סימן קלז
עריכהר"ה ל"ד ב' טעמא דלא הוה לי' שופר כו', יש לעי' הא תנן לה בהדיא לעיל ל"ב א' דתוקעין למלכיות זכרונות ושופרות, ואפשר דכשתוקעין תקיעות דמיושב ואח"כ תקיעות דמעומד פשיטא לי' דתוקעין על סדר הברכות, אבל הכא בלא היה לו שופר עד אמצע תפלת המוספין ונזדמן להם שופר למלכיות זכרונות שופרות ובזה אפשר דכיון דחייב בתקיעות דאורייתא לא קבעינן להו אסדר הברכות דמיחזי שבשביל התפלה תוקעין כתקיעות של תעניות, וזה דייק ממתנ' דקתני שברך ואח"כ נזדמן לו שופר משמע שאם נזדמן לו למלכיות תוקע על סדר הברכות ומקיים מצוה דאורייתא ומקיים תיקון חכמים על סדר הברכות, והיינו דמייתו בגמ' דר"פ ב"ש היה סבור דגם ביחיד נהי דאינו חייב לתקוע ולחזור ולתקוע מ"מ בשעה שמקיים תקיעות דאורייתא ראוי לקובען על סדר הברכות ומסקינן דענין סדר הברכות אינו אלא בציבור.
שם תקיעות אין מעכבות זו את זו כו' תקיעות וברכות של ר"ה ויוה"כ מעכבות זא"ז, פי' בתו' לעיל ל"ג ב' ד"ה שיעור, דהיינו דהברכות מעכבות זא"ז שאם אינו יודע לומר מלכיות זכרונות שופרות אינו אומר אחת מהן או שתים מהן, וכן אם יודע תקיעה ולא תרועה או תרועה ולא תקיעה אינו תוקע כלום [ורישא דאינן מעכבות זא"ז פי' הרא"ש בתעניות] ודלא כפרש"י דמעכבות התקיעות את הברכות, שהרי תנן בירך ואח"כ נתמנה לו שופר ותניא ב' עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין, וכן הסכימו הרא"ש והר"ן וכ"ה בטוש"ע סי' תקצ"ג.
וכתב עוד הר"ן א"נ סדרן מעכב ר"ל הקדים זכרונות למלכיות או תרועה לתקיעה ולאפוקי תקיעות וברכות שאין סדרן מעכב, ופסקו הרמ"א שם שאם התפלל קדם שתקע יצא, ולכאורה אין דברי הרמ"א מובנים שכיון שאם בירך ולא תקע כלל יצא, ואם תקע ולא בירך כלל יצא, מאי שייך לדון על שינוי הסדר, ונראה דודאי ברכות בלא תקיעות ותקיעות בלא ברכות יש לו בשינוי הסדר, אבל עדיין י"ל דחסר לו זכות ברכות בשופר כיון שלא תקע על כל ברכה וברכה, אבל אם הסדר אינו מעכב יש לו ברכות בשופר כשגמר מלכיות זכרונות שופרות ואח"כ תקע, וכן פי' המ"ב דברי הרמ"א, ומתפרשין דברי הרמ"א בתקיעות דמעומד לאחר שתקע תקיעות דמיושב, ונראה לפ"ז הא דתנן בירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ג"פ קאי אף בתקע כבר תקיעות דמיושב ואשמעינן דגם אחר תפלת המוסף תוקע תקיעות דמעומד, והא דדייקינן לעיל טעמא דלא הו"ל שופר כו', והיינו דדייק ממתנ' דגם תקיעות דאורייתא מהדרינן על סדר הברכות, הוא משום דסתימת המשנה משמע בכל אופן בין שלא היה לו שופר כלל ובין שהיה לו לתקיעות דאורייתא ואח"כ לא היה לו בשעת תפלת המוספין, ולאחר המוספין נתמנה לו שופר.
ל"ב ב' מתנ' השני מתקיע, ומסקינן בשעת גזרת המלכות שנו, ופי' הר"ן דאי לא משום גזרת המלכות היו קובעין מלכיות זכרונות שופרות בתפלת שחרית, ולמאי דמבואר בירושלמי באמת היו אומרים ט' ברכות בשחרית עד המעשה שהיה ואח"כ חזרו וקבעום במוסף, ונשאר קביעותן גם לדידן וכמו שפי' תו', ונראה דבשעת הגזרה לא היו תוקעין תקיעות דמיושב שהרי לא היו תוקעין קדם המוספין, ואע"ג דלדידן תוקעין מקדם תקיעות דמיושב, מ"מ אין משנין מקביעות חכמים ממוסף לשחרית, אבל מה שאנו תוקעין תקיעות דמיושב אין זה ביטול דברי ב"ד הראשון שלא תקנו בזה כלום אלא ממילא לא היו תוקעין קדם המוסף, אבל קביעות מטבע התפלה של מוסף בט' ברכות שקבעו ב"ד הראשון אין לשנות, ומש"כ תו' דלפי' הירושלמי ניחא טפי ור"ל דלעולם שייך טעמא דירושלמי, היינו דראוי לקובעם במוסף, ומ"מ אין אנו חוששין לזה בתקיעות דמיושב בזמן שאין חשש מן המלכות, אבל במוסף אין משנין כיון דיש חשש מאורע שאירע אז.
ל"ג ב' רש"י ד"ה ומשך בשניה, שהיה צריך לעשות זו פשוטה שלאחריה דמלכיות כו', אין כונת רש"י תקיעות שעל סדר הברכות דודאי אין לו תקיעה דזכרונות קדם ברכת זכרונות, ומשנתנו בתקיעות דמיושב או בתקיעות דיחיד, או בלא היה לו שופר עד אחר המוספין, אלא רש"י נקט לה כפי סדר התנא דאיירי בשעת גזירת המלכות והיו תוקעין תקיעות דאורייתא על סדר הברכות, והיו תוקעין ומריעין ותוקעין פ"א על מלכיות ופ"א על זכרונות ופעם אחת על שופרות שהרי לא היו נוהגין מנהג ר' אבהו, והלכך נקט רש"י תקיעה ראשונה בלשון מלכיות ושניה בלשון זכרונות שזו לשון קצרה, אבל כאן איירי שאינו תוקע על סדר הברכות, וכן מש"כ רש"י בסמוך תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות כו' ר"ל בשביל שהי' ראוי לתקוע במלכיות אילו היה לו שופר ואפשר דבתקיעות דאורייתא קיימינן, מיהו קושטא הוא דמקיים בזה גם תקיעות שעל סדר הברכות וכמש"כ לעיל שגם זה בא התנא לאשמעינן.
ג) ונראה לפי זה שאם התפללו תפלת מוסף בצבור ואין להם אפשרות להוריד ש"צ מפני איזו סיבה, צריכים לתקוע תקיעות דמעומד, למש"כ הב"ח סי' תקצ"ב, דעשרה שמתפללין בלחש הוו בכלל חבר עיר ואילו ידעו שלא יהי' להם ש"צ ראוי להם לשמוע על סדר הברכות וכמש"כ הערוך מנהג זה, ואע"ג דהר"ן כתב דהא דשאיל ר"ג לחכמים למה ש"צ יורד היינו בשאר ימות השנה אבל בר"ה צריך לירד בשביל תקיעות ומשמע דעת הר"ן דעשרה המתפללים אינו בכלל חבר עיר, מ"מ לדינא יש לנקוט כדברי הב"ח דברא"ש וריטב"א מבואר דשאלת ר"ג הוא ברה"ש ופירשו בשביל זה דלרבנן הקהל מתפללין תשע, ומבואר דאפשר לתקוע על סדר הברכות גם בתפלת לחש ואפשר דגם הר"ן מודה בזה, אלא אחרי שאנו נוהגין שלא לתקוע בתפלת לחש דקשה לכוין שיהא כולן שוין וגם אין ידוע אם סיימו כולן, שפיר י"ל שש"צ יורד לפני התבה בשביל התקיעות ושפיר יש כח ביד חכמים לתקן כן.
ואחרי שתפלת לחש של הקהל בכלל חבר עיר לשמוע על סדר הברכות, אם לא שמע על סדר הברכות יכולים לשמוע אחר התפלה שהרי אין הסדר מעכב.
ד) יש לעי' אחד שבא לבית הכנסת בשעת תקיעות דמעומד ואת הברכות לא שמע מן הש"צ אי קעביד מצוה בהאי שמיעה, וזה ודאי דיחיד שיתקע תקיעות דמעומד לא קעביד מצוה דלא תקנו חכמים רק בחבר עיר, אבל כששומע תקיעות של ציבור אפשר דקעביד מצוה והוא משותף עם הציבור במצות תקיעה, ואילו אנוס שבא בשעת תקיעה לביהכ"נ מסתבר דקעביד מצוה שהרי אנוס יוצא בתפלת הש"צ אע"ג שלא שמע, וא"כ תפלת הש"צ מתייחסת אליו והוא שלוחו, א"כ גם תקיעות שהוא שומע מצוה שלו היא, ואפי' בקי שהתפלל בלחש ולא שמע ברכות מפי הש"ץ נראה דשפיר שומע התקיעה, דאע"ג דאינו יוצא בתפלת הש"צ בלא שמיעה מ"מ הוא משותף במצות תפלה של הש"צ לא פחות מזה שהוא אנוס, אלא כיון שהוא בקי [לרבנן] ואינו אנוס [לר"ג] הטילו עליו חכמים לשמוע או להתפלל בעצמו ולא סגי לי' במה שהש"צ מתפלל בעשרה בעיר, וכיון שהוא משותף במצות תפלה של הש"צ הוא משותף גם במצות שופר ושפיר שמע להו לתקיעות של ציבור ושמיעתו מצוה.
ויחיד שלא בא לביהכ"נ ולא שמע תקיעות דמעומד לא חשיב עבריין על שלא קיים מצות שופר, דמעולם לא נתחייב היחיד בתקיעות דמעומד, אלא חטאו שהוא פורש מן הצבור ואינו משתתף עמהן בתפלת הציבור שהיא מצוה ובכלל התפלה של רה"ש גם מצות שופר על סדר הברכות, ואין חומר בשמיעת תפלת הש"צ ברה"ש יותר מבכל השנה, ודעת ריטב"א דתקיעות שעל סדר הברכות הן להמתקת התפלה כתקיעות של תעניות, ואמנם לאלו האומרים שאסור לדבר בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד משום הפסד הברכה משמע דיש בזה מצוה דרבנן של שופר דרה"ש ומ"מ אין תקנתם לחייב כל יחיד לשמוע קול שופר אלא חובת הצבור היא וחוב על כל יחיד לכונן בעיר תפלת ש"צ בעשרה, אבל אינה חובה על היחיד בתקיעת שופר מדין מצות שופר של רה"ש.
ה) איתא בטוש"ע סי' נ"ה שאם התחיל הש"צ בעשרה ויצאו מקצתן גומר הש"צ ומקורו בירושלמי פ' הקורא עומד, ונראה דיש לתפלה זו דין תפלת צבור להוציא את היחיד השומע או לעם שבשדות, וברה"ש יש לו דין חבר עיר ואומר מלכיות זכרונות שופרות ותוקעין על סדר הברכות, וראי' לזה מקה"ת באו"ח סימן קמ"ג ס"א דאם התחילו בי' גומרין כל ז' הקרואים [עיי"ש בבה"ל דבאשכול לא כתב כן] וע"כ דיש כאן דין ציבור.
[והדבר מבואר יותר במרדכי פ' השותפין שכתב שאם יש בכפר עשרה ואחד רוצה לצאת בימים נוראים כופין אותו לישאר או לשכור אחר במקומו, אבל אם יש עשרה בלעדו אין כופין אותו ולא חיישינן דלמא יצטרך אחד לצאת וסיים ועוד דאפי' נצרך אחד לצאת אין צריך הש"צ לשתוק עד שיחזור כיון דהתחילו בעשרה כדאמר בירושלמי, והובא באו"ח סי' נ"ה סכ"א, ואם איתא דמפסידין תקיעות דמעומד, אין כאן פטור זה].
נראה דצבור השומעים מן הש"צ אם דלגו תיבות וענינים שלא שמעו, אם שמעו ענינים שיש בהם שבח ותהלות או שיש בהם תפלות ובקשות יש להם מצוה במה ששמעו, ואע"ג שדלגו דברים שהן עיקר במטבע הברכה והמתפלל שדלגן אינו יוצא בתפלתו, ויש בו איסור ברכה לבטלה, מ"מ השומע יש לו מצוה במה ששמע, דאיסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן כמש"כ תו' ר"ה ל"ג א' והרא"ש פ"ק דקדושין סי' מ"ט, ועיקר שם לבטלה הוא דאורייתא כדאמר תמורה ג' ב', נדרים ז' ב', ח' ב', אלא כל שאומר דרך הודאה לד' אין איסור מה"ת אלא שחכמים קבעו בברכות גדרים שאין ראוי למסור הדבר לכל אדם שיזכיר השם בכל עת, וכדאמר ברכות ל"ג א' דהמברך ברכה שא"צ עובר משום ל"ת, ואינו אלא מדרבנן, דכיון דיש בדבריו הודאה אע"ג דאינו חייב עכשו בזה מ"מ הודאה היא ואינה לבטלה, אלא שחכמים אסרוה וסמכו איסורם על לא תשא, והלכך אם משנה ממטבע שטבעו חכמים ג"כ עביד איסורא, וממילא אין לו מצוה, אבל שומע מפי הש"צ בדילוג כיון דלא עביד איסורא של שם שמים לבטלה יש לאוקמי' אדאורייתא ואית לי' שכר תפלה, והלכך יש לו ענין מלכיות זכרונות שופרות במקצת ששמע אף שלא שמע כמטבע שקבעו חכמים, ואפשר דכי שומע התקיעות על סדר הברכות יש לו מצות תקיעות דמעומד.
כתב המ"א סי' רט"ו סק"ו דדעת הר"מ פ"א מה' ברכות הט"ו, דמברך ברכה שא"צ דאורייתא, ואין זה מוכרח דהר"מ העתיק דברי הגמ', ואף שהוסיף שהוא כשבועת שוא להדגיש איסורו כתבו, וע"כ אין כאן ל"ת מה"ת שהרי במוציא ש"ש לבטלה ג"כ לא עבר בל"ת מה"ת כדאמר תמורה ד' א' שאין בה אזהרת לאו, וגם לשון המ"א שכתב דכן משמע בתמורה כו' אינו מדוקדק דודאי בגמ' לא אמרו אלא מוציא ש"ש לבטלה, אבל דרך הודאה לאו לבטלה הוא, ורשאי אדם לנסח תפלה ותהלה לד', ורק דרך ברכה שקבעו חכמים אסור לבטלה, ואין מקום לחלק בזה בדאורייתא.
ו) איתא בירושלמי פרק כיצד מברכין ה"א, דמברך ברכה שאינה צריכה אומר ברוך שם כו', ויש לעי' בשלמא מזכיר שם שמים לבטלה, ודאי מתקן במה שאומר ברוך שם, אבל מברך ברכה שאינה צריכה נהי דאין כאן חיוב מ"מ שפיר יש בה הודאה, שהרי מברך ומודה לד' על הלחם שברא בעולם וכיו"ב, ומה תיקן באמירתו ברוך שם יותר מזה שאמר ברוך שמו בתחלתו, וע"כ צ"ל דכיון דמדרבנן אסרו ברכה שאינה צריכה, תקנו בזה להראות שזה אסור ולהחשיבו כמוציא שם שמים לבטלה, והר"מ כתב הא דירושלמי בפ"ד מהלכות ברכות ה"י במברך ברכה שא"צ, וכתב כן בפי"ב מהלכות שבועות הי"א, במזכיר שם שמים לבטלה, ומבואר בלשון הר"מ דמזכיר ש"ש ואומר אח"כ ברוך הוא ומהולל אין זה לבטלה וע"כ צ"ל דזה מותר מה"ת, דאי זה אסור מה"ת א"כ לא תיקן איסורו שהזכיר ש"ש לבטלה, ואין מקום לחלק בין אומר ברוך בסופו לאומר ברוך בתחלתו.
והא דאסמכו רבנן איסור ברכה שא"צ על ל"ת, אפשר דכל שם לבטלה יש בו גם משום ל"ת מדרבנן ואפשר דאיסור ברכה שא"צ אינו משום הזכרת השם אלא משום חסרון יראה שאין האדם ראוי לגשת אל הקדש תמיד אלא כפי מה שקבעו חכמים, והלכך לא סמכו חכמים איסורו על מקרא ליראה ד' דמני' ילפינן שם לבטלה, דהכא אפי' מברך בכנוי אסור וכמש"כ הגרע"א בתשובה סי' כ"ה, מיהו אין זה מוכרע.