סימן קנ
עריכהסוכה ג' א' רבנן סברי בניה בסוכה מעליא כו', יש לעיין א"כ תקשי לרבה ולרבא דאמרי דאפילו בסוכה גדולה פליגי רבנן מאי אהדרי לי' רבנן לר' יהודה.
ב) שם, הרא"ש ז"ל פירש דבקטנה פסלי בית שמאי מה"ת משום דדירה סרוחה היא, ואפי' אם הכניס השלחן בתוכה ואף אם יש בה ששה על שבעה והכניס השלחן בריוח, וכן היא פסולה אף למצות ישיבה בעלמא שלא בשעת אכילה, שגם זהו בכלל מצות סוכה כדאמר לקמן כ"ח ב' דלאו סוכה היא, ובזה הלכה כב"ש כדפסקינן בסוגין, ואף שאביי מוקי לה לקמן ז' ב' בשיטה דסברי דירת קבע בעינן סוגיא דהכא לא ס"ל כותי' אלא דאף דירת עראי לא הוי, א"נ גם אביי מודה דעראי כהאי פסולה אף דמוקים לה בשיטה, יעויין בהמאור ובחי' הרשב"א, ודעת הרי"ף דב"ש דפסלי בס"ק נמי משום גזירה הוא ונראה מדברי הרא"ש שמפרש בדעת הרי"ף דאם הכניס שלחנו בתוך הסוכה כשרה גם לב"ש, וכן אם אוכל ופתו בידו ולטייל ולישון בה אם אינו מצטער כשרה ואף אם שלחנו בתוך הבית כשרה מדאורייתא רק חכמים פסלוה משום גזרה, ולפ"ז הא דקאמר צריכה שתהא מחזקת וכן הא דקאמר ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד ב"ש פוסלין מיירי בשלחנו חוץ לסוכה והפסול הוא רק לענין אכילה, וע"ז הקשה הרא"ש דלישנא ל"מ הכי יעויין בדבריו ז"ל, ועוד יש לדקדק דאכתי יצא ולא יצא מבעיא לי' למתני, ועוד מדמפרש טעמא בסוכה גדולה משום גזרה משמע דבסוכה קטנה בעינן למיפסל מטעמא אחרינא, אם לא שנדחוק, דמעיקרא סבר בדעת רשב"י דפסול משום דלית בה שיעורא, ולבסוף דמסקינן דבתרתי פליגי, וא"כ לא פסלי ב"ש רק משום גזרה, ומלשון המשנה משמע דחד טעמא הוא, וא"כ צריכין לפרש גם דברי רשב"י משום גזרה ואולי גרסינן אלא בתרתי פליגי, [יעוין ברש"י דל"ג אלא], אמנם קשה הא דבעינן לקמן ז' א' פס ד' ומשהו בג' ומשהו סגי, דמשך סוכה מה"ת ו' ורק משום גזרה פסולה, אבל לענין שיעור דופן בששה טפחים סגי, וכן באיצטבא ד' א' בעינן ז' אף דכשרה כלה כמבואר בשו"ע אף דבשו"ע פסק כהרי"ף.
ג) לכן נראה בדעת הרי"ף דהיא פסולה מה"ת כיון דהוא עלול להמשך אחר שלחנו לאו דירה היא, ואף אם יאכל פתו בידו או ידחוק שלחנו בתוכה מ"מ הוא עלול להביא שלחן ולהמשך אחריו, ונראה דאף אם היא ו' על ז', מ"מ פעמים שיהפך ישיבתו וישכח סוכתו וימשך אחר שלחנו, וכיון דלאו סוכה היא לאכילה פסולה לכל דכיון דאינה ראוי' לכל לאו סוכה היא, וכ"ז מבואר ברמב"ן במלחמות, ועלה הכל כהוגן, מיהו הא דהוצרך לפרש הטעם בסוכה גדולה משום גזירה ומשמע דמעיקרא לא ס"ל טעם זה קשה גם לפי' זה, ומש"כ הרמב"ן ז"ל דאביי ס"ל דבקטנה לחוד פליגי ולא חש להוכחת הגמ' בסוגין מלישנא דמתנ' צ"ע, ועי' ברשב"א שכתב בע"א, ומה שהוצרכו לפלוגי בגדולה ובקטנה לדעת הרמב"ן בדעת הרי"ף הוצרך להשמיענו בקטנה דפסולה לגמרי, והרמב"ן כתב דלרבותא דב"ה היא דאף שאין יכול להביא השלחן אצלו מ"מ לא גזרינן, [ומשמע מדבריו ז"ל דאין זה רבותא כלל מה שסוכה פסולה היא לגמרי], ולפי' הרא"ש ע"כ צ"ל כסברת הרמב"ן, ומש"כ בס' ק"נ דבגדולה מיירי שרק רו"ר בתוך הסוכה ובקטנה מיירי שכל גופו בתוכה ל"מ כן כלל, ומה גם אם נימא דהא דבעי לחלק בריש הסוגיא בין גדולה ובין קטנה נמי מטעם גזירה היא דאין מקום כלל לדבריו ז"ל, ולמש"נ שיטת הרי"ף מבואר דסוכה שאין ראוי' לכל דבר לאו סוכה היא, והוא כדעת המרדכי פרק הישן ודלא כהחכם צבי סי' צ"ד.
ד) ד' א' תוד"ה והוצין, הוה לי' חמתה מרובה כו', לכאורה אין שיעור לעובי הסכך דגם דק שבדק עושה צל דק ומשמע מדבריהם דצל דק לא חשיב סכך אלא בעינן צל חשוב שהאדם נהנה ממנו וכ"ה בהדיא בל' הר"י לא ישאר סכך שיגן על האדם בחמה, ומיהו מה שהחליטו דבזה אין להכשיר כיון שסכך שלמעלה מעשרים מצטרף, י"ל כיון דמקצת כל השטח תוך עשרים אין כאן פסול כלל, דלא שייך למפסל לכל הני טעמי דמפרשי אמוראי לעיל, וכ"ה בלשון הר"י בדברי רבא דאמר חלל סוכה תנן, ומרהיטת לשונו משמע שזה כונת רבא {א"ה, נדצ"ל כונת רבה} טעם על מה שמכשיר, אבל לכאורה כל הני דפסלי בסוכה אינו אלא מדרבנן, אפי' לרבינא לל"ק דסוכה דאורייתא פסול, אינו אלא חומרא דרבנן והא דאמר רבא חלל סוכה תנן היינו דאי למעלה מכ' קאי על סכך אפשר לפרש דבעינן כל סכך למטה וכל שמקצתו למעלה מעשרים היינו בכלל פסול דמתנ' אבל אי חלל תנן ע"כ מוכח דכל שאין חללו למעלה מכ' כשר, אע"ג דכל עובי הסכך הוא למעלה מכ' ומשהו ואפ"ה כשר, אבל אי סכך סוכה תנן נמי שפיר י"ל דבמקצת סכך למטה סגי.
ועי' בלשון הר"ן שהקשה ג"כ למה חמתה מרובה פסול מ"ש ממקצת סכך למטה ותירץ דהוצין לא חשיבי סכך אבל מקצת סכך חשיב ונראה דכונתו ז"ל דסכך קליש סכך גמור הוא, וכי מתעבה בסכך שלמעלה כולי חד סככה הוא והרי אין כאן שום פסול וכמש"כ הר"י, ודברי המ"א סי' תרל"ג סק"ב אינם מובנים, ולכו"ע אם ההוצין צלתן מרובה א"צ שירדו למטה מעשרים אלא שלא יהא האויר יותר מכ' וכמש"כ הרא"ש ותו' עירובין ג' ב'.
ומדברי המ"א נראה דקושית הר"ן היתה למה בעינן יורדין תוך עשרים ולא יתכן לא בלשון הר"ן ולא בסברא דלא שייך לחלק בזה בין הוצין לסכך וגם הקושיא ליתא וכמש"כ תו' והרא"ש.
ה) ד' ב' ורב נחמן אמר באמצע הגג מחלוקת כו', נראה דר"ה לא בא לאשמעינן דלא מהני דיומדין לר' יעקב דכיון דלא שמיע לי' ברייתא לא סלקא אדעתין שיועילו דיומדין אלא בא לפרש טעמא דר' יעקב דאיירי בשפת הגג ומשום גוד אסיק, ורב נחמן דאמר באמצע הגג מחלוקת פירש בהדיא דפליגי בדיומדין אלא שבגמ' קיצרו וסמכו על שהביאו ברייתא בסמוך, ור"נ שמיע לי' ברייתא, מיהו אי שמיע לי' ברייתא הו"ל למימר תניא, ואפשר דר"נ מסברא קאמר וכיון בדעתו כהא דתניא ולפ"ז אפשר דר"ה נמי בא למעט דיומדין ולאפוקי מר"נ, והא דמבעי בגמ' אליבא דר"נ אי בין בזו בין בזו מחלוקת לא בא לומר דפליגי בגוד אסיק דא"כ ר"י מכשיר על שפת הגג אפי' בקונדסין שאין בעובין כדי לחלק טפח דמהיכי תיתי לן להכניס פלוגתא חדשה ביניהן, אלא מספקא לי' בהא דאמר ר"נ באמצע הגג אי הוא דוקא דבשפת הגג כשר משום גו"א ולא שייך לפלוגי משום דיומדין, או באמת לא מהני גו"א בסוכה וא"כ גם בשפת הגג תתכן פלוגתת דיומדין אלא נקט אמצע כדי לאפוקי מר"ה דדוקא בשפת הגג פליגי, ובזה ניחא דלא מספקא לי' אי בשפת הגג דברי הכל פסולה שהרי אפשר דלכולי עלמא לא מהני גו"א בסוכה בקונדסין דלית בהו כדי ליחלק טפי, אלא זהו דאמר בין בזו בין בזו מחלוקת, וכן הא דאמר בסמוך באמצע הוא דפליגי כו' פליגי באמצע הגג וה"ה על שפת הגג היינו דגם בשפת הגג פליגי בדיומדין אבל אין לפרש דבגו"א פליגי ור"י מכשיר על שפת הגג בקנים דקים דא"כ לא שייך למימר והאי דקמפלגי באמצע הגג להודיעך כחו דר' יעקב כו' דהרי אע"ג דפסלי רבנן בשפת הגג אפשר דיכשירו בדיומדין בין באמצע בין בשפת הגג ופלוגתא אחריתא לגמרי היא, ואע"ג דשמעינן מברייתא דלא פליגי בשפת הגג בדין גו"א מ"מ לא קשיא לר"ה בתרתי דחדא היא דכיון דפליגי בדיומדין ל"פ בגו"א, אלא לפי שהעמיד ר"ה ורבנן דר"י דלית להו גו"א ש"מ דס"ל לר"ה כן לדינא ודייק מדנקט ברייתא על הארץ משמע דעל הגג לא שייך פלוגתתן משום דאמרינן גו"א א"כ שמעינן לדינא דלא כר"ה אלא גו"א מהני בסוכה וקשיא לר"ה בתרתי ודחי לה.
שם תוד"ה אבל, משום דניכרות בבית, שפת הכותל הפנימי לא אמרינן בה גו"א דתקרה מבטל לה רק בשפה החיצונה אמרינן גו"א ומ"מ מהני מה שניכר בפנים לחזק מחיצה הנעשה ע"י גו"א בשפה החיצונה למחשב מחיצה ניכרת, כיון דלענין שבת הויא מחיצה בכל אופן.
ו) ט' א' לשם חג בעינן, ואם עשאה לשם תשמיש כל השנה וגם לקיים בה מצות סוכה נראה דכשר דהרי עשאה לשם חג, ולפ"ז סוכת גנב"ך אם עשאה תוך ל' יום כשרה, והיינו דמחלקינן בין עשאה לפני ל' יום לתוך ל' שהרי עשאה לשם חג אפי' מתחילת השנה כשרה ואם עשאה בהדיא שלא לשם חג, אפי' תוך ל' נמי פסולה, וסתמא לא מש"ל דאדם העושה בנין יש לו מחשבה, אלא ודאי תוך ל' מחשבתו גם לשם חג אף שעיקרו לתשמיש כל השנה.
ז) י' ב' אר"י א"ש כו' והוא שאינה גבוהה עשרה, אבל גבוהה אף שאין לה גג אסור.
שם הב"ע כשגבוהה עשרה, אע"פ שאין לה גג, ובל"א סבר דבלא קביעי אינו אסור אלא בגבוהה י' ויש לה גג.
ח) י"ב א' וכלן שהתירן כשרות, בקצצן לעיל י"א א' קיי"ל דצריך לנענע כדאיתא סי' תרכ"ו ס"ב, אבל הכא א"צ נענוע כיון דאינו אלא משום גזירת אוצר, כיון שהתירן ובטל גזירת אוצר הוי כהוכשרו למפרע וכדאיתא סי' תרכ"ט סי"ז, ונראה דגם לרב לעיל י"א א' דקציצה חשיבא מעשה וה"נ התרה חשיבא מעשה יש נפקותא בין אילן לחבילה דבאילן בעינן קציצה לשם סוכה אבל חבילה שהתירה אפי' התירה לשם כונה אחרת כשר כיון שהניח בתחילה החבילה לשם סוכה.
ט) י"ג כ' אבל קוצר יש לו ידות, לכאורה אין רבותא בקוצר לסיכוך לענין שאין לו יד מכח שהוא משמש לאכילה, דכי היכי דבוצר לגת אינו יד ולא חיישינן דלמא מימלך ואכיל לי' ה"נ בקוצר לסיכוך לא חיישינן דלמא מימליך ואכיל לי', ואפשר דר"א אשמעינן דלא אמרינן דחייל עלי' שם יד במחובר ואינו עולה משם יד בלא מעשה, ואע"ג דבמחובר אינו מקבל טומאה מ"מ י"ל דשם יד עלי' דסתמא עומד לאכילה [במקום דרובו לאכילה, ואפי' ברובו לגת מ"מ כל אשכול אפשר דאכיל לו והיד ניחא לי', ולטעם זה ג"כ אין חילוק בין בוצר לגת לקוצר לסיכוך, ויש לעי' לפ"ז מנ"ל לר"א להכחיש את ר"מ דשמע מר"ה קוצר לסכך, מהא דנקט ר"ה בוצר לגת מדלא נקט לסכך, הלא ר"ה נקט בוצר לגת לאשמעינן דאין לו יד מכח זה שהוא שמוש לאכילה ובזה נקט לגת שהוא בהוה ולמה לי' למינקט לסכך ואי לאשמעינן שאינו יד מכח זה דניחא לי' דלא ליבדרן זימנין טובא אשכחן דאשמעינן מילי מילי, ולא להרכיב שני ענינים נפרדים בחד מלתא והי' אפשר לומר דלר"א אר"ה לא הי' לענין טומאה דכבר פסקה בימי ר"ה אלא אמרה לענין סוכה, והשתא דייק שפיר למה נקט לגת ואח"כ סכך לימא שבצר לסכך וש"מ דבוצר לסכך יש לו ידות אבל א"א לומר כן דא"כ בוצר לגת ונמלך לסכוך נמי יש לו ידות וע"כ ר"ה לענין טומאה קאמר, וא"כ קשה מנ"ל דקוצר לסכוך לר"א יש לו ידות ונראה דלענין זה דאין לו יד מכח אכילה נמי רבותא היא טפי בסכוך מלגת, דלגת דהיד מפסיד ודאי בטל לי' מיד אבל לסכוך י"ל דניחא לי' שמא ימלך ואכיל לי', וא"כ הו"ל לר"ה למנקט לסיכוך, אלא ודאי ס"ל דלסכוך יש לו ידות משום דניחא לי' דלא ליבדרן ולא קאמר משום דלא שייך בו דלא ליבדרן דהכא לענין שאין לו יד מחמת שימוש אכילה קיימינן ובזה הוא עיקר הדיוק דר"א לית לי' דרב מנשיא וכמש"כ לעיל, ומיהו לענין דבטל לי' יד משימוש אכילה מסתבר לי' לגמ' דבאמת אין חילוק בין גת לסכוך, אלא לר"א לסיכוך יש לו יד מחמת דניחא לי' דלא ליבדרן ולפיכך לא מצי ר"ה למנקט לסכך.
וקוצר לסכך דקאמר ר"מ ב"ג קאי בין בתבואה בין בענבים, דכשנוטלן לצורך ענבים מקרי בוצר אבל כשנוטלן לסכך הרי צריך להענפים ומקרי קוצר, וכדאמרו שבת ע"ג ב' הבוצר כו' כולן משום קוצר, ולר"א קוצר לסכך יש להם ידות הוא ג"כ בין בתבואה ובין באחריני ואחרים בברייתא נמי בכולהו פליגי, והזכירו קשין לדוגמא.
י) י"ד ב' אין שעת הסכנה ראי', ור"י סבר שהי' להם לדקדק שיהיו הנסרים פחותים משהו מד"ט ולא ירגישו בזה האויבים ור"מ סבר שלא רצו לדקדק בזה שמא ירגישו או שמא יתגלה להם ע"י מי שהוא.
יא) ט"ו א', מתנ' אם יש ריוח ביניהן כמותן כשרה, נראה דמיירי כשאין נקבים בסכך הכשר דאילו יש נקבים בסכך הכשר אף שיש כנגדן נקבים בסכך הפסול מ"מ כיון שאין צלתה מרובה מחמתה אלא בצרוף סכך פסול פסולה, ואף דפרש"י לקמן כ"ב ב' פסולה כשהיא מסוככת מחצה מצומצם דלמטה חמתה מרובה, ומ"מ כשרה כשנתוסף עליהן סכך פסול התם ה"ט דלא נפסלה כשהחמה והצל למעלה שוין אלא משום שהחמה מתפשטת למטה, אבל כשמסוככת כלה ואז עושין שניהן כל הצל ונמצא שסכך הכשר עשה מחצה וע"ז ק"ל פרוץ כעומד מותר, וכמש"כ הרא"ש והר"ן ז"ל שם לישב פרש"י ממה שהקשו תו' שם, אבל כשהסכך הכשר פחות ממחצה שאז צלו פחות ממחצה וצריך לצירוף סכך פסול פסולה, וד"ז מבואר לעיל ט' ב' בגמ' דפריך וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי הא קמצטרף סכך פסול כו', ובין לפי' התו' שם דמיירי דהסוכה היא חמתה מרובה מצלתה ובין לפי' הריב"א דחשבינן כל הסכך כשר שתחת סכך הפסול כאילו הוא סכך פסול, מ"מ מבואר דאף כשהסכך כשר רבה על הסכך הפסול מ"מ כל שאין בסכך הכשר לבדו צממ"ח פסול, דהא משני שם כשחבטן והסכך כשר רוב ואפ"ה בלא חבטן פסולה, וכן שם בגמ' אם היה הסיכוך הרבה מהן ופריך ה"ד אילימא בשלא חבטן ואף לפי' הריב"א י"ל מהא דקאמר הא קמצטרף, משמע דהסכך פסול הוא פחות, וכן מהא דפריך ה"ד כו', הא לפי' דקאמר אם היה הסיכוך הרבה מהן, היינו שהסכך שבין הפסול מרובה על הסכך שעל הפסול ומאי פריך הא קמצטרף, אלא ע"כ דלא מכשרינן פרוץ כעומד אלא במסוככת כלה שהוא מעובה כעין בית דכשרה, אבל כשהיא חלולה באוירין ואיננה רק צממ"ח צריך שיהי' צממ"ח מסכך כשר לבד, וכן מבואר בכל הפוסקים בדין סוכה שתחת האילן.
יב) ולפ"ז צ"ל הא דכתב הר"ן לישב הא דצריך בחבטן רוב מהסכך כשר ובהמקרה סוכתו בשפודין סגי במחצה, אין כונתו דהכא יהא סגי מדין פרוץ כעומד דהא הכא כיון דהסכך הכשר הוא על הפסול או תחתיו, וא"כ הרי הוא כמו שאינו וכיון שנחשבנו כפסול א"כ שוב אין כאן אף מחצה ואה"נ דאם יש סכך כשר מלבד מה שתחת סכך הפסול מחצה מכל שטח משך הסוכה כשרה, אלא צ"ל דכונת הר"ן כיון דחזינן דחבטן מהני שלא יפסול סכך פסול את סכך הכשר, א"כ ל"ל רוב אף כשיש מע"מ נמי לא יפסלנו, וע"ז משני דהיכי דהוא בתערובות גרע וצריך רוב, ומש"כ עוד שם דגם כשיש רוב אינו בטול גמור דאין דבר בטל ברוב היכי שידוע המיעוט ואינו מעורב, אלא דהכא מותר משום פרוץ כעומד נמי צ"ל כונתו דהכא מהני רוב שהסכך פסול לא יפסול את הכשר, וכמו דמכשרינן מע"מ כשכל אחד עומד בפני עצמו כמו כן מכשרינן הכא בתערובות כשיש רוב מהכשר אז ל"א שהסכך כשר כמו שאינו, שהרי אמרה תורה שב תחת צל סוכה מסכך כשר והכא הרי יש כאן צל פסול, דע"ז מהני רוב ואיכא כאן צל כשר.
יג) מיהו מה שנתן טעם בהא דמהני חבטן ממאי דמהני פרוץ כעומד צ"ע מה ענין זה אצל זה, וי"ל דה"ק כיון דבסכך פסול ליכא פסול אלא חסרון הכשר סוכה שאמרה תורה שב תחת פסולת גורן ויקב, א"כ כשיש ב' סככים זה תחת זה, והוו שניהם שקולין לענין הצל שתחתיהן דכמו שיש צל בזה בלא זה יש צל בזה בלא זה, ויש מקום לומר דיוכשר כיון דשניהם שקולין, אלא שי"ל כיון דיש צל מבלעדו לאו סכך הוא דסכך שאמרה תורה היינו החוצץ בין תחתיו ובין החמה, ואין להקשות א"כ גם בב' סככים כשרים תפסול, י"ל דאין ה"נ כשהסכך העליון רחוק שיעור הראוי לכל אמוראי כדאית להו אה"נ דפסולה, כדתנן במתנ' סוכה תחת סוכה כו', וה"ט כיון דכל אחד מהסככים איקלש סיכוכו דיש סכך מבלעדו פסולים, אבל כשאינם רחוקים דיינינן להו כחד, שהרי בכל סכך י"ל דחצי עוביו העליון פסול משום התחתון והתחתון משום העליון, אלא תרויהו כהדדי חשיבי, מיהו כ"ז כשהסכך השני צלתו ממ"ח אבל כשהאחד חמתו מרובה והשני צלתו מרובה אזי לא מקלש סיכוך השלם מפני החסר, אלא שבמקום שסוככים ב' הסככים יש לדון דהצל שתחתיהם הוא מכח שניהם, והלכך אם שניהם כשרים כשר, ואף אם הוא למעלה מעשרים דע"י סכך כשר מתכשר גם הוא דלא בעינן אלא שיתחיל הסכך למטה תוך כ', וכ"ז בסכך כשר אבל כשהאחד מהסככים סכך פסול נפסל מקום הכשר דתרויהו משותפים בצל שתחתיהם, וע"ז כתב הר"ן הטעם דע"י תערובות גרע, והלכך בעינן תערובת הסכך פסול בסכך כשר שיתבטל ברוב, וע"י כן יוגרע כחו ויוכשר הצל שתחתיהם.
יד) וכ"ז הוא כשהסכך כשר צלתו מרובה, אבל לפי' התו' דמיירי כשהסכך כשר חמתו מרובה, צ"ל דע"י גרעון כח הפסול מתכשר ברוב הצל מכח הכשר דודאי ביטול אין כאן מה"ת, ועי' במ"א תרכ"ו סק"ג שהעתיק דברי הר"ן בדעה קמייתא בשו"ע שם שהוא ע"פ דברי התו' ואינו מכוון, ונראה דזהו כונת הגר"א שם סק"ה, ועי' במה"ש שפי' דברי המ"א באופן אחר, עוד שם במ"א סק"ד כתב דלמ"ד דסכך הפסול פוסל את הכשר עד שחבטן וזה דעה בתרייתא שם, לא בעינן שלא יהא נכרים וכתב שם דכן מבואר ברא"ש ור"ן ותו', וצ"ע שבתו' כתבו כן לשיטתם שאין סכך פסול פוסל את הכשר ואף בלא תערובת כלל, אבל אם נימא דסכך פסול פוסל א"כ פסול כיון שנכרים כמבואר בדבריהם ט' ב' ט"ו ב', וברא"ש ור"ן לא כתבו, אלא כשיש צל מרובה מחמה מהסכך מלבד הסכך שתחת האילן ואז א"צ כלל לחבטן, ונראה דזהו כונת הגר"א שם.
טו) דעת ר"ת שאם הסוכה קדמה אינו פוסל עוד סכך פסול עלי' או תחתי', וצ"ל דל"ד לעשה תקרה ע"ג סוכתו, דהתם משום דנפקא מתורת סוכה משום קבע כמו שכתבו תו' ב' א', או משום שעשוי לדור ואין זה סוכה, אבל כשסכך בדבר המקבל טומאה או בשאר פסולים לא מפסלא אלא שחסר הכשר, וס"ל דבזה כיון דשניהם שקולין תליא בסכך הראשון שהוא עשה הצל, וצ"ל דס"ל דגם בסכך פסול וכשר חשבינן לי' כחד, דאילו עשאו למעלה {א"ה, כמדומה דצ"ל למעלה מי'} נראה דפסולה, דלא עדיף מסוכה תחת סוכה דמיירי אף כשהתחתונה קדומה, ואולי דוקא בסוכה חדשה תורה וצ"ע, והביא ראי' ממתנ' דקתני הדלה עלי' וסיכך ע"ג, משמע דוקא סיכך ע"ג, והקשה עליו הרשב"א ז"ל הא התם מיירי כשהסיכוך פחות מדקתני סיפא אם הסיכוך הרבה, וכתב הגר"א שם סק"ד שא"מ קושיתו, ונראה דכונת הגר"א דהא דקתני סיפא ואם היה הסיכוך הרבה אין פירושו דהסכך כשר מרובה על הגפן והדלעת דא"כ רישא כשהגפן מרובה, והא אפי' סכך כשר מרובה פסול, דכל הסכך שנגד הגפן פסולה, דדעת ר"ת כריב"א וכמו שהסכימו כל הפוסקים, והתו' גופיהו כונתם בהביאם דעת ר"ת לחלק בין סכך פסול לסכך שלמעלה מכ', כונתם דלפ"ז י"ל היפך דבריהם כמש"כ הגר"א ז"ל להוכיח מדבריהם לקמן ט"ו ב' אלא פי' משנתנו רישא כשאין מרובה בין הגפנים על הגפנים, וסיפא כשמרובה מקום בין הגפנים ואפ"ה פריך שפיר והא קמצטרף ס"פ, דהא מתנ' לא מיירי כשמסוככת כלה, דסתם סוכה עשוי' כדינה, ועוד דל"ל סיכוך הרבה אפי' בשוין נמי, אלא מיירי כשצלתו מרובה, וא"כ שפיר הוכיח ר"ת דלכן לא קתני הדלה על הסכך, דבזה אף אם אין בין הגפנים מרובה על הגפנים כשרה, אלא שאין ראי' רק כשהפסול חמתו מרובה אינו פוסל כשהסוכה קדמה דמתנ' בהכי מיירי, אלא שדעת ר"ת שאין לחלק בזה כל שאין בהכשר, מלבד שתחת הפסול כדי שתהא צממ"ח כ"ז מבואר בדברי רבנו ז"ל שם.
טז) ט"ז א' מחצלת של שיפא ושל גמי כו', יש לעי' למה לא קתני של קנים בהדיהו ולמש"כ הר"ש כלים פ"ב מ"ב דהמיוחד למדרס עולה מטומאתו במחשבה י"ל דבסיפא דקתני אין מסככין נמי אשמעינן דאין מסככין בבלאי כלים, דהא דאין מסככין במחצלת הקנים בלית לה גדנפא הוא משום דסתמא לשכיבה עשוי' כדאמר לקמן כ' ב' וא"כ כשמסכך בה עלתה מטומאתה כיון שיחדה לסיכוך, ומ"מ פסולה לסיכוך כדין מטלניות, אבל של שיפא ראוי' לנזייתא וטמא משום כלי קבול ואינה עולה מטומאתה בסכך בה בלא שינוי מעשה לכך נקט שנפחתו מכשיעורה, מיהו דברי הר"ש צ"ע כמש"כ חזו"א כלים סי' י"ט סק"ו, ועוד דא"כ הו"ל לאתויי מתנ' י"ט ב' עשאה לשכיבה אין מסככין בה אע"ג דכשסכך בה טהורה מלטמא מדרס, וע"כ דאינה עולה מטומאת מדרס במחשבה או דאיירי דאחר החג תשמש לשכיבה כמקדם, וא"כ בברייתא נמי לא שמעינן דין בלאי כלים מסיפא, וא"כ צריך טעם למה לא תני של קנים ברישא, ונראה דנקט שיפא וגמי משום דזה לכו"ע אין מסככין בה אף לריבר"י לקמן כ' א' וכמש"כ תו' שם ד"ה של שיפא.
יז) י"ט א' לא נצרכה אלא לסוכה שרובה כו', הרא"ש כתב דבעינן שסוכה בכללה תהא צלתה מרובה וכן כתב הר"מ, ונראה דקים להו כן מסברא, ואי הסוכה בכללה חמתה מרובה מפסל אותו המיעוט שחמתו מרובה ורואין את רובה אי איכא בו שיעור סוכה ויש בו הכשר דפנות כשר, ומיעוטה שחמתה מרובה אינו בכלל הסוכה, ואם אין ברובה שיעור משך הסוכה או שאין בו הכשר דפנות כולה פסולה.
יח) י"ט ב' א"ל כמאן כר"א כו', למדנו דאם אין אהל מפסיק בטל אוירו וכשהוא בכילה הוי כנמצא באויר הסוכה ומן הדין אין חילוק בין קבוע לאינו קבוע מיהו מדרבנן אסרו בקבוע וכדתניא לעיל י' ב' ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה, והיינו מדרבנן וכמש"כ תו' שם ד"ה ובלבד, ומיהו למ"ד שיפועי אהלים כאהלים אסור מן הדין, ובכילה שאינה קבועה אף איסור דרבנן ליכא באין לה גג אף שגבוהה עשרה, והיינו עובדא דר"י, אבל למ"ד שיפועי אהלים כאהלים דבקביעי אסור מן הדין בלא קביעי אסור מדרבנן ובאיכא גג טפח אסור אפי' בלא קביעי ודוקא בגבוהה עשרה, אבל בלא גבוהה עשרה אף בקביעי אינו אלא מדרבנן והיינו קנופות, והלכך בלא קביעי אף איסור דרבנן ליכא והיינו דאמר שמואל לעיל י' ב' דתחת המטה ואין המטה גבוהה עשרה יצא, ואם יש דופן טפח מקרי יש לה גג, וקביעי ויש לה גג דאסרינן באינה גבוהה עשרה, צ"ע שיעורו, ואי אסור גם בפחות מד' ובקביעי ואין לו גג דאסרינן בגבוהה י' אפשר דבעינן גבוה י' על משך ד' טפחים.
יט) כ' ב' בשלמא למאן דאמר מרזובלי כו', משמע דבעי למימר דמחצלת למ"ד מרזובלי אינה טמאה משום כלי קבול, ויש לעי' א"כ למה מודה ר"ד בשל גמי דאין מסככין בה כמש"כ תו' לעיל ד"ה של, ונראה דכיון דאינה ראוי' לשימוש, סתמא לשכיבה עומדת וטמאה מדרס ולכך מודה ר"ד דאין מסככין בה.
כ) כ"ד א' קסבר ר"מ כל מחיצה כו', יש לעי' מ"ט דר"ז ואביי ואפשר דכונת הגמ' להגיה שאין דברי ר"ז ואביי לפרש טעמא דר"מ אלא ר"ז ואביי לפרש אליבא דר"י דנהי דר"י סבר דחשיב דופן מ"מ בעינן קשור שלא תברח אבל לא חיישינן שמא תמות למאי דמפרש ר"ז, ולאביי בעינן פיל קשור, אבל סתימת הגמ' לא משמע כן, ונראה דר"ז ואביי ס"ל דמילי מילי קתני ובגולל דבעינן שיחול עלי' שם גולל אין בעל חי בכלל זה, אבל לענין דופן שאין הדין חל על הדופן אלא על האויר שהוא חלוק מאויר העולם כי חייץ לי' חי נמי חייץ, אלא שמא תברח, או תמות, וראב"י סבר דגם לענין מחיצה לאו מחיצה היא.
כא) גזלן שנתן מתנה ע"מ להחזיר לאחר יאוש תנאו קיים שהרי בידו לעכב על כל אדם ומקרי ש"ר וקני המקבל, וכשמחזירו לגזלן אין הגזלן חייב להשיב החפץ עצמו לנגזל שכבר זכי גזלן בהחפץ ואינו חייב אלא דמים וכמש"כ ב"ק סי' ט"ז, וכשמחזיר לקיים תנאו הוי כמקנהו עכשו ואינו שיור במתנה וכמש"כ הרא"ש פ"ד דסוכה, ואף לדעת הקצות החשן שהלוקח זכי מהפקר מ"מ כבר פקעה מצות השבת גזילה עצמה ואין הגזלן חייב עכשו בהשבת גזילה עצמה.
אין הגזלן עצמו נעשה שליח לזכות ללוקח כיון דהלוקח מני' קזכי, אבל לדעת הקצות החשן דזכי מהפקר יש מקום לומר דהגזלן נעשה שליח לזכות ללוקח.
ב"ק קי"ג ב' תוד"ה היכי, ובקונטרס פי' היכי מיאשי כו', לא פירשו למה נאדו מפירוש רש"י ולשון הגמ' אמנם לא משמע כפרש"י ועוד מה דעתו דאביי דפריך ודלמא משום דאייאש להו מנייהו, וכיון דאביי היה סבור דמהני כאן יאוש, הו"ל לרבא לפרש למה לא מהני יאוש, ואמנם למאי דמבואר לעיל דלגבי עלמא לעולם מהני יאוש, רק הגזלן מעכב על אחרים מלזכות, א"כ בדין הוא כשהגזלן נותן לאחד רשות להשתמש בגזלה מותר לו להשתמש כיון דהבעלים כבר נתיאשו, ואמנם כיון דהגזלן חייב בהשבה, והגזלן יש לו זכות לעכב על אחרים, שב הזכות גם לבעלים לעכב על אחרים, וכשהגזלן מוכר את הגזילה דהו"ל יאוש ושינוי רשות וקני לה גזלן והלוקח מני' שפיר קני לוקח, אבל כשמוסרה לשימוש אין כאן קנין לגזלן וממילא היא של בעלים, ואין לו לזה שנמסר לו שום זכות להשתמש בה, אבל י"ל כיון דהבעלים כבר נתיאשו ואין לבעלים זכות מכח עצמו למחות באחרים רק מכח גזלן י"ל דשימוש של הגזילה משתייך להגזלן בשעת שימוש וכאילו קני לה גזלן והשני מכח גזלן קזכי, ולא גרע שימוש לענין השימוש עצמו מלוקח לענין כל החפץ וזו דעת תו', ולפ"ז אם השכירה הגזלן רשאי השוכר להשתמש בה כיון שהוא לאחר יאוש.
ושמעינן מדברי רש"י דעכו"מ שגזל מישראל ונתיאשו הבעלים לא חשבינן לי' לגבי עלמא כיאוש דאבדה כמו בגזלן ישראל, ולכאורה היה מקום לומר דכיון דיאוש מהני לגבי עלמא אלא כיון דהגזלן חייב בהשבה הוא מעכב על אחרים, עכו"מ שגזל ונתיאשו הבעלים אין מי שיעכב על אחרים מלזכות שאין ישראל מוזהר שלא לקפח זכות העכו"מ הגזלן שאינו רק כעין הפקעת הלואתו, ומהכא שמעינן דאין חילוק דזה לא מקרי הפקעת הלואתו אלא ממונו דכשבא אחר לזכות זוכה הגזלן ראשון וכמש"כ לעיל ואפי' אי חשיב הפקעת הלואתו מ"מ כיון דע"י זכות הגזלן מתקיים זכות הבעלים אין כאן הפקר עדיין והגזילה ברשות הבעלים, וכן נלמד מלשון הגמ' סוכה ל' ב' כי היכי דתיהוי יאוש בידיהו וש"ר בידיכו משמע דבעינן כאן דין שינוי רשות, ואע"ג דבן נח נהרג על הגזל מ"מ חייב בהשבה כמש"כ תו' עירובין ס"ב א' ד"ה ב"נ.
ויש לעי' בלשון רש"י ותו' סוכה ל' ב', שפירשו דהא דאמר בגמ' שם וקרקע אינה נגזלת היינו מה דילפינן מקרא ב"ק קי"ג ב', ולכאורה אינו ענין לשם דלא נחלקו ר"א וחכמים שם אלא לענין אי קיימא השדה ברשות הגזלן לענין אונסין, אבל בסוגיא דסוכה קיימינן לענין דלא מהני יאוש לקרקע קדם שנשתקעו שם בעליה ובזה גם ר"א מודה דקרקע לדידן כמו מטלטלין לרבה ב"ק קי"ד א', דס"ל דאע"ג דמיאש בפיו אין כאן יאוש מספיק בלב, דאין הלב נקי מתקות של הצלה, ובקרקע כו"ע מודים דיש בה תקוה ממושכה עד שנשתקע שם בעליה, ואינו ענין לפלוגתת ר"א ורבנן.
ובעיקר הסוגיא נראה דדינא דמלכותא דינא לענין קנין א"צ ראי' שהרי נלמד ממתנ' גיטין י' ב' וגם הוא מסתבר, אבל הכא הביאו ראי' דאפי' ליקח ממון ישראל בעל כרחו לא הוי גזל, ועל זה אמר אביי דלמא משום דמיאשי ושינוי רשות הוי במאי דנתנו המלכות להציבור ואע"ג דלא עשו קנין קנו בדינא דמלכותא וכיון דלענין קנין דינא דמלכותא חשיב קנין הוי יאוש ושינוי רשות, ורבא ס"ל כיון דש"ר גומר את הגזלה אם איתא דלא אמרינן דד"ד בגזלה ה"נ אין ד"ד גומר את קנין של ש"ר, ולפי' תו' גם רבא ס"ל דאפי' אי לא אמרינן דד"ד לענין גזילה, מ"מ לענין לגמור את קניית הגזילה שפיר קני בד"ד, ולפיכך פירשו דאין כאן יאוש.
כב) נראה דבעבדים וקרקעות מהני יאוש כדי, דהא ה"ט דלא מהני יאוש בגזילה משום דהוא חייב בהשבה ולא פקע חיובו אבל בעבדים וקרקעות דליכא מצות השבה מהני יאוש כדין יאוש דאבדה, והיינו טעמא דמהני נשתקע שם בעליה בקרקע והוא מטעם יאוש כמש"כ תו' סוכה ל' ב', והלא קיי"ל יאוש כדי לא קני, אלא קרקע שאני, והיינו נמי טעמא דמהני יאוש בעבד שברח וכמש"כ ב"ק סי' י"ח סק"א, ובעבדים יש עוד טעם דאי קני עצמו נעשה ב"ח ושחרור מפקיע חוב השבה כדין שחרור מפקיע מידי שעבוד, ועוד כיון דנעשה ב"ח הו"ל כעין ש"ר ואפשר דהוי כשינוי השם דקני לאחר יאוש.
ובתו' סוכה שם הוכיחו מסוגיא דפ' חזקת, דיאוש לא קני בקרקע, וכתבו דאין לומר משום דיאוש כדי לא קני ושנוי רשות לא שייך בקרקע [ר"ל דהיא קבועה לעולם במקומה ולא חשיבא מכירה לעשות קנין אע"ג דבמטלטלין נעשה קנין במכירה וקרינן בה שנוי רשות] דהלא טעם ש"ר משום דבהיתירא אתא לידו וא"כ בקרקע נמי, ומשמע לכאורה בדבריהם דגם בקרקע יאוש כדי לא קני, אבל י"ל דנקטו לרוחא דמלתא אפי' לר"א דקרקע נגזלת מ"מ יאוש וש"ר דין הוא שיועיל, אבל לקושטא דמלתא יאוש כדי קני בקרקע וכמו שסיימו בהא דאמר בירושלמי דנשתקע שם בעליה אוסר ד"ת ופי' דאנן סברי [אולי צ"ל סהדי] דמיאש, אלמא יאוש לחוד קני.
סוכה ל"א א' וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא, הא דסוכה גזולה פסולה נפקא לן מקרא לעיל ט' א' כ"ז ב', ומפרשינן לה בגזילה שמתחייב בהשבתה ואונסיה, אבל בנכנס בבית חברו הרי הוא גוזל בישיבתו כאוכל פירות של שדה חבירו אבל גוף הבית של בעלים הוא ולא חייל שם גזולה על הבית עצמו, ולא פסלתה תורה סוכה זו, והלכך לר"א דקרקע נגזלת ומתחייב בהשבתה ואונסיה חשיבא סוכה גזולה, אבל לרבנן לאו סוכה גזולה היא, והקשו תו' לעיל ט' א' תפסל משום מצוה הבאה בעבירה וכתבו דאינו אלא מדרבנן מיהו בסוגין משמע דאפי' פסול דרבנן ליכא, והריטב"א בסוגין כתב דלאו מצוה הבאה בעברה היא דאין המצוה מוציאתה מרשות בעליה, ור"ל דבאכילת טבל או מצה גזולה מקרי מצוה הבאה בעברה שהרי המצוה מכלה את חפץ חברו, ובאתרוג אע"ג דאין המצוה מכלה את החפץ, מ"מ מקרי מצוה הבאה בעברה שהאתרוג הוא גזול וחייב באונסיו, אבל בקרקע שאין על הקרקע שם גזולה ואין הישיבה מכלה את החפץ לא מקרי מצוה הבאה בעברה, וצריך טעם למה הישיבה עצמה אינה חשיבא גזל, שהרי שימוש בשל חבירו כשהוא מוחה הוא גזל, ונראה דאיירי שאין הבעלים מקפידים על ישיבתו עכשו, אלא איירי שדעתו לגוזלה לגמרי ולא גזלה לשם חג אלא גזלה לגמרי והשתא יושב בה בחג, וכן בסיכך ברה"ר מקפידין על הסכך והדפנות שמפריע את בני רה"ר, אבל אחת היא להם אם הוא יושב בה או לא, וכל זמן שהסוכה עומדת דין הוא שכל אחד ואחד נכנס לה כמו שכלן משמשין ברה"ר ואין כאן גזל שימוש, והראשונים דנו משם מהבב"ע שהרי עבר על ל"ת בסוכה זו ואף שאין עבירה בישיבה עצמה מ"מ יושב בסוכה שעובר עליה על לא תגזול שהרי הוא נוהג אלמות לעכב את הבעלים מליטול את שלו, ולזה תירץ הריטב"א דכיון שזה אינו קשור בישיבה לא מקרי מצוה הבב"ע, ודאתאן עלה נראה דאם גוזל את השימוש הוא באמת בכלל סוכה גזולה, תדע שהרי לא מצינו דפליגי רבנן עלי' דר"א אלא בסוכה שאולה, ושפיר י"ל דלרבנן קרא למעוטי גזולה היינו שהשימוש בגזילה, ואם נפרש דכונת הגמ' למעוטי גזולה היינו שיקנה הגוף בקנין גזילה להתחייב באונסין אין לנו טעם למה הרחיקה הגמ' כל כך פלוגתתן של ר"א ורבנן והלא לר"א אימעיט מלך אפי' שאולה, ושפיר י"ל דלרבנן אימעיט בשהשימוש גזול והרי הא דרבנן מכשרי שאולה אינו דלא אכפת לן בשאולה אע"ג דלא קרינא בה לך, אלא כיון דהגוף שאול לפירות קרינא בה שלך, אבל גזולה דאין לו כלום שפיר יש לפסול, ועוד הרי מבואר בגמ' דאי לאו כל האזרח הוי ממעטינן גם שאולה ומנ"ל להכשיר גזילה בשימוש הלא כל האזרח לא הכשיר אלא שאולה, אלא ודאי זהו אמת דשימוש גזול הוא בכלל גזול, אלא אפי' אין השימוש גזול כל שהסוכה גזולה נמי אימעיט, וזו בגזל מטלטלין או למ"ד קרקע נגזלת.
נראה דכל שהקרקע גזולה אף שהסכך והדפנות שלו פסולה אי קרקע נגזלת, וכן לר"א פסול משום חסרון לכם שאם אין קרקע אין סוכה, אבל אם חברו נתן לו רשות לעשות סוכה בחצרו והדפנות והסכך שלו מקרי לכם אפי' לר"א כיון דיש לו קרקע שאולה כבר יש לו מקום לסוכה והסוכה עצמה שלו ולפרש"י לעיל כ"ז ב' דאי יש לו פרוטה קרינן בו לך, ודאי סגי בדפנות וסכך וקרקע שאולה, ואף לפי' תו' שם דר"א ממעט גם שותפות הכא בכל הסוכה שלו סגי, ובזה ניחא מה שהקשה הגרא"מ זצ"ל בהגהותיו מקרא דנחמי' ח' דעשו סוכות בחצרות בית ד' וברחובות, ובלא"ה ל"ק דכיון דלר"א בעי לכם כמו בלולב היה דעת כולם להקנות חלקם לכל אחד ואחד כמו באתרוג של הקהל וכמש"כ תו' לעיל כ"ז ב' וקנו בתשמישם וישיבתם.
והא דאמרו בגמ' אי קרקע אינה נגזלת שאולה היא, ר"ל יש כאן חסרון לכם דהרי המסכך ברה"ר אין לסוכה קרקע כלל אפי' לפי שעה ואף שהדפנות והסכך שלו לא מקרי שיש לו סוכה משלו שאין שם סוכה בלא קרקע והרי אין לו זכות לקיים את הסוכה כאן אפי' שעה אחת, וכן אי קרקע נגזלת פסולה אפי' לרבנן דאם הקרקע גזולה מקרי סוכה גזולה שבלא קרקע לאו סוכה היא.
שם תוד"ה אבל, ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת כו', הגרע"א הקשה דהא עבדים נמי הרי הן כקרקע, ונראה דכיון דאין הקרקע שלו לא חשיב האי חיבור דאי אפשר לסוכה ליבטל אגב קרקע כיון שהקרקע אינה שלו וכמש"כ תו' ב"מ נ"ד א' ד"ה הקדש, דכיון דלמיעקר קאי אין דינו כקרקע.
ב"מ ס"א א' תוד"ה אלא, דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא כו', נראה דעתם דהעושה חזקה בקרקע ע"מ לגוזלה לאו כלום הוא, שאין גזילה אלא במשך והגביה או שהיא בגגו חצרו ונתכוין לגוזלה אבל בקרקע לא שייך גזילה אלא א"כ שימש עליה שוה פרוטה או אוכל פירותיה, ומיהו לר"א ב"ק קי"ז ב' דקרקע נגזלת דין הוא שנעשה גזלן בהחזיק בה כיון דרחמנא אוקמה ברשותו לענין אונסין, אבל לרבנן לא עבר כלום, אבל בעבדים אע"ג דאינן נגזלין ואינו מתחייב באונסין, מ"מ עבר על לא תגזול, אבל הר"מ פ"ז מהלכות גנבה הי"א כתב דעובר בלא תגזול בהשגת הגבול לחוד, וקשה קושית תו' לימא קרא לגזל קרקע, מיהו קושית תו' צ"ע דהא המוכר כלי במנה והלוקח שילם לו בולד שפחתו הנישום במנה, ואח"כ נודע שאין הכלי שוה רק מנה נכי ט"ז וב' שלישים, הרי אמרה תורה להחזיר אונאה, הרי שהקפידה תורה שלא ליקח עבד חבירו אע"ג דהיה דרך מקח וממכר וכש"כ בגזלה, והא דאין אונאה לעבדים וקרקעות היינו אע"ג דשילם בכסף ונשאר ממונו ביד חברו, ואם באנו ליליף מזה יהא מותר גם גזל כל דבר, אלא שזה ענין מיוחד בדין אונאה, אבל אנן שפיר ילפינן איסור גזל מאיסור אונאה במקום שאמרה תורה דין אונאה, וכן רבית שאינו נוהג בקרקע היינו הלואת קרקע אבל הלואת כסף אסור בתשלום קרקע ברבית וכמש"כ תו' לעיל מגמ' דערכין, ובדברי התו' חסר כאן תירוצם שנשמט מהמעתיקים שהרי התחילו בלשון וא"ת, ובכל המקומות שלא סיימו בתירוצם הוא השמטה ואפשר שתירצו כן.
כג) נ' א' ליעביר במסננת כו', עי' שבת קל"ח א' משמר משום מאי מתרינן כו' וצ"ע לחלק למה מותר כאן לסנן בשבת, ואפשר משום דגילוי אינו אלא חומרא כדאמר פ"ק דחולין, והא דמחמרינן לניסוך משום הקריבהו וגו', ואע"ג דהשתא לא ס"ד אפשר דסבר לאחר סינון ליכא משום הקריבהו, מיהו בתו' לעיל מ"ח ב' ד"ה שהיין לא פירשו כן.
כד) נ"ד א' רש"י ד"ה לפי, שכבר נתמלא מע"ש כו', ור"ז סבר דאפ"ה סדרו שמחת בית השואבה, וכדתנן נ' א' שאין החליל דוחה שבת אלמא דשמחת בית השואבה הוי.
נ"ד ב' רש"י ד"ה וה"ד, דשמחת בית השואבה לא דחיא י"ט כו', ואפי' לר"ז לעיל דסבר דהוו תקיעות בשבת, ביו"ט לא הוי דאכתי לא תקנו שם תיקון גדול דתנן נ"א א', מיהו צ"ע דאמר לעיל נ"א א' אף יו"ט אינה דוחה אלמא דהוי שמחה בית השואבה ביו"ט וצ"ע ועי' לקמן נ"ה א' רש"י ד"ה אומרים.
כה) נ"ו א' במתנ' והמתעכב נוטל שתים, הרמב"ם מפרש דהיינו המשמר שיו"ט חל בשבתם ועי' בלח"מ פ"ד מהלכות תו"מ שמפרש לדעת הר"מ שאם חל עצרת ביום ה' נוטל משמר הנכנס בשבת שלפני עצרת שתים ותמוה דמתנ' בשבת שיו"ט סמוך לה לפניה או לאחרי' בהפסק יום אחד מיירי ולפ"ז בעצרת שחל ביום ה' בשבת שלאחר עצרת נוטל משמר היוצא שתים אבל בשבת שלפני עצרת חולקין ב' המשמרות בשוה, תדע שכן הוא דהא טעמו של הר"מ הוא משום שאין כאן רק מעט מהמשמר וזה שייך בשבת שלאחר עצרת שלא באו בשביל יום אחד אבל בשבת שלפני עצרת הרי כלם כאן.
יש לעי' לדעת הר"מ אמאי מפסיד כהן גדול בשביל משמר המתעכב כמבואר יומא י"ח א' והמשמר שזמנו קבוע מרויח וז"א בדין אלא שכהן גדול יטול חלקו ומשמר המתעכב שתים והשאר למשמר שזמנו קבוע ובאמת הר"מ לא הביא ד"ז דכה"ג יפסיד ע"י משמר המתעכב, וכבר תמה בזה בלח"מ שם, וחזינא בח"צ סי' קס"ו שדחה לפי' רבנו דהרי אין כל המשמרות שוות רק בחובת הרגל אבל בתמידין ונו"נ ושאר כל הקרבנות הרי הוא למשמר שזמנו קבוע כדתנן לעיל נ"ה ב', ולפי מה שהשוה הר"מ עצרת לשאר רגלים דמוכח מזה דאף משום יום אחד שהפסיק הם מתעצלים לבוא בשביל יום א' הנשאר לק"מ קושית הגאון ז"ל דהא קיימא לן דנו"נ אין קריבין ביום טוב ומשנתנו בחולו של מועד אבל ביום טוב אין קרבין רק קרבנות הרגל דגם בעולת ראי' ושלמי שמחה ושלמי חגיגה כלן שוין רק התמידין שייך להן לבדן ומתעצלין לבוא כולן.