ בבהמה דא"א לומר טעם ההכשר בעוף משום שאינו פתוח בשיעור המפסידו שהרי באותו פתח אי הוי בעוף הקטן ממנו שהיה בנקבו רוב לחיפוי הקנה, את מטריפו, וע"כ דהוא משתער לפי הנשאר בקנה וא"כ גם בבהמה אין הפסד בנקבו כל שא"ח רובו והא דאמר עד כמה תחסר עד כאיסר היינו לאחר דאיכא חיפוי רוב, ול' הגמ' בעופא מאי אינו דרך שאלה אלא שמסדרי הש"ס מסרו לן כי יש בזה הלכה שיעור בעוף ושיעור בבהמה, בבהמה שיעור קבוע לכל, ובעוף שיעור משתנה לכל אחת ואחת וממוצא הדברים למדנו דשיעור המשתנה ודאי שצריך שיושלם גם בבהמה אלא בבהמה עדיין אין מפסיד עד שיהי' האויר פתוח כאיסר משום דחיותה רב וכל שיש שיעור הזה בין בגסה ובין בדקה פסול אחרי שיש בחסרון שיעור חיפוי הפוסל.
והנה הרשב"א ז"ל סיים בצ"ע, ואף אם נימא דבבהמה לעולם אסור בכאיסר מ"מ נראה דפי' הרשב"א דשיעור איסר שוה לגסה ודקה מוכרח, דאי תימא דלעולם משתער לפי ערך, וא"כ אחרי שבשור הגדול שיעור דא"ח הוא גדול מאיסר א"כ בכלהו כן לפי ערך האיסר והחיפוי, ובעוף הקילו משום שהנקב מועט אינו מזיק, הגע עצמך הרי שיש כאן בהמה דקה שבדקה ועוף גס והנקב שבבהמה קטן מהנקב שבעוף והטרפת את הבהמה שחיותה רב והכשרת את העוף, כיצד בבהמה שיערת לפי ערך איסר והוא שיעור הפחות והיה בנקב שיעור הפוסל ועדיין אין בו לחוף רוב קנה של עוף הקטן ממנו רק מעט ובעוף שיערת לפי שיעור א"ח והכשרת וע"כ דלעולם משערין כאיסר בבהמה, וא"ת דבעוף הגס נמי משערין לפי ערך וכמש"כ הרי"ו הובא בב"י, תקשה כמו כן בב' עופות א' גס וא' דק ואתה מטריף את הגס בנקב קטן ומכשיר את הדק בנקב גדול.
ובאמת דברי הרמ"א שפי' רוב רוחב קנה של עוף, ומאי פשיטותא הלא לפי מש"כ הרמ"א דעת הרא"ש בס"ד דמשערין לפי ערך א"כ בדקה הוא ג"כ לפי ערך, ובסברא זו דלשער לפי ערך להדקה לא הביא מי שיחלוק על הרא"ש א"כ פעמים שיש בדקה שיעור איסר לפי ערך אף שאין חופה רוב קנה של עוף, וע"כ צ"ל דבכה"ג מכשרינן בבהמה כיון דבעוף כשר, ואכתי צ"ע דהא לדעת הרא"ש גם בעוף טריפה לפי ערך אף שאין בו כדי חיפוי בחסרון שלם, וההיא דחיפוי בכנפה אתמר, וצ"ל דקים לן דלעולם אין בבהמה שיעור איסר לפי ערך כל שאין חופה בעוף אבל אכתי קשה מעוף הגס לפי' הרי"ו וצ"ע.
כתב הב"י בשם הרי"ו וז"ל יש מ"ש שאם הוא עוף גס ויש בקנה כאיסר משערים בו כאיסר כמו בבהמה וי"מ דעוף דאין חיותו כ"כ כמו בהמה לא שיערו בו כאיסר אפי' יש ברחבו כאיסר וראשון נראה עיקר עכ"ל ונראה דדעת הרי"ו ג"כ דאיסר הוא בין לדקה ובין לגסה דאי לפי ערך א"כ בעוף גס משערין לפי ערך ומטריף בשיעור פחות דאע"ג דהכשירו בעוף הדק משום שהנקב קטן מאד ואינו מזיק משא"כ בעוף הגס, א"כ מאי האי דקאמר וי"מ דעוף דאין חיותו כו' מאי נתינת טעם הוא שאין חיותו אדרבה הי"מ מקילים דבעינן שיעורא רבה, והו"ל למימר כיון דסוף סוף הנקב קטן אינו מזיק, אבל אי סבר דאיסר הוא ג"כ לדקה וה"ה לעוף הגס לדעה ראשונה שפיר מתפרש הי"מ, והרי"ו הסכים לדעה ראשונה דלא אמרו שיעור המועט באותו שמש"ל שיעור המטריף דכאיסר וכשאמרו עופא היינו שנאמרה הלכה באותן דליכא שיעור כאיסר מטריף ברוב חיפוי.
ומבואר מזה דהרי"ו נטה מדעת הרא"ש וכ"מ בלשונו בב"י בד"ה וכתב ר"י כו' ואם תשער כך בעוף לא תמצא בו איסר כו' וא"ת הכל לפי גדלו כו' וא"ת שנשער כו' נראה מתחלת דבריו שיש מקום לומר שיהא כאיסר גם בעוף אלא מפני דליכא ע"כ לבקש שיעור אחר וקאמר דא"ת לפי ערך הוא קטן מאד ואף אם תחשוב את הנקבים לחודי' וזהו וא"ת הראשון וכשתאמר בכנפה לצרף גם השלם יהי' חומרא גדולה ולזה מסיק דלעולם שיעור איסר לעולם אלא באותן דליכא בהו איסר יש שיעור אחר וזהו שדקדק בעוף הגס שיש בו כאיסר אין דינו משתנה מבהמה וכ"כ בהדיא הרי"ו בנפחתה דמשערינן בחיפוי רוב משום שאינו סובר כהרא"ש דמשערין לפי ערך וע"כ דגם בחסרון גמור שיעורי' בחיפוי רוב כדעת הרי"ף, והב"י והב"ח תמהו עליו, וצ"ע איה מצאו בדבריו שסבר כדעת הרא"ש.
שם סעי' ד' בעוף כו' ובהגה ואם נחסרה כו' נראה פשוט דלדעת הרא"ש גם בכנפה אם יש בנקבים לחוד לפי ערך בעוף טריפה אף שאין חופה וכיון דלא קים לן בשיעורא דאיסר, צריך לן לדעת כמה יהא בחסרון וכמה יהא בשלם שיצא מספק שמא יש בו כשיעור כאיסר לפי ערך טרם חיפוי.
הא דפי' דבעופא ליכא בקנה דידי' כאיסר נראה דאין פי' אין פיו רחב איסר שהרי ברחב איסר הוי היקפו ג' איסרין, ושפיר מש"ל נחסר הקנה כאיסר ורובו לא נפסק אלא נראה דפי' שאין בהקפו כל כך שישטח עליו איסר קדם רובו, ואע"ג דאכתי מש"ל דין נחסר ברצועה מ"מ אותן שאין להן ציור חסרון בעיגול ישר נתנה להם התורה שיעור אחר, ולפ"ז כל שאין בנקב כרוב הקף קנה עוף ידעינן שאין בו כאיסר ולדעת הרשב"א והרי"ו דלעולם משערינן בכאיסר יש להכשיר, ושיעור זה הוא גדול הרבה משיעור הרמ"א חיפוי רוב קנה עוף, וגם החסרון יש לשער כפי כדוריתו ולא ישר בקו מתוח מאמצעיתו לאמצעיתו וכל השיעורים הוא במלאוי השטח ע"פ חכמת התשבורת בין ברצועה ובין בנקבי הנפה, בין לענין חיפוי ובין לענין כאיסר כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה.
ומיהו ל' הפוסקים משמע רחב הקנה לכן צ"ע בזה ועכ"פ אין איסר כרחב קנה עוף, וזהו יותר משיעור הרמ"א בחיפוי רוב, ול' הר"ן בעוף שכל הקף הקנה אינו כאיסר כו' עיי"ש.
ובפשוטו נראה דגם דעת רש"י דבדקה ג"כ כאיסר דאל"כ מה טעם בזה שאין בקנה כאיסר הלא גם בדקה אין השיעור כאיסר וכש"כ בעוף אלא משום שהנקב לפי השיעור קטן לא מסתבר שמטריף, ולא בשיעור שיהא הקנה כאיסר תליא, וגם אי בעוף הגס דיש בקנה כאיסר משתנה הדין ודאי תקשה מנ"ל להפוסקים זאת דלמא כל עוף אין פוסל לפי שיעור האיסר שהנקב קטן מאד ואינו מזיק וכן נראה דעת הר"ן דלא כהרא"ש אלא לעולם בעוף משערינן חופה בין אם הנקבים סמוכות שמצטרף השלם שביניהן ובין כשהנקבים מרחקות שחשבינן את הנקבים לחודי' יעו"ש בסתימת דבריו ז"ל.
נראה דבכל עוף יש להכשיר באין בחסרון שיעור חיפוי ואף בעוף הגס ואע"ג דמבואר בדברי הרי"ו דיש עוף גס שיש בקנה דידי' שיעור איסר נראה דמ"מ לעולם אין בחיפוי רוב שיעור איסר דלא ראינו בפוסקים מי שחושש בעוף דלא מהני בו חיפוי רוב, וכש"כ לדעת הרשב"א, ולפ"ז יש לשער גם בבהמה בחיפוי רוב עוף הגס, אם פי הקנה קצר ואמצעיתו רחב יש לעיין באיזה מקום משערינן את החיפוי.
ט) בפ"ת סי' ל"ט סק"א כ' בשם ג"ש בעובדא דנקרע עור הריאה והיתה סרכא על עור זה והעבירוה להכשיר, אע"ג שאי אפשר לבודקה בנפיחה והש"ך ס"ק ל"ד כתב דנוהגים לבדוק אחר מיעוך מ"מ בהפ"מ יש להקל במקום דאי אפשר לבדוק.
והנה פשוט בפי הש"ך והג"ש וכל הפוסקים שהנהיגו את הבדיקה לאחר מיעוך שאם תבצבץ ודאי יש להטריף ואע"ג דלעולם יש לתלות את הבצבוץ במשמוש ידא שמיעך בכח מ"מ אין להקל כיון דהסרכא היא בחזקת איסור או ספק איסור עד שיודע לך שעברה ע"י מיעוך ולכו"ע אם נאבדה ריאה הסרוכה טרם שבדקוה אם עוברת ע"י מיעוך טריפה, ואף אם התחיל לקלפה וטרם שגמר קליפתה נאבדה אסורה, א"כ אם תלש חוט השערה בכח נמצא דמקום הנתלש נאבד טרם שמיעך ושיעור סרכא הוא כחוט השערה וכמש"כ ב"י סי' ל"ט בשם רי"ו, והרי הזהירו שלא לנתק בכח וכתבו דהמנתק בכח מאכיל טריפות ואיך נכשיר את זו שמבצבצת מפני שנתלה שנתק בכח, ואף באומדנות של העין לקבוע איזה היא שורש הסרכא ואיזה הפשטתה אי אפשר, שאין האומדנות עדות בכגון זה והרבה פעמים יקרה חוטין דקין שאינם עוברים, ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים ז"ל עמודי הוראה שלימוד ערוך בפיהם שאם מבצבצת אחר המיעוך טריפה שלכן תיקנו לבודקה אח"כ ולברר אולי היה המיעוך בכח, והג"ש לא התיר אלא במקום דלא נבדק וקריעת העור היתה סביבת הסרכא ובזה סתמא עברה בנחת והריאה שלימה אבל כשהריאה נקובה בפנינו ממ"נ אי המיעוך היה בנחת ולא נקב הריאה הרי טריפות לפנינו שהרי נקובה ואי תלישת הסרכא נקבה הריאה הרי נתק סרכא בכח ואין זה מיעוך, ואי איכא דוכתא דמכשירין זה אין זה מנהגא.
ואילו נהגו שלא לבדוק היו עוברים על דברי רבותינו ז"ל אבל לא היתה המכשלה כל כך בעיקר של איסור הבשר, אבל עכשו שבודקין בנפיחה ומכשירין כשתבצבץ עוברים על דברי רבותינו שאמרו לבדוק ע"מ להטריף כשתבצבץ, ולא ע"מ להכשיר, וגם מכשילין באיסורא.
י) הרא"ה בבד"ה כתב דדוקא בושט וריאה לא מהני קרום מחמת מכה אבל בשאר טריפות מהני קרום מחמת מכה, והרשב"א במ"ה כתב שהוא נגד כל חכמי ישראל, ובאמת לא הובאה דעת זו בטוש"ע, ורש"י ז"ל חולין מ"ג א' ד"ה אינו, פירש דכל נקובי טריפות לא מהני להו קרום וכבר הכריח כן הרשב"א מסוגית הגמ' וכן נקטו התו' בפשיטות חולין נ' ב' ובס"פ במה מדליקין דניקב המסס והבריא טריפה, ובאמת גמ' ערוכה היא חולין נ"א א' במחט שנמצאת בביה"כ וקורט דם מבחוץ טריפה דאמרינן שנקב והבריא דהא במקום ידוע יש בדיקה מבחוץ למחט [דהא בדיקה זו חיובית וכמש"כ הגרע"א בגליון סי' מ"ח ס"ח] והיה נראה דלא ניקב קמן ומ"מ טריפה הרי דגם בביה"כ לא מהני הבריא, אמנם ל"ק להרא"ה דמודה הרא"ה במחט שנקבה דלא מהני הבריא דהא הרא"ה ביאר דכל שנטרפה פעם אחת לא מהני לה רפואה אלא זו שמוכנה בידי שמים לרפואה בלי השתדלות בני אדם לא נטרפה מעולם ואין אנו בקיאין בדבר ומן הסתם כשאנו מוצאין נקב מחזקינן שאינו עתיד להתרפא, אבל כשראינו שנתרפא מחזקינן שלא נטרף מעולם שהיתה רפואתה מעותדת מראש, ולפ"ז בנקב ע"י מחט שאינה ראוי' לרפואה בשעה שהמחט מעבר לעבר כבר חלה עליה טריפות ואף אם תבריא אינה חוזרת להכשירה ואפשר שלא תרפא ואף אם תבריא סופה לסתור.
והלכך אין לנו שום סניף להקל מדברי הרא"ה אף במקום דיש צדדין להקל ואצ"ל במקום דליכא שאר צדדין דלא שבקינן רש"י ותו' והרשב"א וש"פ להקל באיסור דאוריתא, אף אם היתה כן דעת הרא"ה, אבל למש"כ אין דעת הרא"ה אלא בניקב ע"י חולי אבל לא בניקב ע"י מחט, והלכך מחט שתחובה מצד אחד ויש שביל ניכר עד לחוץ הויא טריפה ודאית אף שנתרפאה.
יו"ד סי' ל"ט ס"ה. [א"ה, עי' לעיל סק"א].
יא) חולין מ"ח א' ר"נ בדר"י בדק לה בפשורי, ד' ר"ת והרמב"ם והרז"ה דר"נ מכשיר ע"י בדיקה אף בליכא מכה בדופן והעלתה צמחים והלכה כמותו דאף רבא דאמר מייתינן סכינא דחליש פומי' כו' היינו כדי שאם לא ימצא מכה בדופן יבדוק בפושרין והא דאמר ואי לא מחמת ריאה הוא וטריפה היינו שיש לנו לחקור שמא מחמת ריאה הוא וטריפה וצריכה בדיקה, ובזה ניחא קו' הר"ן למה לן סכינא דחליש פומי' הלא אין אנו צריכין רק לראות אם יש מכה בדופן ולמה האריך רבא לדקדק באופן הפירוק אבל לפי' ר"ת ניחא שצריך זהירות שלא לנקב הריאה ונפסיד הבדיקה, וכ"ד הרשב"א לשיטת רש"י דגם לרבא מהני בדיקה, ור"נ מצריך בדיקה אפי' איכא מכה.
והק' הר"ן מאי מהני בדיקת פושרין הלא בין אם אין סירכא בלא נקב ובין אי טעם סירכא משום שסופו לנקוב לעולם לא תבצבץ, ותירץ דמ"מ לפעמים לא נסתם עדיין ופעמים כבר נתפרק, ואינו מובן כיון דחיישינן מן הדין שהסירכא מן הריאה [לדעת הר"י שכתבנו לעיל סק"א מחמרינן מספק ולדעת תו' משום שסירכא מצוי' בריאה], וכש"כ בהעלתה צמחים מאי מהני בדיקה כיון שאפשר שאינו מבצבץ משום שהנקב סתום, וע"כ צ"ל דר"נ סבר דמן הדין אף בהעלתה צמחים וליכא מכה בדופן כשר משום שאין הריאה קולטת הדופן וכמש"כ הר"ן אלא דמחמיר לבדוק, ונראה לפ"ז דאם נאבד בלא בדיקה כשר, אבל א"כ ר"נ פליג על ר"נ ואבימי בעיקר הדין ומכשיר דיעבד בלא בדיקה, ובמאי דאמר ר"נ בדק לה בפשורי כלול שניהם דמכשיר בנאבד בלא בדיקה, ומצריך לכתחלה בדיקה.
אמנם בס' המאור משמע דבדיקה זו באמת מברר שהוא מן הדופן לא מן הריאה שהרי מפרש דגם רבא דאמר מן הריאה הוא וטריפה היינו דצריך לבדוק והרי רבא מפרש דברי ר"נ ואבימי ולא פליג עליהו ומ"מ מכשיר בבדיקה, וע"כ דסירכא כל דהו לא תקלוט את הדופן ואם הריאה קלטה את הדופן ע"כ מכה גדולה היתה בריאה ואי אפשר שלא יהא ניכר הנקב וכל שלא ניכר תלינן יותר בדופן.
ומדברי הגר"א סי' ל"ט ס"ק ל"ז, משמע דלפרש"י דר"נ מצריך בדיקה אפי' איכא מכה בדופן, אינו רק לכתחלה אלא אי נאבד בלא בדיקה אסור.
והנה הגר"א ז"ל ביאר שם כל השיטות, והוא שיטת הר"ן, דאי איכא מכה בדופן כשר אפי' העלתה צמחים [דאפשר למכה בדופן לגרום צמחים בריאה כמש"כ הר"ן] וא"צ בדיקה, ואי ליכא מכה בדופן טריפה ולא מהני בדיקה.
ודעת תו' דהעלתה צמחים אפי' איכא מכה בדופן טריפה ולא מהני בדיקה, ואי איכא מכה בדופן ולא העלתה צמחים כשר בבדיקה, וצ"ע בנאבד בלא בדיקה.
ודעת רשב"א לשיטת רש"י, דעיקר תלוי בבדיקה ואי בדק אפילו העלתה צמחים וליכא מכה בדופן כשר, ואי נאבד בלא בדיקה אפי' איכא מכה בדופן ולא העלתה צמחים טריפה.
ולדעת רי"ף איכא מכה בדופן מהני בדיקה אפי' העלתה צמחים, ואי ליכא מכה בדופן טריפה ולא מהני בדיקה.
ולדעת ר"ת והרמב"ם והרז"ה אי איכא מכה בדופן כשר בלא בדיקה אפי' העלתה צמחים, ואי ליכא מכה בדופן כשרה בבדיקה אפי' העלתה צמחים ונאבד בלא בדיקה אסורה אפי' לא העלתה צמחים.
והנה לדינא מכשרינן במכה בדופן אפי' העלתה צמחים וא"צ בדיקה, שזו דעת רה"פ דר"נ להקל בא.
אבל בליכא מכה בדופן לא מכשרינן בבדיקה וכדעת הרי"ף שזו דעת הרמב"ן במלחמות והביא כן תשובת רה"ג וכ"ד הר"ן, וגם הרז"ה כתב שכן המנהג להחמיר וכן הר"מ פי"א מה' שחיטה הביא דהמנהג להטריף, ומ"מ נראה דאינו אלא ספק ומחמרינן בספיקא.
ולדידן דנהיגין במיעוך ומשמוש ואי נקרע במקום הסירכא טריפה כמש"כ לעיל ס"ק ט' גם בסרוכה לדופן כן אי ליכא מכה בדופן ואפי' לדעת ר"ת והר"מ והרז"ה כן שהרי אין כאן בדיקה והרי נאבד בלא בדיקה לא מכשרינן, ואמנם באיכא מכה בדופן יש להקל אף למנהג רמ"א דלא מקילינן סמוכה לדופן מ"מ בנראין הדברים שהיתה עוברת ע"י מיעוך אפשר דאינו בכלל המנהג כיון שמן הדין היא מותרת, ואפי' סמוכה לשאר מקומות כגון חזה שמנונית וטרפש ויש מכה בהן, יש מקום להקל בנראין הדברים שהיתה עוברת כיון דלדעת הר"מ פי"א והראב"ד והרז"ה [כמש"כ בת"ה והובא בבהגר"א ס"ק ל"ז] גם שאר מקומות דינן כדופן וצ"ע.
כ' הרמ"א סי' ל"ט סי"ח ולדידן אין נפקותא בחלוקים אלו כו' ר"ל דאף בכסדרן מחמרינן דצריך בדיקה מעיקר הדין ואם נאבדה בלי בדיקה אסור, וכן בסרוכה לדופן ויש מכה צריכה בדיקה מן הדין ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה, וא"כ לדידן דאין אנו בקיאים בבדיקה טריפה, ואף שהרמ"א כללן יחד אינם תלוים זה בזה דבסרכא כסדרן נחלקו הפוסקים אי צריכה בדיקה משום דלדעת הסוברין אין סרכא בלא נקב יש מקום להצריך בדיקה אם כבר נסתם וכמו שהביא המחבר והרב ב' הדיעות לעיל ס"ד, אבל בסרוכה לדופן אפשר דא"צ בדיקה ביש מכה בדופן כיון דתלינן בדופן, אלא שהרמ"א החמיר כדעת רש"י מ"ח א' דר"נ בדיק לה בפשורי לחומרא הוא וס"ל דבדיקה זו מעכבת ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה טריפה, ומזה מוכח כדברי הגר"א דבדיקה זו לפרש"י מעכבת דיעבד.
יב) חולין מ"ח ב' אי קופא לגו סמפונא נקיט ואתאי, עי' בר"ן שהק' נהי דסמפונא נקיט ואתאי מ"מ ניחוש דלמא נקבה מידי דמטרף בנקב וכדאמר לק' נ"ג ב' בקוץ עד שתינקב לחלל, אבל בנקב לחלל חיישינן לנקב מעיים ואי אפשר לבדוק אחר נקב משהו, וכתב בשם הרשב"א דדוקא בקוץ שנכנס בכח חיישינן לזה אבל מחט נכנסת לאט לאט, ואין חוששין לזה, וכתב ראי' לזה מנשברו מיעוט צלעות דכשר ולא חיישינן שראשי השבר נקבו מעיים, ולכאורה שבירת הצלעות הוי כקוץ שנקב לחלל שהרי השבירה נעשית בכח, וצ"ל דראשי השבירה נשארין במקומן ואינן נוגעין באברים הפנימיים אלא כשנשאר העוקץ יש לחוש שבהמשך הזמן כשהיא שוכבת על צד השבור ינקב ולזה יהיב טעמא כיון שאין כאן כח דוחק לא חיישינן לזה והר"ן סיים דיש מי שכתב דגם במחטא בכבד אי עברה המחט לחלל טריפה כדין קוץ שנקב לחלל [ובש"ך סי' מ"א סק"ח כתב כן בדעת הר"ן ואינו מוכרע בדעת הר"ן, שהביא גם דעת זו, אבל לא היה דעתו להכריע כן] והנה בנשבר הצלע לא הביא מי שחולק וכשר אפי' בעוקץ, ולא דמי למחט שעלולה טפי לנקוב מעוקץ שבשבר וגם השבר שקט על מקומו טפי מהכבד.
ונראה דנקלף צרור עצם מהצלע ונמצא בחלל הגוף כשר דבשעת בקיעתו מן הצלע לא חמיר מנשבר הצלע ואח"כ אין לו כח דוחק לנקוב, וכ"כ הגרע"א סי' ל"ט בגליון ט"ז ס"ק כ"ג בשם הפמ"ג וחלק עליו דתלוי בפלוגתת הר"ן והרשב"א במחטא בכבד וחודה בחלל הגוף, ולהאמור בזה כו"ע מודים, ומיהו גם במחטא בכבד דעת רה"פ להכשיר וכמש"כ הש"ך שם וגם דעת ר"ן אינו מוכרע שמחמיר וכמש"כ לעיל.
והא דאסרינן בקוץ שנקב לחלל מספיקא ולא מוקמינן הבהמה בחזקת כשרות לדעת הר"י לעיל סק"א דבריעותא מחיים יצתה מהרוב ואין בבהמה חזקה אלא רובא ניחא, ולדעת תו' שם צ"ל דטריפה שכיחי טפי ולא מהני חזקה, ובכבד ובצלעות דמכשרינן דלא אתרע כלל רובא בזה.
ונסתפקו אחרונים ז"ל בנשבר הצלע ונגלד עור העליון של הריאה כנגדו, והנה אם היה עור העליון נקוב מן העוקץ ודאי צריך בדיקה מן הדין אי פנימי שלם וכדין ושט בסי' ל"ג, ואי נאבדה הריאה בלא בדיקה אסור, אמנם בדיקה מהני שהרי לפנינו דפנימי שלם ולא חיישינן שמא נתרפא [עי' ש"ך סי' ל"ג ס"ק כ"א] ובנגלד עדיף טפי שנגלד מורה על חולי ולא על נקב, והרי חזינן דפנימי שלם, ומ"מ אפשר דבדיקה מעכבת, אבל כל שבדק ואינה מבצבצת כשר, ונראה דבהפ"מ יש להקל אף לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה כמש"כ רמ"א סי' ל"ט ס"ד הכא בנגלד עדיף כמש"כ ש"ך סי' ל"ו סק"ט, והכא אין הדבר מוכרע אי צריכה בדיקה מעיקר הדין ואפשר דנאבדה בלא בדיקה כשר, ומ"מ בבדיקה יש להקל, אבל בניקב עור העליון אין להקל לדידן שאין אנו בקיאין בבדיקה.
ומיהו אי יש חשש שראשי השבירה שרטו את הריאה והגלידו עור העליון אז צריך עור התחתון בדיקה מן הדין ולדידן צ"ע אי מהני בדיקה, אבל הדבר ניכר למראית עין אם נעשה ע"י חולי או העצם שרטו וקלפו ויש להקל בספק.
ובשו"ע סי' ל"ט סכ"ג איתא דנשבר הצלע חשיב מכה, ומשמע אפי' יש עוקץ בשבר לא חיישינן דניקבה הריאה והעלתה הסירכא שאין דרך השבר לנקוב וכמש"כ לעיל, ועוד שאין סירכת הריאה לקלוט הדופן וכמש"כ הר"ן מ"ח א' ואע"ג דאנן מחמרינן כאבימי היינו משום דהריאה עלולה לסירכא טפי מדופן אבל כי איכא מכה מודה אבימי דתלינן טפי בדופן.
מיהו בנגלד עור העליון והסירכא על הנגלד עד השבר, הדין נותן שאם עמדנו על הנגלד שאינו שריטת ראשי השבר רק מחמת חולי כשר כמו דמכשרינן במכה בדופן ואפי' העלתה צמחים דתלינן דהצמחים נמי מחמת מכה שכנגדה נעשו, ותולין הסירכא בדופן, אבל אי חיישינן שראשי השבר הגלידו עור העליון וצריך עור התחתון בדיקה מן הדין א"כ הכא אין בדיקה כיון דסריך אפשר דהסירכא סותמת, ואם הוכרע בטביעות עין [כגון שהוא עגול בעיגול ישר וכיו"ב מבחינת לב מבין] בהחלט שאין כאן קריעה ושריטה אלא חום המכה שכנגדה גרם לה אפשר להקל שאין דרך השבר להגליד אלא לנקוב ולקרוע.
ואם עברה ע"י מיעוך נראה דאע"ג דלא מהני מיעוך בנגלד כמש"כ הגרע"א סי' ל"ו ס"ב מ"מ בנשבר הצלע אפשר להקל כיון דכשר מן הדין בסירכא גמורה, באופן שהנגלד הוחלט שהוא מחמת חולי, ואע"ג דאנן אסרינן סרוכה לדופן אפי' במכה בדופן מ"מ בעברה ע"י מיעוך אפשר להקל וצ"ע. [ולפעמים נראה כנגלד ואינו נגלד אלא נחסר לחות במקום זה מפני המכה שכנגדה ונשתנתה מראיתה ונראית כנגלד כ"כ אחרונים ז"ל, ובספק נגלד יש להקל טפי].
יג) כ' ב"י יו"ד סי' ל"ט בשם רי"ו דאם אמר הבודק שיש כאן סירכא מטרפת ואח"כ הכניס הקצב או בודק אחר ידו ואמר שאין כאן טריפות הראשון נאמן דאין כאן הכחשה דאפשר דהשני הכניס ידו בחזק והעביר הסירכא או הראשון העבירה בהוצאת ידו וע"א נאמן לאסור בדבר המסור בידו כ"כ הגאונים בתשובה, והנה מדין ע"א אמר לו נתנסך יינך אין כאן שהרי הכא אין הבעלים מאמינין אלא מכחישין, ואע"ג דאין אנו חושבים דבריו להכחשה מ"מ ודאי אין כאן שתיקת בעלים, אלא מדין נטמאו טהרותיך המבואר גיטין נ"ד ב' דאפי' באמר הבעלים איני מאמינך השומר נאמן, ולמדנו מכאן דלשון כל שבידו האמור בגמ' ובפוסקים לאו דוקא שבידו לטמא אלא כל שיוכל הדבר להתהות ברשותו ואין איש זולתו יודע מזה הוא נאמן לאסור, בין שמתהוה מעצמו או על ידי השומר א"נ האי בידו היינו שהחפץ בידו לדעת מאורעותיו וכמש"כ לק' סי' נ"ג סק"א, ולמדנו מכאן דידיעת הטריפות נמי מי שהאברים בידו והוא יהיה הרואה היחיד בטריפתן דינו כשומר והוא נאמן ואע"ג דהטריפות לא נולדו ברשותו, כיון דטבע ידיעת הטריפות אינן בשעת תולדתן אלא אחר נתוח נתחיה, והלכך טבע הנהגת ישראל בזהירות הטריפות הוא ע"י הודעת המנתח, ולמדנו מכאן דאילו הוי חשיב הכחשה היתה הבהמה כשרה וכמש"כ הב"י גם בשם הרשב"צ בבודק אומר שלא כסדרן היתה ואחד מכחישו הבהמה כשרה וכן בקנה ריאה והלוקח אומר שהיתה הסירכא שלא כסדרן והמוכר מכחישו הבהמה כשרה דמוקמינן לה בחזקת כשרות, ומכאן ראיה דאם ע"א מכחיש להשומר אין השומר נאמן וכמו שצדדנו לק' סי' נ"ג, מיהו יש לומר דשאני הכא דשניהם שראו בזמן שהיתה הריאה שלמה חשיבי שניהם שומרים.
יד) חולין מ"ב א' ניקב הלב, הח"צ בתשובותיו האריך דניטל הלב אינו יכול לחיות כלל, והלכך אם לא נראה בו שם חולי ודכאון קדם שחיטה ונשחט ועדים מעידים שלא היה לב בין בעוף בין בבהמה לא סמכינן עליהו דודאי טעו ואמרו בדדמי, ובאמת על כגון זה השיב רבי נדה כ"ו ב' דבר שאינו שאלת, שלא יתכן שיעידו עדים על דבר שאינו, ובכו"פ סי' מ' כתב דברים קשים על הח"צ במה שאמר שסהדי שקרי נינהו, ואינו מובן טענותיו, שאם אין הדבר מוכרע יש להטריף גם ע"פ ע"א ואם הדבר מוכרע ה"ז כבא הרוג ברגליו, והח"צ הביא גם מזהר דבלא לב לא חיי, ואמנם אין הדבר מוכרע דניטל הלב נבילה מחיים דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים בנבילה מחיים, ועוד הרי בשחיטת הקנה הלב כמאן דמנחא בדיקולא ומ"מ לא הויא נבילה מחיים וכמש"כ לעיל סי' ג' סקכ"ב, ואי שחטה שחיטתה מטהרתה דאינה אלא כגוססת.
עוד טען הכו"פ דאפשר דניטל הלב ואבר אחר החליף את משמרת הלב ובזה שאל לרופאים והסכימו עמו שאפשר שיברא בשר ויהי' לו סגולת הלב בחללים ועורקים להוליך הדם והחי יחי' את חייו כרגיל, וא"כ אין להכשיר דאין לנו במה להכחיש את הריבה שאמרה שלא היה לעוף לב, שאפשר שחיה בבשר אחר שקיים את תפקיד הלב, והנה דבריו ז"ל תמוהים מאד דודאי בשר זה המפקד תפקיד הלב ומחיה את הבע"ח הוא באמת הלב ואם נשתנתה צורתה החיצונה לא מצינו שהלב נטרף בשינוי תואר, ולא הו"ל לקבוע השאלה בניטל הלב ובשר אחר מקיים תפקידו, שבחינה זו אינו ניטל הלב ולא בשר אחר משמש תחתיו, אלא נשתנתה צורת הלב, ודבר זה אין אנו צריכים לרופאים, אלא למדנוהו ממה שלא הוזכר בגמ' ובפוסקים דין נשתנתה צורתה, גם הרופאים לא אמרוה מעומק הלמודיות אלא מסברא הפשוטה המובנת לכל, והרי לדברי הרופאים שהביא תחי' שנים רבות ותלד ולדות וא"כ היא כשרה והוראת הח"צ ומהר"ל מפראג קיימת.
טו) חולין מ"ו א' מתלקט מהו, הגרע"א בגליון סי' מ"א, מסתפק אי כזית במקום חיותא היינו סמוך לתלייתו, או כנגד תלייתו בכל משך הכבד, ונראה דאי אפשר לומר דבעינן כזית במקום חיבורו, דא"כ אם כזית הוא כמאה שעורים ומקום חיבורו שטח נ' שעורים, צריך שישאר שטח חמשים שעורים בעובי ב' שעורים שזהו כזית במקום חיותא, ואיך יתכן מתלקט שאם נטל באמצעו ונשאר חצי זית מכאן וחצי זית מכאן ע"כ הנשאר הוא בעובי יותר מב' שעורים כדי להשלים את הניטל באמצע, וא"כ אין הנשאר במקום חיותא דחוץ לעובי ב' שעורות אינו מקום חיותא, וכן מרודד לא משכחת לה כיון דבעינן הנשאר כנגד מקום החיבור בעובי זה שמהוה כזית ע"כ הוא קבוע יהיה מרודד או לא, וע"כ דלא בעינן כזית ראשון הסמוך לחיבורו, ומיהו לא מסתבר ג"כ שיהי' נחשב כל אורך הכבד מקום חיותא.
ונראה דכזית שאמרו הוא שיעור ג"כ באורך הכבד שאם נשאר על תמונת זית וכנגד חיבורו כשר, ולפ"ז במקום חיבורו יש הרבה זיתים וכל שנשאר זית אחד כשר, ושפיר מבעי לי' מתלקט ורצועה ומרודד, ורצועה היינו שאין בעוביו כזית אלא פחות אלא שארכו יותר מכזית אבל הכל במקום חיותא, ומרודד לכאורה גרע מרצועה ואת"ל קאמר, ואפשר דמרודד הוא בכל שטח חיבורו ויש בו מעלה קצת יותר מרצועה, וכיון דנקטינן לחומרא בעינן כזית באורך ורחב במקום אחד, ומ"מ נראה דאם הוא במקום אחד אלא שיש בו בנשאר נקבים שיש בהם חסרון שאין זה מתלקט כיון שאין הפסק בין זו לזו, וגם אין זו רצועה, כיון שהוא במקום אחד.
ויש לעי' אי רצועה קרי כל שאין בנשאר רחב כזית א"כ מתלקט היינו רצועה, וי"ל דמתלקט יש בו כרוחב כזית בכל אחד אלא שאין בארכו כזית, ואפשר דלא מבעי לי' אלא בדק כרצועה.
ואיתא בשו"ע שם דאם יבשו ב' זיתים אלו [ר"ל אחד מזיתים הללו] נמי טריפה והגרע"א נסתפק אי דוקא יבש כל הזית או בחסר כל שהו מהזית טריפה, והוכיח מדברי התבו"ש והכו"פ דדוקא כולו, ונראה דכל דלא נשאר במקום חיבורו אף כזית אחד טריפה, וראי' מדברי הר"ן בסוגיא דהתליע כבד מ"ח א', דפי' המפרשים דהיינו במקום חיותא דאל"כ לא יהא אלא ניטל, והנה מבעי להו דהתליע אינו כניטל דסופו להתרפא, ואם איתא דכל שלא ניטל הכבד סגי בנשאר משהו במקום חיותא אכתי מאי מבעי להו לא יהא אלא ניטל, ואי אפשר לפרש דמבעי להו בניטל הכבד ונשתייר כזית ואותו כזית התליע דא"כ הו"ל לגמ' לפרש כן, וכ"ה בש"ך שם סק"ו דמסכים עם הר"ן דהאיבעי הוא בשאר הכבד ומבעי לי' דהתליע גרע טפי דסופו להתקלקל ובזה הכשירו, אבל אם לא נשארו הזיתים מלבד מקום התולעים אסור, ואף שבש"ך הזכיר ניטל כל הכבד ונשתיירו אלו הזיתים ואותן הזיתים התליעו לא כתב כן אלא לרבותא דהיתירא שאם נשתייר כזית כשר אבל כשלא נשתייר כזית מלבד התולע אסור אפי' בכבד קיים דבהכי מיירי הר"ן וכ"מ ביש"ש שהביא הש"ך.
וכ"מ בגמ' דאמר דלדול זה א"י מהו אי למ"ד כזית במקום מרה איכא אי למ"ד כזית במקום חיותא איכא, ולכאורה אין ראוי להזכיר כאן כזית דמה נפשך אי דלדול לא חשיב חיבור א"כ אין כאן כבד ואין כאן כזית, ואי דלדול חשיב חיבור א"כ לא נחסר מן הכבד כלום ומה שייך להזכיר דאיכא כאן כזית, ונראה דמקום הנעקר היה מקום לידון שאינו ראוי לשיור כזית כיון דפסק חיותא במקום זה, ונהי דכשאנו באנו לדון בכל הכבד שפיר הוא חי ע"י מקומות הנשארין בדיבוקן, אבל כיון דניטל מעט מן הכזית במקום חיותא טריפה הכא מקום הנעקר הוי כניטל חיותא במקום זה, ומ"מ הכשיר דמקום הנעקר ג"כ סופו להתרפא, והלכך אפי' לא נשתייר כזית כנגד הדבוק כשר, והיינו דהזכיר דאיכא כזית במקום חיותא אבל אי ניטל כזית במקום חיותא ונשאר כ"ש כשר אין ראוי להזכיר שיש כאן כזית במקום חיותא ומיהו יש לדחות דאיכא כ"ש קאמר אבל ל"מ כן.
ועוד יש להוכיח דבלא נשתייר כזית במקום מרה ובמקום חיותא טריפה דאי בעינן שלא נשתייר כ"ש, א"כ הו"ל ניטל הכבד וניטלה המרה וכמו שהק' התבו"ש, ומה דניחא לי' להתבו"ש משום שהרשב"א אמרה ביבשו הזיתים ולא בניטל, אינו מספיק דכיון דיבש כניטל אכתי אין לו לכבד ולמרה חיבור וכנטול דמי, אלא ודאי יבש במקום מרה ובמקום חיותא ולא נשתייר כזית שלא יבש טריפה.
והנה מצוי אבעבועות מלא מוגלא בכבד ונהיגין להכשיר אע"ג שהן במקום מרה ובמקום חיותא, והטעם דלא חיישינן דלמא לא נשתייר כזית משום דהרבה זיתים יש בשור הגדול במקום מרה ומקום חיותא, ובקטנים משתער לפי גדלו, כדאיתא סי' מ"א, א"כ גם בעוף יש הרבה זיתים, והלכך לעולם משתייר כזית שלם ואף שאינו במקום אחד מ"מ כיון דאין הפסק ביניהם מקרי כזית במקום אחד וכמש"כ לעיל וכמש"כ הפוסקים בהתליע במקום מרה ומקום חיותא דכשר.
ומיהו הא דמבעי לן לק' נ"ה ב' ניטל מקום השדרה וכולו קיים היינו שניטל כולו ואפשר דאף רובו בכלל הספק אבל ניטל משהו ודאי כשר אע"ג דבניטל כולו צריך שלא יחסר מכסלע משהו, ונראה דה"ה בניטל רובו צריך כסלע שיציל.
ולא דמי הכא בכבד להתם דבגלודה אין שאר העור יונק ממקום השדרה אבל הכא עיקר חיות הכבד באותו מקום ואם ניטל ולא נשתייר כזית הרי חסר תפקידו של כבד, ובגלודה מבעי לי' ובכבד פשיטא לי' להרשב"א, ואפשר שנלמד זה בכבד מל' הגמ' דלדול זה איני יודע מהו אי למ"ד כו' אלמא אע"ג דכולו קיים בעינן שיור במקום מרה ובמקום חיותא, וכ"מ מהא דמבעי בכבד שהתליע אי מבעי לי' בהתליע במקום חיותא וכמש"כ לעיל.
טז) אחד שלקח מקצת קנה הלב המזרק הגדול הרגיש בשעת מליחה שתחוב בו מחט לארכו מצד חוץ והיו במקולין ב' חצאים משתי בהמות ולא נודע מאיזה מהן היה הקנה הנמכר, וכבר נמכר הרבה בשר מהן.
כתב החו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' דמעשים בכל יום שאנו מאמינים את הלוקחים שמצאו טריפות ואין אנו מלמדים לומר איני מאמינך, ומסיק דטריפות אינו נגד החזקה ואינו מובן דכל דבר שאין אנו צריכים להסתפק בו ערעור ע"א לאו כלום הוא, גם הגרע"א בגליון ט"ז סי' ל"ט ס"ק י"ט תמה בהא דשו"ע שם סעי' י"ז למה הלוקח נאמן, ובפ"ת סי' קכ"ז סק"י הביא בשם החוו"י דשותף נאמן לאסור שהרי הוא בעלים ועליו מוטל לדעת מאורעותיה אם הוא היתר או איסור ולא גרע משומר, ונראה לפ"ז דגם זה שלקח אבר אחד מן הבהמה שכל הבהמה תלוי' בו לא גרע משותף ונאמן על שלו ועל כל הבהמה דלא גרע משומר, ולא עוד אלא כיון דא"צ לבדוק בי"ח טריפות ואם ראה את הטריפות אסורה כל מי שמסור בידו אבר דמיטרפא בה הוי כמסור בידו מתחלה לכך והרי הוא כשומר להודיע על מאורע של ידיעת הטריפות.
ועוד יש להאמינו משום שמפסיד את שלו וכמו בסופר שמפסיד שכרו ואע"ג שיכול לתבוע את המוכר משום מק"ט מ"מ השתא מפסיד את שלו ועוד שאינו נאמן לענין מק"ט כמש"כ החוו"ד שם.
וברמ"א ס"א, כתב שאם אחד מן השותפין מאמינו לע"א ואחד אינו מאמינו לזה שהוא מאמינו אסור ולזה שאינו מאמינו ולכו"ע מותר, משמע דוקא שזה שאינו מאמינו קמן ואינו מאמינו אבל אם קמן רק אחד מהן ומאמינו אסור לכו"ע, ולא עוד אלא אפי' אח"כ בא השני ואינו מאמינו לא מהני שכבר נאסר ע"י הראשון, וכש"כ בשותף עצמו מעיד שהוא אסור ונאסר על ידו אין השני נאמן שוב להכחישו.
וד"ז דהלוקח נאמן לאסור מבואר בשו"ע סי' ל"ט סי"ז וכבר העיד החוו"ד שזו הוראה פשוטה ונהוגה, ומיהו אפשר משום שעל הרוב יש אמונה בלב ואין מלמדין לומר איני מאמינך אלא בסתם יינן וכמש"כ הרמ"א.
יז) ובפ"ת סי' מ"א סק"ו הביא בשם לבו"ש בקונה שמצא מסמר בחתיכת הכבד שקנה ומצוי מסמרים כאלו בביתו של קונה, והתיר הבהמה לכל אדם זולת להקונה וחתיכת הכבד אסור לכל אדם, והנה תפש שאינו נאמן לאסור אלא חתיכת הכבד שהוא בעלים עליה אבל אינו נאמן לאסור הבהמה, ולמש"כ נאמן גם לאסור הבהמה, וכש"כ כשמאמינים אותו בלב.
ואמנם בנידון דידן יש מקום להתיר ולתלות דלאחר שחיטה נתחב כיון שלא היה שום ק"ד ולא נפיחת פצע כדרך שעושה מחט מחיים, וכבר דן בזה הפר"ח סי' מ"א סקי"א והביא שהצ"צ התיר בכגון זה ודעת הפר"ח לאסור, והנה הזכירו סמוכין לזה מדין כ"נ כאן היה והפר"ח דקדק שאין זה מספיק כאן, והדבר תימא שודאי בכה"ג בהמה בחזקת כשרות עומדת והלכך תלינן בזאב אלא דבליכא קמן במה לתלות לא מהני חזקת כשרות דמחיים הדבר מצוי ולאחר שחיטה אי אפשר בלא סיבה מן החוץ וכמו שכתבנו לעיל ס"ק א', והכא בנידון דידן אם אפשר הדבר לאחר שחיטה כמו מחיים במדת ספק השקול לכו"ע תלינן לאחר שחיטה כיון דמחיים לא אתיליד ריעותא לא אתרע רובא, ועיקר הנידון תלוי בשיקול הדעת אם יש מקום לתלות לאחר שחיטה ואין חילוק בזה בין רשות מוכר לרשות לוקח והיכי דרגיל התינוק שבבית לתחוב או לפעמים המחט על השלחן וכאשר גרר הבשר על השלחן אפשר למחט להתחב נראה דהוי כמשמש ידא דטבחא ותלינן, [וכש"כ אם ידענו דהיו מחטים שהוציאו מן ההמסס על השלחן שנפחו עליו את הריאה ושהי' המזרק נגרר עמה דתלינן].
יח) ואם היתה המחט בסוף המזרק במקום שהוא דבוק לדופן נמצא שלא נכנסה עדיין לחלל הגוף והוי כמחט בעובי הבשר דמכשרינן בסי' נ"א ס"ג דתלינן שבא מן החוץ, וכיון דהמזרק לא ניקב כשר ואע"ג דבמחט שנכנסה לחלל הגוף טריפה ואי אפשר לבדוק הכא שפיר בדקינן נגד המחט דהוי כמקום ידוע וכמש"כ הש"ך סי' ל"ג ס"ק י"ד.
והא דמכשרינן במחט בעובי הדופן, לדעת תו' דלעולם מוקמינן בחזקת כשרות ניחא, אבל לדעת הר"י וש"פ [לעיל שם] דכל שנולד הספק מחיים אין כאן חזקה צ"ל דשכיח טפי מן החוץ דאי מפנים צ"ל דעברה המעיים ונכנסה לדופן עד שעברה צד הפנימי ולא נשאר בדופן שום רושם ונוח לומר שנדחקה מבחוץ ע"י שנתחככה בכותל, ועוד י"ל דדוקא בריעותא דמספקינן בה שהטריפה אתרע רובא כמו מים במוח דהחולי עלול להתגבר ולהמסה המוח כולו ואין כאן רובא דבהמה זו יצאת מרוב הבהמות, אבל הכא אין הספק שמא הטריפה אע"ג שבאה מבחוץ אלא אם באה מבחוץ לא חיישינן לה אלא הספק דלמא באה מבפנים ועל זה אין לנו ריעותא כלל, ובזה ניחא נמי הא דסי' מ"ח סי"א במחט טמונה בעובי בשר הקורקבין תולין להקל וכ' הט"ז בשם הרשב"א ב' טעמים משום דרוב בליעות דרך הושט ועוד העמידנה בחזקת כשרות, ולכאורה לדעת הרשב"א שהביא הש"ך סי' נ' סק"ג לא מהני חזקת כשרות בנולדה הריעותא מחיים, אבל למש"כ שא"ה דאין הטריפות תולדת הריעותא שפיר אזלינן בתר רובא, אמנם לפ"ז הדין נותן להכשיר ההיא דהוו שדרן כרעא בתרייתא אפי' בספק השקול, [עי' לעיל שם].
[ובתולעים סי' ל"ו ס"ה דיהבו הפוסקים טעם דתלינן דפירשו לאחר שחיטה משום שמבקשים חמימות, לדעת תו' לכאורה א"צ טעם זה אלא מספק מיקילינן משום חזקת כשרות רק לדעת הר"י צריך טעם זה ואפשר אף לדעת תו' שאין התולעים רגילים לנקוב כמו זאב אלא מונחין במקומן ולזה יהבו טעמא דלאח"ש דרכן לנקוב].
ומיהו אין להתיר מחמת ס"ס דלמא לאחר שחיטה, ודלמא חתיכה זו שלפנינו לאו מבהמה זו וכמו שהקיל הש"ך בהפ"מ [ושאר התנאים] בספק טריפה שנתערבה בלא נודע הספק עד אחר שנתערב וכמש"כ בקיצור כללי ס"ס אות א', דזה דוקא בנתערב בתרי אבל חד בחד לא שייך להתיר שניהם ולא חשיב ס"ס וכמש"כ הש"ך שם אות כ"א כ"ד כ"ה.
ואמנם אם מעורב חד בתרי, ונמצאת מחט בבית הקונה [או אפי' בבית המוכר] באופן שיש מקום להסתפק דלאחר שחיטה נתחבה ושנראה כן במה שאין שום פצע וק"ד ניכר יש מקום להקל כהצ"צ כיון דהנידון בדרבנן דמה"ת חד בתרי בטל.
יו"ד סי' מ"ח סי"א. [א"ה, עי' לעיל סקי"ח].
יט) ש"ך סי' מ"ט סק"א, כתב דעורות ביה"כ שניקבו זה שלא כנ"ז כשר, ונראה דלא דנו בגמ' חולין מ"ג א' אלא באבר שיש לו ב' עורות וניקב אחד כולו במקום זה והשני מצד אחר אבל הדיבוק של ב' העורות זה לזה הוא אינו דיבוק חזק ונוח להפרש או להרוח לפלוש בין העורות ולפיכך ס"ל לחד לישנא משמי' דמר זוטרא דבקורקבן טריפה, אבל אבר שמעור אחד וניקב חציו מבפנים וחציו מבחוץ זה שלא כנגד זה לכו"ע כשר, ומיהו אי ניקב הבשר באורך האבר ונמצא הנקב כמסרק מתחיל מבפנים ועובר באורך הדופן עד שפוגע בנקב של חוץ חשיב כניקב מעבר לעבר כיון שהחולי פלש לו דרך מעבר לעבר ואצ"ל אם הנקב ישר באלכסון, שאלכסון אינו מקיל על החולי כלל שאין אלכסון ענין מציאות אלא ביחס למרובע ובעיגול כל אלכסון הוא קו ישר, ובכו"פ סי' ל"א סק"א כתב בב' קרומין של מוח שניקבו ע"י שני חולדה חשיב זה שלא כנגד זה מפני שהן עקומות ואין כונתו דאלכסון חשיב זה שלא כנגד זה, דא"כ אף בקרום אחד נימא דחציו אחד ניקב שלא כנגד חציו השני, ובכו"פ שם מבואר דבקרום אחד לא אמרינן כן, אלא כונתו שיש אויר מעט בין ב' הקרומין והוו הקרומין בפועל זה שלא כנגד זה, ובכל אופן מבואר בכו"פ דבחד קרום באלכסון לא חשיב זה שלא כנגד זה, ואין מקום לחלק בהמסס וביה"כ בין נקב ישר לנקב באלכסון כמו בנקב באבר של חד קרום אע"ג שביה"כ ב' קרומין כיון שאין אויר ביניהן כחד קרום הוא והאלכסון כנקב ישר ואם נקב אלכסון חשיב כזה שלכנג"ז אין שיעור לאלכסון ואפי' אלכסון כמלא מחט הוי אלכסון והנקב למעלה אינו כנגד נקב שלמטה ונפלה ביה"כ בבירא, ויש תולים להכשיר בדברי הכו"פ וישתקע הדבר להכשיר טריפה גמורה. ואע"ג שיש אויר בין הקרומין לא הוי כניקב באורך שביל המאחד את ב' הנקבים שכתבנו לעיל דלא חשיב זה שלכנ"ז, דהכא היינו רביתי' אלא אי בעינן ב' קרומין זה כנגד זה כל שאינן זה כנגד זה כשר.
יו"ד סי' נ' ס"א. [א"ה, עי' לעיל סק"א וסק"ז].
יו"ד סי' נ"ג ס"ד. [א"ה, עי' לק' סי' ל"א סק"א].
כ) סי' נ"ה, ש"ך סקי"א ואין בו משום כו' תימא הא בהדיא אמר חולין קכ"ט ב' א"ל אמצעיתא נשחטה הבהמה כו' אר"י מ"ט דר"ש כו' שאין אתה יכול להאכילו כו' אע"ג דר"י גופי' קאמר לעיל ע"ד א' אין בו אלא מצות פרוש וע"כ צ"ל דאינהו מפרשי דר"י אליבא דר"ש סבר דשחיטה עושה ניפול וצ"ע.
יו"ד סי' נ"ה סי"ג. [א"ה, עי' לעיל סק"א ולק' סי' ל"א סק"א].