סימן א עריכה
א) בש"ש ש"ג פ"ד דן בנעשה רשע אי חיישינן למפרע ואם שחט נימא העמד בהמה על חזקתה והרי הוא רשע לפניך וכתב דלא חיישינן מעבירה לעבירה, ומיהו הא דעבירה מפסדת נאמנותו אינו אלא משום זדון לבו שאם הרהר תשובה אין עבירה שעשה מפסדת כלום, ואם לבו חושב רשע ואין פחד עבירת איסור נבילה בלבו, אינו נאמן, וע"כ דתלינן שלא הרשיע בלבו אלא סמוך למעשיו, אבל נראה הטעם דהכשר ופסול האדם הוא נידון בפ"ע ומה שמעיד אח"כ הוא נגרר אחרי דינו הוא, וכיון שהוא נידון להכשר ממילא הבהמה כשרה, וכמש"כ ט"ז יו"ד סי' א' להוכיח מל' רש"י גיטין ל"א ב' במקוה שנמצאת חסירה דאמרינן העמד טמא על חזקתו, אף הטהרות שנגע הטמא טמאין אף שהן בחזקת טהרה, משום שהן נגררין בתר המטמאן, והלכך אף בספק מתי עשה העבירה שחיטתו כשרה בזמן הספק, וטעם זה גם לענין פסול עדות לענין ממון דמתחלה דנין על האדם אם הוא כשר בזמן ההוא אם לאו, ומכשרינן ליה ומפקינן ממונא אפומיה והיינו טעמא דר"ה דאמר שבועות מ"ז ב' זו באה בפ"ע ומעידה ומפקינן ממונא אפומיה ואף ר"ח לא פליג אלא דכיון דע"כ יש ביניהו פסול הלכך צריך למידן בשעה שמעידים מי הן הבאין לפנינו הכשרים או הפסולים, ונראה דהא דלא מפסל עד מספק אינו מדין העמד על חזקה קמייתא אלא בכל שעה הוא בחזקת כשרות עכשו וכמו שאין מוציאין ממון מספק ואין מלקין מספק כך אין פוסלין מספק.
יו"ד סי' א' סי"ג. [א"ה, עי' חזו"א אה"ע נשים סי' נ"ט סס"ק ל"ו, ולקמן סי' נ"ג סקי"ט וסקכ"א].
ב) יו"ד סי' א' סי"ד שוחט שהעיד עליו כו', עי' באחרונים ז"ל שחולקים בזה דבאיסורין לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים, ונראה דאין דברי הנ"י אלא בלא אתחזק לא היתרא ולא איסורא ואמר חתיכה זו שומן, אבל הכא בשוחט דאתחזק איסורא, ונאמנות השוחט הוא משום דודאי שחט שפיר כיון שהיה בידו, נראה דזה חשיב כאתחזק היתרא וכמש"כ הרשב"א בטעם שאין הסופר נאמן לומר האזכרות לא כתב לשמה, ונראה דה"ה אחר אינו נאמן וכמש"כ לקמן סימן נ"ג, ואפילו אם אין השוחט בפנינו, ואפילו ברח אחר שחיטה שאין שתיקתו חשיבא כאמירה שהיא כשרה מ"מ היא בחזקת כשרות, ואין ע"א נאמן לאסור, ודעת האחרונים החולקים נראה שלא חשבוהו לחזקת היתר אלא כאמירת ע"א שהוא נאמן במה שבידו, וכיון שע"א מכחישו הוי חד לגבי חד, וצ"ל דמה ששחט הוי כעדות בב"ד והלכך אי דינא דעולא גם באיסורין לא הוי השני מהימן, והלכך החמירו מדברי הנ"י בשם ריטב"א דלא נאמר באיסורין דין כ"מ שהאמינה תורה כו' דאי לא חשיב כהותר בב"ד גם בעד מיתה לא חשיב כשנים ולדבריהם נאמן ע"א לומר שהסופר לא כתב אזכרות לשמן וצ"ע.
יו"ד סי' ב' ס"ב. [א"ה, עי' לק' סי' מ"ג סק"ה ז', וסי' ק"צ סק"ז].
ג) עירובין ס"א ב' תוד"ה הדר, ואגב שאסרו בעכו"מ כו', משמע מדבריהם דכי היכי דדירת עכו"מ לא שמה דירה מן הדין ה"נ דירת מומר וצדוקי דלא החשיבו חכמים דירתם לענין תקנת עירובי חצירות אלא משום שמא ילמוד ממעשיו הצריכום שכירות, ונראה דה"ה כותי מחלל שבת בצינעא לאחר שגזרו עליהם אין דירתם דירה ואין אוסר ביחיד, וכן מבואר מדבריהם בסוף הדיבור שבסמוך שכתבו ועוד דהאידנא לא נפקא לן מידי לענין כותים כו' ור"ל דשפיר פסק ר"י כראב"י דאין כותי אוסר ביחיד לאחר שגזרו, אע"ג דקדם שגזרו היה אוסר ביחיד כרשב"ג, וכ"כ בס' ק"נ ס"ק נ"א.
ד) ומהא דנחלקו בכותי מחלל שבת למדנו דאינו מאמין בדברי חז"ל אין דינו כמומר כיון דהוא מחזיק במצות ומקיימן הרי הוא כישראל במצות שהחזיק והלכך שחיטת כותי מותרת, ומיהו לענין לזכות עירוב עבורו אפשר דאינו בתקנת עירוב, ודוקא ביטול מועיל אבל לא עירוב, וזה נראה כונת הג"א שכתבו וכל מי שא"מ בעירוב אין מערבין עמו, והיינו אע"ג דמשמר בפרהסיא ודינו דמבטל רשות מ"מ אין מערבין עמו [א"ה, בדברי הריטב"א עי' להלן סי' ב' ס"ק י"ח ד"ה ועיקר].
ה) ואנו ששוכרין מן השר או מאריסו שכירו ולקיטו, אע"ג דיש בעיר מחללי שבת בפרהסיא ומחללי בצינעא, ובלתי מאמינים, משום דלמחללי שבת בפרהסיא מהני שכירות רעועה וכמש"כ או"ח מועד סי' פ"ב, ולמחללי שבת בצינעא לתיאבון מהני עירוב, ולבלתי מאמינים אף אם אינם מחללי שבת בפרהסיא מ"מ דינן כמומר ומהני שכירות דלדידן ליכא מחזיקים בקצת המצות, והמכחישים אין להם חלק כלל באמונה, ודינם כעובדי כו"מ.
ו) ותינוק שנשבה בין העכו"מ דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר, ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו, ומה שנחלקו אחרונים ז"ל בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי כאנוסים היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת, אי דיינינן להו כשיעור ידיעה למחשב מזיד, או לא ואכתי אנוסים הם ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט [ובמ"ב סי' שפ"ה סק"א ובשה"צ שם אות ב' כתב, דדעת כל הפוסקים דגם צדוקי מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"מ לענין ביטול רשות ותמה על הב"י והט"ז והמ"א שהקילו, ותמוה מאד דהרי ב"י בעצמו הביא דברי תו' ודן רק על הני צדוקים דשכיחי גבן דבהן שפט ב"י דמעשה אבותיהן בידיהן אבל הצדוקים שבזמן הש"ס ודאי מזידין היו, וכן הצדוקים שבסוף זמן הגאונים אפשר דמזידים היו, וכל דברי הפוסקים שהביא הוא על צדוקים שבזמן הש"ס, ומה שטען שסוף סוף שייך שלא ילמוד ממעשיהם אין זו טענה דלא אמרו חכמים אלא במי שדינו כעכו"מ ולא בכל מתנהג בדרך עקש, ועי' תו' ס"א ב' ד"ה הדר, דלא גזרו בצדוקי וכותי אלא אגב עכו"מ] וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד, ואותו שדיינינן לי' כאנוס זוכין עירוב עבורו.