סימן קט (א)
עריכהא) עירובין מ"ד א' דיקא נמי דקאמר לי' יכנס כו', הכא משמע דהלכה כר"א ולק' מ"ה א' אמר ומר"א קמותבת לי' למר כו' משמע דהלכה כרבנן ותירץ הרז"ה דדוקא ביצא במזיד אין הלכה כר"א, אבל יצא באונס הלכה כר"א, ונראה דגם רבנן מודים ביצא באונס וכדאמר לקמן מ"ה א' ביצא לדבר מצוה, והא דאמר הלכה כר"א היינו כה"ג ביצא באונס הלכה כר"א דבזה מודים חכמים, והנה אמרו לעיל מ"א ב' אי עייל לתחומו מפני כבוד הבריות כיון דעל על, ונראה דדוקא בהוציאוהו שלא בטובתו הדין כן אבל יצא לדעת לא אע"ג דחזר בהיתר וכדאמר שם ביצא לדעת והחזירוהו שלא לדעת וכ"ה בהדיא בש"ע סי' ת"ו, והנה ל"פ ר"א בזה, והא דמתיר ביצא אמה אחת ליכנס וחוזר לתחומו הראשון משום דהבלעת תחומין מלתא היא כדאמר מ"ד ב' וחשיב כאילו עדיין לא יצא, ולפ"ז לרבנן דאמרי הבלעת תחומין לאו מלתא היא היינו דחשיב כיצא ואח"כ נתחדש לו היתר להכנס וכמו הוצרך לנקביו והלכך ביצא לדעת לא מהני הבלעת תחומין אבל יצא בשוגג כיון שחזר לתחומו בהיתר שב לתחומו הראשון, וכתב במ"ב סי' ת"ה סק"ב דאחרונים הסכימו כהרז"ה לדינא, וכן פרש"י נ"ב ב' בהא דר"א במזיד ומדעת.
ודעת הרמב"ן במלחמות דלעולם אין הל' כר"א אפי' יצא בשוגג וההיא דנחמי' בדמלו גברי והא דקשיא לי' מאי קמבעי לי' לא קשה למסקנא דשקיל וטרי במחיצת בני אדם וצ"ע דהא רהיטא דשמעתא משמע דלא הדר בו, ועוד דבגמ' אמר דייקא נמי דקאמר יכנס.
ב) כתב רש"י מ"ד ב' דרבה דסבר הבלעת תחומין לאו מלתא היא לית לי' הא דנהרדעי דכיון דעל על, והרמב"ן הסכים לדעת ר"י בתו' דכו"ע אית להו דנהרדעי דהתם כיון שיצא לתחומו תחומא דידי' עכשו ד"א שנתנו לו חכמים וכיון דיצא עכשו מהאי תחומא דיהבו לי' חכמים ונכנס לתחום הראשון שב לתחומו כיון שנכנס בהיתר, אבל כשתחום דהשתא מובלע בתחום הראשון ס"ל לרבה דאין לו רק תחום דעכשו דהא לא יצא מתחום דעכשו אף בזמן שהוא בסוף תחומו שהוא מובלע בתחום הקדם, והיינו נמי טעמא דחכמים דפליגי אר"א וס"ל דיצא אמה אחת לא יכנוס אע"ג דתחום דעכשו מובלע בתחום הראשון.
ויש לעי' א"כ במלו גברי נמי למה נכנס לתחומו ושב כבתחלה הלא בזמן שהוא בתוך המחיצות הרי יש לו עכשו תחום דידי' תוך המחיצות ולמה מותר לו ליכנס לכל תחומו, ואפשר דבאמת אינו רשאי לצאת מתוך המחיצות ולחוץ אלא בזמן שמתפזרין האנשים ואבד לו תחומו זוכה בתחום הראשון, ולפ"ז אם הוציאוהו חוץ לתחום והקיפו נכרים מחיצות והוא בתוך המחיצות ועכשו הקרפף תחומו והוא מובלע בתחום הראשון אינו נכנס לתחום הראשון לדעת הרמב"ן דאין הלכה כר"א אף ביצא באונס, ואפשר דכל שניתן לו ד"א ואח"כ הקיפוה מחיצות ונמצא שהוא מובלע תוך התחום חוזר לתחומו כיון שהוא יוצא מתחום ד"א שלו ע"י היקף המחיצות מהני הבלעת תחומין אף לרבנן דר"א.
ג) מ"ב א' שבת בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפי' אמה, כתב רש"י דאפי' לר"ג דבדיר וסהר מהלך את כולה ה"מ באבד שביתתו אבל כי אית לי' שביתתו של אתמול אין לו אלא תחומו וכתב ריטב"א דלפ"ז היה מקום לומר שאם הוציאוהו מתחומו שב דינו למחשב כל ההיקף כד"א כדין נתנוהו בדיר וסהר, וסיים בשם מורו שז"א דכיון דתחומו כלה בתוך ההיקף וחוץ לתחומו אסור אע"ג שהוא בתוך ההיקף כי הוציאוהו אינו מן הדין להרויח בזה ואין לו אלא ד"א, ונראה דלא נתן הריטב"א מקום לומר שיהא כל ההיקף כד"א אלא לענין שיהא רשאי לחזור לתחומו אבל כי שב לתחומו ודאי הוא כתחלתו ואין לו אלא אלפים כיון דהוא עכשו בתחומו, והריטב"א סיים דאינו רשאי לחזור ועכשו דאמרינן שאינו רשאי לחזור כי חזר לתחומו במזיד אין לו אלא ד"א, ואי היה רשאי לחזור היה חוזר לתחומו ואפי' אם חזרו ונפלו המחיצות יש לו אלפים ואף לדעת רמב"ן דקיי"ל כרבנן דהבלעת תחומין לאו מלתא היא ומשום דכל שלא יצא מתחום שני אינו זוכה בתחום ראשון הכא עדיף דכל תחום שני מובלע בתחום ראשון וזכייתו בתחום שני תחלתו חומרא, ושפיר חוזר לתחום ראשון והלכך אפי' חזרו ונפלו מחיצות לא הפסיד תחומו.
ומודד שכלה מדתו באמצע החצר דאין לו אלא חצי חצר כי הוציאוהו לחצי השני אין לו אלא ד"א, וכן אם חזר לתחומו אין לו אלא ד"א אפי' בתוך החצר וכמש"כ הריטב"א.
מיהו יש לעי' ביצא חוץ לתחומו במזיד והחזירוהו נכרים או שיצא באונס וחזר לדעת דהשתא הוא נמצא במקום ששבת ומ"מ אין לו אלא ד"א שכבר הפסיד תחומו כדאמר מ"א ב', הכא בנמצא תוך אויר מחיצות מהו כיון דכבר הוא בתחומו ואין לו תחום חוזר לדין נתנוהו בדיר וסהר או לא, ושאילה זו הוא לדעת התו' כ"ט א' דיצא לדעת ונכנס לדיר וסהר נמי מהלך את כולה, אבל לדעת הר"מ דביצא לדעת או נכנס לאויר מחיצות לדעת כשם שמפסיד תחומו כך הפסיד דין רה"י שהוא כד"א אין כאן שאילה.
ד) מ"ב א' משום דהוי כמחיצה שנפרצה במלואה למקום האסור לה, איסור זה אינו איסור תחומין שאם הוציא חוץ לד"א לא עבר על איסור תחומין אלא עבר על איסור הוצאה שטלטל בכרמלית יותר מד"א, והלכך ביו"ט שתחומין אסור והוצאה מותרת מותר לטלטל תוך אלפים כ"כ הריטב"א, מיהו לזרוק חוץ לאלפים דגזרינן שמא ימשך אחר חפצו היה נראה דגם ביו"ט אסור שזה נאסר משום תחומין אבל בל' הריטב"א כתוב דביו"ט מותר לזרוק ואפשר דחכמים עשאוהו כב' רשויות ומשום לתא דהוצאה אסרו לזרוק וצ"ע.
ה) ר"מ פכ"ז מה' שבת הי"א מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנוס שהד"א שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו, ר"ל כשמרבעין התחום אין מרבעין ד' אלפים על ד' אלפים והוא באמצען ושיהי' לו עוד רשות לברור ד"א חוץ לתחום לרוח שירצה אלא נותנין לו ד"א במקומו לרוח שבירר ואח"כ מודדין אלפים מסוף ד"א שלו וזה שאמרו נ"ב א' שבת יש לו ד"א, וכמש"כ רש"י נ"ב ב' ד"ה ולמודד, וכמש"כ המ"מ לעיל ה"ד בשם הרשב"א, והלכך כשאנו אומרים שיצא אמה אחת חוץ לתחום היינו חוץ לאלפים הנמדדין ממקום שביתתו [דמקום שביתה ד"א] והלכך ביציאה אמה אחת כבר הוא מוצא מתחומו, ואיירי ביצא לדעת ובמקום דבעינן שלא לדעת נקט הוציאוהו, וכבר רמוזות הד"א בל' רבינו בה"ו שכתב כיצד הרי שהיה אלף אמה ממקום שביתתו (אם) נראה דצ"ל [או] מחוץ לעיר כו' ר"ל דאלפים נמדדין חוץ לעיר אם הוא בעיר או חוץ למקום שביתתו דהיינו ד"א כמש"כ רבינו פ"ו מה' עירוב הי"א, ודברי המ"מ דהר"מ מפרש דטעמא דרבנן דלא יכנס הוא משום דסתמא הוי כבירר הד"א שלפניו תמוהים דהא בגמ' מ"ד א' אמר בהא דנחמי' בר"ח מבעי לי' אי הלכה כר"א אלמא דרבנן לית להו הבלעת תחומין וכן שם מ"ה א' אמר מדר"א קמותבת כו' מבואר דרבנן פליגי, וגם אי אפשר לומר דהר"מ פסק כר"א אלא דסבר דלר"י דבידו לברור אמרינן מסתמא בירר ד"א שלפניו דמנ"ל לחדש כן בלי מקור בגמ' ועוד ודאי ניחא לי' ד"א שלאחריו כדי שיוכל לחזור לתחומו, ועוד למה נקבע הלכה כר"א ולא כרבנן והלא בגמ' מ"ה א' אמר מר"א קמותבת כו' ולק' הי"ד כתב רבנו דינו של ר"א ביצא שלא לדעת.
שם וכן מי שהחשיך חוץ למדינה אפי' אמה אחת כו' ואם כלתה מדתו במקצת העיר כו', ר"ל ביצא אמה אחת נמצא דמדתו כלתה במקצת העיר שהרי שביתתו ד"א ויש לו אלפים חוץ לד"א שלו ואם יברור הד"א לצד העיר כלתה מדתו ג"א תוך העיר, ואע"ג שיכול ליכנס לתוך העיר מ"מ אי אפשר לי' למקני שביתה בתוך העיר כיון שהוא חוץ לתחום העיר, ודעת הר"מ דאין הלכה כר"א ביצא לדעת וביצא לדעת איירי ברישא אבל ביצא שלא לדעת פסק רבנו לק' הי"ד כר"א.
ו) ודעת הראב"ד ג"כ דקיי"ל כר"א דהבלעת תחומין מלתא היא כשיצא באונס וכדעת הרז"ה וס"ל דאם ד"א שלו מובלעין תוך תחום העיר יכול למקני שביתה תוך העיר אע"ג דהוא חוץ לתחום העיר והא דתנן נ"ב ב' מי שהחשיך חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס היינו באופן שאין תחומו מובלע שבירר כבר ד"א לחוץ, אבל דעת הר"מ שאי אפשר לו למקני שביתה בעיר בזמן שהוא חוץ לתחום של עיר, והמ"מ נמי קם לי' בשיטת הר"א דאי יכול ליכנס אפשר לו למקני שביתה בעיר אע"ג שהוא חוץ לתחום, וזה שהוא בשהחשיך חוץ לתחום ודאי דינו כאנוס ואחרי שבאנוס ודאי פסק הר"מ כר"א א"כ הרי יכול להכנס ולפיכך נדחק לומר דאיירי בבירר ד"א חוץ לתחומו ואי אפשר לי' ליכנס בעירו ולכך קנה שביתה במקומו ולפיכך קשיא לי' איך יתכן שתחומו נכנס מקצתו לעיר, אבל למה שנתבאר יצאנו מכל עמעום, ומצאתי אח"כ בבהגר"א סי' ת"ה כמו שכתבנו.
ל"ה א' ל"ש אלא שנתגלגל חוץ לד"א כו', מבואר דאם הניח עירובו תוך התחום ה' אמות ונתגלגל חוץ לד"א ועדיין העירוב תוך התחום שפיר קני עירוב כיון דיכול להביא עירובו למקום שביתתו [וכמבואר בתו' לעיל ל"ד א' ד"ה ואמאי, ואיירי נמי הכא שהוא בכרמלית אי נימא דמודה רבי בפתוח פחות מד"א ברה"ר] אלא כיון שבינו לבין העירוב יותר מתחום אינו עירוב וכמש"כ תו' בסוגין ד"ה נתגלגל, ונראה דכל שמקום הפת יותר מב' אלפים וד"א [או ב' אמות לדעת הר"מ למה שפי' המ"מ דעת הר"מ דלעולם חשבינן הפת באמצע הד"א של שביתתו] ממקום שהוא נמצא כשהחשיך, אינו עירוב, אע"ג שאם נחשוב שהוא חוץ לתחומו הוא קונה במקומו ד"א וא"כ אפשר לו ליקרב למקום הפת ד"א ולא יהי' בינו לבין הפת רק ב' אלפים ונמצא שהוא בתוך תחום פתו מ"מ אינו עירוב כיון שהוא בשעה שהחשיך חוץ לתחום פתו, וכן כשהוא ברה"י שנחשב כד"א ויכול ליכנס וליקרב לפתו מ"מ אינו עירוב כיון שאם נחשוב שביתתו במקום פתו הוא נמצא בשעה שהחשיך חוץ לתחום פתו, וראי' מהא דתנן נ"ב ב' בהחשיך והוא חוץ לתחום אמה אחת לא יכנס אע"ג דיש לו ד"א במקומו ויכול ליכנס תוך התחום ומש"כ הר"א דאיירי בבירר לו ד"א לצד אחר תימא דהא רבנן פליגי ולית להו הבלעת תחומין וכמש"כ לעיל וע"כ לא איירי בבירר לצד אחר, ונראה דכונת הר"א דמתנ' דהחשיך חוץ לתחום אמה אחת לא יכנס לא מש"ל אלא בבירר לצד אחר, אע"ג דרישא לא איירי בבירר דרישא איירי ביצא לדעת אבל סיפא אנוס הוא ומודים חכמים באנוס, אבל צ"ע מנ"ל להר"א דאפשר למקני שביתה בזמן שהוא חוץ לתחומו על סמך הבלעת תחומין, ולהני פוסקים דסברי דאין הלכה כר"א אפי' באנוס ודאי לא מהני הבלעת תחומין למקני שביתה בשהחשיך חוץ לתחום, ולפ"ז כשהוא בעיר והניח עירוב חוץ לתחום ביתו אע"ג שהוא תוך תחום עירו אינו עירוב אע"ג שאם הוא נשאר חוץ לתחום יש לו כלה [אם היא מוקפת חומה לדעת רש"י וש"פ ולדעת רמב"ן אף באינה מוקפת חומה] ויכול ליכנס תוך תחום עירובו, ויתכן לפ"ז לפרש הא דתנן נתגלגל חוץ לתחום היינו שנתגלגל חוץ לתחום רגליו והא דאמר רבא חוץ לד"א הוא פירוש התחום שמלבד אלפים צריך להוסיף ד"א ואם הוא עומד בבקעה יש לו ד"א ואח"כ אלפים וסגי בחוץ לתחומו ואם הוא בעירו יש לחשוב ד"א במקום פתו ועוד אלפים ואם ביתו חוץ מתחום זה אינו עירוב [וכ"מ בגמ' נ' ב' דאמרו כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי וד' גרמידי דאי מוקמית לי' באידך גיסא דאילן קם לי' לבר מתחומא] ולדעת הראב"ד צריך ד"א חוץ לתחום רגליו וצריך בינו ובין הפת אלפים וח' אמות ואם הוא בעיר צריך אלפים וד"א מחומת העיר.
ז) סי' ת"ג בהגה' אבל לטלטל ממש חוץ לד"א אסור כו' אחרונים ז"ל נקטו בדעת תו' דמן הדין מותר לי' להושיט כלים בידו מאלפים חוץ לאלפים אלא משום שאי אפשר לי' להושיט למרחוק חשיב פרוץ למקום האסור ולכן כתבו הט"ז והגר"א לחלוק דלא שייך בזה פרוץ למקום האסור שהרי כולה מותר, אבל נראה דעת תו' דשמואל דוקא ע"י זריקה קאמר אבל להושיט חפץ חוץ לד"א בידו מודה שמואל דחיישינן שמא ימשך אחר חפצו והיינו דהזכיר ע"י זריקה ולא קאמר סתם ומטלטל בכולה וכן משמע לשון הגמ' דיש מקום לחלק בין זריקה לטלטול כאורחי' דאמר באלפים מיהת ליטלטל כאורחי' ולמה לי' להזכיר כאורחי' אלא דידע דכאורחי' הוי רבותא טפי חוץ לאלפים.
ונראה דלר"ה אינו מטלטל מתוך אלפים חוץ לאלפים אפי' תוך ד"א וכדין ב' רשויות דעלמא ודין פרוץ למקום האסור אינו אלא בכהאי גונא, וכן מתפרש לישנא דר"ה מהלך אלפים אמה ומטלטל ד"א ר"ל מטלטל בהן ד"א אבל חוץ לאלפים אינו מטלטל אפי' בד"א, ולדעת תו' גם לשמואל אסור הושטה אפי' תוך ד"א מאלפים חוץ לאלפים, ובתוך אלפים אינו מטלטל בהושטה אלא ד"א.
ונראה דכי היכי דפליגי בכלה תחומו במקום מוקף מחיצות ה"נ פליגי בשבת בבקעה ולא הוקפה מחיצות אי מותר לזרוק [או להושיט לדעת רש"י וש"פ] חוץ לתחום תוך ד"א אי גזרינן שמא ימשך אחר חפצו, והא דפליגי בהקיפוהו מחיצות משום דבזה יש לדון בכל ההיקף משום פרוץ למקום האסור.
כתב הט"ז בהמשך דבריו ז"ל דאם הוציאוהו חוץ לאלפים הוא מותר לטלטל שם, ואינו מכוון להנידון דפרוץ למקום האסור היינו שאסור להכניס ולהוציא מרשות זה לרשות זה אע"ג דכל רשות בפ"ע אין בה סיבה האוסרתה, ואמנם עיקר הדין אינו מוכח דלמש"כ הריטב"א שאם הוציאוהו חוץ לאלפים דינו כהוציאוהו חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א, הדין נותן דאינו מטלטל אלא תוך ד' אמותיו וכדין יצא חוץ לתחום דעלמא וכמבואר לק' מ"ח א', ובכל אופן אבד תחום הראשון ולא שייך לאוכוחי שחוץ לאלפים הוא מקום המותר בזמן שתחומו תוך אלפים מהא דהוא מותר בזמן שנכנס חוץ לאלפים ואבד תחום הראשון.
ח) הק' הגר"א לדעת תו' דגם שמואל אוסר טלטול כאורחי' אפי' תוך אלפים למה פריך רק לר"ה באלפים מיהת לטלטל כאורחי', וי"ל משום דלא שמעינן כן בהדיא בדברי שמואל אבל למסקנא דר"ה חשיב לה פרוץ למקום האסור שפיר י"ל דגם שמואל מודה בזה ואפשר דהא דפריך באלפים מיהת לטלטל כאורחי' הוא אפי' לשמואל דלא התיר אלא בזריקה.
עוד הק' מהא דבברייתא תניא מותר לטלטל בכל העיר כולה ולא תני בזריקה וי"ל דהא פירשוה בגמ' בזריקה, ולמש"כ תו' שנץ ובהגה' שברש"י דדוקא הוקפה בשבת חשיב לה ר"ה פרוץ למקום האסור אבל בעיר וחצר לא בלא"ה ניחא, ולשון ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו משמע דגם טלטול הושטה מותר, וי"ל דעיקר דין טלטול והילוך נקט.
ט) מ"א ב' הוליכוהו לעיר אחרת כו' מהלך את כולה רש"י פי' מוקפת מחיצות וכ"כ תו' לקמן מ"ז ב' ד"ה דכולה, ובתו' רה"ש כ"ג ב' ד"ה לא, הוכיחו כן מהא דתנן בראשונה לא היו זזין משם כל היום ונהי דעדיין לא תיקנו שיהי' להן כל התחום עדיין ודאי יציאתן באונס ואם הן במקום מוקף מחיצות הדין נותן שמהלך כולו ואם איתא דכל העיר אפי' אינה מוקפת מחיצות מהלך את כולה למה לא התירו להן כל ירושלים, והרמב"ן כתב דלעולם כל עיר כד"א אף אינה מוקפת מחיצות והא דאסרו להם מתחלה היינו מפני שחשבום כיוצא לדעת והביא ראי' דבירו' אמרו שמתחלה לא התירו להם רק ד"א ואח"כ התירו להם כל החצר ואח"כ תיקן ר"ג ולמה לא התירו להם מתחלה כל החצר וע"כ שחשבו להן כיצאו לדעת, וא"כ י"ל דכשהתירו להם כל החצר היינו מחמת דחק אבל לא מן הדין שחשבו דינם כיצאו לדעת, ואמנם קשה למה יחשבום כיצאו לדעת כיון שיצאו מחמת אונס מצוה, והא דלא יהבו להו מתחלה רק ד"א אפשר דחכמים הראשונים היו סברי כר"י ור"ע דנתנוהו בדיר וסהר נמי אין להן אלא ד"א ואח"כ הקילו עליהם כסברת ר"ג וראב"ע דמהלך את כולה וא"כ ראית ר"י קיימת, ומה שהק' הרמב"ן בהא דאמר רבא דכולה מברכתא כד"א ולא שאיל אי ישבה ולבסוף הוקפה י"ל דכבר קים לי' שמטלטלין שם וסתמא הכי הוא דהא בהוקפה ולבסוף ישב מהני פרצה עשר כדאמר לעיל כ"ד א' ובהמשך הזמן ודאי נפרץ והותקן בגדר או בצו"ה.
ובמ"מ פכ"ז מה' שבת הי"ג הביא דעת רשב"א דאפי' יצא לדעת חוץ לתחום ונכנס במקום מוקף מחיצות מהלך את כולו וזו גם דעת תו' לעיל כ"ט א' ולדעת זו ודאי מוכח ממשנת רה"ש דאין עיר פרוצה כד"א.
ובשו"ע סי' ת"ה סתם כדעת רש"י ותו' דבעינן מוקפת מחיצות לדירה.
י) יצא לדעת אין לו אלא ד"א כו' כתב הרא"ש דיצא לדעת והחזירוהו או שחזר לדעת נהי דתחומו הפסיד מ"מ כל העיר יש לו אפילו לר"י ור"ע דנתנוהו בדיר וסהר אין לו אלא ד"א הני מילי בדלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום אבל בשבת באותן מחיצות מבעוד יום הן כד"א, ונראה דוקא כשהן מוקפות מחיצות ואע"ג דבאינן מוקפות נמי הן כד"א לזה שקנה שביתתו בתוכן הכא לאו מכח תחום קאתינן עלה דהא תחומו כבר הפסיד אלא מכח רה"י קאתינן עלה דמותר להלוך את כולה והלכך בעינן מוקף מחיצות, וכ"ה ברמ"א סי' ת"ה ס"ח בהגה'.
ודוקא בהחזירוהו למקום ששבת ס"ל להר"מ ותלמידו הרא"ש דמהלך את כולה אבל יצא לדעת ונתנוהו בעיר אחרת או שיצא לדעת לעיר אחרת אין לו אלא ד"א, אבל דעת תו' כ"ט א' דאפי' יצא לדעת ונכנס לעיר אחרת מהלך את כולה וזו דעת רשב"א, והביא ראי' מהא דלא אמרו בגמ' מ"א ב' דשמואל אשמעינן דיצא לדעת אין לו אלא ד"א אפי' נכנס לעיר ולדיר וסהר, וכבר השיב המ"מ דהא שמואל פסק כר"י ור"ע אפי' יצא שלא לדעתו אין לו אלא ד"א [ודעת רשב"א דמ"מ י"ל אליבא דר"ג קאמר] ועוד י"ל דידעו בגמ' דשמואל ארישא קאי בהחזירוהו לתחומו.
וסתימת דברי הר"מ פכ"ז מה"ש משמע דביצא לדעת והחזירוהו נכרים אפי' הוליכוהו לעירו אין לו אלא ד"א וזה דלא כמהר"מ והרא"ש, ומה שדקדק מהר"מ דא"כ לימא דשמואל הא אתא לאשמעינן י"ל דמשמע להו בגמ' דשמואל עיקר דין תחום אשמעינן.
יא) ר"מ פכ"ז מה' שבת הי"ד בהש' כתב הראב"ד איך הוא מערבב כו', נראה דיש כאן ט"ס והכונה לחלוק על הר"מ שכתב דהא דהוציאוהו חוץ לתחום והקיפוהו מחיצות דמהלך את כולה ואם נכנס לתחומו כיון דעל על, אינו אלא בכשתוך המחיצות אלפים ולא יותר, ודעת הראב"ד דאחרי דהלכה כר"ג אפי' בדיר וסהר אין נפקותא בין הכניסוהו בתחילה למקום מוקף ובין הניחוהו בבקעה ואח"כ הקיפוהו מחיצות וכי היכי דבהוליכוהו לעיר דיר וסהר אין נפקותא בין אלפים ליתר מאלפים ה"נ בהקיפוהו אח"כ אפי' ההיקף יתר מאלפים מהלך את כולו, ודוקא בשבת בבקעה מע"ש והקיפוהו אין לו רק אלפים כיון דהיה לו תחומו מע"ש, ודברי הר"מ לא נתפרשו דודאי אין לחלק בין נתנוהו למקום המוקף להקיפוהו אח"כ בלי מקור בגמ', והמ"מ כתב שאין הדבר מוכרע ואינו מובן למה, ובירו' מבואר דדוקא משום ששבת אין לו רק אלפים למה שפי' הריטב"א את הירו'.
והגי' בלשון הר"א אפשר דצ"ל ועשו לו מחיצה בשבת בבני אדם שלא לדעתם או עכו"מ עשו לו הרי הוא חוזר לתחומו אפי' כמה מפני שלא שבת בה ביה"ש אבל אם שבת כו'.
יב) סי' ת"ה ס"א מי שיוצא חוץ לתחום כו' ואין לו אלא ד"א מעמידת רגליו ולחוץ, הוא לשון הר"מ ולמש"כ לעיל איירי ביצא לדעת ואין הלכה כר"א ביצא לדעת והלכך אין לו אלא ד"א ובוחר ד"א למקום שירצה ומעמידת רגליו ולחוץ ר"ל עמידת רגליו מקרי פנים וכל סביביו מקרי חוץ, ואפי' אם בחר ד"א לצד תחומו ונכנס לתוך התחום מ"מ אינו חוזר לתחומו, ואם יצא שלא לדעת ובחר ד"א לצד התחום ונכנס לתחומו זוכה בתחום הראשון.
שם ס"ג מי שקידש עליו היום והוא חוץ לתחום העיר כו', למש"כ לעיל ר"ל אף דיש לו ד"א והוא נכנס לתוך התחום כשירצה מ"מ אי אפשר לו למקני שביתה בעירו על סמך זה, וכ"ה במ"ב בשעה"צ אות ט' ולא הביא דעת הראב"ד בזה.
יג) מ"ג א' תוד"ה הלכה, ועוד דאחי אבא ר"י והחולק אינו יכול להכריע, אינו מובן הלא כל מכריע הוא חולק, והכא הוי ככל מכריע דר"ג וראב"ע התירו אפי' דיר וסהר ור"ע אסר אפי' ספינה עומדת ור"י הכריע דנתנוהו בדיר וסהר אין לו אלא ד"א ובספינה מהלך את כולה, ותנא דמשנתנו לא הזכיר דין ספינה עומדת, רק הזכיר דיר וסהר ושנה ר"ג וראב"ע מתירים ור"י ור"ע אוסרים והיינו כפי מה שהכריע ר"י לבסוף, ואפשר דכונתם דכיון דבמשנה לא תני דין ספינה עומדת רק תנא פלוגתת ר"ג וראב"ע ור"י ור"ע בדיר וסהר לא חשיב מכריע לפי מה שמסר לנו רבי במשנתנו, ואפשר דמה שדן כל היום היינו בהיתר ספינה אבל באיסור דיר וסהר מתחלה הוי קאים בשיטת ר"ע והלכך לא חשיב מכריע, ויש לעי' לר"ז דבמהלכת פליגי ורצו להחמיר כשמעתיהו כמו שפי' תו' הלא ר"י כר"ג ס"ל בספינה ולמה החמיר, ואפשר שהיה באותו היום שדנו ועדיין לא הכריע להקל.
יד) בהג"א הביא פלוגתת הראשונים בבא בספינה לנמל בשבת, והנה אי לא נחוש שהיתה הספינה פ"א ברקק פחות מי"ט לא היה מקום להחמיר דכיון דספיקא הוא אי יש תחומין למעלה מי' ונקטינן לקולא בדרבנן והרי יש לו בירידתו אלפים אבל אי ראוי לחוש שהיתה למטה מי"ט או בידוע שהיתה למטה, ועכשו הוא חוץ לתחום, א"כ אין לו אלא כל הספינה אבל אסור לו לירד שהרי יוצא מד"א שלו, ואם הספינה נכנסה לתוך העיר הדין נותן דכל העיר כד"א למאי דקיי"ל כר"ג בדיר וסהר ואמנם י"ל דכל שמחיצות מפסיקות ברה"י עצמה אינו יוצא מרשות לרשות דרשות ראשונה כד"א ורשות שני' כחוץ לד"א ואמנם נראה דכל שאין רה"ר או כרמלית מפסקת ביניהן רשות אחת הן שהרי בהוליכוהו לעיר אחרת מהלך את כולה ונכנס לכל הבתים והחצרות שבעיר ויוצא מהן אלמא כולהו כחדא רשותא והכי נמי הספינה שנכנסה לעיר היא כאחד הבתים שבעיר, ואמנם לדעת רש"י ותו' דבעינן עיר מוקפת מחיצות והוקפה לדירה, צריך שלא יהא פרצה עשר בעיר והספינה נכנסה לעיר בפרצה פחות מעשר, א"נ דשפת הים יש בו גידודי י"ט, ועוד נראה דאפי' יש פרצה עשר ואין הגידודין מתלקטין עשרה מתוך ד' מ"מ אם הספינה עצמה סותמת הפרצה ולא נשארה פרצה עשר כבר שבה העיר להיות רה"י ואף שנעשה המחיצה בשבת לית לן בה.
ולדעת רמב"ן דאפי' עיר שאינה מוקפת דינה כד"א כל שנכנסה הספינה לתוך העיר יורד וכל העיר כד"א כמו בנכנס לבית או לחצר שבעיר.
ואם הספינה לא נכנסה לעיר שאסור לו לירד אם נכנס משום כבוד הבריות יש לו כל העיר, וצ"ל במאי נחלקו הני רבוותא שהביא בהג"א דרבנו יואל התיר בנכנסה הספינה לעיר מוקפת לדירה ור"א ב"י אסר וכתב שאין העיר רה"י ממש ואף אם היא רה"י אין להתיר אלא א"כ באה הספינה לשער העיר, ואינו מובן מהו רה"י ממש ומהו לאו ממש אם יש בה פרצה עשר ודאי לא חשיבא מוקף ולא התיר רבנו יואל אלא עיר מוקפת כדין והספינה נכנסה לעיר דאם היא חוץ לעיר ודאי אסור לו לירד, וכתב עוד דביקש להתיר ליכנס לעיר אפי' כשלא נכנסה הספינה לתוך העיר מפני כבוד הבריות לעשות צרכיו ומסתף מחברייא ואינו מובן מה ספק יש בדבר, וסיים עוד ורבנו יואל התיר אפי' בשלא נכנסה אלא לנמל, ואינו מובן אי באמת כרמלית מפסקת בין הספינה לעיר מה היתר יש בדבר וסיים אי לאו דמסתף מחברייא הוי אמר דאפי' מוקף אין צריך ונראה דהוא כדעת רמב"ן דכל העיר כד"א אף בלא מוקף מחיצות אבל היאך יכנס לעיר כיון דספינה חוץ לעיר, ואפשר דדעתו דסגי בנכנס לעיבורה של עיר שתהא כל העיר כד"א, ומיהו זה לא יתכן אלא אי סגי בעיר שאינה מוקפת אבל אי מסתף להתיר בלא היקף איך התיר בנכנס לעיבורה של עיר, וכתב עוד דר"א מבונה כתב ג"כ כר"י דעיר הוי כדיר וסהר אלא דבעינן שתהא נכנסת לעיר, וסיים דנהגו לאסור ולא התירו כדעת ר"א מבונה, ולא נתפרש במאי פליגי.
טו) אח"כ ראיתי באו"ז ה' ע"ש סי' ו' תשובותיהם באורך, ודעת ר"א כפרש"י דדוקא עיר המוקפת חומה נחשבת כד"א אע"ג דלענין השובת בעיר אפי' עיר שהיא כרמלית נחשבת כד"א מ"מ אם נכנס לה בשבת אין דברי ר"ג וראב"ע אלא בעיר שהיא רה"י והלכך אם יש בעיר פרצה עשר או פרצת ד' בקרן זוית או רה"ר עוברת בתוכה אינו מהלך בתוכה אלא ד"א, ודעת ר"א דאם אין דלתותיה נעולות בלילה ואתו רבים ובטלו מחיצותיה כיון דהיא רה"ר מה"ת אינה נחשבת לד"א אפי' לשובת בה, ודעת ר"י כדעת רמב"ן דאפי' אינה רה"י לענין טלטול מ"מ היא כד"א לענין זה שנתנוהו אותו לתוכה ואפי' אם רה"ר עוברת בתוכה ובטלו מחיצותיה, מ"מ היא כד"א בין לשובת בתוכה ובין לזה שנתנוהו בתוכה.
ואם יש מן הנמל עד העיר שטח יותר מבית סאתים אבל הוא מוקף ע"י גידודי הים דעת הר"י דגם זה בכלל העיר אפי' יש בעיר רה"ר המבטלת מחיצה או פרצות עשר, כיון דאם היתה העיר רה"י גם השטח שלפני הנמל היה בכלל העיר השתא נמי לענין השובת הוא בכלל העיר כיון דבמקום זה יש מחיצות המושכות את שטח זה לכלל העיר אין מפסיד מה שמצד אחר העיר פרוצה, ואפי' השטח נמשך חוץ מע' אמה מבית האחרון של העיר, וכיון דלענין שובת הוא בכלל עיר ה"ה לענין זה שנתנוהו לתוכו בשבת, ומיהו אם אין שפת הים מתלקט י"ט מתוך ד' אין השטח הזה בכלל עיר אפי' אם הוא בתוך ע' אמה של העיר, ואף אם הוא באופן שמתעבר עם העיר הני מילי לענין שובת אבל הכא בעינן שיהא בתוך העיר היינו שב' מחיצות הבתים מבליעין את מקום שהוא שובת דזה מקרי תוך העיר כן מבואר ברמב"ן שעומד ג"כ בשיטת הר"י.
ודעת ר"א נראה דאפי' נימא דבנתנוהו תוך העיר יהי' לו כל העיר אפי' אם אין מטלטלין בה, מ"מ השטח שאצל הנמל שהוא חוץ לעיר אינו בכלל עיר אף שיש לים גידודין.
כתב במ"ב סי' ת"ה בבה"ל ד"ה מוקפת, דאפי' לדעת הרמב"ן לא מהני בנתנוהו בעיבורה של עיר ונראה דהיינו בחוץ לבתים או שבית אחד בולט ובשביל בית זה מתעבר השטח עם העיר אבל אם ב' בתים זה כנגד זה וביניהם שטח זהו תוך העיר וכן עיר עשוי' כקשת והיתר מעבר עמה את השטח השטח הזה בכלל העיר כן משמע ברמב"ן, וא"כ דברי המ"א בשם מהרי"ל מכוונים עם הרמב"ן.
כתב המ"ב שם ס"ק כ"ב אם הביאוהו נכרים בספינה אינו מותר לצאת מהספינה אלא א"כ נכנסה בתוך היקף מחיצות העיר וי"א כו' עומק מקום המים כו' נחשב למחיצה, ולמש"כ לעיל אין הדברים מכוונים דאם העיר מתוקנת שמטלטלין בה לכו"ע סגי בגידודי הים, ופלוגתתן בעיר שאינה מתוקנת להיתר טלטול ואז אפי' מחיצה גמורה לצד הנמל לא מהני, ולמה שסתם בשו"ע דבעינן מוקפת חומה ודאי בעינן שתהא הספינה תוך העיר באופן שמותר לטלטל מן הספינה לעיר.
טז) מ"ב סי' ת"ח בבה"ל ד"ה רחוק, דן בהניח עירובו חוץ תחום רגליו ד"א אבל הוא בתוך תחום עירו, וכבר נתבאר לעיל סק"ו דזה לא מהני, ולא מבעי בעיר שאין מטלטלין בה שאינה נחשבת כד"א למי שנכנס בה בשבת אלא אפי' עיר מוקפת מחיצות דנחשבת כד"א מ"מ כל שהוא חוץ לתחום עירובו אינו עירוב, והנה אם העיר אינה מוקפת אם אינו רוצה לקנות בה שביתה דינה כמי שנכנס לה בשבת [דלעולם אפשר לו למיעקר שביתתו ולהשאר בד"א כדתנן מ"ה א' מי שישב בדרך כו' ור"י לא פליג אלא בסתם אבל אם כיון שלא ליקני שביתה לא קנה, וכן אמרו מ"ט ב' דאפי' לתחתיו של אילן לא מצי אזיל וכמש"כ תו' שם ד"ה ואפילו, וכן שם [נ'] ב' אבל לא סיים כו' לא יזוז ממקומו, וכ"כ רש"י ס' א' ד"ה ואסור, ומבואר דדוקא בסתמא אמרינן דניחא לי' בביתו אבל אי עקר עקר], ואין לו בה אלא ד"א, והלכך ודאי לא יתכן שיקנה שביתה חוץ לתחום רגליו שהרי אי קני שביתתו במקום עירובו נשאר חוץ לתחום ודינו שלא יזוז מד"א שלו ואיך יקנה עירוב, ואע"ג שאם יקנה שביתה במקומו ותהי' כל העיר כד"א ואז יוכל להגיע לעירובו, מ"מ השתא דקנה שביתתו במקום עירובו הוא חוץ לתחום וכבר כתב חזו"א ה' עירובין סי' ט"ז ראי' לזה ממתנ' ס' א' דאם עירובו חוץ לאלפים ממקומו אינו עירוב אע"ג שאין העירוב מביתו אלפים ואין ביתו מעירובו אלפים ולא אמרינן הואיל דמצי למקני שביתה בביתו ואז יהא מצי לממטי לעירובו השתא נמי ליקני עירוב, אלא אפי' אם העיר מוקפת מחיצות נמי לא הוי עירוב ואע"ג דאפי' אי חשבת לי' לעומד חוץ לתחום מצי להלוך כל העיר וא"כ הוא בתוך תחומו מ"מ לא אמרינן כה"ג הבלעת תחומין וכדאיתא לעיל סי' ת"ה ס"ג בהיה כשקידש היום אמה אחת חוץ לתחום דאע"ג דיכול ליכנס לתוך התחום לא מהני וכמו שפי' במ"ב שם בשם הגר"א וה"ה אם הוא בבית או בחצר הנכנסין בתוך התחום והוא חוץ לתחום דד"א של אדם לא גריעי מבית וחצר ואם הבלעת ד' אמות לא מהני ה"ה הבלעת בית וחצר, וכשם דלא מצי למקני שביתת ביתו על סמך הבלעת תחומין כך אי אפשר למקני שביתת עירובו על סמך הבלעת תחומין, ומה שנסתיע מדברי הר"מ כבר כתוב בחזו"א שם, והלכך לעולם צריך שיהא בתחום עירובו אפי' כשהוא בעירו ולא עוד אלא אפי' תחום ביתו לא מהני אי כלתה מדת תחומו של עירובו באמצע ביתו והוא חוץ לתחום, ומה שכתב במ"ב דא"כ כשהוא בעיר גדולה וביתו אינו בסוף העיר צריך לצאת מביתו ביה"ש ולישב בסוף העיר כן הוא באמת לדעת הר"מ וכ"ה בריטב"א ס"א א' דאם יהי' בביתו אי אפשר לי' לילך לעירובו, וזהו באמת קושית הטור על הר"מ ואין קושית הטור מפני שמפסיד עירו דכיון דצריך לילך למקום שצריך ע"כ נאות להפסיד עירו וכמש"כ ב"י אלא דקשיא לי' להטור דא"כ אי אפשר לי' לשלח עירובו ולישב בביתו וכמו שפי' הפרישה שאם ישב בביתו הוא חוץ לתחום עירובו, ולדעת הר"מ אין ה"נ דצריך לצאת מביתו ומשתכר שאין צריך לילך למקום עירובו אלא משלח את הפת, ולדעת הטור כל שקבע פתו ולינתו בתוך העיר זהו עיקר דירתו של אדם ולא תיקנו חכמים אלא להפסידו תחום ביתו אבל לא הפסידוהו עירו אע"ג ששביתתו במקום עירובו, ולפי' הפרישה נראה דדעת הטור דרשאי לצאת לתחום עירובו ולחזור לעירו, דאי אינו רשאי לחזור א"כ ע"כ חשבת לביתו חוץ לתחומו וא"כ אכתי אין עירובו עירוב דמה שמותר לו עירו לא עדיף מד"א ולא חשיב אלא הבלעת תחומין דלא מהני לענין קניית עירוב וכמש"כ לעיל.
ומבואר מדברי הריטב"א והטור דלדעת הר"מ אם מניח עירובו אלפים מחומת העיר צריך שיהא ביה"ש בסוף העיר וגם הפסיד כל העיר ודלא כהמ"ב, ואחרי שדעת רה"פ כהר"מ אין להקל בזה, וכדעת הא"ר והב"מ שהביא המ"ב שם.
מיהו מש"כ הא"ר והב"מ להחמיר צ"ע דהרי דין זה מוכרח בגמ' וכמו שהקשו תו' ס' ב' בהא דאמר ר"א שם שאין מקור במתנ' להא דריב"ל דאם כלתה מדתו בסוף העיר כל העיר כד"א וקשה הא זה נלמד ממתנ' שם מה שנשכר הוא מפסיד והקשו בגמ' הא מפסיד כל העיר ומוקי לה בכל העיר מובלעת בתחומו, ותירצו בתו' דמודה רב אידי בלן בעיר והיא מובלעת בתוך התחום דהיא כד"א שאפי' כלה תחומו באמצע העיר הולך כל העיר והלכך כשהיא מובלעת נחשבת כד"א וכ"כ הריטב"א שם. [בריטב"א שם תירץ עוד דר"א לא תמה אלא בכלתה מדתו בסוף העיר אבל כשכלתה מדתו חוץ לעיר מודה, והדבר קשה שיהא הנידון במצומצם דוקא ועוד א"כ אין ראי' מהא דאנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה, ובלשון ריטב"א משמע דבלן בעיר הולך את כל העיר אף בכלתה מדתו בחצי העיר זהו דין מוסכם אלא שאין הדבר מכריח כל כך למחשב העיר כד"א למיתיב לי' חוץ לעיר תשלום תחומו בזמן שכלתה מדתו בסוף העיר די"ל כי היכי דבכלתה בחצי העיר אין נותנין לו חוץ לעיר כלום אף שלן בה והולך את כולה ה"נ בכלתה מדתו בסוף העיר י"ל שאין לו חוצה לה].
וגם ל' הגמ' ל"ח ב' ע"ג א' משמע כן כמש"כ תו' שם אף שי"ל דסוף אלפים לאו דוקא מ"מ לדעת רש"י ותו' רהיט טפי, ואחרי שהרמ"א הכריע להקל בעירוב כדעת רש"י ותו' והריטב"א והגה"מ בשם סמ"ק למה לא נסמוך על הכרעת רמ"א, [ויש לעי' אי מותר לי' לילך בתחלת הלילה למקום עירובו ולחזור ללון בעירו דאפשר שלא הותר אלא למחר שכבר לן בעירו].
נ"א ב' תוד"ה ויצא, ואפי' אם ביתו הוא ראשון כו' לא יהי' לו כו' אלא ד"א, מבואר מדבריהם דאע"ג דדעתו ללון בעירו וסופו ללון מ"מ אין לו אלא ד"א בביתו ואע"ג דלקמן ס' ב' הוכיחו תו' דעיר שלן בה הוי כד"א אע"ג דכלתה מדתו באמצע העיר [ואף שכתב המ"ב סי' ת"ח בשה"צ אות י"א בשם הב"מ דאף לדעת תו' בעינן שיהא ביה"ש בעירו מ"מ הכא באומר שביתתי במקומי א"צ שיהי' ביה"ש במקום שביתתו שהרי אמרו שלא אמרו לערב בפת אלא להקל שיכול לשלוח, אבל קולא שיכול לחזור לביתו לא אמרו, ועוד שהרי החזיק בדרך וחזר נמי קני שביתתו במקום שקבע] זה אינו אלא בהניח עירובו בתוך התחום בסופו וכשיבחר ד"א לצד העיר יגיע תחומו ד"א תוך העיר והלכך אפשר למחשב כל העיר כד"א בשביל שעיקר דירתו בעיר בפתא ולינה, אבל אם הניח עירובו חוץ לתחום שאין לו רק פחות מד"א בעיר בזה לא אמרינן דכל העיר כד"א ואין לו רק עד כלות תחומו, וכן משמע ל' הגמ' ל"ח ב' ע"ג א' דבעינן שיהא בסוף אלפים ולא חוץ לאלפים, ובגמ' ס' ב' אמרו חוץ לתחום ס"ד ופרש"י שהרי אינו עירוב, וקשה שהרי יש לו ד"א מעירובו ואע"ג שהעירוב חוץ לחומת העיר אלפים מ"מ הוי עירוב כיון דהנותן עירובו יש לו ד"א נמצא שהוא תוך תחום עירובו וכדאמר רבא ל"ה א' ל"ש אלא שנתגלגל חוץ לתחום ד"א כו', אלא כונת רש"י שמפסיד את העיר ואם הוא בביתו חוץ לד"א הרי הוא חוץ לתחום אע"ג דדעת רש"י דעיר שלן בה היא כד"א כמש"כ רש"י ל"ח ב', אלא דזה לא מהני אלא אם יש לו ד"א בעירו, [מיהו עיקר פרש"י בגמ' שם הוא לרווחא דמלתא, די"ל דקשיא לי' למה ינקוט התנא חוץ לתחום וגם לשון אפי' אמה אחת לא יתכן אלא באמה ראשונה].
אח"כ ראיתי בטוש"ע סי' ת"ט ס"ז כתבו שהאומר שביתתי במקומי צריך להחשיך וצ"ל דאע"ג דהחזיק בדרך סגי מ"מ אם הלך בתחלה מביתו שלא ע"מ להחשיך חשיב כעשיר שאומר במקום פלוני ולפ"ז לר"מ אליבא דר"ח דמודה בעשיר במקומי היינו בהחשיך אבל בלא החשיך היינו מקום פלוני דפליג ר"מ, וכ"מ בגמ' בעניי כפר שיחין ועניי כפר חנניא שהיו מחשיכין על התחום, ואמנם בר"מ פ"ז ה"א לא הזכיר שצריך שיחשיך על התחום ומשמע כיון שעמד שם יכול לחזור, וכן בסוף ה"ב כתב דאם החזירוהו נעשה כמי שעמד שם או הניח עירובו שם ומשמע דא"צ רק עמידה וא"צ שיחשיך, ומהא דעניי הכפרים שהיו מחשיכין אין ראי' די"ל שהיו לנים שם על התחום כדי שיבואו בהשכמה לארומא וצ"ל דהיו מקדשין מפלג המנחה וכדאיתא בשו"ע סי' רס"ז, ומ"מ עדיין היו יכולין למקני שביתה, ורש"י פי' דמן הכפר עד ארומא היה ד' אלפים, וצ"ל משום שאסור לי' לילך חוץ לתחום אחר שקיבל שבת ומ"מ אין קבלתו מעכבתו מלקנות שביתה, ואי בעינן שיחשיך א"כ כשהולך בדרכו אי אפשר לו לומר שביתתי במקומי אלא בשעה שחשך היום וזה אי אפשר לצמצם אם לא שיאמר שביתתי במקומי שיקדש בו היום אבל לשון המשנה מ"ט ב' לא משמע כן אלא שהוא הולך דרכו ואומר שביתתי במקומי ומרויח שלא יאבד לו תחום אלפים, ומיהו אפשר דאיירי דמתעכב בדרכו לשבות, ובתו' שם כתבו דא"צ אמירה, וזה לא יתכן אלא במתעכב לנוח שם בשבת שאם הוא הולך ודאי צריך שיאמר דאל"כ אין כאן סיום מקום שביתתו, ואי א"צ שיחשיך נראה לכאורה דיכול להתנות על שביתתו אף ביום ראשון ואין זה תימא דהא לר"ח אליבא דר"י דעשיר בביתו יכול לומר שביתתי במקום פלוני יכול לומר כן אפי' ביום ראשון שהרי אמרו לא אמרו לערב בפת אלא להקל כו' ומשמע דכל כח הפת יש לו לזה שאומר שביתתי במקום פלוני, ואפשר דלא הקילו לומר שביתתי במקום פלוני אלא בע"ש, דמינכרא מלתא טפי, וא"כ י"ל דבמקומי נמי דוקא באומר בע"ש, [אח"כ ראיתי דהדבר מפורש בירו' דממתין עד שחשכה וחוזר לעירו ותו לא מידי, ונראה דטעמו של דבר דלא שייך שביתתי במקומי אלא בשעת קידוש היום אבל כל שאינו במקום שביתתו בשעת קידוש היום הוי כאומר שביתתי במקום פלוני].
יז) מ"ב ב' אבל בדיר וסהר לא, נראה דיש בזה קולא ג"כ שאם הוא בסוף הדיר יכול לצאת מהדיר עד ד"א, אבל לר"ג דמהלך כל הדיר אינו יכול לצאת מהדיר אפי' נתנוהו בסוף הדיר.
שם הואיל ושבת באויר מחיצות מבעוד יום, משמע דוקא מבעוד יום אבל נכנס לספינה בשבת באונס והוליכוה חוץ לתחום לשמואל אין לו אלא ד"א, ונ"מ לדידן בנכנס לדעת שאין לו אלא ד"א ולא חשבינן לי' כדין שבת באויר מחיצות שהיה מקום להתיר כולה אף ביצא לדעת, ובמ"א סי' ת"ה סק"ז כתב דנכנס בשבת והוליכו הספינה מהלך כולה משום שבתחלת כניסתו היתה הספינה תוך התחום וקנה כולה ולפיכך כשהפליגה חוץ לתחום נמי מהלך את כולה וד"ז צ"ע, ועי' בגליון יד אפרים שם.
מ"ג א' תוד"ה הלכה, ומה שפרשב"ם שמי שנכנס לספינה בשבת אין לו אלא ד"א כו', אין דבריהם אלא במקום שהספינה עומדת אבל במהלכת אפי' אי חשבינן לי' כנכנס לדעת מהלך את כולה מטעם הואיל וספינה נוטלתו מתחלת ד' ומניחתו בסוף ד' כדאמר בגמ', כ"ה בבהגר"א סי' ת"ה סקי"א ותמה על דבריהם דמשמע דבמהלכת איירו.
יח) ל"ד א' תוד"ה ואמאי, כשיעור תרי תילתי מיל כו', יש לעי' לדעת תו' שבת ל"ד א' ובמכלתין ע"ו א' דספק ביה"ש בעירובי תחומין פסול וכ"ה בשו"ע סי' תט"ו ס"ג בשם י"ח, א"כ מאי מהני דמצי ממטי לי' ביה"ש תינח אי ביה"ש ליליא וקני עירוב בתחלת ביה"ש שפיר מצי למקני שעדיין מצי ממטי לה כיון דעדיין לא נאסר שבות, אבל אי ביה"ש יממא וסוף ביה"ש קני עירוב הרי אין בעירובו כלום דבשעת קניית עירוב לא מצי ממטי לי' למקום שביתתו, וכיון דספיקא הוא מספיקא לא קני עירוב, ואי אפשר לישב אלא אם נימא דלעולם חייל שביתתו בתחלת ביה"ש כיון דהוא כבר מוזהר על שמירת השבת והקילו בזה בעירוב, ומ"מ יש בזה תנאי שיהא עירובו קיים עד צאת הכוכבים ואם נאבד ביה"ש ספיקא הוא.
בתו' ל"ה א' ד"ה נתגלגל, כתבו דנתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב שכן היא תיקון חכמים שהעירוב צריך שיהא תוך תחום רגליו, אבל מה שהפת אינו במקום שביתתו אינו מפסיד דהא ביה"ש מצי ממטי לי' ודבריהם מוכרחים שהרי תנן נתגלגל חוץ לתחום אבל נתגלגל חוץ לד"א תוך התחום לית לן בה וע"כ משום דמצי ממטי לי' ביה"ש ויש לעי' כיון דביה"ש ג' רבעי מיל כשנתן עירובו חוץ לתחום והוא בתחלת ביה"ש רחוק מעירובו מיל הרי לא מצי ממטי לי' ביה"ש, וי"ל דלא בעינן שיהא מצי ממטי לי' בפועל אלא כשמקום שביתתו אינו רחוק מהפת יותר מג' רבעי מיל מקרי שביתתו ועירובו במקום אחד כיון שאם היה היה במקום שביתתו בתחלת ביה"ש, הוי מצי ממטי לי' לפתו למקומו שפיר קני שביתה.
מ"ג א' ל"א בספינה, יש לעי' בספינה שהלכה ברקק והוא השתא חוץ לתחום והיא עכשו למעלה מעשרה אי מותר לי' לירד מהספינה, ואם ירד ודאי אין לו אלא ד"א דכל שהיה פ"א למטה מי' קנה שביתה וכשנמצא עכשו למטה חוץ מאלפים של מקום הראשון דינו כיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א, ואם משחשיכה ועד שירד היה למעלה מי' יורד וקונה עכשו אלפים לכל רוח, אבל אם קנה פעם אחת שביתה והוא עכשו חוץ לתחום והספינה למעלה מי' יש להסתפק אם מותר לירד.
ובמ"ב סי' ת"ה ס"ק כ"ו מבואר דפסיקא לי' דמותר לירד וכן מותר לי' לטייל בספינה אף שנפחתו מחיצותיה אע"ג דכבר קנה בה שביתה כשהיתה למטה מי' ועכשו היא חוץ לתחום כל שהיא עכשו למעלה מי'.
נ"ב א' הרי אמרו שבת יש לו ד"א כו', הא דפסיקא לי' בשבת טפי מבנותן עירובו, אפשר דבשבת אפי' אי לא קנה עירוב יש לו ד"א דהא אפי' יצא חוץ לתחום יש לו ד"א, והלכך יש לו תחומו חוץ מד"א, משא"כ בנותן עירובו, ולפ"ז עני שמערב ברגליו ואומר שביתתי במקום פלוני הוא כנותן עירובו, [ויש לעי' תפשוט לי' מהא דתניא נ' ב' בד"א כשסיים ד"א שקבע כו' אלמא דקני ד"א ועכצ"ל דקונה שביתה במקום פלוני הוי בכלל שבת ואפשר דהא דאמר הרי אמרו שבת כו' היינו מהאי ברייתא ולפ"ז צריך לחלק בין שבת לנותן עירובו, והלא נותן עירובו אומר שביתתי במקום פלוני ורק בשביל שהוא עשיר החמירו עליו לתת פת אבל אחרי שנתן פת למה לא יקנה ד"א, ואפשר דמבעי לי' דכח הפת אינו אלא במקומו] ומסיק רבא דיש לו ד"א, ובמ"מ פ"ו מה"ע כתב בדעת הר"מ דאע"ג דשבת יכול לברור ד"א לכל רוח שירצה נותן עירובו אמרינן דעירובו באמצען, ויש לו ב' אמות לכל רוח, ולכאורה כיון דרבא דייק דמערב יש לו ד"א מדקתני ולא אמרו לערב בפת אלא להקל אין מקום לחלק ביניהן גם בזה וכיון דמערב ברגליו ואמר שביתתי במקומי קיי"ל כר"י מ"ה א' דלאיזה רוח שירצה ילך ה"נ בנותן עירובו ואי נותן עירובו מפסיד זכות ברירה א"כ יש כאן חומרא ועוד מנ"ל לחלק בזה וצ"ע.
יט) במ"ב סי' ת"ט ס"ב בבה"ל ד"ה במקום, כתב דנתכוין לשבות רחוק מן הפת לית לן בה כל שמקום שביתתו והפת שניהם בכרמלית או אפי' אחד מהן רה"י או רה"ר ובלבד שלא יפסיק ביניהן רה"ר שיצטרך להוליך פחות פחות מד"א, וצריך להוסיף שהמרחק לא יהא יותר משיעור ביה"ש וכמש"כ תו' ל"ד א' ואע"ג דברהיט מצי ממטי לה מ"מ משמע בתו' דבעינן דממטי לי' ביה"ש בהילוך בינוני, ואף שלא היה אצל הפת בתחלת ביה"ש לית לן בה כיון דאפשרי הוא להביא הפת למקום שביתתו ביה"ש הוי עירוב, ודוקא כשהפת בתוך התחום שאילו רצה לקנות שביתה במקום הפת מצי קני, וכמש"כ לעיל ס"ק (י"ז) [י"ח].
במ"ב שם ס"ק י"ב בשעה"צ אות [י"ד] כתב בשם המ"מ שאם מפסיק ז' אמות בין מקום שביתתו להפת עירובו עירוב דמצי מייתא לי' פחות מד"א פעם אחת, ונראה דאין דין זה אלא באמר לשבות בכל ד"א לצד הפת אבל אם נתכוין לשבות באמה אחת צריך שיהא מצי ממטי לי' למקומו ממש וא"כ אפי' ביניהן ז' אמה צריך שיוליכו שתי פעמים פחות פחות מד"א כן מבואר בתו' ל"ג א' ד"ה והא.