סימן קכ עריכה
א) תמ"ו ס"ד מצא פת בפסח כו', במ"ב בבה"ל כתב דאין להקל למעשה לאוכלו בפסח משום דבפר"ח הנדפס כתב דאין דינו דרב אלא לענין להתיר לאחר הפסח [ואע"ג דרב ס"ל לק' כ"ט ב' כר"י דלאחר זמנו ג"כ דאוריתא מ"מ בפסח דאיכא כרת אין להקל] והדברים תמוהים מאד דמימרא שלמה נאמרה דמותרת ואנן ניקו ונימא דמותרת לאחר הפסח, ולמה העלימו הדבר בגמ' והניחו לטעות לכל התלמידים, ועוד דבגמ' פריך פשיטא ואי בפסח באמת אסורה היכא פשיטותא, ולשון ר"ח שכתב פי' אחר הפסח קאי לפרש לשון הגמ' רבו ימי מצה ופירשו דר"ל רבו ימים אחר כניסת הפסח. {א"ה, נמצא מכתב מרן זללה"ה, דהדר מסיום הפי' בדברי הר"ח, וכ' להגיה כדלקמן: ונראה להתעפש הרבה היה ע"י ימי המצה דהיינו כל ימי הפסח וכדאמר כל יומא ויומא ורהיט הדבר הוא הכל לפי דעת המומחים באותו דבר אם יש אפשרות להתעפש וכדאיתא בשו"ע}.
ב) מ"א סי' תנ"א סק"ד, מדברי הגאון ז"ל נראה שפירש גללים צפיעי בקר, ומזה למד דגם כלי אדמה מהני הגעלה, וכן תפשו אחרונים ז"ל, אבל הדבר תמוה מאד, דכלי אדמה גריעי מכלי חרס ואין סברא כלל שתועיל להן הגעלה, ובורמי דגללי שכתב הרי"ף, פי' הר"ן של שיש וכ"ה במפרש שם, וכ"ה בל' השה"ג שם בשם ריא"ז, וזה גם כונת הטור, תדע שהרי כתב בשם ר"י סימפוני דסגי בהדחה וכי כלי גללים אינם בולעים אף בחמין, אלא ע"כ בשל שיש קאמר, וכ"ה במרדכי פ' כ"ש וברי"ו נ"ה ח"ה, והא דכ' הר"מ פ"ח ממעה"ק הט"ו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה כו' אלא הדחה בלבד, האי הדחה אינה להכשיר את הכלי אלא בשביל ביעור נותר [לבער את הבעין], תדע שהרי דעת הר"מ פ"ה מה' חו"מ הכ"ג דכלי אבנים טעונין הגעלה, אמנם המרדכי פ' כל שעה פי' הדחה דתניא בתוספ' היינו הגעלה וכ"מ בתוספ' שם דקתני בדברי ר"ש דקק"ל טעונין הדחה משום נו"ט, אבל נראה דהמרדכי לא גרס כלי אדמה.
והלכך כלי אדמה אין להם הגעלה כמו שאין הגעלה באוכלין, ואין להקל בזה כלל וכלל.
ג) או"ח סי' תנ"ב מ"א סק"ו, כתב שאין מגעילין שני כלים זא"ז בזמן איסור אלא א"כ יש ס' נגד שניהם, והגרע"א בגליון כתב להתיר ע"פ דברי הרמ"א יו"ד סי' ק"ג שאם בשלו בקדירה ב"י דבר שהאיסור פוגמו וניער הקדירה בכף ואח"כ ניער באותו כף קדירה אחרת שהאיסור משביחו מותר משום נ"ט בר נ"ט, אלמא דכל שהאיסור נתבטל ברוב חשיב נ"ט בר נ"ט אע"ג דכשבא בקדירה אחרת חשיב כהוכר האיסור מ"מ כיון דטעם השני עדיין היתר משום ביטול דיינינן ליה כהיתרא וההכרה חשיבא כחלות איסור וכשם שאין נ"ט בר נ"ט ראוי למיחל עלי' איסור ה"נ אינו ראוי לצאת מדין ביטול ע"י הכרת טעמו בתבשיל האחר, וה"נ בנותן טעם בר נותן טעם שמתחלה היה ס' נגד האיסור ואח"כ נתוסף איסור אין המתבטל חוזר לאיסורו, ומטעם זה התיר הגרע"א בגליון לעיל סי' תמ"ז בחריף שקבל טעם פגום בשעה שהוא במים ואבד חריפותו ואח"כ הוציאו מן המים ושב לחריפותו דחשיב נותן טעם בר נותן טעם, והנה דברי המ"א הן ממה שהביא ב"י תשובת הרשב"א, וכנראה דעת הגרע"א דהרשב"א חולק גם אהא דסי' ק"ג, אבל לא מסתבר שאם הרשב"א אוסר אין ראוי להקל בשביל דברי האו"ה והיה ראוי להחמיר כדברי הרשב"א, אבל יש מקום לחלק דההיא דסי' ק"ג שאין הכרת האיסור כאן בכף אלא ע"י שיצא לתבשיל האחר ויטעימנו זה מקרי ענין מחודש והשתא כשהוא בכף אי אפשר לו להאסר וחשיב היתרא, אבל בהגעיל כלי ויש במים ס' ואח"כ הגעיל כלי אחר ונתוסף טעם והוכר טעם הראשון שלא נעשה דבר מחודש באיסור הראשון אלא כמו שהוא בלוע הוכר וחזר לאיסורו לא מקרי היתירא ולא דיינינן לי' כנ"ט בר נ"ט, ולפ"ז גם בהא דדן הגרע"א סי' תמ"ז יש לאסור כיון שלא נעשה מעשה חדשה בהאיסור אלא בהיתר ועי"ז הוכר טעם האיסור לא חשיב היתירא לדון בו נ"ט בר נ"ט, ודברי הרמ"א סי' ק"ג ודברי הרשב"א לא פליגי.
ובס' אגלי טל מלאכת דש, כתב שאין דברי רמ"א סי' ק"ג אלא לשיטת הסמ"ק דהא דאסור נ"ט בר נ"ט באיסורין הוא משום חנ"נ והלכך אם הוא לפגם בתבשיל שאין נ"נ אין הכף אוסרת אבל לדעת הרשב"א והר"ן דמשום דאיקליש לא חייל עלי' שם חדש של איסור הדין נותן דהכף שקבלה הטעם מהתבשיל אף שמתחלה הי' הטעם לפגם כשתוחב הכף לקדירה שהטעם משביח בו אסור, ואין דבריו ז"ל מובנין דא"כ למה התיר הרמ"א וכל האחרונים הלא כל הראשונים פירשו הטעם משום שאין איסור חייל על טעם קלוש וכמש"כ הש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"ב, וכ"כ הגרע"א סי' ר"ז, ואיך ניקום וניקיל כדעת הסמ"ק, ועוד הלא בדין נ"נ בשאר איסורין נחלקו הפוסקים ובדין נותן טעם בר נ"ט באיסורין כו"ע מודים וע"כ דעתם משום שהוא טעם קלוש לא חייל עלי' איסור וכמש"כ הש"ך שם, אלא ודאי דינו של הרמ"א סי' ק"ג הוא לכו"ע ומשום שנתבטל ברוב ופקע איסורו חשיב כהיתירא וכמש"כ הגרע"א.
ועוד נראה דגם הסמ"ק מודה דטעם נ"ט בר נ"ט משום דלא חייל איסורו על טעם קלוש והא דהוצרך הסמ"ק לטעם נ"נ משום דסבר דהבשר שחוזר ונבלע בקדירה נפגם אחר מעל"ע אע"ג שנפסקה בליעתו באמצע המעל"ע וכמש"כ הפר"ח סי' צ"ד, והא דיהיב טעמא בבשר משום נ"ט בר נ"ט הוי מצי למימר משום שנפגם אלא קושטא קאמר דבבשר איכא היתירא משום נ"ט בר נ"ט, מיהו מה שהחליט כן הפר"ח והסכים להמע"מ שהשיג על הטור אינו מוכח ושפיר י"ל דס"ל להטור דכיון דנפלט והטעים את המים כבר נחלץ מפגימת הקדירה שעד עכשו ומונין לה מעת לעת משעת החימום וזו י"ל שהיא דעת הרא"ש וכדעת הש"ך אבל לכו"ע דאיסור אוסר אפי' כמה טעמים אף למ"ד דאין חנ"נ בשאר איסורים, ואפי' מה"ת אסור משום טכ"ע אפי' נ"ט בר נ"ט, אף דלכו"ע אין נ"נ מה"ת.
עוד יש נפקותא בטעם הסמ"ק דהמים נ"נ דצריך ס' נגד כל הקדירה, ואילו מטעם שאין האיסור נפגם סגי בס' נגד האיסור וצריך לשער כמה יש במים נגד הקדירה וכשחזרה הקדירה ובלעה המים בלעה איסור לפי חשבון וכמש"כ בגליון מטה יהונתן, מיהו מש"כ להשיג בזה על הפר"ח אינו מובן דכונת הפר"ח כמש"כ לעיל.
אין להקשות לדברי הפר"ח שהאיסור נפגם מה מועיל שההיתר נ"נ הלא אין ההיתר אוסר מדין נ"נ אלא במקום שהאיסור יכול לילך לשם והכא האיסור נפגם ואין כאן איסור, י"ל דנפגם לא מקרי שאין כאן איסור שהרי לא נפסל מגר אלא שאינו מטעים ומבטיל ברוב וכמש"כ הגרע"א שם.
ד) ע"ז ע"ו ב' מה בולעו בנצוצות אף פולטו בנצוצות, בפרש"י והר"ן מבואר דהאי גדנפא הוא כדי שיעלו המים והרתיחה על שפתי הכלי ומבואר דהא דאמר יורה קטנה בתוך גדולה אינו כדי להגעיל גם מבחוץ דלעולם הרתיחה מבפנים מפלטת מכל עובי הדופן, אלא מפני שאי אפשר למלאות הכלי על כל גדותיו, אמרו דיגעיל יורה בתוך יורה וע"ז חדש רב עקבי' דמהני גדנפא, ואע"ג דאכתי לא יכול למלאותו שיהיו המים על כל השפתות שאין גדנפא דלישה מחזקת המים, מיהו ע"י גדנפא יכול למלאותו באופן שיהי' בטוח שמעולם לא נתמלא יותר מדהשתא, וגם כשירתיח יהי' בטוח שהרתיחה עברה על כל שפתי הכלי, ומים הקבועים בכלי כשנרתחים פעולת פליטתן יותר חזקה מהמים הבאים על הכלי מחמת הפשטת הרתיחה, והלכך אם היתה הבליעה במים שוכנים לא מהני הגעלה ע"י הפשטת הרתיחה, אבל כשנבלע בהפשטת הרתיחה מהני הגעלה בהפשטת הרתיחה, ונצוצות דקאמר היינו בעבועי הרתיחה.
ה) ובמ"מ פ"ה מה' חו"מ נקט בלשונו אחורי הכלי, ונראה דלשפת הכלי קרי לה כן וכמש"כ הפמ"ג באו"ח סי' תנ"ב בא"א ס"ק י"א, דאי אחורי ממש, א"כ מאי מהני גדנפא, דהא גדנפא מחזקת שלא תשפוך אחורי הכלי, ועוד אם איתא דהגעלה מבפנים לא מהני לנצוצות הנופלין על דופני הכלי מבחוץ, א"כ לא מהני לעולם רתיחת הכלי, דאי אפשר דהרתיחה תכסה כל שטח הכלי מבלי השאיר מאומה, ועוד שהעתיק לשון רש"י שהוא לפי פירושו, ואם כיון המ"מ לפי' אחר, הי' צריך לבאר, ונראה עיקר לדינא דאף אם לא עברו המים בהגעלה אחורי הכלי כלום, הויא הגעלה, אע"ג דבשעת תשמיש ודאי נפלו הנצוצות אחורי הכלי הרבה פעמים.
ו) מ"א סי' תנ"ב ס"ק י"א ואע"ג שהמים זבין משם דרך הטיט כו', לכאורה משמע דהמ"א פי' הסוגיא באחורי הכלי ממש, וזה תמוה דאף אם נפרש כן דברי המ"מ אכתי יפלא דשבק דעת רש"י והר"ן ושנה משנתו כיחידאה, ובאמת לא ברירא גם דעת המ"מ וכמש"כ לעיל.
ז) ונראה דאם הגעיל ע"י גדנפא מותר לשאוב בהאי כלי מכלי גדול רותחין, דהגעלת פנים מפלטת כל הבלוע, אלא שיש לדון לדעת הר"ש שהבאנו חזו"א יו"ד סי' י"ז בטיפת חלב שנפלה על הקדירה מבחוץ שאין הטיפה נכנסת כלל לפנים ע"י בישול בפנים, ואפשר דלפ"ז לא מהני הגעלה ע"י גדנפא לשמש בשאיבה, דהרי כל כלי ודאי נשפך עלי' רותחין מבחוץ ע"י הרתחתה, ולזה לא מהני הגעלת פנים, מיהו י"ל דנהי דהנבלע מבחוץ לא יתן טעם בפנים לעולם, מ"מ מים שבפנים נכנסין בכל דופני הקדירה ומקלישין ומבטלין את הבלוע, וכן מסתבר, דאל"כ למה התירו בגדנפא ליחוש דלמא ישאוב לפעמים בהאי, ודוחק לומר דלא התירו בגדנפא אלא בגדולה דוקא, וצ"ע.
ח) ואם נשתמש בשאיבה ובא להגעילו לא מהני גדנפא כיון דע"י גדנפא אין השפה נגעלת אלא בנצוצות, וכיון שבלעה במים שוכנים וקבועים לא מהני הגעלה בנצוצות, אמנם אם הכניס שפתו בתוך יורה והגעיל שפתו, שפיר דמי, אף שכל הכלי לא הוגעלה אלא מבפנים, מיהו י"ל דדוקא בנצוצות הנשפכין על הדפנות מהני הגעלת פנים, אבל בנשתמש בשאיבה דנבלע מבחוץ במים קבועים לא מהני הגעלת פנים, ואפשר דבעינן דוקא יורה בתוך יורה, ובמ"א שם כ' בשם מהרי"ל דאם הוא כלי ששואבין עמו רותחים אין לו תקנה באופן זה דצד החיצון לא נגעל כו', מבואר דסבר דלא מהני הכנסת השפה ביורה, ומיהו דברי המ"א מורין שד"ז יש לו מקור בגמ' שהרי לא אמרו אלא משום שבלע בנצוצות, והיינו ע"פ פי' המ"א מל' המ"מ, אבל למש"כ אין לד"ז מקור בגמרא, אבל ראוי להסתפק בזה ולהצריך הגעלה של יורה בתוך יורה.
ט) כ' הפ"ת ביו"ד סי' צ"ב סק"ג, דבטיפה שנפלה על הקדירה מבחוץ, היכי דהקדירה אסורה והיא של מתכת, ובא להגעילה, צריך להכניסה כלה בתוך יורה משום צד החיצון, וציין לדברי המ"א, וזה תמוה, דטיפה שנפלה הוי הבלעה בנצוצות, ובזה לכל הפירושים מהני הגעלה ע"י גדנפא כמו כל הגעלות, ואינו ענין לדברי המ"א, אמנם לדברי המ"א צריך שירתיח וישפכו המים אחורי הכלי על מקום הטיפה, ולמש"כ לעיל ברתיחת פנים סגי.
י) שבת מ"ב ב' תוד"ה אבל, וכ"מ בשלהי מס' ע"ז כו' מה בולעו בנצוצות כו' ואי עירוי ככ"ר כו', התם לאו עירוי הוא דהא שניהם חמים והם אצל האש, אלא נראה דעיקר ראי' זו נאמרה לסתור דעת האומר דמהני הגעלה ע"י עירוי, אף שנשתמש בכ"ר, וכמו שהביאו בשלהי דבריהם, וזה נסתר מסוגיא דע"ז, דהא חזינן דאפי' העלאת רתיחה לא מקרי הגעלה, אם נשתמש ברותחין קבועין, וכש"כ דלא מהני עירוי מכ"ר היכי שנשתמש בכ"ר קבוע, ולשון הכתוב לפנינו בתו' בראי' זו, אי אפשר לישבו.
יא) מ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ז כתב בשם מהר"מ שאם הכניסו מצה במרדה של חמץ ולא נתקנחה והוציאוה חמה סגי בקליפה, וצ"ע הלא חם כלי ראשון דינו כצלי ואוסר נטילה, ואפשר דדעת מהר"מ דצלי סגי בקליפה, וברא"ש פ' ג"ה כתב דכמדומה דדעת מהר"מ דבמליחה סגי בקליפה, ומשמע דצלי בעי נטילה, ואמנם אם אין כאן חשש חמץ בעין רק בלוע בכלי י"ל דדעת מהר"מ כרי"ו [בחזו"א יו"ד סי' כ"ב סק"ו] דסגי בקליפה ואמנם י"ל דלכך סגי בקליפה משום דהוי שניהם נגובין ולעולם סגי בקליפה, ואמנם בשעת הכנסה לתנור יש בבצק רטיבות ובתנור נעשין שניהם חמין ואפשר דטרם שהסירו המצה מן המרדה עדיין צד העליון של המרדה קר.
ומש"כ שלא נתקנחה, נראה דאין הכונה שיש חשש שנדבק במצה חמץ בעין דא"כ ודאי צריך נטילה דטרם שהמצה נגובה ראוי לאסור כדי נטילה, אלא אע"ג דלא נתקנחה אין חוששין לחמץ בעין דסתמא היא נקיה וצ"ע, א"נ שרואין שלא נדבק חמץ במצה, ואין החשש רק משום נתינת טעם.
וממה שסיים המ"א דאפי' נגע מצה בחמץ די בנטילה משמע שמפרש דקליפה לאו דוקא אלא ר"ל נטילה.
כתב עוד המ"א שאם החמץ היה בו שמנונית ויש חמץ בעין על המרדה אוסר בכולו דהשמן ההיתר מפטם לאיסור ומפעפע בכולו, והיינו למאי דמחמרינן בזה, אבל הרבה חולקין על זה וכמש"כ הגר"א יו"ד סי' ק"ה ס"ק נ"ה וכ"ד הגר"א שם להקל דאין ההיתר מפטם לאיסור.
כ' עוד המ"א שאם אין חמץ בעין אין לאסור כולו משום בליעת שמן דהבלוע בכלי קיל טפי, וציין לסי' ק"ה סס"ה ולסי' צ"ד ס"ח, נראה כונתו דאי בשמן אוסר כולו לדידן דאין אנו בקיאין ראוי לאסור לעולם בס' ולמה מקילינן בסי' צ"ד וכמו שהק' הש"ך שם, ואמנם לפ"ז אף בדבר שיש בו רטיבות מקילינן, וזה דלא כהש"ך שם דקים לי' דבדבר שיש בו רטיבות אוסר הכלי עד ס', ולא מסתפק אלא בנגוב, אבל בדבר שיש בו רטיבות כיון שאוסר נטילה והוא שמן למה לא יפעפע בכולו, ואפשר דהמ"א נמי איירי בנגוב וכמש"כ לעיל דבשעת הכנסה לתנור שיש בה רטיבות עדיין קר, ואפשר דדעת המ"א דמן הכלי אינו אוסר אלא קליפה וכדעת רי"ו ושפיר י"ל דאפי' בשמן אינו אוסר, והנה במ"א כ' בהדיא דסגי בקליפה וע"כ צ"ל דאיירי בנגוב או דלעולם אין הכלי אוסר יותר מקליפה.
שם במ"א ונתערבה ראשונה באחרונות נתבטלה כ"נ לגרוס, אבל לגי' דידן יש לפרש שנתערבו אותן שהוציא אחר שנבלע במרדה באותן שהוציא מקדם והראשונות היו מרובות, ועל זה לא תתכן השגת המ"א.
יב) או"ח סי' תס"ז סי"ד בהגה' ויש מחמירין לאסור כל מה שנמלח ביחד, כבר נתבאר סי' תמ"ז ס"א שאין להחמיר בחמץ יותר משאר איסורין לענין כמות הבליעה שאם בשאר איסורין אינו אוסר רק כדי קליפה או נטילה גם בחמץ כן, וא"כ אם התרנגולת כחושה הדין נותן שאין אוסר אלא כדי קליפה וכמש"כ הרא"ש, אבל אם התרנגולת שמינה נחתינן לנידון אם ההיתר מפטם לאיסור ולדעת הטור דהיתר מפטם לאיסור יש לאסור כל התרנגולת, ואמנם בכחושה ג"כ יש מקום לאסור משום מנהג רמ"א להחמיר שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן, ואמנם באיסור דרבנן מקילינן במקום הפסד קצת והכא באיסור משהו דרבנן קיימינן, ועוד יש מקום להקל כאן טפי דהרי הרבה חולקים על הטור בדין היתר מפטם לאיסור, ומ"מ מחמיר כאן הרמ"א דבתרנגולת מצוי שתהא שמינה, וגם החטה נאסרת והקמח מתפשט ע"פ כולה, א"נ משום חומרא דחמץ המנהג כן, ואמנם בתרנגולת שמינה יש לאסור מן הדין.
ולענין שאר חתיכות ראוי לאסור בשהראשונה שמינה אי סבירא לן דהיתר מפטם לאיסור ולא דמי לאיסור כחוש שנבלע בשמינה ואח"כ מלח השני' עם אחרת דהכא כיון דבשעה שהראשונה בולעת האיסור כבר היא נוגעת בחברתה האיסור מתפשט בכולן וכמש"כ חזו"א יו"ד סי' כ"ב סק"ח, [והמ"א ס"ק ל"ג נקט בפשיטות דאין הטעם יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י פיטום של ההיתר וכמש"כ הטור סי' ק"ה באיסור כחוש הבלוע בחתיכה שמינה, וזה תימא שאין דברי הטור אלא כשנגעה השני' בחברתה לאחר שכבר פירשה מהאיסור וכמש"כ לעיל] ואמנם יש מקום להקל באחרות משום דעת מהר"מ דאף איסור שמן אין יוצא מחתיכה לחתיכה בל"ר ויש להקל מיהא באיסור כחוש שנתפטם ע"י ההיתר, שגם בזה הרבה חולקין על סברא זו, וגם יש לצרף דעת רמב"ן דבמליאה גם שמן אינו מתפשט כלל, ועדיין יש מקום לאסור כולן מחמת המנהג שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן וא"כ יש להחזיק את האיסור דהיינו החטה כשמינה, ובאיסור שמן אנו מחמירין אפי' מחתיכה לחתיכה, ואמנם דוקא בשמינה מחמרינן אבל לא בכחוש וכמש"כ הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז, ועוד דבאיסור דרבנן במקום הפסד קצת מקילינן ועוד דבחמץ דלא שייך בו שמנונית מקילינן כמש"כ רמ"א סי' ק"ה סעי ט'.
יג) כ' המ"א דלכך לא אסרינן אחרות, משום דהוי דרבנן, ועוד דאין בחמץ זיקת שמנונית, ועוד כיון דיש סוברין שאין מליחה אוסרת אפי' בשמן, וא"כ יש לסמוך על השאלתות דחמץ בס', וטעמים אלו יתכנו גם בראשונה, אם היא כחושה, דאין להחמיר משום שאין אנו בקיאין ולהחזיק את החטה בדין שמן דבדרבנן מקילינן בהפסד קצת, וגם אין בה זיקת שמנונית, וגם יש לסמוך על הרמב"ן שאין מליחה אוסרת בשמן.
וכבר כתבנו לעיל דבראשונה מחמרינן טפי משום מנהג, והעיקר דיש להחמיר בראשונה טפי היינו משום דההיתר מפטם לאיסור ובשני' יש להקל גם בזה משום דעת מהר"מ שאין שמן יוצא מחתיכה לחתיכה.
ול' המ"א שכתב דבאיסור דרבנן לא אמרינן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה, היינו דבאיסור דאורייתא מחמרינן אפי' בכחוש שיוצא מחתיכה לחתיכה כה"ג שנמלחו הרבה חתיכות יחד והאיסור נוגע באחת מהן והן נוגעות זו בזו, וכמש"כ חזו"א שם סק"ח, דכיון דאנו אסרינן קמייתא לחוש שהאיסור שמן יהבינן לכל התערובות דין שמן, אבל באיסור דרבנן מקילינן בכחוש אפי' בחתיכה הנוגעת, מיהו קשה דהכא דאסרינן קמייתא הו"ל לאסור כולן כיון דאנו חוששין בקמייתא משום שמן מדין היתר שמן מפטם לאיסור, ואמנם כיון דכאן מקילינן אפי' בשמן להתיר האחרות א"כ לא שייך חשש שמן רק לענין לאסור קמייתא ואמנם היתר אחרות הוא נמי על סמך שאין ההיתר מפטם בצירוף דעת מהר"מ שאין שמן יוצא מחתיכה לחתיכה והרי גם בשאר איסורים באיסור כחוש היה אפשר להתיר את האחרות אלא דכיון דאסרינן קמייתא אסרינן כולהו, א"כ היה בדין גם כאן לאסור כולן מ"מ כיון דכאן אפשר להקל גם בשמן לא מחמרינן ולפ"ז יש להקל אחרות אפי' כי ליכא ס' בכולהו, ואמנם מדברי המ"א משמע דס' בעינן, [ואע"ג דבלא ס' קיימינן בדאוריתא מ"מ יש להקל משאר טעמים] ואפשר משום כיון דאסרינן קמייתא משום חשש שמן אסרינן באמת כולהו בין בכחוש בין בשמן, אבל לענין לאסור במשהו לא מחמרינן לא בכחוש ולא בשמן.
ומ"מ לדינא אפשר להתיר אחרות אפי' בליכא ס' נגד החמץ, ואפשר להתיר גם קמייתא בקליפה ואפי' בליכא ס', אלא אסרינן מצד מנהגא להחמיר בפסח.
והא דמקילינן באחרות היינו אפי' ביש ספק שנגעו בחטה, כן מבואר מדברי המ"א, מיהו בודאי נגעה דינן כחתיכה קמייתא.
והגר"א פי' דהא דקולף את כולם ויש מחמירים לאסור כולם היינו בספק שמא נגעו כולם בחטה, אבל לא משום שהבלוע יוצא מחל"ח בל"ר.
או"ח סי' תס"ז סי"ד ויש מחמירין לומר שמעמיק כל סביבותיה כו', פי' הגר"א דסבירי להו דהא דאמרו דמליחה אינה אוסרת אלא כדי קליפה, היינו דבקליפה זו נבלע האיסור בכח ראשון ויש בקליפה זו טעם איסור, אבל האיסור יוצא מקליפה זו ומתפשט בכל סביבותיו, אלא שהיוצא הוא מועט ולעולם יש בהיתר ס' כנגד האיסור, והלכך בשאר איסורים אין סביבותיו אסור, אבל בחמץ דאוסר בכ"ש סביבותיו אסורין, וכתב הגר"א דהא דסביבותיו לא נעשה נבלה, משום דס"ל כר"ת דהנאסר בכ"ש לא נעשה נבלה, וצ"ל לפ"ז הא דהקליפה לא נעשה נבלה משום דקליפה לא נעשה נבלה כדעת הרא"מ בתו' חולין צ"ו ב', דטעם התו' שם משום שאין האיסור יכול לילך לשם לא יתכן לדעת הראב"ד דהא באמת האיסור מתפשט בכל סביבותיו, וא"כ דין הוא דיהא צריך ס' כנגד הקליפה, אלא שאין קליפה נעשה נבלה וא"צ ס' רק נגד האיסור המתפשט, ולעולם איכא ס', אבל סביבותיו לא הוי כקליפה אלא כחתיכה, אלא מפני שאין איסורה אלא ע"י משהו לא נעשה נבלה, מיהו לא הגענו לסוף הדברים שאין דרך הראשונים להוסיף דברים שאין להם לא שרש ולא ענף בגמ', ומה שנאמר בגמ' הוא יקלוף או יטול, וסביבותיו מאן דכר שמי', וגם אינו מובן איזה אמד הדעת יש כאן לדעת שיעור סביבותיו.
סט"ו חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת, כדין נמלח בסי"ד אבל בנמלח חולק הרא"ש דדי בקליפה, ובעניינו לא הגענו למקור הדברים וכמש"כ לעיל, ואם במליחה פליג הרא"ש למה קיבל רבנו הדבר בצלי, וכן הא דנאסר כולו ע"י הפיכת השפוד לא נתגלה כיון דצלי אינו אוסר בכולו בין שהאיסור למעלה בין שהאיסור למטה בין שהוא מן הצד כי היפך השפוד מאי הוי, והגר"א כתב דחשב לי' כניער וכיסה, אבל צ"ע דהתם הזיעה ע"פ כולם או האיסור בתוך הרוטב, [שו"ר בהג"מ סוף ה' חמץ כ' דע"י הפיכת השפוד הרוטב מתפשט וצ"ל ג"כ דהוא רק משהו והלכך אינו אוסר בכל האיסורים רק בחמץ בפסח שאוסר במשהו].
יד) מ"א סי' תמ"ז סק"ב כתב שאם נגעה המצה במצה שנתכפלה ולא נגעה במקום הכפל אלא בצד האחר אינה נאסרת אע"ג שהיא משוחה בשמן והאיסור נתפטם שאין דין פיטום בבלוע, ולמש"כ חזו"א יו"ד סי' כ"ב סק"ח כל שנוגעת החתיכה הבולעת בשעה אחת באיסור ובחתיכה השני' שפיר היא מתפטמת להוליך הטעם שבולעת לחתיכה השני' אלא שיש כאן מקום להקל משום דעת מהר"מ שאף איסור שמן אין יוצא מחתיכה לחתיכה בל"ר, והיינו נמי טעמא דמתירין בסי' תס"ז וכמש"כ לעיל, ואמנם אם מקום שנתכפל קר וצד האחר חם ונגעה המצה בצד החם בזה ודאי אין הטעם יוצא כלל ולא מהני מה שנתפטם כדין איסור כחוש שנבלע בחתיכה שמינה שאין הטעם יוצא מחתיכה לחתיכה בל"ר.
[ובח"י חלק על המ"א דכיון דהמצה גוף אחד עם מקום הכפל הוי כאיסור מחמת עצמו ושפיר ההיתר מפטמו, ולפי דבריו ז"ל אפי' הסיר הכפל מהמצה ואח"כ נגעה במצה אחרת אוסרת חברתה כדין שמן, וזה אינו שהרי כתב הטור דחתיכה שמינה שבלעה איסור אינה פולטת בל"ר ואע"ג דבשעה שבלעה הרי נגעה חמה בהאיסור ופטמה לה לחתיכה דאיסורא בשעה שהיתה עצמה של איסור מ"מ כשפלטה הטעם לחתיכת ההיתר השמינה יש להטעם הנפלט דין טעם ואינו יוצא בל"ר ולא מועיל לו פיטום לצאת, וה"נ בטעם חמץ הבלוע בחלק המצה אפי' אם נחשב כנתפטם בשעה שהיה עצמו של איסור מ"מ כשהוא עכשו טעם ולא ממש אינו יוצא מבליעתו בל"ר, וגם בעיקרו של דבר אין נפקותא בין חתיכה אחת לב' חתיכות וגם בחתיכה אחת נחשב כל חלק בפ"ע והרי יסוד שאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בל"ר נלמד מהא דזה שנאסר כדי נטילה אין הטעם יוצא ממקומו לאסור כדי נטילה אחרת אע"ג שכולו חתיכה אחת].
שם ומיהו נ"ל דיש להורות בזה כמש"כ רמ"א גבי מליחה כו', ר"ל דאפי' שניהם כחושים מחמרינן בפסח שאוסר בס' משום שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אע"ג דחמץ אין בו ענין שמנונית כלל ובכעין זה לא מחמרינן בשאר איסורים כמש"כ רמ"א יו"ד סי' ק"ה מ"מ משום מנהג מחמרינן בפסח, ומ"מ לא דמי להא דסי' תס"ז דהתם בבשר איכא זיקת שמנונית ויש בזה משום היתר מפטם לאיסור אבל הכא גם ההיתר אין בו זיקת שמנונית.
ומעיקר הדין ודאי יש להקל להתיר מה שחוץ לנטילה.
שם ונגעה אחת מהן בחברתה במקום שנתכפלה ונתחמצה כו', למש"כ המ"א לק' סי' תס"א ס"ק י"ב דכפולה אינה מתחמצת אלא מבפנים אם נגעה חברתה במקום הכפל נמי הוי כנגעה בצד שני, אלא א"כ הפריד מקום הכפל ונגעה חברתה במקום הכפל.
טו) מ"א סי' תס"א ס"ק י"ב ונגעה אותה מצה אפילו בנשיכה בחברתה כו', והא דנגעו המצות זו בזו בשעת אפי' [שהרי ע"כ בשעת אפי' איירי דמצות אפויות לא שייך בהוא נשיכה] אין להם דין כפולה כמש"כ המ"א לק' ס"ק י"ד.
שם ונ"ל דאם המצה משוחה בשמן כו' מ"מ הא מנהגנו להחמיר כו', אינו מובן דהא מנהגנו להתיר האחרות, ולמש"כ לעיל סקי"ג דעת המ"א דמ"מ ס' בעינן כיון דאסרינן ראשונה כולה י"ל דה"נ בליכא ס' קאמר, ולפ"ז צ"ל דעת המ"א דבלא שמן מקילינן באחרות אפי' בליכא ס', אבל בשמן אסרינן אחרות בליכא ס' כל שהאיסור נוגע בראשונה בשעה שהיא נוגעת בשניה דכיון דאסרינן קמייתא כולה אסרינן גם אחרות וכמש"כ רמ"א יו"ד סי' ק"ה וכמש"כ חזו"א יו"ד סי' כ"ב [סק"ח].
שם אבל מהרש"ל וב"ח ומהרא"י מצריכים ס' נגד הדבוק, אין טעמם שוה דמהרש"ל מחמיר משום דסבר דיש פוסקים דאפילו צלי ומליחה אוסרים בס' מעיקר הדין כמו שהאריך בפ' ג"ה סי' כ"ח, אבל מהרא"י מחמיר משום שלא תחלוק בין כחוש לשמן שאין אנו בקיאים בדבר.
שם ומ"מ נ"ל דלא בעינן ס' אלא נגד צד הפנימי כו' דבצד החיצון שולט האש שפיר, לפ"ז הא דכ' רש"ל שאם נשכה במקום הכפל אוסרת דוקא נשכה דנגעה במקום פנים הכפל אבל נגעה ולא נשכה הוי כנגעה בצד שני שהרי צד החיצון לית בו רק טעם חמץ, ולפי דברי המ"א שאין כפולה מתחמצת אלא מבפנים הדין נותן שאין המרדה נאסרת כדין אין בלוע יוצא בלא רוטב, ובמ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ז כ' שאין המרדה אוסרת אחרות, כיון שאינו אלא חומרא, ולכאורה אילו מובן שאם באמת אין הכפל גורם חימוץ למה נחמיר, ואם יש ספק באמת שמחמיץ למה נקיל באחרות, ואפשר שהחימוץ אפשרי באופן רחוק והלכך מחמרינן מצד זהירות יתירה ולא מחמרינן באחרות, אבל אי אין החשש של חימוץ רק מבפנים וצד החיצון מצה גמורה ניחא טפי שאין אנו חוששין למרדה, ובזה ניחא ג"כ שאין אנו חוששין למקום התנור שנאפה מצה הכפולה דלעולם צד החיצון חוצץ בין החמץ לתנור.
ומיהו למש"כ המ"א בשם מהרש"ל דאפי' נגע בצד שני צריך להניח כדי קליפה מן ההיתר אפשר דגם המרדה נאסרת כדי קליפה וכ"כ המ"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג דכל התרנגולות צריכין קליפה אפי' אותן שודאי לא נגעה בהן החטה, ומיהו כבר כתב המ"א שם דקליפה זו אינה מן הדין, והרי בעלמא כה"ג א"צ קליפה כמש"כ הט"ז סי' ק"ה ס"ק י"ד, ועיקר חומרא זו תמוהה שהרי אין אנו למידים דינים אלו אלא ממה שנתבאר ביו"ד שם, ואין מקום לחדש כאן קליפה.
טז) במ"ב סי' תס"א סק"ל כתב דמצה שנגעה במקום הכפל אפי' תוך הפסח די בקליפה, והא דאסר הרמ"א תוך הפסח כל המצה היינו משום שהחמץ והמצה חד גוף, ותמוה דלעולם אין חילוק בין חד גוף לתרי גופי ובמקום שאין אוסר אלא כדי נטילה אפילו בחד גופא אינו אוסר רק כדי נטילה כמו גדי שצלאו בחלבו חולין צ"ו ב' אלא דעת רמ"א להחמיר בפסח אפי' בכחוש משום שנהגו כן וכמו שרמז יו"ד סי' ק"ה ס"ט וכמש"כ המ"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג ורמז אהא דסעי' י"א במצה שנמצאה בה חטה דבתוך הפסח אסרינן כולה אע"ג דחטה ומצה וחטה ותרנגולת תרי גופי, אלא ודאי הרמ"א אוסר כל המצה בפסח משום דמחמרינן באפי' בלא רוטב משום לתא דשמן לאסור בכולה, והא דמתירין השאר היינו בנגעו שלא במקום הכפל [ולמש"כ לעיל כל שלא נשכו מקרי שלא במקום הכפל] אבל נגעה אחת במקום הכפל אוסרין כולה.
ומש"כ רש"ל להניח מן ההיתר כדי קליפה היינו בנגעה שלא במקום הכפל וקליפה זו חומרא בעלמא, וכל מש"כ בזה במ"ב אינו מובן שכתב טעם היתר אחרות משום שאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בל"ר וכתב דאיירי אפי' בנגע במקום הכפל, ובשעה"צ בשם פמ"ג כתב דשלא במקום הכפל אף קליפה אין צריך ובמקום הכפל צריך נטילה, והדין דין אמת לפי יסוד ההלכה אבל מצד חומרת המנהג אסרינן כולה בנגעה במקום הכפל, ומצרכינן קליפה בנגעה שלא במקום הכפל, ומש"כ המ"א סי' תס"א ס"ק י"ב דלדידן אין אוסרת רק כדי נטילה היינו קדם הפסח.
ומש"כ עוד המ"ב דאם היתה המצה הכפולה שמן אוסרת את חברתה בכולה ור"ל אפי' נגעה חברתה שלא במקום הכפל, ואין בזה טעם לאסור דודאי אם נגעה שלא במקום הכפל הו"ל בדין אין בלוע יוצא מחל"ח בל"ר ומה לי שהשמן בתוכה מקדם ומה לי שחברתה שמינה ומפטמה עכשו, [ומש"כ בשעה"צ שכן פי' המחה"ש אינו מובן דבמחה"ש מבואר דחמץ שמן לא מש"ל].
ודין מצה שיש בה שמן הוא אפי' קדם הפסח שאם נגעה במקום הכפל נאסרה כולה, וכן דין חמץ שנמצאת על התרנגולת בשעת מליחה בסי' תס"ז שאוסרין כולה אפשר דהוא אפי' קדם הפסח אם אין ס' נגד החמץ, ואפילו בכחושה.
במ"ב שם כתב דצריך להניח מן ההיתר כדי נטילה והביא בשם הב"י שתמה למה כתבו כדי קליפה, והו"ל לפרש דדוקא בנגע במקום הכפל צריך נטילה, אבל נגע בצד השני סגי בקליפה ובמ"א בשם רש"ל שכתב קליפה קאי בנגע שלא במקום הכפל, ואינו מובן מה תמה.
יז) לפי דרכנו למדנו שאין להקפיד שלא תגע מצה בחברתה בעודן חמות משום חשש מצה כפולה, כיון שאין החשש של חימוץ רק בפנים ולא מבחוץ והחוץ מפסיק ואין בלוע יוצא מחל"ח בל"ר, ולא חמירא נגיעה זו מנגיעת המרדה בכל המצות ונגיעת התנור אע"ג דע"כ נגעה הכפולה במרדה ובתנור.
ונראה דאין להקפיד בנגיעת המצה המובאה בתנור שלא תגע במצות שבתנור בדרך הילוכה, שהרי כשאנו מביאין המצות לתנור במקלות לעולם נופלת המצה חצי' על חצי' עד שמגלגל המקל לפושטה בתנור, והרי לפ"ז כל המצות כפולות וע"כ שאין בזה חשש כפולות שאין דין כפולה אלא בדבוקה ממש וכמש"כ המ"א ס"ק י"א, והכא אין הכפלים נדבקים בשעת הורדה לתנור, ועוד שמפרידן לאלתר, ועוד שאין חשש חימוץ אלא כשאין היד סולדת בה ובכפולה חיישינן שמא קדם שתחם המצה שיעור יד סולדת תתחמץ, אבל כשנתכפלה בתנור קרוב הדבר שכבר נתחממה כשיעור יד סולדת ואין בכח הכפל לצננה, וכל צדדי היתר אלו שייך גם במצה המורדת לתנור הנוגעת במצה שבתנור.
והא דאיתא בשו"ע ליזהר שלא יגעו זב"ז בתנור היינו דלמא אתו לידי דיבוק ממש.
וכן נראה דאין להקפיד בהעתק מצה ממקום למקום בתנור טרם שהוקרם פניה דאפי' כשהיא על המרדה בתנור אינה מחמצת כיון שאינה דבוקה למרדה דאל"כ לעולם כשמכניס המצה בתנור במרדה תתחמץ [ומנהג שימוש מקלות להכנסת המצות כתוב בתוס' מעשה רב אות מ"ח שהותחל בזמן הגר"א בשביל להחליפן שלא יתן את המצה על מרדה חמה ובזמן שהמרדה חמה ונותן עליה מצה חוץ לתנור מתחמצת, אבל בתנור לעולם אינה מתחמצת] ואפי' כשמכניס במקל יש מקום במצה שנוגעת במקל, ומ"ל הכנסה ראשונה ומ"ל העתקתה אחרי כן, וכ"ה בלשון השו"ע סי' תס"א ס"ג בהגה' ויש ליזהר שלא ללקחה מן התנור קדם לכן, משמע בתוך התנור אין קפידא ללקחה ממקום למקום.
שו"ע סי' תס"א ס"ג מצה שנאפית כו' אין חוטין נמשכין הימנה, שיעור זה הוא המוציא מבצק לאפוי וכל זמן שהחוטין נמשכין עדיין אין ראוי' להאחז ביד ולטלטלה מפני שהיא עדיין בצק ונכפלת בטלטולה וכמש"כ במ"ב בשעה"צ אות י"ט מסוגיא דמנחות ע"ח ב' ואפי' כשאין החוטין נמשכין הימנה עדיין אינה ראוי' לטלטול וכמבואר מנחות שם, והלכך אין צורך לדקדק על המצות אם הם בטוחות מחשש שמא חוטין נמשכין מהן דכיון דהן נאחזין במרדה וביד ואינה נכפלת ודאי אין חוטין נמשכין הימנה.
מש"כ במ"ב ס"ק י"ג בשם הח"י שאם תוחב אצבע תוך המצה ואין נדבק בה עיסה ודאי אין חוטין נמשכין, כמדומה דבמצה נלושה לישה יפה בבלילה עבה גם במצה חיה אפשר שתצא האצבע נקיה.
כ' במ"ב בשם הנו"ב וא"ר שאם נצטננה המצה אין ראי' מזה שאין חוטין נמשכין הימנה שכבר היא אפוי' כשיעור, ונראה כונתם לאחר אפיה זמן מרובה שאפשר שנתיבש הבצק, אבל לא הצינון גורם, וכ"ה בלשון הנו"ב שם שהזכיר זמן מרובה, ואפשר דגם טלטול אין עדות על קרימת פנים דאפשר שבשביל יובש היא מתקשה ומטולטלת ואינה נפרסת, ואמנם מצה שלנו שהיא דקה ושטחה גדול ומשליכין אותה מן המרדה ודאי כבר זו נבחנת שהיא מתטלטלת ואינה נפרסת וזו עדות גמורה שהקרימה פניה, ולא יתכן דין נצטננה ולא נבחנה אלא במצה עבה וקטנה שהורידה והניחה עד שנצטננה, אבל אצלנו לא יתכן דין זה שכל מצה כבר נבחנה בטלטולה בשעת רדי' מן התנור.
ואמנם יש לדון בעיקר הדין לסמוך על הטלטול שהרי אמרו בירו' דקרימת הפנים דלחה"פ היינו ב' הפנים וכמש"כ תו' שבת כ' א' וא"כ נהי דמוכח בגמ' דאפשר שתהא קרימת פנים ועדיין אינה מתטלטלת מ"מ י"ל דמש"ל נמי דמתטלטלת ולא קרמו פניה וכגון דצד אחד כבר הוקשה הרבה ומיטלטל על ידו וצד שני לא קרם כלל וזקוקין אנו להבחין אם נקרם או לבדוק בחוטין נמשכין, מיהו הגר"א ז"ל בביאורו סי' רנ"ד פי' דהא דהצריך הירו' בלחה"פ ב' פנים היינו משום שהוא עב, לפ"ז במצה דקה בחד פנים סגי ובסברא נמי נראה דמצה דקה המתטלטלת כבר נקרמו ב' פניה.
ועוד דמסתימת הגמ' משמע דלעולם בתחלת קרימת הפנים עדיין היא נפרסת ואי בעינן קרימת ב' פנים מוכח שאין דרך שצד אחד יתקשה עד שיאפשר הטלטול וצד שני יהיה עדיין בצק.
וכן אין לחוש בשעה שמיטלטל מפני שרובו נקרם ועדיין יש מקומות שלא נקרם שא"כ עדיין מש"ל שיעור טלטול קדם שנקרם כדינו וסתימת הגמ' משמע דמלתא פסיקתא היא דקרימת פנים קדם לטלטול.
ומיהו אי יש מקום אחד במצה שניכר שלא נאפה יפה ע"כ אנו צריכין לעמוד עליו אם נקרם או שאין חוטין נמשכין הימנו דנראה דאין הצדדין עדות על כולו אע"ג דהפנים עדות ג"כ על הפנימי, אבל אין לחוש בסתמא כיון דכל המצה על מצב שוה וחום התנור על מצב שוה ואין שכיח כלל שיהא מקום אחד לא נקרם.
ואם יש בה כפל יש להסתפק אי נחשבת כגוף אחד לענין שאם קרם צד אחד סגי או דחשיבי כב' גופין וצריך שיקרום העליון והתחתון [זהו אי בעלמא סגי בנקרם צד אחד בדקה] מיהו בלא נדבקו ודאי צריך שיקרום התחתון והעליון דהוו כתרי גופי, מיהו בסתמא אין לחוש שמא לא הקרים מקום הכפל שאין הכפל מונע את צד החיצון מלקרום.
ומש"כ המ"א ס"ק י"א שאם לא הקרים אסור משום תרתי לריעותא היינו בראינו שלא הקרים והמ"א לשיטתו שסובר שאפי' לא הקרים הוא מותר באכילה ולזה כתב שאם לא הקרים וגם הוא כפול חוששין שעדיין לא נאפה יפה, ואפי' בכפל שאינו דבוק, אבל אנן קיי"ל דאם לא הקרים עדיין הוא מחמיץ, וכמש"כ המ"ב בבה"ל, וגם המ"א דהקיל היינו בנאפה כמב"ד וכמש"כ הב"ח וס"ל דמב"ד הוא קדם שהקרים [אבל בתו' מנחות נ"ז ב' כתבו שאפשר שזו שיעור כמב"ד] ואין לנו שיעור לעמוד עליו.
ומיהו כל זה בראינו שלא הקרים, אבל הדבר אינו בהוה כלל דלעולם מקרים גם מקום הכפל ונאפה יפה, והראשונים ז"ל שהחמירו לא חששו אלא למקום הכפל שנתחמץ טרם שנאפה, ואין כאן רק משום חומרא דכפל, אבל אין כאן חשש שמא לא נאפה כיון דכל המצה נבחנה בטלטול.
ועיקר בחינת קרימת הפנים היא קלה וא"צ לזה בקיאות יתירה והיא ניכרת לכל, אם לא שהיא עדיין רכה ונכפלת בטלטולה ואז קשה להכריע בקרימת פניה.
ובמ"ב ס"ק י"א, כתב בשם הח"י להסתפק אם מותר לאפות המצות על הנייר, ונראה דאם אין המצה דבוקה בנייר אין חשש, אבל אין לעשות כן שאין אנו בטוחים שלא תדבק בנייר, וכל שדבוקה בנייר יש בזה משום חומרת כפולה אע"ג שהנייר דק.