סימן קנה
עריכהא) מגלה ה' א' מתנ' באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין, ברי"ף הביא הירושלמי דסעודת פורים שחל בשבת מאחרין, ואחרונים ז"ל [המ"א והק"נ] הביאו קו' רלב"ח מסוגיא דלק' ל' א' בפורים שחל להיות ע"ש ר"א מקדימין פ' זכור שלא תקדים עשי' לזכירה ושמואל אמר כיון דאיכא מוקפין עשי' וזכירה כהדדי נינהו, אלמא דסעודה דמוקפין בט"ו ונראה דזכירה של פרשה זכור קבעו חכמים קדם פורים שהוא יום שאירע בו הנס במחיית המן, ויום הפורים קורין אותו חכמים עשיה שהוא יום שאנו עושין אותו זכרון על העבר, כדכתיב ט' כ"ז, להיות עושים וגו' והכונה קביעות הימים למצותן, וכן מתפרש הא דאמר י"ז א' מה עשיה למפרע לא, ור"ל אין ט"ו קדם לי"ד שאי אפשר לפרש על משתה ומשלוח מנות ומלא"ב דבהן אין סדר, ופ' זכור הוא זכירה לעשות בעתיד, ואין נפקותא אם אנו נוהגין בו כל המצות שקבעו בו חכמים או לא, דמ"מ יום הפורים הוא יום המאורע ובו מצות זכרון של הנס, והרי אמרו ד' א' דשואלין ודורשין בט"ו שחל להיות בשבת, ואם אין אנו מקיימין בו קריאת המגלה וסעודה מפני שאי אפשר מ"מ לא שייך לקרוא את יום ט"ז יום המאורע אף שיש בו מצות סעודת פורים להשלמה מה שחסרנו בשבת, [ומה שאמרו ב' ב' איתקיש זכירה לעשיה היינו קריאת המגילה כלפי עשיית סעודה קורין אותה זכירה, ומשתה ושמחה קורין עשיה] וברש"י ה' א' מבואר דבזמן כנה"ג היו קורין בשבת ואח"כ גזרו משום דרבה.
ואחרי שהדבר מפורש בירו' דהסעודה ביום א' ופסקוהו הראשונים ז"ל כמבואר בר"ן וסתמו בשו"ע אין מקום להרהר, ולק' מבואר מקור בגמ' דאפשר לאחר בה דאמר רב יוסף מפני שעיניהם של עניים כו'.
ד' ב' מפני שעיניהם של עניים נשואות למ"מ, פרש"י וא"א בשבת, נראה דר"ל דאי אפשר להביא מחנות לבית עני משום איסור הוצאה, ונראה דמה"ט אי אפשר לקיים משלוח מנות בשבת, ואפשר דאין לקבוע מצוה זו בשבת דהוי עובדא דחול כיון דכל העם עסוקין בזה [זכר לדבר שורה ביצה י"ד ב'] אבל אין סברא דמשום דיוצאין מתנות לאביונים במעות אי אפשר בשבת דשפיר יש לקיים בבשר ויין, והדבר מוכרח שהרי גזרו במגלה שמא יעבירנה ואיך אפשר לקיים משלוח מנות ומלא"ב בשבת שעיקרן הבאה מבית נותן לבית מקבל [ואכילת מקבל בבית נותן תתכן רק באופן מוגבל ומצומצם].
והא דאמרו מפני שעיניהם כו' משמע דלולא טעם זה היה אפשר לחלק ויקבעו קריאת המגלה בשבת ומשלוח מנות ומלא"ב ליום אחר, ונראה דהיינו לאחר המשלוח ליום א', אבל להקדים אי אפשר דהרי משמע דעת חז"ל נזכרים ונעשים דוקא זכירה קודמת לעשיה, [ואפשר דעיקר טעם דעיניהם של עניים כו' היינו שאין ראוי לקרות המגלה ולא לשמחם אבל אם יקדימו ליתנם לית לן בה, וע"כ הכונה שאין מקדימין עשיה לזכירה אבל י"ל שאין רגילין לאמצויי נפשן לפני הנותנין אלא ביום הקריאה].
ולהאמור נראה דחל ט"ו בשבת דבני כרכין קורין בע"ש, מש"מ ומלא"ב בע"ש ודלא כמש"כ בק"נ, ובלא"ה נראה דמש"מ ומלא"ב אינם מתחלקים ולכן לא הזכירו בגמ' משל"מ דזה בכלל מלא"ב, ואמנם במ"א בשם רלב"ח כ' דמש"מ בכלל משתה ושמחה [שמעתי בשם כנה"ג דמשלוח מנות בכלל מתלא"ב וכמש"כ] והא דבני כפרים המקדימין נותנין לעניים ביום הכניסה ומש"מ בי"ד הוא משום דעיקר זמנם בי"ד, אבל יום ט"ז שאינו יום הנס לא עבדינן בו אלא סעודה המוזכרת בירושלמי.
ב) לענין קריאת נשים בעשרה [למוקפין בחל י"ד בשבת {א"ה, נדצ"ל ט"ו בשבת}] יש הרבה צדדין להקל. א. דעת רש"י הראב"ד והרז"ה והרא"ש, שאין דין עשרה לעיכובא אפי' שלא בזמנו. ב. מדברי הר"מ פ"א ה"ז מבואר דשלא בזמנו הנאמר בגמ' אינו אלא חוץ מי"ד וט"ו, אבל בני חמיסר הקוראין בארביסר איכא פרסומא טובא כיון שהוא זמן קריאה לרוב העולם, [ואם זה ג"כ בכלל שלא בזמנו ובעי י' לא יתכן לומר ההלכה בלשון אלו הקוראין קדם י"ד, דהרי לשון זה ממעט בני ט"ו הקוראין בי"ד, אלא ודאי האמת כן דאין בני ט"ו הקוראין בי"ד בכלל שלא בזמנו] ומש"כ במ"ב בשעה"צ אות נ"ט תמוה דבגמ' איתא י"ד שחל בשבת וקוראין בי"ג דזה חשיב שלא בזמנו. ג. באו"ז מסתפק בלאו בני חיובא אי הוו בכלל עשרה [והיינו קטנים] ומשמע דנשים ודאי הוו בכלל עשרה כיון דבני חיובא נינהו ואיכא פרסומא ניסא [ולשון הרמ"א בנשים כבר כתב המ"א דאינו מדוקדק] וכ"כ הרמב"ן דאפי' רובא כבר יצאו לית לן בה, דלאו משום זכותא דעשרה הוא אלא משום פרסומא ניסא, וא"כ אין מקום לקבוע בפרסומא ניסא תנאים ולמעוטי נשים. ד. למש"כ הרמ"א דיחיד שלא שמע א"צ עשרה כיון דכבר נתפרסם בקריאת עשרה בציבור, נראה דגם שלא בזמנו הדין כן, ונפל בבירא כל הנידון.
בגליון יד אפרים כתב דהרי"ף ותו' דהביאו ראי' דהלכה כרב מהא דאמר ר"י י"ט ב' בציבור מכלל דאיכא ביחיד לית להו סברת הראב"ד דאם כבר קראו בציבור איכא פרסומא ויכול יחיד לקרותה אח"כ יחידי, דא"כ אפשר לאוקמי ההיא דר"י בהכי, ואפשר דלא שייך לאוקמי בהכי כיון דלא הוזכר דבר זה בהדיא בגמ', מדרך הגמ' לפרש, וסתמא משמע דר"י בא למעט יחיד הקורא בזמנה, דבר שהוזכר בהדיא בגמ' ודברי הראב"ד נלמד מהיה עובר אחורי ביהכ"נ אם כיון לבו יצא וכמו שהביא ב"י בשם הר"ן, והר"ן כתב כיון דבמקום הקריאה יש עשרה, ודעת הראב"ד דה"ה ביחיד הקורא אחריהם, ועוד נראה דלדעת הסוברין דעשרה מעכבין מוכח בגמ' דלאחר שקראו בציבור מותר ביחיד דאמרו י"ח ב' לא יאמר אקרא חציה עם הציבור כו' משמע דחציה הראשון לא יקרא עם הציבור דרהיטא דלישנא בלשון חכמים לומר ואחזור ואקרא בציבור אחר אם היה הדין כן, דבליכא ציבור אחר לא שייך לדון בזה.
ומש"כ בי"א שם דהראב"ד ס"ל דבמקום דבעינן עשרה אף דיעבד לא יצא ביחידות, והראב"ד חידש דלאחר הציבור חשיב כבציבור כדי לתרץ ההיא דר"י בכתובה בין הכתובים, אין לכל זה הכרח, ואם הראב"ד שהביא הא"ח הוא הראב"ד בעל השגות הרי דעתו ז"ל מבוארת פ"א ה"ז דאין עשרה אלא לכתחלה, וההיא דר"י באין לו עשרה, ולא מוקי לה בקורא אחר הציבור.
נראה לדעת רש"י וסיעתו דאין עשרה מעכבין לכו"ע, הא דאמר הקורא במגילה הכתובה בין הכתובין לא יצא בטל למאי דמסיק דדוקא בציבור דכיון דביחיד יצא בה ע"כ בצבור ג"כ יצא דאפשר לחשוב את הציבור ליחיד ומה נגרע שהן עשרה, וזהו בכלל ומחו לה, וכן פי' הר"ן, אלא דהר"ן פירש דאף לדעת הרי"ף דשלא בזמנו עשרה מעכבין מ"מ מגלה כתובה בין הכתובין כשרה דיעבד שאין זה חסרון גמור כחסרון עשרה וזה אינו מוכח די"ל דומחו לה אינו אלא להכשיר בזמנו אלא הר"ן דקדק דלשון ומחו לה משמע לשבר הדין שאמר, אבל שתהא כתובה בין הכתובין כשרה ביחיד ופסולה בציבור דיעבד אף שאין ציבור מעכב זה אי אפשר.
ו' ב' תוד"ה ורבי, ויש שנוהגין כו', והר"ן כתב דעושין סעודה בראשון אבל לא משל"מ דזהו בכלל מתלא"ב דאינו אלא בשני, ולא דמי לבני כפרים המקדימין דנותנין מלא"ב ביום הכניסה ומ"מ משל"מ בזמנן דהתם הסעודה ג"כ אינה ביום הכניסה, ור"ל דהתם אין עושין הסעודה ביום הכניסה משום די"ג אינו יום שנחו הלכך אע"ג דנותנין לעניים ביום הכניסה משום שעיניהם נשואות למ"מ, מ"מ משל"מ ביום הסעודה דכשם דסעודה ראוי' לקבוע בזמנה כן משל"מ עדיף בזמנה, אבל הכא לענין אדר ראשון ושני נהי דסעודה עבדינן גם בראשון, כשם שאסור בהספד ותענית, ויש מקום לומר לנהוג גם משל"מ ומלא"ב שהם בכלל חיזוק שמחת הפורים, והמשנה אמרה דאין מלא"ב בראשון אין לנו לחלק ולומר דמשל"מ איתא גם בראשון, אלא משל"מ ומלא"ב חד מלתא היא ומשל"מ בכלל מלא"ב דתנן שאינן אלא בראשון, ובני ט"ו שקוראין בי"ד ועושין סעודה בט"ז אין הכרע מדברי הר"ן לא לכאן ולא לכאן, די"ל די"ד עדיף לענין משל"מ כיון דהוא עיקר הזמן לרוב העולם ומרויחין ג"כ דריעות של משל"מ ומלא"ב הם יחדו, וי"ל דחיזוק השמחה בט"ז עדיף.
דין עשרה אינו דוקא באחד קורא ותשעה שומעים אלא אפי' כל אחד קורא במגלה שלו, כדתנן י"ז א' היה כותבה כו' אם כיון לבו יצא, ובגמ' י"ח ב' מוקמינן לה דמנחה מגלה קמי' וקרי לה מינה, ולר"א דאפי' בזמנה בעי עשרה, ולדעת הרי"ף דעשרה מעכב, מוכח מכאן דאע"ג דקרי לעצמו מ"מ מקרי עשרה, ונראה דאע"ג דאין קוראין כולן יחד בשוה אלא אחד ממהר קריאתו ואחד מרבה במתינות אין בכך כלום כמו הכא דקרי וכותבה ואינו מכוין עם הציבור מ"מ יצא אפי' לרב אסי, דלא משמע כלל דאיירי דהציבור ממתין עליו עד שיכתוב, וכן הדין נותן דגם בתפלת עשרה כל שקבעו בב"א מקרי ציבור אף שאחד מזדרז ואחד מתעכב, וכש"כ הכא במגלה דא"צ עשרה רק משום פרסומא ניסא וכמש"כ לעיל, ואף אם היחיד מתאחר וגומר קריאתו אחר הציבור מקרי בציבור, דכן הוא בכותבה.
ג) שו"ע או"ח סי' ר"ב ס"ג גרעיני הפירות אם הם מתוקים מברך עליהן בפה"ע, כ"כ תוספות והרא"ש ברכות ל"ו ב' מדחייבין בערלה, ופירשו דמקרא לא ילפינן אלא לקליפין אבל גרעינין מסברא דפירי הוא, ולדבריהם אין ערלה נוהג אלא בגרעינין המתוקין, והגר"א בביאורו ובשנו"א ערלה פ"ג מ"א, חלק עליהם דבירו' מבואר דגם גרעינין מרבינן מקרא.
ומיהו אכתי אין זה מכריע דין גרעינין המתוקין, די"ל דמרבינן בערלה אף גרעיני אתרוג ושאר גרעינין המרים והיבשים וכמו דמרבינן קליפי אף אותן שהן עץ בעלמא, אבל גרעינין המתוקין י"ל דפירי הן, והוסיף הגר"א להוכיח דאף המתוקין לאו פירי הן, מדתנן תרומות פי"א מ"ה דגרעינין שכנסן הכהן אסורים לזר ומוקמינן בירושלמי בגרעיני אגסין וקרוסטמלין אבל שאר גרעינין לא, וכן תנן עוקצין פ"ב מ"ב דאין מצטרפות ואם היו פירי למה אין מצטרפות, עכ"ל, ודבריו ז"ל תמוהים לן מאד, דאדרבה לענין תרומה גרעיני זיתים תמרים וחרובים אסורים לזרים אף שלא כנסן וכדתניא בתוס' דתרומות ופסקה הר"מ פי"א דתרומות הי"א, ובשאר גרעינין מהני כינוס, אם לא ביבשים שאין להם מיץ, וכן לענין טו"א רוטב מצטרף, ואם נדמה ברכה לתרומה במקום דמהני כינוס א"כ כל גרעינין המתוקים בפה"ע, והאסורין בלא כינוס מיהא חשוב פירי, ואדרבה קשה על הרשב"א שכתב דכל הגרעינין מברך בפה"א, וע"כ צ"ל דלא חשיב פירי לענין תרומה אלא מדרבנן אבל אכתי אין הכרע בדבר [ועי' לעיל סי' ל"ג, ערלה סי' ג'].