סימן קלה
עריכהב' א' מתני' משקין כו' אבל אין משקין, אמועד קאי אבל בשביעית לא אסרינן משום טרחה יתירא כדאמר לקמן ד' ב' בשלמא מועד כו' וכן הרמב"ם העתיקו בהלכות מועד ולא בהלכות שביעית.
אמר אביי שחרבה ממעין זה כו', צ"ל דמתני' נמי דמתיר מעין היוצא בתחלה היינו בחרב מעינה ונראה דשדה חדשה שהתחילו עתה לזורעה משקין אותה ממעין היוצא בתחילה והא דקאמר שחרב מעינה לא בא למעוטי רק אם היתה גדלה את פירותיה בלי מעין עד עכשו אז אין משקין אותה.
רש"י ד"ה מושכין המים, פרש"י ז"ל נראה דהמשכה מאילן לאילן הוא השקאת עראי והתירוה, והא דקאמר ובלבד שלא ישקה את השדה כולה היינו המשכת המעין לכל אמות השדה אבל מדברי התו' ד"ה מושכין מבואר דמושכין ומשקין חדא היא אלא שהחילוק בין אילנות לשדה דאילנות יש להם דין בית השלחין לפיכך מושכין מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את השדה היינו שדה זרעים, שו"ר ברש"י לקמן מבואר כפי' התוס' דהכא.
תוד"ה יתר, משום דהוי טרחא יתירא, נראה דהאי להפנות אינו עשיית אמה בתחילה דמדקאמר יתר ע"כ משמע דלר"מ דשרי בית הבעל כש"כ דשרי להפנות לגינתו ולא מצינו דפליג ר"מ למשרי עשית אמה בתחילה ועי' פרש"י ד"ה אפילו, אבל לא מימי גשמים כו' ולא פי' על עשית אמה בתחילה משמע דליכא מאן דפליג עלה וצ"ל דלהפנות היינו הפנאת ראש האמה לצד הגינה והמים הולכין מעצמן ומשקין ומ"מ יש בזה טורח יותר מהשקאת השדה ממעינה.
ע"ב משום חורש, יש לעי' הא לא שייך חורש אלא בשדה שעומדת לזריעה כדאמר שבת ע"ג ב' בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש, והכא דהוא זרוע ובא אינו עומד לזרוע ע"י חרישה זו, וי"ל דמ"מ מהני האי חרישה להוסיף צמיחת התבואה ולא גריעה חרישה זו מחרישה של קדם זריעה, ומיהו קשה כיון דעיקר שם חרישה משום תועלת הצמיחה למה אינו חייב משום זורע, וצ"ל דסבר רבה כיון דחייבה תורה על מלאכת חרישה גם חרישה שבזרעים הוא בכלל חרישה ותועלת הצמיחה נטפל בה, אבל קשה זה תינח לענין שבת אבל כלאים דליכא איסור חרישה הדין נותן דחורש סביבות זרעים ואילנות להטיב צמיחתן יהא חייב משום זורע ומאי מקשה רב יוסף לרבה מכלאים וע"כ צ"ל דהאי חורש דקאמר רבה לא משום הטבת הצמיחה הוא אלא מפני שסופו לזרוע בעתיד במקום הזה וצ"ע.
שר"ע אומר כו' אמנכש קאי אבל מחפה חייב משום זורע כמ"ש תוספות פסחים מ"ז ב' ד"ה ושביעית.
תוד"ה קא מרפויי דבתר עיקר כו', הוכרחו לזה ולא ניחא להו לפרש דרבה ורב יוסף סברי דבאמת לא חייבה תורה משום ב' מלאכות על מעשה אחד וכדמשמע לשון הגמ' כל היכא דאיכא תרתי כו' ופריך מהא דרב כהנא דמחייב שתים על מעשה אחד דא"כ מאי מקשה רב יוסף לרבה מהא דמנכש בכלאים לוקה כיון דבכלאים ליכא חיוב משום חורש שפיר יש לחייבו משום זורע ולפיכך פירשו טעמא דרבה ור"י דמר לא חשיב לי' זורע משום דעיקרו של מעשה זה הוא חרישה ומר לא חשיב לי' חורש דעיקרו זורע, והא דאמר בגמ' כל היכא דאיכא תרתי כו' היינו ב' תועליות בפעולה אחת אותה שהיא טפלה בטלה אגב העיקר ופריך מהא דר"כ דהתם נמי לא בטיל נוטע אגב קוצר כמו שפי' התו' ד"ה חייב.
ג' א' החורש בשביעית, נראה דלמ"ד לוקה עה"ח ה"ה על כל שאר תולדות השנויות בברייתא כמו ניכוש עידור כו' מיהו קשה דלמ"ד לוקה מסקינן לקמן טעמי' משום דלית לי' דר' אבין לפרש"י או משום דאית לי' דר' אבין לפי' התו' ובברייתא דריש לי' שדך לא וצ"ע.
גה"ש מנין לעידור (ולקשקוש), כונת הגרעק"א למחוק תיבת ולקשקוש ולגרוס במקומו "ניכוש" וטעמו דמדפריך לעיל וקשקוש בשביעית מי שרי כו' ולא פריך מרישא לסיפא שמע מינה דבברייתא לא הוזכר קשקוש לאסור.
ע"ב ר' אלעזר, נראה דהאי פלוגתא דר"א ור' יוחנן כי אתא רב דימי לבבל קמשתעי לה דליכא למימר דסתמא דגמרא קאמר לה דא"כ ר"א ור"י אתי לפרושי הא דרב דימי ולא יתכן דר' יוחנן רבו מובהק דרב דימי הוה, וכל שמעתא דרב דימי מר' יוחנן קבלה, ועוד דר"י ור"א בא"י הוו, א"ו כל זה מדברי רב דימי והי' בידם גמ' מרבותיהם או ברייתא יכול ילקה על התוספת ושכחו מסקנת הדברים ובאו ר"א ור"י לפרשן, והא דקאמר בלשון לא ידענא לישנא בעלמא הוא ופירושו ולא ידעינן, ולשון התו' ד"ה ר"א מלתא דרב דימי וכו' פי' שמעתתא דאייתי רב דימי.
תוד"ה שהרי דאמרן לעיל דלוקה, צ"ע דתקשה למ"ד אינו לוקה דבסברא זו לא מצינו תנא דפליג עלי' דרבי עקיבא.
ד' א' בשלמא מי קילון, הא דתנן משקין בית השלחין היינו הפנאת המעין לתוך אמות השדה אבל להדלות בדלי אף מן המעין אסור כדתניא לקמן לא ידלה מן התחתונה וכו' והא דאסר מי קילון היינו הדלאה ואין החילוק בין מי מעין למי קילון אלא החילוק הוא בין הדלאה להפנאה דמי קילון אי אפשר אלא בהדלאה אבל מי גשמים משכ"ל גם בהפנאה ולפיכך קשי' לי' מי גשמים מאי טרחא איכא, ופריק ר' יוחנן גזירה מי גשמים אטו מי קילון פי' דמעין הוא עיקר ההשקאה של השדה ולא אתי לאיחלופי במי קילון אבל מי גשמים אין זה עיקר ההשקאה ומשתמשים בהם לפעמים בהפנאה ופעמים בהדלאה ולפיכך אף אם יש הרבה מי גשמים שיספיקו להשקות את כל השדה גזרינן דלמא אתי לאשקויי פעם אחרת במי קילון, ורב אשי סבר דאם יש מי גשמים כדי להשקות את כל השדה בהפנאה ולא יצטרך להדלאה באמת שרי ומתני' איירי בשלא יספיקו מי הגשמים להשקות כל השדה בהפנאה והלכך אסור לו להתחיל להשקות בהפנאה דלמא יגמור בהדלאה והלכך נהרות המושכין מים מן האגמים והיינו מי גשמים שמתקבצים לרב אשי שרי דלא גזרינן אטו מי קילון והנהו נהרות יספיקו להשקות כל השדה כולה ולא יפסקו כדמסקינן לקמן ולר' יוחנן גם כה"ג אסור דגזרינן מי גשמים אטו מי קילון.
הפסיקות והבריכות כו', רב אשי דאמר לעיל טעמא דמי גשמים משום דאתי למי קילון ניחא דהכא כשיכלו מי גשמים ישקה מן המעין אבל לר' יוחנן דאסר לעיל מי גשמים אף היכא דלא פסקא משום גזירת מי קילון דעלמא קשה ה"נ לגזור מי גשמים אטו מי קילון דעלמא וי"ל משום דלא התרת לו אלא בדאיכא מעין מדכר דכיר דמי קילון אסור.
אמר רב פפא כו', אע"ג דמודה רב פפא דמותר להשקות מי מעין אף שאין רובה של אותה שדה שותה ממנו מ"מ לא מהני האי מעין להתיר את מי גשמים וגזרינן בהני מי גשמים אטו מי קילון לר"י וכן לטעמי' דרב אשי גזרינן דלמא אתו לידי מי קילון כיון דלית לי' מי מעין היום ולא אתי לאמתוני למחר.
ר"א בר' שמעון כו', היינו משום טרחא יתירה, כ"ה ברמב"ם פ"ח ה"ב אבל ליכא למיסר משום גזירת מי קילון דהכא לא אתו למי קילון ואפי' לר' יוחנן דלעיל דגזר משום מי קילון דעלמא הכא השקאת עראי היא ולא גזרינן.
לעיל דקאמר מאן תנא דאפי' במקום פסידא מטרח לא טרחינן לא קאמר דר"ש בן מנסיא ור"א בר"ש היא דאסרי הכא אפי' טורח מועט במקום פסידא דעדיפא לי' למימר ר' יהודה דהוא מרבותיו של רבנו הקדוש, אבל ר"ש בן מנסיא ור"א בר"ש חביריו נינהו.
רש"י ד"ה נהרות, נראה דאין כונת רש"י לפרש דהא דקאמר וקמיפלגי כו' היינו משום דס"ד השתא דעבידי דפסקי דאדרבא אי עבידי דפסקי שפיר י"ל דגם לרב אשי אסור דלמא יגמור ממי קילון ועוד דבהדיא כתב רש"י בסמוך ד"ה ר' אלעאי דאמר גזרינן מי גשמים אפי' היכא דלא פסקא כו' ועוד לשון הגמ' ודאי משמע דהא קמיפלגי בדר' זירא קיימא במסקנא, אלא כונת רש"י לפרש הא דאיתיבי' ר' ירמי' לר' זירא דר"י משמע לי' האי מי אגמים עבידי דפסקי ואפשר דהא דבור של רש"י דבורו לקמן קודם ד"ה מיתיבי.
ד"ה תשתי, לכאורה הו"ל לרש"י לפרש דלא אתי לאתויי מהני פסיקות וברכות כשלא יהיו מלאות ויתהוו מי קילון דזהו עיקר טעמו של מי גשמים לרב אשי.
ע"ב מפני שנראה כעודר, והא דשרי ראב"ע לתקן אע"ג דאיכא הני טעמי צ"ל דאמה מוכיח עלי' כמו שאמר בסמוך בזבלא.
רש"י ד"ה אלא, צ"ע דקמכשיר אותו מקום רחוק לזריעה וצ"ל דמבדר להו, א"נ שדי להו במקום שאינו עומד לזריעה.
שם בגמ' עודר נמי, יש לעי' היכא רמיזא במאי דאמר טעמא משום עודר דאסור אפי' כי שקיל ושדי לבראי וי"ל דאם איתא דבשדי לבראי ליכא משום עודר ואין אסור משום עודר רק בשדי על שפת האמה א"כ טפי הו"ל טעמא דמכשיר אגפי' וטעם זה עדיף א"ו אתא לאשמעינן דאפי' שדי לבראי דליכא משום מכשיר אגפיה אסור משום דנראה כעודר.
ור"א בר ממל כו', אע"ג דחד מהני אמוראי סבר טעמא משום דמכשיר אגפיה מ"מ לשנויי האי מתני' דדוחק לי' לאוקמי בשדי אבראי, א"נ אכתי תקשה הא דאמר יגביה ג' טפחים דיש בזה משום טעמא דמכשיר וא"א לאוקמי במגביה בעצים ובאבנים ולא בעפר דא"כ הו"ל נותן על הסלע.
וח"א זבלו מוכיח עליו, יש לעי' הא לעיל אמר דוקא דאתי מיא בתרי' ליתא משום עודר אבל מה שיבואו המים אח"כ לא אמרינן מימיו מוכיחין עלי' והכא לא אתי זבל עד לאחר החפירה, ואפשר דהאי זבלו מוכיח עליו היינו זבל שמונח כבר דהא ר"א בן עזרי' אר' מאיר קאי בהי' לו דבר מועט.
אביי שרא, לכאורה נראה דהאי עובדא להשקאת בית השלחין הוה והתירוה כדין מתקנין את האמה דתנן במתני' אבל קשה דבעינן דוקא אישתייר טפח ועוד דהכא בכיון מלאכתו במועד והרי יכולים היו לתקנו מערב יו"ט ולכן פי' הרא"ש דהני לצורך רבים היו וכדאמר בסמוך בעובדא דרב אשי, וק"ק דלמה קבעינהו בגמ' הכא הו"ל למקבעינהו בתר פסקא דמתקנין את קלקולי המים ברה"ר.
רש"י כיון דמעיקרא לא עברי בה מיא, לפ"ז כל שלא הי' עומקה של האמה ו' טפחים אסור לתקנה בין שנטמם מעט בין שנטמם הרבה, וטעמא כיון דלא הוי' עלי' שם אמה כי נטמם וחוזר וחופרו לא הוי עלי' שם תיקון אלא כחופר בתחילה, אבל א"ל דטעמא דאסור משום דלא חשבינן לי' כפסידא כיון דלא עברי בה מיא שפיר דא"כ ליסור לאשקויי במועד א"ו חשיב כשאר בית השלחין לענין פסידא כיון דהשקאה זו מועלת לתבואתו.
ק"ק למה לי' למימר חצי טפח על ג' לשמעי' רבותא טפי דאפי' עמוק חמשה ונטמם מעט אסור לתקנו, ויש להסתפק הא דאסר בלא נשתייר טפח אי הוא דוקא כשנטמם כל אורך באמה אבל אם נטמם מעט שם תקון עלי' אף אם אותו מעט שנטמם נתמלא כולו או דלמא אפי' אם נטמם מעט כל שנטמם כל גובהו ולא נשתייר טפח בעומקו אסור לתקנו וצ"ע.
סימן קלה
שם ד"ה כיון דאיכא, כונת רש"י ז"ל לתת טעם שקבעו חכמים שעור ששה טפחים שזהו שעור אמה כמש"כ רש"י ב"ק נ' ב' ד"ה דדלאי.
תוד"ה מדלין ליכא טרחא כו', פי' אף להשקות מן המעין אסור דבבית הבעל קיימינן ואפי' בבית השלחין הדלאה אסור אבל לצורך המועד שרי אפי' הדלאה בין בשלחין בין בשדה הבעל ואפי' ממי קילון.
ה' ב' אבל מציינין על הספקות, האי וודאות היינו ידועות כמו בתי קברות קבועים וכמו שפרש"י אבל כל טומאה שבדרכים ובשדות שאינן מפורסמות בכלל ספקות הן וצריכין ציון כיון שהן מתעלמות מבני אדם העוברים והן הן עיקר ציון הקברות והא דמסיים תנא וציון ספקות של סככות ופרעות תנא בא להשמיענו בבית הקברות הקבועים דאע"ג דאינהו גופייהו אין צריכין ציון אבל סככות ופרעות שסביבותיהן צריכין ציון שאין בני אדם בקיאים בזהירות הספקות והלכך כל סככות ופרעות הסמוכים לביה"ק שראוי להסתפק בהם שיש בהם טומאה צריכים ציון, ולפי' קמא שבתו' ד"ה אילן לעולם מספקינהו להו בטומאה ולפי' ב' דוקא בידוע שנמצאת הטומאה תחת אחת הנופות.
בידוע שנחרש בה קבר כו', השתא ס"ד דכיון שיש בה אילנות תלינן לכולו שנחרש וצ"ל דקבר אבוד אינו אלא מדרבנן דאיירי ברה"ר דספיקו טהור [עי' תו' כתובות כ"ח ב' ד"ה בית הפרס] ומיהו כי ליכא אילנות כיון דאין כאן חרישה ידועה לא תלינן שנחרש והא דאמר ר"י עד שיהא כו' ר"ל שיעיד שנחרש ולא תלינן לקולא כדפרש"י ד"ה ר"י, ומשני ר"פ דלעולם כל שנצטיינה בידוע שאבד בה קבר ומ"מ כשיש בה אילנות דודאי נחרשה נפקא מדין שדה שאבד וע"י החרישה ודאי נהרס הקבר ונתפזרה הטומאה על כל השדה [וכמו שפי' תו' בכתובות שם] ופריך וליחוש דלמא אילנות כו' פי' אי אמרת בשלמא דתלינן שבתחילה היתה שדה שנחרשה שפיר י"ל דאפי' אין בה אילנות רק מעט תלינן שהיא שדה שנחרש דכיון דודאי נחרש סביבות האילנות י"ל שנחרשה כל השדה כולה אבל למאי דמשני ר"פ דבתחילתה ודאי הואי שדה שאבד בה קבר אלא שעכשו נהרס הקבר ע"י החרישה נהי דאם היתה הטומאה במקום האילנות כבר נהרסה ליחוש דלמא הטומאה שלא במקום האילנות ומשני דאילנות ממלאין את השדה כולה ואבע"א כו' אין מרחיקין ציון כו' פי' אי איתא דלא נחרשה כולה היו מסירין הציון ממקום האילנות ולציין את השדה מן האילנות ולפנים א"ו שנחרשה כולה והא דלא הסירו הציון שסמכו על האילנות המוכיחים שכבר נחרש והכי קבעו חכמים בדבר שאם נחרשה כל השדה כולה אין חובה להסיר את הציון אבל אם חצי' נחרש וחצי' נשאר בטומאתו צריך לסלק את הציון לגבולות הטומאה שאין ראוי שיהא בתוך הציון מקום טמא ומקום טהור, ולתירוץ זה מהדרינן לפרושי טעמא דר' יהודה דאמר עד שיהא שם זקן בעיר שכל מאורעות העיר נחתכים על פיו אז סמכינן דודאי נחרשה כל השדה כולה אבל אם אין שם חכם אין לסמוך שנחרשה כל השדה ואין טהור רק מקום האילנות דאפשר שלא נחרשה כולה ואפ"ה לא נסתלק הציון למקום הטומאה והיינו דאמר אביי ש"מ צ"מ כו'.
וכ"ז לפרש"י, אבל תו' פרשו דהאילנות ראי' שנחרשה השדה קדם נטיעתם ואיירי בידוע שנטעו האילנות אחר הציון ופריך למאי דמשני ר"פ וליחוש דלמא אילנות כו' פי' דלמא לא נחרש רק מקצת השדה והותר בה נטיעה באותה מקצת ולפירושם אין צריך לשנות בדברי ר"י דסבר אם אין שם חכם חיישינן דלמא נטעו באסור קדם שנחרש ואיירי שעדיין לא נחרש לצרך האילנות ולפרש"י קשה מאי האי דקאמר ר"י לפי שאין הכל בקיאין בדבר וצ"ל שאין סומכין על עדות בני אדם להעיד אם הוא שדה שנחרש או שדה שאבד רק על זקן חכם ודוחק, ועוד למאי דמשני רב פפא דודאי נאבד בה קבר אלא דת"ק מטהר לה ע"י החרישה ר"י מאי קסבר אי חרישה מועלת למה לי' חכם לאסהודי עלי' ואי סבר דאין חרישה מועלת לטהר כי איכא זקן מאי הוי וצ"ע.
רש"י ד"ה בעומדין, צ"ע האי רה"ר ה"ד אי הוא תוך הציונים ודאי הוא טמא ואי חוץ לציונים ודאי אין חוששין לו ולמה לא פרש"י בפשוטו דעומדין על הגבולין היינו סמוכות לציוני השדה ואין נפקותא אי מבראי רה"ר או שדות.
סימן קלה
תוספות ד"ה מנפח, הלכך לא חיישינן, פי' הלכך לדידן לא חיישינן שמא המת בעומק הועל תחת ברזל המחרשה.
באו"ד אי נמי, האי א"נ פירושו אפי' ור"ל דלא מיבעיא אי איכא דבר המאהיל על השדה דאז משכ"ל שיטמא האדם העובר אף אם לא האהיל בגופו על הטומאה אלא הדבר המאהיל האהיל עליו ועל הטומאה, אלא אפי' ליכא דבר המאהיל יש לחוש שמא האדם עצמו האהיל בגופו על הטומאה.
ו' א' אבל ניצן ניכר, האי ניצן ניכר ר"ל כלאים ידועים שהולכים ונוצצים יוצאין עליהם מיד וא"ת פשיטא דישראל אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, י"ל דלר' יוחנן יוצאין ועושין להם כדין יציאת ט"ו אדר שמפקירין כל השדה כולה ואין מניחין לבעה"ב לנקותה כ"ז נלמד מהרמב"ם פ"ב מהלכות כלאים.
רש"י ד"ה ציון בין האילנות, צ"ע והשתא קיימינן דאין האילנות מסובכין ע"פ השדה ואיכא תוך הציון שדה בלא אילנות ולמה לי' לחוש שקבר האבוד נמצא בתוך השדה במקום שאין בו אילנות ולא נחרש עדיין ולמה שפירשנו לעיל ניחא הכל.
אין מרחיקין ולהכי כו', נראה דר"ל דלהכי תקנו חכמים שיהא מציין לכל ד' רוחות ולא סגי אפי' בג' רוחות כדי שיהא תמיד מסומן יפה שאם לא יציין רק במצר אחד או בשנים יסתפקו בני אדם בבאור גבולותיה ופעמים יחמירו יותר מדי ופעמים יקילו ולכן תקנו שיהיו מציינים לעולם כל סביבות השדה וכל שאנו מוצאים שאין המקום מצוין לכל סביבותיו אנו בטוחים שהציון רק טמא וכל השדה כולה טהורה.
תוד"ה אר"פ וצרפו הסיד, ר"ל שאם הי' אבן חלקה בלא סיד מפסקת בין סיד שעל ראשה ובין סיד החרסית ודאי החרסית עד על הטהרה אבל הכא איירי שסיד שעל ראשה מרודה ומגעת עד סיד של חרסית ואפ"ה טהור דתלינן דבעסקם בחבור החרסית רדדו הסיד שעל ראשו ונשקו הסידים זה בזה, ולפי זה כל דליכא חרסים והסיד מרודה על צדי האבן בינתים טמא אע"ג דליכא סיד על הקרקע שביניהן אבל לפרש"י אין ביניהן טמא רק אם יש סיד על הקרקע שביניהן.
באו"ד דקתני בקמייתא, נראה דגירסתם בגמרא היתה תנא ר' יהודה.
באו"ד ונ"ל דסלקא, וא"ת אכתי תקשה למסקנא דמסקינן דאיכא חורש או חרס ביניהן טהור אפי' איכא סיד ובקמייתא קאמר דאיכא סיד טמא אפי' באיכא חורש, וי"ל דלגירסת חורש לא מטהרינן בחורש אלא במרודה אבל אם הי' הסיד רק על ראש האבן ולא על צדדיו ויש סיד על הקרקע ביניהן אז לא מהני חורש ורב יהודה איירי באינו מרודה הלכך באיכא סיד ביניהן טמא אפי' באיכא חורש ולגי' חרס נמי לא מטהרינן בדאיכא חרס רק אם אין סיד ע"ג קרקע שביניהן אבל אם יש סיד ע"ג קרקע שביניהן לא מהני חרס ובהכי איירי רב יהודה.
ד"ה שיש בה רובע פי' כשרוצה כו', לדבריהם צ"ל דהא דפריך לקמן והתניא מפקירין כו' קאי אהא דאמר נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אלמא דב"ד טרחי לבטל את הכלאים והכא אמר דמפקירין כל השדה ומשני דהא דתניא מפקירין היינו לאחר תקנה ולפ"ז מבואר דלאחר תקנה אין מטריחין לעקור את הכלאים אלא מפקירין אותה למרמס ולאכילת בהמה, והא דתנן במשנתנו יוצאין בחוה"מ נשנית קדם תקנה, ולפ"ז בזמן הזה אין יוצאין בחוה"מ אלא לאחר יו"ט אבל רש"י ז"ל פירש דמתני' דכלאים לאחר שנזרע וכמו שפי' התו' בבא בתרא צ"ד, ופריך אהא דאמר הכא ימעט והא תניא מפקירין כל השדה והוי ס"ד דתקנת חכמים היתה בכל שדה כלאים שצריך בעה"ב להפקירה כולה ומשני דהא דמפקירין כל שדה היינו קנסא בשלא בטל את הכלאים עד שבאו שלוחי ב"ד ולאחר תקנה כשראו ששמחים אבל קדם תקנה לא היו מפקירין כל השדה והלכך יחיד שמוצא כלאים בשדהו אף לאחר תקנה דינו כקודם תקנה שממעט ודיו, ומתני' דקתני ימעט ביחיד המוצא כלאים בשדהו איירי.
ע"ב שיהיו מפקירין כו' לכאורה נראה דמפקירין ואין מטריחין כלל למעט את הכלאים ולפ"ז אחר תקנה אין יוצאין בחוה"מ אבל הרמב"ם כתב שגם לאחר תקנה יוצאים בחוה"מ וצ"ל דמתחלה ממעטין את הכלאים ואח"כ מפקירין אותם, וק"ק לפ"ז מאי פריך מהא דתנן ימעט דלמא באמת מפקירין את כל השדה ותנא בכלאים קאי ואשמעינן דיני דכלאים דצריך למעט מרובע לסאה.
מתני' שלא שתו, נראה דהיינו שדות בינוניות דיצאו מכלל שדה גריד ולכלל בית השלחין לא באו ומשקין אותם לפרקים רחוקים וכשמונען השקאתן מפסדי קצת ויהיב להו ראב"י דין שדה בעל ולא זו אף זו קתני.
אם היתה שדה מטוננת, רש"י פי' בשדה הבעל והיתה לחה תמיד ועכשו יבשה ע"י איזו סיבה והלכך דינה כבית השלחין דמפסדי אי לא משקי לה, והטור פי' דאזרעים שלא שתו קדם המועד קאי וקאמר דדוקא אם הגיע זמן ההשקאה קדם המועד אבל אם היתה לחה עד המועד ויבשה במועד שרי להשקותה ולפ"ז דינה כביה"ש אלא כיון שאין משקין אותה אלא לפרקים רחוקים אסרינן להשקותה במועד כיון שיכול להשקותה קודם המועד ואחר המועד ולכך קאמר דאם היתה לחה עד המועד דאי אפשר להשקותה קודם המועד שילחלח את השדה יותר מדי ויבשה במועד שרי להשקותה.
תוד"ה שרי אפי' לראב"י, צ"ע דהא לקמן תניא אבל לא במועד ומוקמינן לה כראב"י ומבואר דגם הרבצה אסור לראב"י, וצ"ל דכונתם לפי מה שפירשו לקמן דהרבצה היינו השקאה ובשדה לבן קרי לי' הרבצה והא דסיימו או שמא סבר כו' ופליג בהרבצה היינו לפרש"י דהרבצה דלקמן בברייתא היינו השקאה פורתא ומבואר דראב"י אוסר אפי' הרבצה אבל כ"ז דחוק, לכן גרס הגר"א אין מרביצין שדה גריד וחכמים מתירים בזה ובזה היינו הרבצה וחכמים דברייתא אינם חכמים דמתני' דשרו אפי' השקאה ורבינא פסק דרבנן דברייתא דשרו הרבצה אפי' משום הרווחה.
מרביצין בהשקאה גמורה, והרבצה דסוף פרק ב' דשביעית צריך למימר נמי דהיינו השקאה ומאן דשרי שרי אפי' השקאה ואע"ג דמשנ' כראב"י באסור השקאה במועד בשדה לבן מ"מ שפיר י"ל דבשביעית ס"ל כר' שמעון דשרי.
הגהות הגר"א, ת"ר אין מרביצין כו' טעם רבינו דבסוף פרק ב' דשביעית איתא בהדיא דראב"י אוסר הרבצה בשביעית ולגירסא דידן מבואר דהרבצה בשביעית שרי אפי' לראב"י, ולגרסת רבנו פריך ממועד אמועד ומשביעית אשביעית ומשני הא ראב"י דאוסר (בין במועד) כמתני' דהכא ובין בשביעית כמתני' ספ"ב דשביעית, והא רבנן היינו רבנן דמתני' דהכא דשרו אפי' השקאה ולענין שביעית סברי כר"ש סוף פ"ב דשביעית דשרו הרבצה בשביעית והא דנקט תנא הרבצה משום שביעית דבמועד אף השקאה שרי, א"נ רבנן דברייתא קאמר דשרו רק הרבצה במועד לגרסת הגר"א, ולגי' דידן צ"ל הא דקאמר הא ראב"י היינו דתנא דברייתא סבר כראב"י במועד ובשביעית סבר לה כר"ש ספ"ב דשביעית ולא ראב"י גופיה שנה ברייתא זו.
ז' א' תוד"ה תניא, מיירי בשדה הסמוכה לבית השלחין, נ"ב צ"ל לעיר.
באו"ד ונראה לי דגרסי' נראה שהוא גליון, שפי' קשה לי' דלגרסתנו מוכח דקאי על דברי ר' יהודה ולכן פי' דגירסת התו' היתה רשב"א אומר בשדה לבן אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה אילן אפי' כדרכו. מש"כ בגליון באיזה שדה לבן התירו חכמים אין כונתו שבלשון זה היתה גי' התו' אלא גרסתם היתה באופן שיתפרש על כונה זו, ומיהו אפשר דאף לגרסתנו י"ל דקאי לפרש מלתא דת"ק והוא כמשיב לר' יהודה דלא אמרו שלא כדרכו אלא בסמוכה לעיר, וכן י"ל דמלתא דנפשי' קאמר וקאי על דברי ר"י ופליג עלי' דר"י אינו מחלק בין סמוכה לעיר בין סמוכה לאילנות ואיהו סבר דסמוכין לאילנות שרי אפי' כדרכו.
בהסגר היינו תחילת הסגר ראשון, אפשר דכוונתם ראית הכהן בשעת ההסגר שאם נתאחר ההסגר אחר ראי' הראשונה של הכהן צריך הכהן לראותו בשעת ההסגר דפשיון תלוי מתחלת ההסגר לסוף ההסגר ולא מראי' ראשונה של הכהן כדמשמע חולין י' ב' והלכך צריך הכהן לראותו בשעת הסגר ובראי' זו אי חזי בי' כהן שער לבן או מחיה רשאי לשתוק דלא קרינן בי' לטהרו או לטמאו כיון שאי אפשר שישאר הנגע ויטהרנו אבל בסוף הסגר ראשון ובסוף הסגר שני אפשר שיטהרנו אף שיש בו נגע כגריס כגון שכהה ונתמעט ולא קרינן לטהרו או לטמאו אלא במקום שאפשר טומאה וטהרה והנגע קיים, [ומיהו כ"ז לא יתכן אלא לפרש"י בפי' התורה דאין פוטרו בשבוע ב' רק אם כהה, ואפשר דאם כהה בשבוע א' נמי פוטרו אבל לדעת הרמב"ם והרמב"ן דכהה לא מעלה ולא מורידה משמע דבשבוע א' אפילו נתמעטה וכהתה מסגירו שנית, עי' ר"מ פ"א מטו"צ ה"י].
ועוי"ל דהא דנחלקו ר"מ ור"י אי רואין היינו מחמת חשש פשיון דאי אפשר לו לישראל לראות אם פשה דפשיון תלוי בעיני כהן המסגיר [עי' רמב"ם פ"ט מטו"צ ה"ד] אבל מחי' ושער לבן יוכל לראות ישראל חכם והלכך בראי' שבשעת ימי הסגר אי אפשר שיטמאנו הכהן בפשיון ולענין שער לבן ומחי' יראה לישראל חכם קדם שיראנו הכהן, ובזה מדוקדק מה שלא הקשו התו' בהסגר א' אלא מפשיון ומיושב מה שדקדק המל"מ בפ"ז מהל' יו"ט.
הגהת הגר"א הגהה זו כמו שהיא אין לה מובן, ואפשר שנפל ט"ס בהעתקה, וכוונת הגר"א לגרוס כי פליגי בהסגר ראשון ובהסגר שני, ואפשר שהי' רשום אות א' על תיבות כי פליגי ואות ב' על תיבות בהסגר ראשון והיתה כונתו ז"ל להטיל שתי תיבות בהסגר ראשון אחר תיבות כ"פ ולמחוק שבינתים.
ע"ב תוד"ה יש יום תימה לר"מ כו', לכאורה טעמי' דר"מ נמי מהכא דיש יום שאי אתה רואה אלא דר"מ סבר דאי אתה רואה לטמאו קאמר ויש לך רשות לשתוק ור' יוסי סבר דאין לך רשות לשתוק כיון דכתיב לטהרו או לטמאו ונראה דעיקר קושיתם סמכו אהא דסיימו למה טורח לפנות וקשיא להו דלר' מאיר ודאי היה ראוי שיראה ויאמר אי צריך לפנות או לא אלא אפי' לר"י דאית לי' לטהרו או לטמאו מ"מ בראי' ראשונה רשאי לשתוק לפר"י דלא קרינן לטהרו או לטמאו אלא אם אפשר שיהי' טהור בנגע קיים אבל בראי' ראשונה שאי אפשר לטהרו בנגע קיים לא קרינן בי' לטהרו או לטמאו וא"כ היה רשאי לראות קודם הפנאה לכו"ע, ובעיקר קושיתם י"ל דמה שיצוה לפנות הוה כאומר טמא.
תוד"ה דבר הרשות ואין נראה לפרש כו', נראה דיש כאן ט"ס וכצ"ל ועוד נראה לפרש שאר דברי רשות ופליגי בבתים דלר"י דאמר חידוש הוא לא ילפינן דהא עצים ואבנים לא מטמאו ואפ"ה מטמאו כאן עצים ואבנים דהא דתנן במס' נגעים לר"י אפילו חבילי קש וחבילי תבן לאו דוקא וא"כ צ"ל דרבי נמי מודה לר"י מדלא מסיק דרבי כו' עכ"ל, וכוונתם דבפי' ראשון פי' דהא דאמר בגמ' דהא עצים ואבנים כו' היינו חדוש טומאת בתים והלכך בבתים לכו"ע ממתינים לדבר הרשות ולא פליגי אלא בדבר הרשות דגופי' ובפי' השני פירשו הא דאמר בגמ' הא בעצים ואבנים כו' היינו דעצים ואבנים שבבית המנוגע בשעת ראי' ראשונה טמאים מגזירת הכתוב דופינו את הבית ולפ"ז הפנאה גופה חידוש הוא ואי אפשר ללמוד המתנה לדבר הרשות בבתים מהפנאה, ולפי' זה האחרון כוונו התו' לקמן ד"ה נפקא שכתבו ולפי' שפירשתי דר' יהודה לטעמי' כו' דלענין פנוי דוקא חידוש, והנה הר"מ ז"ל בפי"ד מהלכות נגעים פסק כר' יהודה דאפי' עצים ואבנים צריכים הפנאה אבל לא משמע כן מדבריו ז"ל שיהיו עציו ואבניו טמאים אם לא פינן וכמש"כ המל"מ שם ונראה דמפרש דהא דאמר דהא עצים ואבנים בעלמא כו' היינו עיקר טומאת בתים ומה שדקדק המל"מ שם דהול"ל מחובר י"ל דעצים ואבנים עדיפא לי' דר"ל חתיכת עצים שאינן כלים כלל ועצים ואבנים של בית המנוגע טמאים, אלא שקשה לפ"ז איך ילפינן מכאן המתנה לדבר הרשות כיון דהתם הפנאה חובה וכמשה"ק המל"מ שם ולפי' התו' נראה דלא מטמא ר"י אלא עצים ואבנים הנמצאים בבית המנוגע בשעת ראי' ראשונה אבל לא הבאים אח"כ ודלא כדמשמע מלשון המל"מ שם דאף הבאים אח"כ טמאים.
י' א' השתא שתי וערב, ר"ל דיותר יש להתיר שתי וערב בחבלים המופשלין מעיו"ט מהפשלת חבלים לכתחילה אף אם יעשה שתי בלא ערב וכיון דבחבלים המופשלין מעיו"ט שתי וערב אסור ולא אמרינן תקוני מנא בעלמא הוא כש"כ שאסור להפשיל חבלים לכתחילה אף שישייר את הערב דהפשלה והמתחת השתי הוא עיקר מלאכתו ותו' הקשו היאך מותר לעשות כי האי בלא שינוי ולמש"כ י"ל כיון דחבלים מופשלין מעיו"ט שרינן סרוג לצורך המועד דלא מנכרא מלאכה כולי האי.
תוד"ה ר' יהודה ולקמן בשמעתין נמי קאמר, צ"ע דבהגמ' קאמר דהא דאין גודלין היינו בימות הגשמים דלא הוי לצורך המועד אבל הכא כולא מתני' בצורך המועד איירי וא"כ שרי אף לגדל לכתחילה, ונראה דכונת התו' דכי היכי דמעמידין תנור וכיריים דברייתא העמדה גרידא קאמר דהא אהא תני רבה בר שמואל ושוין שאין גודלין ה"נ מתני' יש לפרש בהעמדה גרידא ומיהו העמדת ריחים דמתני' היינו בנין הריחים כולו כדאמר לקמן רב יהודה שרי למבני ריחיא והטעם דכל בנינים מעשה הדיוט הוא ואף ר' יהודה לא אסר במתני' אלא כבוש דחשיב לי' מעשה אומן.
ע"ב רש"י ד"ה מיגזרינהו לחותכן לשנים, צ"ע מה מלאכה היא זו, והרא"ש פי' דלוקטן מן המחובר לצורך אכילה מייצינהו אסור אם נתותרו ור"פ סבר כיון דלקטן מתחילה לאכילה שרי למייצינהו כפרקמטיא האבד.
סימן קלה
שם ד"ה ובדבר האבד שלא להרויח אסור, משמע דכל שיש בו הרווחה מקרי דבר האבד ואע"ג דלעיל ב' א' אמרינן פסידא אין הרווחה לא, י"ל דהתם במלאכה אבל הכא מקח וממכר טרח בעלמא הוא, א"נ כיון דהסחורה שויא עכשו הרבה ולאחר המועד תיזל חשיב כהפסד קרנא, ונראה דאין סתירה לדברי רש"י ז"ל מהא דאמרו בירושלמי (הובא ברא"ש) והוא פוחת מקרנא י"ל והוא פוחת משויא קאמר ולא בא לאפוקי אלא שלא יוזל אחר המועד אלא שהוא ממהר למכור מפני שהוא רוצה במעות אז אסור.
י"א א' שרי להו רבא מיצד, נראה דלא שרי אלא לצורך המועד בהרווחה אבל להרבות לצורך חול ודאי אסור כדאמר לקמן י"ב ב' טוחנין במועד לצורך המועד כו' אלא דבלישנא קמא סבר דלא שרי למלוח רק אותן שנתותרו ולישנא בתרא סבר דמולח הכל כיון דמתאכלי ע"י איצצא ויכול לאכלן כולן אגב איצצא והא דאמר בלישנא בתרא שרי להו רבא מיצד כו' ומימלח לא דשרי להו למיצד יותר ממה דשרי ללישנא קמא אלא דללישנא קמא לא שרו למימלח הכל דלא סבירא לי' דמתאכלי אגב איצצא וכל אותן שאפשר לו להסתפק מהן במועד אסור למולחן רק אותן שבודאי יתותרו ויופסדו התיר להן למלוח וללישנא בתרא התיר למלוח את כל צידו לצורך המועד והא דאיתא בשו"ע סי' תקל"ג ס"ד [והוא מהרמב"ם] צד אדם כו' כל מה שיכול לצוד ר"ל מה שיכול לצוד במועד והיינו לצורך מועד בהרווחה ועיקרו לאשמעינן היתרא דמליחה, והמגן אברהם ז"ל פי' דשרי לצוד הרבה יותר מצורך המועד משום שאין כל דג שוה בטעמו ודבריו ז"ל תמוהים דא"כ לעולם שרי למימלח משום פרקמטיא האבד כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה ציידינהו ומ"ט דלישנא קמא דאסר למיצד מיזל אתויי וממלח, ועוד איך שרי למלוח לצורך חול יברור המשובחין וימלחן וכמשה"ק המ"א ומש"כ דאין עבוד באוכלין אין זה טעם דא"כ ל"ל טעמא דמתאכלא אגב איצצא ומש"כ לע"ע אין מבורר לו איזה מהן לבחור אינו מובן כשיש לו הרבה משובחין למה מולח את הפחותין.
מי שהפך, פתח באבל, נראה דרב שישא גופי' דייק לה דע"כ מתני' דתני אבל לא בדין אבל קאמר אלא בדין מועד איירי ואבלות היא אחת האונסין שעכבוהו לעשות קדם הרגל דאי איתא דבדין אבל איירי לא הו"ל דמתני או אונס כו' אלא הו"ל להזכיר שהפך זיתיו קדם המועד ואירעו אונס ועוד שסיים ומניחה לאחר המועד וכיון דאבלות נחשבת לאונס שמעינן דאפי' דבר האבד אסור בימי אבלו ורב אשי לא חש להאי דיוקא ומפרש דמתני' תרתי קתני.
אלו דברים העושין כו', כלל הדברים שאבל מותר לעשות דבר האבד ע"י אחרים [נראה אפי' לשכור פועלים שרי] ולרשב"ג מותר לעשות בעצמו אם אינו מוצא אחרים [נראה דאם מוצא לשכור אינו רשאי לעשות בעצמו אף שמפסיד שכר פועלים] ונראה דאבל אסור לעשות בשל אחרים אפי' בדבר האבד ואין בעה"ב מוצא אחרים זולת האבל ואם הי' רבים צריכים לו קדם הרגל לרשב"ג רשאי לעשות אפי' אינו דבר האבד רק צרך המועד ואם הי' אריס חוכר וקבלן הרי זה שוכר אחרים בשבילו אפי' אין במניעת המלאכה הפסד רק לאשווי אפלי חרפי כיון דאיכא פסידא לבעה"ב והוא משועבד לבעה"ב למלאכה זו אבל לעשות בעצמו אינו רשאי אף כשאינו מוצא לשכור וחמר וגמל וספן רשאי לעשות בעצמו אם הי' מוחכר או מושכר אצל אחרים קדם שנעשה אבל והחלוק בין שדה לגמל או ספינה דבשדה על הרוב ימצא לשכור פועלין בשווין אבל גמל וספינה שאירע לו אבל באמצע הדרך ולא ימצא פועלים רק ביוקר גם יצטרך לפרק משאו גם להטעינו מחדש והלכך כיון דאבל משועבד לו לבעה"ב מקדם רשאי לעשות בעצמו ואם הי' שכיר יום אינו רשאי לעשות בעצמו אף אם אירע לו האבל באמצע הדרך ומשמע מתוך פרש"י דמפסיק באמצע היום כיון דפועל יכול לחזור לא מקרי משועבד לבעה"ב ואם היתה מלאכת תלוש של אחרים בידו בין לשכירות יום ובין בקבלנות אינו עושה והטעם משום שאין באחורן הפסד [ולענין אם רשאי לשכור פועלים אחרים תחתיו לא נתבאר ולכאורה נראה דבקבולת אינו רשאי לשכור אחרים תחתיו כיון דמלאכה דידי' הוא אבל אם הוא שכיר יום רשאי לשכור אחרים תחתיו] ואם מלאכתו ביד אחרים בביתו אסור בבית אחרים מותר [נראה דוקא בקבולת אבל שכיר יום אסור כיון דמלאכת האבל הוא, שו"ר בריטב"א שכ' דמלאכת אחרים בידו אפי' שלא בקבולת לא יעשה ע"י אחרים ומשמע אפי' בשכיר יום וצ"ע].
רש"י ואירעו שלא סמוך, דבריו ז"ל יתכנו לרב אשי בגמ' אבל לרב שישא איירי באבל סמוך לרגל כן מבואר ברא"ש ובראב"ד שהביא שם, אבל מדברי רש"י ז"ל משמע דאף לרב שישא איירי שלא בסמוך לרגל וקשה לפירושו צ"ע.
י"ב א' בהגר"א ב' בכל ענין אסור, נראה דר"ל דת"ק פליג ארבי וס"ל דבשבת ויו"ט אסור בכל ענין ואע"ג דרב יוסף פסק הלכתא כרבי היינו דוקא במועד דשרי אפי' בשכר, מיהו צ"ע דלישנא דרב יוסף הלכתא כרבי משמע דהלכה כרבי בכל מילי.
ע"ב ואי ר' יוסי ידוש כו', צ"ע דהא ר' יוסי דוקא בדבר האבד קאמר אבל מלאכה הנעשית לצורך המועד ודאי בעי שנוי כדתנן לעיל ח' ב' ההדיוט תופר כדרכו, ועוד שנינן י"א א' עושין מעקה כו' מעשה הדיוט, וכן מבואר בתו' לעיל י' א' ד"ה ההדיוט, והא דאמר לעיל י"א א' דמתני' הציר והצנור כו' אתיא כר' יוסי צ"ל דהתם נמי הוי דבר האבד שלא יגנבו, וכן הוא בהג"ה מא"ז ברא"ש סי' כ"ז.
רא"ש פ"א אות כ"ח שהוא דרך כ"א, מלשונו מבואר דאין כונתו לחלק דמקח וממכר אינו מלאכה מל"ט מלאכות משא"כ במולח דהא באמת גם מולח אינו מלאכה דקיי"ל אין עבוד באוכלין כדאמר שבת ע"ה ב' אלא כונתו דמו"מ אינו מלאכת עמל ועבודה אלא טורח בעלמא וגם מפונקין רגילים בה וזה התירו אבל מלאכת עמל כמו מליחת צידה של דגים לא התירו ונראה דבפרקמטיא שרי אפי' הוצאה מרה"י לרה"ר וכמו"כ נראה להתיר פרקמטיא של בגדים אף שצריך לחותכו לכל קונה וקונה לפי מדתו כיון דאין בזה עבודת עמל ומצינו לעיל ו' ב' דשרי הרבצה משום הרווחה אף שהוא מלאכה דאורייתא כיון שהוא טורח מועט וזה דלא כהמשנה ברורה תקל"ט ס"ה בבה"ל ד"ה אינו.
שם פ"ב אות א' דהא לאו אונס הוא, ואין לומר דמתני' בדאיכא אומן זולתו דאסור לו לעשות בעצמו, למדנו מדבריו ז"ל דכיון דיכול לשכור פועלים קודם הרגל הו"ל כמכוין מלאכתו אף שעושה תמיד בעצמו והי' לי' אונס קודם הרגל שלא הי' יכול לעשות בעצמו.
לפי שמתוך מרירות אבילתו, צ"ע דבגמ' אמר זאת אומרת דברים המותרים כו' אסורין כו' ומאי ראי' היא זו לעולם אימא לך דמותר ואפ"ה חשיב אונס דאגב מרריה אין דעתו סובלתו.
שם סוף אות ג' בפרהסיא הוא ואסור, ר"ל והוי כעושה מלאכה בביתו דקתני היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו, ומיהו לא דמי להתם ממש דהתם בביתו אסור אפי' אם מסר מלאכתו בקבולת והכא בשדה בקבולת שרי ולבית אחרים נמי לא דמי דהתם בבית אחר שרי אפי' אם אחרים שכירי יום כיון שמסר להם מלאכתו קדם אבלותו [שו"ר בריטב"א מבואר דגם בתלוש ביד אחרים והם שכירי יום לא יעשו].
שם אות ז' מלאכת האבל, ולפרש"י לא קשי' הא דאמר לעיל האריסין והחכירין וכו' דהרי רש"י ז"ל פי' דאריס אבל ודין אבל בעל השדה לא נתבאר דבברייתא אבל לפי' ראב"ד (ברא"ש לעיל סי' ג') והאריסין והחכירין איירי דבעל השדה אבל מבואר דמקבלי קבולת שרי אפי' בתוך התחום דאין סברא כלל לאוקמי ברייתא בשבתות ויו"ט ועוד דהא קתני שכיר יום אפי' בעיר אחרת לא יעשה מכלל דאריסין אפי' בעירו יעשו וזהו שהקשה הראב"ד לעיל ברא"ש ס"ו למאן דסבר דמקבלי קבולת איירי באבל.