סימן קיב (ד)
עריכהא) עירובין ב' א' חכמים לא למדוה אלא מפתחו של היכל כו', להאי טעמא נראה דגם צו"ה לא מהני למעלה מכ' דהא היכל הו"ל צו"ה ואפ"ה למעלה מכ' לא, והא דפריך לק' לא תהני לי' צו"ה היינו ברחב יתר מי' אבל גבוה מכ' לא פריך די"ל דאה"נ דלא מהני צו"ה, והא דמהני צו"ה ביותר מי' ולא מהני ביתר מכ', דאין הפסד הרחב כהפסד הגובה דהפסד הרחב משום שהוא כפרצה ולא כפתח והלכך צו"ה עושתו פתח, אבל הפסד הגובה אינו משום שהוא פרוץ עד כ' שהרי אם תיקן המבוי בלחי י"ט מהני אף שהוא פרוץ למעלה עד לרקיע אלא הפסד הגובה הוא בקורה שאין הקורה מועילה כלום למעלה מכ' ויליף לה מצו"ה דלא מהני למעלה מכ' שהסף העליון שלמעלה מכ' כמאן דליתא.
מיהו למאי דמסיק דאמלתרא מועילה ולא ילפינן מהיכל אין לדמות קורה לצו"ה ושפיר מהני צו"ה למעלה מכ', וזו כונת תו' לק' ד"ה ואיבעית, שהקשו דשאני פתח החצר ושאני אולם דהיה להם צו"ה, ר"ל דלא ילפינן רק גובה אבל רחב ליכא למיליף דשא"ה דהיה להם צו"ה וחשיב פתח ביתר מי' ותירצו סוגיא אליבא דרב דסבר שאין צו"ה מועילה ברחב יותר משיעור.
ב) ב' ב' ליבעו דלתות כהיכל, השתא ס"ד דלא הקילו חכמים אלא במה שמצאו לה סמך מה"ת דמקרי פתח, ופריך דאכתי לא מצינו אלא בצו"ה ודלתות, ומשני דמסברא ידעינן דעד עשר מקרי פתח בלא צו"ה ובלא דלתות, ואף אם ינטלו הדלתות מן ההיכל קרינן בי' פתח אה"מ, והא דיליף מהיכל היינו דביתר מי' לא הוי פתח, וקשה דכי היכי דדלתות לצניעות ה"נ הכתלים מכאן ומכאן לצניעות יתירא, ופי' תו' דסבר השתא דאי לאו דצריך פתח לא היו סותמין את ההיכל יותר מן האולם, וע"כ דלא מקרי פתח יתר מי', והיינו דפריך דא"כ ניליף דאף צו"ה לא מהני יתר מי' ואמלתרא לא מהני למעלה מכ' מדלא השוו בנין אולם והיכל והיינו דאמר בגמ' אפ"ה עשר אמות הוא דרויח כו' ר"ל שלא עשאוהו כאולם, ויש לעי' אי מודה רב בדלתות, ואי מודה רב בדלתות אכתי תקשה כיון דהיו להיכל דלתות למה להו לסותמו עד י' וי"ל דצריך שיהא לי' שם פתח בלא דלתות ושיהי' ראוי לשחוט שלמים בלא דלתות, אבל אמלתר' שפיר הוי בכלל צו"ה ואם איתא דאמלתראות מהני ביתר מכ' הו"ל לעשותו יתר מכ' כאולם.
שם אי מפתחו של היכל גמירי ליבעו כו', חדא דאית בו תרתי פריך דליבעי דלתות בי' ולא תועילנה דלתות ביתר מי', ובמאי דמשני דדלתות היכל לצניעות כו' ניחא תרויהו, ותו לא מצי לאקשויי תיבעי צו"ה דכבר שני לי' דמסברא ידעינן דלא בעי צו"ה בי' אלא דפריך דלא תהני וכמש"כ תו', ומיהו מש"כ תו' דדלתות פשיטא דמהני צ"ע דודאי איכא להק' דלא תהני קדם דשני לי' דלצניעות, ואפשר דכונתם דיותר נאות לישנא תיבעי כו' מלישנא לא תהני כו'.
'ג) 'י"א א' תוד"ה חצר, דמשני צדדין מודה כו' דאמרינן לעיל הלכה כת"ק, ויש לעי' מה מועילות דלתות נעולות בלילה ברה"ר כיון דרחב ט"ז אמה הלא אין צו"ה מועילה כלום ודלת בזמן שהיא פתוחה אינה מחיצה וענין הדלת הוא רק דלא ליתו רבים ולבטלו מחיצתא, וי"ל דאה"נ דלרב צריך לעשות מחיצתא בפתחא עד י' אמות, והא דרב אינו אלא מדרבנן וכמש"כ תו' לעיל ו' א' ד"ה רב ולק' כ"ב א' ד"ה והא.
ד) י"ב ב' תוד"ה הכא, וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך כו', וא"ת דהכא שרינן למלאות ולא להביא בבית ואיך אסרינן התם למלא הלא אצל המים המחיצה ניכרת, וגם להביא לבית לא שייך למיסר התם דבשלמא הכא שפרוץ במלאו או בעשר הויא חצר פרוצה למקום האסור אבל בבור שבין ב' חצרות אין כאן פרצה לאסור את החצר, וע"כ צ"ל דלענין ב' רשויות אסרינן טפי מפרצה לכרמלית וכמש"כ הריטב"א לק' פ"ו, ור"ה שם דלא קפיד אעירובי מיא סבר דלא חמירא פרצת ב' רשויות מפרצה לכרמלית אבל בהא דאסרינן להביא לבית בפרוץ לכרמלית מודה ר"ה משום דבבית נראה כאילו החצר פרוצה, וכ"ז לפרש"י אבל לשאר פירושי אין לן מקום לאסור להכניס לבית וכל היכי דשרי מלאוי שרי להביא לבית, ומיהו יש מקום לומר דמלאוי אסור למאי דקיי"ל כר"י שם דחיישינן לערובי מיא אם לא נחלק בין ב' רשויות זו לזו לפרוץ לכרמלית, וזו דעת תו' לק' פ"ו ב', לאסור ביהכ"ס שע"ג המים, ומיהו עדיין י"ל דלא החמירו אלא לשאוב או לשפוך דלמא אזיל בדלי לאידך גיסא ומשום זה הצריכו היכר מחיצה אבל לא אסרו את החצר משום פרוץ למים וזו דעת ריצב"א בתו', ונראה דלדינא יש להקל בפרוץ לכרמלית אף להביא לבית כדעת כל המפרשים שנטו מפרש"י, וכדעת ריטב"א בשם רבותיו, ומיהו אם אפשר לתקן ראוי לחוש לדעת רש"י שהעתיקוהו הטוש"ע להחמיר, ודוקא להביא לבית אבל לשפוך ולמלא שרי שהרי בתו' כתבו לק' פ"ו ב' שהמנהג להקל בביהכ"ס שע"ג המים אף שבמסקנת דבריהם לא פירשו על מה סומכין אבל שפיר י"ל דסומכין על סברת ריטב"א בשם רבותיו וכ"ה בשו"ע סי' שנ"ה ס"ב.
ה) י"ז ב' תוד"ה וארבעה, ואוקמא אדאורייתא, ובת"י הקשו ממה שאמרו לעיל ב' ב' דפתח החצר כ' אמה, והקשו תו' שם הלא היו עמודים בינתים ולא הוי בין עמוד לעמוד רק פחות מחמש אמות ותירצו דהני עמודים בטילי משום אתא אוירא דה"ג ודה"ג ומבטלי לי', הרי דזו דאורייתא, ותירצו דשאני פשוטין דהכא דרחבין אמה, וי"ל דעמודי החצר לא היו כקרשי המשכן אלא דקים דלא אמרה בהו תורה שיעור, והנה קשה מנ"ל לחלק בדין אוירא דה"ג ודה"ג מאמה לפחות מאמה, והריטב"א כתב דד"ט דהוא שיעור חשוב בעלמא אינו מתבטל מה"ת, ומיהו נראה דכמו דפסי ביראות הלכה, דהא אמרה תורה גדור רובא, והכא בפסי אמה חשיב רה"י בפרו"מ, ה"נ שיעור עשר אמות לר"מ וי"ג ושליש לר"י הלכה, או שנמסר לחכמים שיהיו באופן הניכר גדרן ור"מ קבע עשר ור"י קבע י"ג ושליש, אבל לא מסתבר שמה"ת מרחיק כמה דבעי, כיון דפרוץ מרובה, וא"כ פשוטין ג"כ הלכה, והלכך מהני מה"ת, ול"ק להו אלא דראוי לחכמים להחמיר, ולזה כתבו דהקילו בעולי רגלים, ולזה קשיא להו לת"י דהא דין פסי ביראות אף בלא באר והוא רה"י מה"ת וכדאמרו כ' א', וא"כ חצר המשכן נמי לא גרע מפסי ביראות שהרי היו לה ג' מחיצות שלמות דרום צפון מערב, ובמזרח היה ט"ו קלעים מימין וט"ו משמאל, הרי כאן פסין בכל ד' זויות, וא"כ ראוי למחשב עמודי הפתח כפשוטין ומה ראי' מכאן לפתח כ' אמה, ולזה תירצו שלא היו רחבן אמה.
ובחזו"א עירובין [סי' ק"ז סק"ה] כ' שאין פרצת י' אלא מדרבנן דכשאמרה תורה גדור רובא הוא אפי' בית כור, ובריש עירובין ילפינן סמך לשיעור עשר אמות ברוח רביעית, וברוח רביעית ודאי הוא מדרבנן ואם איתא דהלכה היא בשאר מחיצות, הרי כבר יש לנו מהלכה שיעור זה, ושפיר ראוי לחכמים לקבוע זה ברוח רביעית כשבאו להחמיר ברוח רביעית, ולא מצינו בשום מקום בגמ' לומר הלכה בפרצת עשר, ואמנם בפסי ביראות, ע"כ שיעור עשר דאורייתא וכן י"ג ושליש לר"י, דכיון דפרוץ מרובה לאו רשותא היא בהפסקה יתר מעשר מזה לזה, ומיהו אף אם עשה פסין רחבין והעומד מרובה ומן התורה הוא רה"י לא התירו ביתר מעשר, אבל זה מדרבנן, אבל כשפרוץ מרובה הפסקת יתר מעשר מפסיק מחיצות מה"ת.
ולר"י הדבר תלוי בהפסקת י"ג ושליש, ומפסיק מה"ת, ואמנם הא דמחמיר ר"י ברוח רביעית ביתר מי"ג ושליש, הוא חומרא בעלמא, וסמך על מדה זו משום דהיא קובעת שיעורא בפסין, אף כפי מה שסמך אפתחא דאולם או אפתחא דמלכים, וכמש"כ בגליון תו' ב' ב' ד"ה אמר.
ומצינו לר"י ג"כ שמחמיר בפרצת עשר באותן ב' מחיצות דמצריך ר"י וכדאמר י"ט ב' זו תורת מחיצה עליה ופרצותיה בעשר והיינו בב' מחיצות וכמש"כ ריטב"א שם, ואע"ג דברוח שלישית ורביעית יליף מפסי ביראות להתיר פרצה עד י"ג ושליש, מ"מ בב' מחיצות אוסר בפרצה יתר מי', ודוקא בפסי ביראות מיקילינן בזה, ובעלמא מחמרינן אע"ג דאיכא דיומדין ומה"ת הויא רה"י כדאמרו כ' א', ומ"מ לענין טלטול לא הקילו בפרצה יתר מי', ומשמע לפ"ז דגם ר"י סמיך לפתחא של היכל בזה.
ומיהו במסקנא אמרו דסמך לפתחו של היכל אינו אלא לרב דמחמיר מדרבנן אפי' באיכא צו"ה אבל לדידן ליכא סמך לזה אלא חכמים קבעו כן למחשב כסתום עד עשר ולהחמיר בפרצה יתר מעשר, והא דתנן ט"ו ב' כל פרצה שהיא כעשר אמה הרי היא כפתח לישנא בעלמא הוא ואינו ר"ל דיש כאן כח סתימה בהאי פרצה דודאי בלא צו"ה לאו פתח הוא, אלא ר"ל כח עומ"ר סותם את הרשות, והפרצה נחשבת כפתח וכלפי זה שאמרו חכמים דיתר מעשר מפסיד את הסתימה אמרו דעשר מקרי פתח, ולדעת המשכנ"י סי' ק"ט דפרצה יתר מעשר דאוריתא, צ"ל דגם הנידון בגמ' ריש עירובין הוא דאוריתא, וצ"ל לפ"ז דהיתה הלכה שאין לשייר פרצה יתר משיעור פתח, ודנו בכמה שיעור פתח, וקשה לפ"ז דא"כ למאי דמסיק דאינו אלא לרב הו"ל להקשות הניחא לרב אבל למאן דתני א"צ למעט מאי איכא למימר, ועוד דהא רב מדרבנן קאמר אבל עשר מדאוריתא מנ"ל, ועוד דאמרו בגמ' שם דר"י פליג בברייתא, ואכתי לא פליג ר"י בדאורייתא כדאמר י"ט ב' ומנ"ל עשר בדאוריתא, אלא ודאי כל הסוגיא מדרבנן, ולפי שאפשר לחכמים לקבוע הדבר בלא סמך לא הקשו בגמ' מנ"ל לדידן דמתנינן א"צ למעט.
ונראה עוד להכריח דיתר מעשר אינו אלא מדרבנן מהא דבעי למימר י"ב ב' דטעמא דר"י דלחי משום מחיצה ורבנן נמי לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאוריתא מודו לו וכמש"כ תו' שם, ואם איתא דפרצה יתר מי' לא מהני עומ"ר דין הוא דלא עדיף לחי מעומ"ר, ואיך ס"ד דטעמא דר"י משום לחי והרי התיר אף בי"ג ושליש ומה"ת אף בט"ז, אלא ודאי דבין עומ"ר ובין לחי מתירין אף ביתר מעשר, ומיהו למאי דאמר י"ט ב' דמחיצות דאוריתא מודה ר"י דפרצתן בעשר ע"כ צ"ל דלמאי דבעי למימר טעמא דר"י משום לחי לא התיר ביתר מעשר, מיהו מהא דר"י גופי' דסבר ב' מחיצות דאוריתא, ומתיר אפי' ביתר מעשר ע"כ מוכח דלא היתה הלכה למיסר יתר מעשר, דא"כ דין הוא דגם ב' מחיצות לא תהיינה רחוקות זו מזו יתר מעשר דבהפסק יתר מעשר אין להן קשר זו עם זו.
ובתו' שבת ו' ב' פירשו דר"י איירי ברה"ר רחבה ט"ז אמה ומדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן אסור לטלטל משום דהוי יתר מי"ג ושליש, ולפ"ז ע"כ מוכח למאי דבעי למימר טעמא דר"י לחי משום מחיצה, דלחי מהני אפי' ביתר מעשר, ואם איתא דיתר מעשר מפסיק מה"ת אפי' בעומ"ר דין הוא דלחי ג"כ לא מהני ביתר מעשר, אם לא שנאמרה הלכה בהדיא דלחי מהני אפי' ביתר מעשר, ואין לנו לחדש הלכות שלא אמרו בגמ' ויש לנו ללמוד עומ"ר מלחי במבוי מפולש.
קצרו של דבר הפרצה הנשארת אחרי שהעומד מרובה עליה, היא כפרצה ברוח רביעית, שאינה פרצה מן הדין אלא מדרבנן, שהצריכו תיקון, ואחד מן התיקונים שימעטוה מעשר, והלכך לא שייך לדון על פרצה יתר מעשר אם אוסרת מה"ת או מדרבנן, שעיקרה נאמרה אחר שיש כאן מחיצות העושות רה"י מה"ת ויש כאן פרצות שאינן מפסידות מן הדין, ימעטוה מעשר וכדאמרו מבוי דרבנן תני תקנתא וקאי גם על רחב מעשר ימעט ובכלל מתנ' פרצה שהיא פחותה מהעומד שדינה כרוח רביעית.
א. אם יתר מעשר דאוריתא, אי אפשר אלא על שני פנים, או שנאמרה שיעור זה במדה, עשר אמות, או שנאמרה, מדה זו שאינה יוצאה משיעור פתח, ושניהם נסתרים מסוגיא דריש עירובין, אי כצד הראשון לא היו בעלי תלמוד קובעין סוגיא בכדי שהרי זה שיעור דאוריתא בכל ג' המחיצות הניתרות בעומ"ר, וחכמים החמירו גם ברביעית, ובהלכה ג"כ נאמרה הטעם משום שם פתח וכדתנן ט"ו ב', ואם ההלכה לא נאמרה מטעם פתח, לא היה התנא שונה נגד ההלכה, וא"כ משנה ראשונה א"צ טעם על שיעור עשר לרבנן, והלא טוב לחכמים ללמוד שיעור פתח ממה שנאמר הלכה במחיצות, מסמוכות מפתח של היכל, ואי כצד השני שלא הוזכרו אמות בהלכה, אלא אויר כאויר של פתח, א"כ מאי פריך לא תהני לי' צו"ה, הלא צו"ה מחיצה מה"ת ונכנס בחשבון עומ"ר של המחיצה, ומהיכי תיתי ליתן לה קצב ומדה ברחבה שהתורה לא נתנה בזה שיעור, אבל פרצה שאינה נכנסת בחשבון עומד אפי' פחותה מעשר אלא נכנסת בחשבון הפרוץ, אלא שבזמן שעומד מרובה זולתה אינה אוסרת ושיילינן לה שם, וקורין לה פתח, ובזה אמרה תורה ששיעור רחבה כפתח הרגיל, ויהבינן לה שיעור פתח היכל דלא מצינו יותר, ומה דלא הרחיבו פתח ההיכל יותר, ע"כ אינה טענה בדאורייתא, דאם זו קושיא בדאורייתא אין כאן תשובה בגמ' דתשובת הגמ' רב תני צריך למעט אינו אלא מדרבנן, ולא הו"ל לגמ' לסיים כאילו הלימוד מפתח היכל אינו קיים אלא לרב, אדרבה הו"ל למפרך לרב דתני ימעט מנ"ל ולתרץ דסמך אפתחו של היכל, אבל סמך בעלמא למילי דרבנן.
ב. אחרי שר"י י"ט ב' מודה בשיעור עשר בג' מחיצות, ואם יתר מעשר דאורייתא א"כ גם ר"י מודה בזה, ומנ"ל הלא פתחו של אולם כ' ופתח מלכים אין לו שיעור, ולא עוד אלא שהקשו בגמ' באמת למה מודה ר"י ברחב עשר ואביי משני דבאמת פליג, וח"ו יהיו דברי אביי כחוכא, דמה נרויח בזה שמיקיל ר"י ברוח רביעית, הלא בשרש מדת עשר קיימינן דמודה בו ר"י.
ג. דעת תו' שבת ו' ב', דרה"ר שמתקצר מט"ז אמה מתבטל מדין רה"ר, [עי' במ"ב סי' שמ"ה ס"ט בבה"ל ד"ה י"א, דעת עוד ראשונים כן] ולפ"ז פירשו הא דאמר ר"י ונושא באמצע היינו מה"ת שאין כאן משום מעביר ד"א ברה"ר, ולפי שיטה זו מוכח דט"ז אמה רחב ניתר בלחי כל שהו אפי' אי בעינן ג' מחיצות, לאביי [ולא הו"א סתמית] עירובין י"ב ב' דטעמא דר"י דלחי וקורה משום מחיצה, והלכה עלומה שמתפרשת בפי אחד מן הראשונים, ע"פ הוכחה מן הגמ', קובעת הוראה.
ד. הא דתנן הרחב מעשר ימעט כולו אפי' עומ"ר, ודין זה ברוח רביעית בהחלט מדרבנן, אבל איסור דרבנן זה כולל בהחלט כל ג' דפנות, וא"כ אפוא יכולין אנו לפרש משנת כלאים ומשנת עירובין ט"ו ב' שאינו דבר מחודש אלא נשנה דבר הידוע כבר דחכמים הפקיעו כח עומ"ר מפרצה יתירה על עשר [וכמובן דלא שייך כאן להקשות תנינא חדא זימנא] ואם האמת אינו כן אלא יש כאן הלכה שלא נשנית עדיין והוא המלבד שאפשר לאסור מדרבנן, בטל כאן דין רה"י מה"ת, והדבר נוגע לאיסור סקילה ולחיוב חטאת וזו בכלל המשנה, דהא הלכה זו יחידה בש"ס ופוסקים ולא מצינו לה חברה, שידמו חכמי הגמ' ומפרשי הגמ' מלהזכיר שאינו מה שכבר שנינו והרחב מעשר ימעט, והשתיקה מלפרש מראה שנשנה כאן דבר המפורסם כבר.
ה. אם נאמרה הלכה דיתר מעשר מבטל המחיצה, נאמרה למשה בלשון זה חצר שיש לה פרצות בב' רוחות וכל אחת יתירה על י', או אחת יתירה על י' ואחת הפרוץ מרובה על העומד הזורק מרה"ר לתוכה פטור, או, מחיצה שיש בה פרצה יתר מי' הרי היא כמו שאינה, ומשנה זו מסרה משה ליהושע ויהושע לזקנים כו', והיה רבי קובעה בסדר המשנה, ומשנת עירובין ט"ו ב' אינה מספיקה שהיא שונה איסור טלטול, ואפי' יש ג' מחיצות של עומ"ר, וזו משנה אחרת, ומשנה ששנו אנשי כנה"ג לא שנה רבי, וכן בפ"ד דכלאים שנה רבי פרצת יתר מעשר אפי' ברוח רביעית דניתר בגיפופי כמש"כ תו' עירובין צ"ב א' ד"ה גפנים, ואכתי לא נשנית בהדיא המשנה שקבלוה מאנשי כנה"ג, ולא עוד אלא הר"ש שם במשנה הראה מקור דין המשנה בריש עירובין, ושם אינו מקור אלא אדרבנן, ואם בא לפרש היה לו לומר שזו הלמ"מ.
והאמת יורה דרכו דיתר מעשר בדאורייתא לא מש"ל דכיון דאיכא עומ"ר המיעוט מה"ת כסתום וכשם שג' מחיצות סותמין הרביעית כך עומ"ר סותם המיעוט, ויתר מעשר המוזכר בעירובין ובכלאים זה יתר מעשר שבמשנה ריש עירובין, ויתר מעשר שאבד זה יתר מעשר שנמצא.
ו. ובעירובין י"א א' מבעי לי' אי מהני אמלתרא ליתר מעשר, ואם זה שיעור דאורייתא לא מסתבר כלל לספוקי שתועיל אמלתרא.
ז. ומש"כ רש"י צ"ד א' במתנ' בחצר שנפרצה לרה"ר, שנפרצה במלואה או יותר מעשר, היינו לפי קושית הגמ' משום דנפרצה לרה"ר הויא לה רה"ר, [ולשון זה מתפרש כאילו תנן הכי במתנ'] דרהיטת המשנה דכל החצר רה"ר וכלשון תוכה, ומשמע דמשום שהחצר נפרצה נעשה רה"ר, עד דמסיק דבמקום מחיצה פליגי ואיירי דמקום מחיצה מפולש כולו וכמש"כ תו' צ"ג ב' ד"ה חייב, ולמסקנא לא שייך להזכיר מלואה ויותר מעשר, דאפי' במלואה ויותר מעשר אכתי חצר רה"י בג' מחיצות, ולענין מקום המחיצה לא שייך לחלק בין עשר ליתר מעשר, וגם לא סגי במלואה, אלא בעינן שלא נשאר משתי המחיצות שבצדה וכמש"כ תו' צ"ג ב'.
והר"י כתב במתנ' ר"פ עושין פסין ומחלוקת דר"מ ור"י כו' משום שיש מקומות כו', משמע מדבריו ז"ל דהא דאמרו הזורק לבין הפסין חייב דהוי רה"י מה"ת אין לו שיעור מה"ת ושיעור עשר דר"מ וי"ג ושליש דר"י אינו אלא מדרבנן שהקילו רק לפי צורך.
ו) כ"ג א' תוד"ה ובלבד, ומה שפרש"י דאפי' בהוקף לדירה כו', לפרש"י דאיירי בפתח ולבסוף הוקף, יש לו דין חצר והוא רשות אחת עם החצרות כדין קרפף שהוקף לדירה שדינו כחצר כדאמר בגמ' לקמן בסוגיא דנזרע מיעוטו, אבל לפי' תו' שומירה ובית דירה הוא בדירה גרועה ובהוקף ולבסוף פתח, דינו כקרפף והוא ב' רשויות עם החצר, ויש נ"מ לדינא בסמוכה לעיר דלפרש"י דעי"ז חשיב כקרפף שהוקף לדירה, א"כ לדידן אפי' יתר מב"ס סמוכה לעיר שרי, אבל לפי' תו' לא מקרי בשביל זה הוקף לדירה למחשב רשות אחת עם החצר, רק כלפי שהחמיר ריב"ב בבית סאתים התיר בשומירה אבל עיקר היתירו משום ב"ס, ביתר מב"ס לא מהני סמוכה לעיר.
וכתב הרא"ש דלפרש"י יש ללמוד דבב"ס זרעים לא מבטלי מחיצות ואם הוקף לדירה ונזרע עדיין הוא רשות אחת עם החצר, דהא תנן במתנ' גינה דמהני לי' שומירה ובית דירה, ומקרי הוקף לדירה ואי חשיב הוקף לדירה לריב"ב לענין היתר טלטול, וה"ה לענין שהוא רשות אחת עם החצר דהא לפרש"י לריב"ב לעולם חד דינא הוא טלטול ורשות אחת עם החצרות, א"כ גם לדידן ב"ס שהוקף לדירה ונזרע רשות אחת עם החצרות, דבסברא זו לא מצינו פלוגתא בין ריב"ב לרבנן, אבל לפי' תו' דריב"ב לא איירי בפתח ולבסוף הוקף דבזה מודה ריב"ב דאפי' יתר מב"ס מהני, א"כ קרפף דריב"ב דהיינו ב"ס ויש בו שומירה ובית דירה, מותר בטלטול אבל הוא ב' רשויות עם החצר, א"כ אין ללמוד מהא דמהני שומירה ובית דירה, לגינת ב"ס לריב"ב לענין היתר טלטול שיועיל פתח ולבסוף הוקף אף שהוא זרוע שיהא רשות אחת עם החצרות, דבאמת זרעים מבטלי מחיצות ונחשב כקרפף, אלא דלענין היתר טלטול בב"ס סגי בדירת כל שהו לריב"ב, כיון דאינו אלא ב"ס ולרבנן מותר לטלטל בו אף שאין בו אחת מכל אלו, וריב"ב מחמיר ומצריך דירה כל שהו ואף דזרעים מבטלי דירה מ"מ הוא עדיף מקרפף שאין בו כלל דירה. [א"ה, עי' לק' סי' קנ"ו לסי' שנ"ח].
כ"ג ב' תוד"ה ונזרע רובו, ונראה לר"ח כו' תוכן דבריהם דר"ח נסתפק אי זרעים מבטלי דיר וסהר ומוקצה דאפשר דיש חילוק בין קרפף לדיר וסהר ומוקצה בזה, והנותן מקום להסתפק בזה, הוא דלפי' תו' דשומירה ובית דירה דמתנ' הוא ענין היתר ע"י דירה גרועה, מוכח דזרעים אינם מבטלים לגמרי את הדירה אלא דירה גרועה היא אף אחר שנזרע, דהא ריב"ב מתיר אף גינה בשומירה ומשמע דאיירי אף בזמן שהיא זרועה [ומשום דאפשר לפרש דהמקום מיוחד לגינה אבל עכשיו אין בו זרעים, ולזה כתבו דבנזכר בגמ' גינה סתמו אף בזמן שהיא זרועה איירי] ואע"ג דכל קרפף ב"ס אסור אם אין בו דירה כל שהו, וע"כ דגם גינה דמבטלי דירה אינו ביטול גמור אלא ביתר מב"ס דבעינן דירה גמורה כיון דאבדה הדירה חשיבותה ע"י הזרעים אסורה אבל בב"ס דסגי בדירה כ"ש אף שנזרע עדיין שם דירה גרועה עלה, ולפ"ז אין לנו חילוק בענין ביטול הדירה בגודל השטח, אלא החילוק בין ב"ס ליתר מב"ס הוא משום דבב"ס סגי בדירה כ"ש וביתר מב"ס בעינן דירה גמורה, וכיון דלמדנו דאין הזרעים מבטלי לגמרי את הדירה אלא מקלשי חשיבותה יש מקום לומר דבדיר וסהר ומוקצה דתשמישן רב אין הזרעים מבטלי כלל את הדירה אפי' ביתר מב"ס דבעינן דירה גמורה, וכ"ז לפי' תו' דשומירה ובית דירה היא דירה גרועה ועדיין שם קרפף עלה לענין רשויות, אבל לפרש"י דשומירה ובית דירה דתנן היינו פתח ולבסוף הוקף והיא דירה גמורה, ע"כ צ"ל דהא דגינה ניתרת בשומירה לריב"ב ולא אתו זרעים ומבטלי לדירה, דדין ביטול הזרעים תלוי בגודל השטח, ומשום שאין השטח רק ב"ס הוא נוטה יותר לדירת בני אדם ואין זרעים מבטלי לי' ולפ"ז י"ל דביותר מב"ס דזרעים מבטלי מבטלי לגמרי וכמו שאין כאן בית דירה כלל דמי, ואין לנו סמך לומר דבדיר וסהר ומוקצה לא יהיו זרעים מבטלי, אבל לפרש"י יש לנו מקור יותר מפורש דיש חילוק בין קרפף לדיר וסהר ומוקצה, דהרי לפרש"י לריב"ב לא מהני בקרפף פתח ולבסוף הוקף ביתר מב"ס ומ"מ דיר וסהר ומוקצה מותרין אפי' עשר כורין, ושפיר יש מקום לומר דזרעים אין מבטלין רק קרפף אבל לא דיר וסהר ומוקצה.
ומש"כ תו' בתחלת דבריהם אבל ב"ס לא בטל דירתו כונתם לתנא דמצריך גם בב"ס דירה והיינו לריב"ב וכמו שסיימו, ואפשר דאף לפרש"י דטעם דאין זרעים מבטלי בב"ס משום קטנות השטח ג"כ יש מקום לסמוך בו דה"ה ביתר מב"ס בדיר וסהר ומוקצה, וזהו שכתבו אבל ב"ס כו' כוונתם בין לפרש"י ובין לפי' תו'.
והנה אין דבריהם לענין חילוק רשויות לומר דבב"ס שנזרע לא יתבטל ואם הוקף לדירה אע"ג שנזרע הוא רשות אחת עם הבית והחצר, דזהו לא יתכן אלא לפרש"י וכמ"ש הרא"ש והתו' הרחיקו פרש"י, וגם מה דסיימו גם לפרש"י כו' לא יתכן לשון זה אם כל עיקר דבריהם לפרש"י, ועוד דלא היו סותמין הדברים, וגם לא היו סותמין בתחלת דבריהם והיו מפרשין שיהא רשות אחת עם הבית, אלא נראין דבריהם כמש"כ לעיל, ולא יתכן לפ"ז הא דהעתיק במ"ב סי' שנ"ח דעת ר"ח דב"ס שהוקף לדירה ונזרע הוא רשות אחת עם הבית. [א"ה, ע"ל סי' פ"ח סקכ"ב].
אם עומ"ר בערב מהני אף למעלה מי"ט, יהי' למותר הא דסיימו אלא רב המנונא כו' דענינו דלכאורה לא מש"ל בעיא דר"ה בד' פרוץ, וטרחו בגמ' לפרש דמש"ל בג' פרוץ, וכל זה אי בעינן עומ"ר תוך י"ט אבל אם אפשר לעומ"ר להיות למעלה מי"ט, אין כל הנידון שבגמ' רק לענין ג' חבלים אבל בעית רה"מ מובן שאפשר להוסיף למעלה שיהא עומ"ר מצד אחד ומש"ל פרוץ ד"ט ויותר, וא"צ לטרוח ולברוא ציור חדש שאין הפרוץ רק ג"ט, ולא די שטרחו בגמ' בכדי עוד נתנו מקום לתלמידים לטעות דבעינן גם העומד המרובה שיהי' תוך י"ט, ומכל זה מוכח בהדיא שכן הוא האמת דבעי' העומ"ר תוך י"ט. [א"ה, ע"ל סי' ס"ח סקי"ז].
בעית רבי טבלא מרב מחיצה תלוי' מהו שתתיר בחורבה, היא בעיא בעיקר הדין אי לענין היתר טלטול בכרמלית סגי במחיצה תלוי', ונקט חורבה שכן הוא בהוה, שפעמים נפל הכותל למטה ונשאר חלק הכותל למעלה כמו שפרש"י שבת ק"א א', אבל אין שום מקום להקל בחורבה יותר מכל מחיצה תלוי' דבמים הקילו מפני שקשה לעשות מחיצה בעומק הים, ותשמישה יש בה צורך הרבים, אבל בחורבה אין שום מקום לקבוע קולות מיוחדות, וממקומו הוא מוכרע, דהרי רב המנונא הקדים הרי אמרו עומ"ר בשתי הוי עומד בעי ר"ה בערב מאי, הרי דהשאלה היא בעיקר הדין ואיך יפרשנה רב אשי בחורבה, וגם ר"א לא הזכיר מחיצה תלוי' בחורבה, וכמדומה שכן מפרשין לכל תינוקות שב"ר.
ועוד דבמים נמי לא מקילינן במקום דאיכא בקיעה וכדאמר שבת ק"א, וכמש"כ חזון איש עירובין סי' ד' סק"י וס"ק ט"ו, וא"כ א"א להקל בחורבה במקום שיש בקיעת גדיים.
פרצת עשר היא רק מדרבנן, ומעיקר הדין עומ"ר מתיר אפי' בפרצת עשר, ולא החמירו חכמים רק בפרצת עשר אמות, וקבעו את השיעור עשר אמות על סמך דאשכחן פתח עד עשר אמות כדאמרו ריש עירובין, אבל בערב לא שייך להחמיר.
ז) ל"ג ב' תוד"ה ורבי, ואם היא תלויה למטה מג' כו', מקור דבריהם דתוך ג' לאילן חשיב רה"י הוא מלקמן צ"ט ב' דכל פחות מג' סמוך לגג כו'.
ח) ל"ו א' ככר זו היום חול כו' מאי שנא כו', נראה דרבא פי' טעמא דר"נ בהיום חול שלא הקדיש אלא הקדש ברור דלא נחית לספיקא והלכך אין דעתו להקדישו אלא בלילה ידועה, ותחלת הלילה עדיין ספיקא הוא וכמש"כ תו' לעיל ל' ב' ד"ה ולפרוש, אם {א"ה, כמדומה דצ"ל אבל אם אי הקדשו} אי הקדשו תלוי ביום ולילה אין עירובו עירוב דרבא ס"ל תחלת היום קונה עירוב כמש"כ תו' [ואפשר דלכו"ע בעינן סעודה הראוי' בתחלת היום] והנה סבר רבא דגם בהיום קודש אין דעתו רק עד ביה"ש דלא ניחא לי' בספיקא, ור"נ משני לי' דלענין דליחות עלי' קדושה אין דעתו רק על הודאי אבל אין דעתו דליפקע קדושה מחמת ספק אלא ביה"ש קדוש ודאי כיון דאין רצונו בקדושת ספק אבל אי הוי קדוש מחמת ספק הדין נותן דעירובו עירוב כיון דרבא לא מצריך סעודה ראוי' מבעוד יום, עוד י"ל דהא דאמר לק' ל"ח ב' תחלת היום קונה עירוב היינו אף תחלת היום וכש"כ סוף היום והא דאמר רבא סוף היום היינו דוקא סוף היום והא דפריך רבא מ"ש כו' היינו דבהיום חול קנה עירוב משום סוף היום ובהיום קדש צריך לקנות עירוב משום תחלת היום, והשיב לו ר"נ שאינו ספק אלא היום חול הוא חול עד לילה ודאית, והיום קדש הוא קדש ודאית עד לילה ודאית ורבא לטעמי' דלא בעינן סעודה ראוי' מבעו"י, ולפי' זה אם פי' בהדיא היום שהוא מן הדין יום חול שניהם כשרים ואמנם למאי דקיי"ל כר"פ דבעינן סה"ר מבעו"י, אף אם פירש יום שהוא יום מן הדין, היום חול ולמחר קדש עירובו עירוב והיום קדש אין עירובו עירוב.
ובזה ניחא דעת הר"מ פ"ו מה"ע הט"ז שלא הביא טעם הנאמר בגמ' דמספיקא לא נחתא לי' קדושה ומספיקא לא פקעא, דבהיום חול ולמחר קדש עירובו עירוב אפי' אם פירש יום של דין יום ונחתא קדושה מספק עירובו עירוב כיון דסעודה ראוי' מבעו"י וסוף היום קונה עירוב ולא הוזכר בגמ' מספיקא לא נחתא אלא משום סיפא דמספיקא לא פקעא, ובהיום קדש ולמחר חול אין עירובו עירוב אפי' פירש יום של דין יום, משום שאין ס"ר מבעו"י, וא"צ לטעמא דמספיקא לא פקעה.
ט) ל"ז ב' ולימא ליה תנא דבי איו הוא כו', הקשו אחרונים ז"ל דלמא ס"ל תחומין דאורייתא וכדמוקמינן לעיל ל"ה ב' טעמי' דר"מ דאמר ה"ז חמר גמל ור"י הוא בן זוגי' דר"מ התם במתנ', וי"ל דע"כ ר"י ס"ל תחומין דרבנן מדהתיר לשיירא להוליך כלים חוץ לתחום לקמן צ"ז ב', ולמ"ד תחומין דאוריתא גם תחום כלים דאוריתא כדמוכח לקמן ע"ט ב' ליגזור דלמא אתי לאחלופי כו' וכ"כ במ"ב סי' ת"ד בבה"ל בשם רמב"ן. [ועי' לק' ס"ק י"ב, דמאי סי' ט"ז באורך].
י) מ"ו א' ומ"ל יחיד במקום רבים, צ"ע דהא אמר ע"ז ז' א' דאם היה אחד גדול מחברו בחכמה ובמנין אפי' בשל סופרים הלך אחריו, ובשוין בשל סופרים הלך אחר המיקיל, ואולי {א"ה, כמדומה דצ"ל וא"כ} ביחיד ויחיד דין הוא לילך אחר המיקיל, ואולי ביחיד ויחיד שוין לא איצטריך לאשמועינן אלא אף בקטן נגד גדול קאמר וא"כ אפי' יחיד ורבים, והנה קיי"ל כריב"ל דהלכה כדברי המקיל בעירוב אפי' יחיד במקום רבים וכמש"כ הרא"ש לעיל פ"ב סי' ד' אבל אין הטעם משום דבדרבנן אזלינן לקולא דלעולם גם בשל סופרים אזלינן בתר מרובים וכדאמר בע"ז שם וכדמסקו בסוגין כל אמוראי בתראי דפליגי ארבא, אלא כן קבעו חכמים בעירוב להקל כיחיד והיינו דכ' הרא"ש שם דנאמר כלל זה רק בתנאים ולא באמוראים ולא במחיצות אע"ג דבכל ענין הוי חשש דרבנן, ונראה דאף אי נאמר כללא זו גם באמוראים מ"מ אין כלל זה בפוסקים כיון שאין זה מטעם קולא בדרבנן אלא הוי מכללי הש"ס כמו בפלוגתא דר"א ורבינא דהלכה לקולא וכיו"ב ואינו ענין לפלוגתא אחר חתימת התלמוד, וכן נהג מרן ז"ל בב"י להכריע כרוב הפוסקים ולא להלך לעולם אחר המיקיל היחיד, וגם אין נפקותא בין חד דרבנן לתרי דרבנן וכמבואר ברא"ש שם דהנידון במחיצות שלא הוקפו לדירה דמה"ת הוי מחיצה, וגם בקעה בלא מחיצות כלל מה"ת הוי מקום פטור, ולעולם דעת רה"פ היא הלכה קבועה.
יא) מ"ח א' והני ד"א היכא כתיבא כו', הני ד"א אינו ענין להוצאה ד"א ברה"ר דהכא אפי' החפץ מונח בסוף ד"א דידי' אסור לי' להוציא מד"א דידי' ולחוץ כמש"כ רש"י מ"ה ב' ד"ה ובלבד, ומבואר בר"מ פי"ב ובטוש"ע סי' שמ"ט דדין זה הוא בכל עומד ברה"ר, ונמצינו למידין דכל שהאדם ברה"ר אינו רשאי לזרוק ולהוציא חפץ מתוך ד"א ולחוץ אפי' כשאין ממקום עקירתו עד מקום הנחתו ד"א, ויכול לברור ד"א לכל רוח שירצה לטלטל בהן, ויש להן לד"א שבירר אלכסונן כדרך שבירר, ואם לא יהיב דעתו לברור מטלטל ד"א פ"א לחד מקום ואינו מטלטל אלכסונן עד דיהיב דעתו שיהא במקום זה אלכסונן, וכ"ז מדרבנן, אבל לענין העברה דאוריתא בעינן ד"א ממקום עקירת החפץ עד מקום הנחתו, ויהבינן לי' גם אלכסונן וכדאמר לק' נ"א א', ואם עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר מותר לי' לטלטל עד ה' וג' חומשין.
והא דיהבינן לי' אמה דידי' היינו דוקא לענין הוצאה מד"א דידי' דבעינן שיהא הוא והחפץ תוך ד"א וזה אי אפשר בעוג וע"כ בדידי' יהבינן לי', אבל לענין העברה ד"א ברה"ר דשיעורו ממקום עקירתו למקום הנחתו, לעולם בד"א של קדש משערינן דלא שייך כאן שאלת הגמ' עוג מה תהא עליו, וקרא דמייתינן הכא אסמכתא, וד"א של העברה הלכה כדאמר שבת צ"ו ב', וזו כונת הפמ"ג בסי' שמ"ט, ובמ"ב בשעה"צ פקפק עליו דהא נוטל חפץ מרגלותיו ונותן במראשותיו הרי העביר ד"א ברה"ר אם הוא ענק, ול"ק דתחתיו מתפרש לפי הנהגתו בחול, וגם בשבת אם הניח באמצע שמותר מה"ת, אבל ודאי דין העברה בשל קדש דהרי ל"ק לי' אלא עוג מה תהא עליו, אבל בעלמא בשל קדש, והיינו דלא שקלו וטרו בזה בגמ' אלא הכא ולא בכל מעביר ד"א ברה"ר, ועי' בהגר"א סי' שמ"ט שם.
[שו"ר ברשב"א שפי' הא דאמרו בגמ' אבל לטלטל ד"ה ד"א אין טפי לא, היינו לטלטל טפי מד"א בב"א, ומשמע דאי הוי יהבינן לי' ח' אמות לטלטל היה מותר אפי' בב"א ומשמע דאפי' בדין מעביר ד"א ברה"ר דאוריתא יש לו לאדם ד"א ולפ"ז בענק דיהבינן לי' ד"א דידי' אף לענין מעביר ברה"ר יש לו ד"א דידי', ובר"מ פי"ב הט"ו כתב ומפי קבלה אמרו כו' משמע דבדאורייתא קיימינן, ושם ה"ח כתב דמעביר ד"א הוא מפי השמועה, ומשמע דלוקח חפץ מרה"ר ומעבירו ד"א משערינן בשל קדש אפי' בענק, כיון דהאדם לא עמד במקומו, וכן אם בירר ד"א למזרח ומושיט חפץ למערב מודדין ד"א באמות קדש, וכן בנוטל מתוך ד"א וזורק חוץ לד"א סגי בעבר החפץ ד"א של קדש וזו מההלכה שאמרו ד"א ברה"ר הלכתא גמירי, אבל תוך ד"א למדו משבו איש תחתיו וענק בדידי' משערינן, ונמצאין דברי המ"ב מכוונין, ומיהו משמע דאסור להוציא מתוך ד' אמותיו לחוץ אף שאין מעביר את החפץ אלא משהו, וזה ודאי מדרבנן, ותימא שלא פי' לן המפרשים והפוסקים שיש כאן ענין דאורי' וענין דרבנן].
ויש לעי' אי כל עומד ברה"ר באיקראי יהבינן לי ד"א או דוקא בקבע כאן, אבל אין בידינו גדרו של קבע בזה, ולא נראה דבעינן שיקבע כאן מע"ש ולמאי דקיי"ל דאין לו רק ד"א וצריך לבררן, אפשר דלא יהבינן לי' ד"א עד שיבררן ובעל קומה שזרק ד"א של קדש חייב, אף שלא זרק ד"א דידי' וצ"ע. [א"ה, עי' ראב"ד פי"ב מה' שבת הט"ו].
שם עוג מלך הבשן מה תהא עליו כו', הני ד"א חשבינן עם מקום גופו ולפיכך קשיא לי' עוג מ"ה שאין לו חוץ לגופו כלום ומש"כ רש"י לעיל מ"ה א' ד"ה היו, זה רחוק מזה שש אמות, לאו דוקא אלא עם מקום גופו וכ"ה בהדיא בל' הריטב"א.
יב) כ' הרמב"ן פ' מ"ש דאף למ"ד תחומין דאוריתא אם הוציאוהו חוץ לתחום יש לו אלפים מה"ת, והא דאין לו אלא ד"א אינו אלא מדרבנן, ונראה דמודה הרמב"ן שאם היה ביה"ש בסוף תחומו אינו יוצא חוץ לתחומו מה"ת אף שאינו הולך אלפים בשבת דכיון דקנה שביתתו כל תחומו הוא מקומו וקרינן בו אל יצא איש ממקומו ואין דברי רמב"ן אלא כשהוא במקום דלא קנה שביתה שם ואז קרינן בו אל יצא איש ממקומו כשיצא ממקומו אלפים אמה, וראי' לזה מהא דאמר עירובין ע"ח ב' במתבן שבין ב' תחומין דאם נוטל את התבן שבתחום חברו ומכניסו לתחום שלו קעבר אדאוריתא, והא דפסיקא לי' להרמב"ן דגם תחום כלים הוא דאוריתא הוא ג"כ מגמ' זו, וכ"ז דלא כהמגיה ברמב"ן שם, שוב הראוני בריטב"א עירובין ע"ח ב' חולק על רש"י אבל נראה דפירש שלא חיישינן שיטול תבן של חברו אלא שיטול את שלו שנמצא בתחום של חברו, ועי' בל' ריטב"א שם צ"ז ב' דלמ"ד תחומין דאוריתא לא התירו בשיירא אף הוצאת כלים מחוץ לתחום ומיהו אין מזה הכרח דכלים דאורייתא אלא כיון דיש בתחומין ענין דאורייתא לא התירו תחומין. [עי' לעיל סק"ט].
יג) צ"ז ב' הכא בחבית כו' דבטלה חבית כו', פרש"י דרבנן סברי דלא בטלה, ונראה דר"ל דלענין תחומין ס"ל לרבנן דלא מהני האי סברא דמ"מ הוציא החפץ חוץ לתחום, ונראה דלדינא נקטינן דלא מהני ביטול כה"ג שהרי לרבה [לפנינו הגי' רבא אבל מדפריך עלי' ר"י משמע דגרסינן רבה] הוא פלוגתא דר"י ורבנן וקיי"ל כרבנן, ולרב אשי דמוקי פלוגתיהו במילי אוחרא נקטינן דלכו"ע לא מהני לענין תחומין טפילת הכלי למה שבתוכו, וה"נ תניא ביצה ל"ז ב' בשנים ששאלו חלוק שאין לובשו להלוך חוץ לתחום חברו.
יד) ק"ג א' רש"י ד"ה אלא, דסבירא להו כר"א בחדא כו', הנה פשיטא לי' לרש"י ז"ל דרבנן דר"א אסרי אפילו בשאי אפשר וכדאמר בגמ' לרבנן עונבין וכדאמרי ור"י אליבא דמאן כו' והא דתנן שבת ק"ל א' כלל אמר ר"ע כו' האי אי אפשר לעשותה דאמר ר"ע היינו שבטבעו א"א לעשותה כמו שחיטה ומילה, אבל מה שאי אפשר לעשות במקרה שקרה עכשו אינו בכלל דברי ר"ע, [ואינו דומה לא"א לעשותה דאמרו ביצה כ"ח ב' דהתם כשנרצף השפוד היום מקרי א"א לעשותן מאתמול].
והנה לדינא קיי"ל כר"ע ולא כר"א וכדפסק רב שבת קל"ג א' פסחים ס"ט ב' וא"כ ליתא למתנ' ואין קושרין נימא במקדש, אבל הר"מ מפרש דבתחלת הסוגיא מפרש לה שמניח הקשר לעולם אבל למסקנא דאמר הא ר"ש הא רבנן איירי באינו של קיימא אלא למחר יעשה נימא חדשה ואפי' לרבנן מותר ור"ש אוסר כיון דאפשר בעניבה, ועי' בל' הר"מ במשנה, ובפ"י מה"ש ה"ו.
טו) ק"ה א' ואידי ואידי טהורין אין טמאים לא, נראה דלהאי תנא ישראל קדם לבע"מ, דהא לרחב"א א"ר בע"מ גרע מטמא, ואף לר"א דבע"מ עדיף מטמא מ"מ גרע מישראל, ולמ"ד דישראל גרע מטמא ה"ה דגרע מבע"מ.
שם אידי ואידי כהנים אין ישראלים לא, נראה דאין בביאה לתקן משום איסור אל המקדש לא תבוא שענינו כבוד המקדש שלא יבוא בשעה שהוא בטומאה ואין פגם בכבוד המקדש כשנכנס לתקן, ומ"מ יש בזה גדר הכבוד מלתא דמקדשי תיראו והלכך ראוי שיכנסו הנבחרים ומצוה בכהנים וס"ל להאי תנא דמעלת כהונה עדיפא מזרות בטהרה ואידך תנא ס"ל דטהרה עדיפא, ויש לעי' למ"ד טהרה עדיפא אם עבר טמא ונכנס אי חייב משום טומאה דאפשר כיון דמצוה בטהורים שב דינו כבא בטומאה, ואפשר דאינו רק בעשה דמקדשי תיראו וכדאמר יבמות ו' ב', והא דאמר מתוך שנאמר כו' יכול לא יהו כו' פי' רמב"ן בהש' לס' המצות ל"ת ס"ט דר"ל יכול שיהא איסור בלא עבודה אלא מפני שבלא עבודה יש איסור של ביאה ריקנית נקט לעשות רקעי פחים, ולכאורה אף אם יש איסור בלא עבודה אכתי מותר לעשות רקועי פחים כמו שמותר לטמאים ליכנס, ואם נימא דבשעה דאיכא טהור ונכנס טמא חייב י"ל דבאיכא תמימים קאמר שיהא חייב משום בע"מ, ומיהו אפשר דהו"א דגזה"כ הוא שלא יכנס בע"מ אפי' בליכא תם.
והנה טמא ובע"מ סבר רחב"א א"ר דטמא נכנס משום דהותר בציבור, ולכאורה אין זו סברא דהא בטמא איכא איסור כרת ובע"מ בלאו ועוד בטמא הכניסה אסורה ובבע"מ ליכא איסורא בכניסה לדעת רמב"ן שם, אבל למש"כ שגם בטמא ליכא איסורא בכניסה לתיקון ניחא.
טז) ע"ד מקום השוק, אם הוא מוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים וגדרו קניו רצופין שאין ביניהן ג' טפחים ואין בכל ההיקף פרצה של י' אמות שהוא ערך 1/2 5 מטר אז יש מקום להקל לקרותו מוקף לדירה כדין פסי ביראות, דה"נ ביום השוק אנשים קובעין שם דירתן לשעה והרבה אכרין אוכלין ושותין שם, וגם הבאר שהרבה שותין ממנו מסייע דירתן ולא גרע מפסי ביראות ואע"ג דרבנו (שיחי') [זללה"ה] בסי' שנ"ח כתב דכל הראשונים חולקים על רש"י שפי' דפסי ביראות מקרי מוקף לדירה, ולפ"ז גם בנידון דידן אין זה מוקף לדירה, ומה שנסתפק רבנו (שיחי') [זללה"ה] שם בדירת בהמה היינו בדיר וסהר קבוע אבל מקום שאין משתמשין שם רק לשעה לא מקרי מוקף לדירה לדעת רבנו (שיחי') [זללה"ה] אפשר מ"מ לנטות מדברי מרן (שיחי') [זללה"ה] ולומר דדעת תו' י"ח א' כרש"י ודברי הבה"ל בריש סי' שנ"ח בזה תמוהים מאד שכ' דדעת תו' שאין פסין מוקפין לדירה אלא שהקילו משום מצוה ובתו' מבואר בהדיא להיפך, ותוכן דברי' דבפסין לא אכפת לן אף אם איכא תוך ההיקף סאתים פנוי בלי השתמשות אף שלא הקילו בזה בשיירא, ובזה דנו דאפשר דפסין חשיבא דירה טפי וכל שהוא בתוך ההיקף נטפל לדירה [באמת צ"ע קושיתם דבשיירא שייך מקום פנוי שאין דעתן להשתמש שם, אבל בין הפסין אין הדבר קבוע שאם יזדמנו רבים ישתרעו בכל מרחב ההיקף] א"נ בפסין הקילו טפי משום מצוה וסיימו דאפי' נימא דהקילו בפסין טפי מ"מ צ"ל דפסין מקרי מוקף לדירה כפרש"י דאל"כ תקשה מכאן לר"ה לק' ס"ז ב' דבעי למימר דכל שאינו מוקף לדירה אינו רה"י מה"ת, וכונתם למאי דאמר בגמ' כ' א' הזורק לבין הפסין חייב, ופריך פשיטא שאם אינו רה"י איך התירו חכמים למלא דלא הקילו במה שאינו רה"י מה"ת וע"כ דבין הפסין אף עשרה כורין רה"י מה"ת ואם לא חשיב מוקף לדירה תקשה לר"ה אלא ע"כ כפרש"י דמקרי מל"ד הרי דברי' מבוארים בראי' מוכרחת כרש"י דמקרי מל"ד, והדבר מוכרע ממקומו דאם רבנן מודים לר"י דפסין לא חשיבי מל"ד מאי אהדרי לי' לר"י מדיר וסהר הלא שא"ה שהוא מל"ד ואי משום מצוה הקילו אינו ענין לדיר וסהר, ורשב"א וריטב"א אינם תחת ידי, וכדאי הם רש"י ורבותינו בעלי התו' לסמוך עליהם במילי דרבנן, ומ"מ למעשה ראוי לעשות עירוב אבל לא סביבות הבור רק לחלק את כל הככר בצוה"פ ממזרח למערב או מדרום לצפון וישאר פחות מבית סאתים מכאן ומכאן, שיעור בית סאתים נ"ג ארשין על נ"ג ארשין מרובע (כערך ל"ט מטר על ל"ט מטר) ואם אין הקנים רצופים זה לזה בפחות מג' אין לו תקנה ואם יש פרצה י' אמות אפשר להעמיד צו"ה. (שבת סי' כ"ז).