סימן קד (מ) עריכה
א) מים ששטפו את החצרות בזמן הפשרת השלגים ויצא הנהר מעל גדותיו, אם כל מחיצות החצר שלמות, והמחיצות נראין מעל המים טפח, אם המים ראוין לשתיה או לרחיצה, אף אם המים עמוקים י' טפחים, והחצר יתירה על ב"ס, החצר מותרת, ואם אינן ראוין לתשמישי החצר, והן עמוקין י' והחצר יתירה על ב"ס, הרי החצר נעשה כרמלית [ועי' לעיל סי' כ"ה סק"ד כתבנו דאפשר דאם ידוע דהמים יעברו ולא ישתהו לא נתבטל שם חצר ובלא"ה יש פוסקים מסתפקים דאף זרעים לא מבטלי רק בקרפף ולא בחצר ומ"מ למעשה צ"ע] ואם היא פחותה מב"ס, הרי היא כקרפף פחות מב"ס ואין מטלטלין מבית לתוכה לדעת תו' וש"פ, אבל לדעת הרמב"ם וש"פ מותר, ואם אין המים עמוקין י', החצר מותרת, וכ"ז נתבאר בשו"ע סי' שנ"ח סעי' י"א ובמ"ב שם, ואף שהמים נכנסים ויוצאים מ"מ לא נעשה כרמלית כשהמים ראוין, נלמד מדברי הריטב"א שהביא ב"י סי' שנ"ו דכיון שאין כאן נקבים ג' בכניסה ויציאה אין חילוק בין מים עומדין לנכנסין ויוצאין, וכמש"נ לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ב, ודין הוצאה מבית לקרפף פחות מב"ס נתבאר במ"ב סי' שע"ב ס"א בבה"ל ד"ה או.
ואם אין המחיצות נראות למעלה מן המים טפח, בטל מחיצתי' ונעשה כרמלית ואין חילוק בזה בין ראוין לשתי' לאינן ראוין, ובין חצר קטנה לגדולה, ואפי' אם המים מתעכבין בחצר ואינם יוצאין, דעריבי מיא ומבטלי מחיצות כמבואר בשו"ע סי' שנ"ו ס"א, ונראה דאפי' המים עמוקים פחות מי' מעט הדין כן, ואפשר דבפחות מי' לא אכפת לן בעריבי מיא, וצ"ע בזה, ולדעת הריטב"א עירובין פ"ו א' לא אכפת לן במה שהמים מכסים המחיצות, כשהמחיצות בין חצר לכרמלית, וכ"ד הרשב"א, גם בתו' עירובין י"ב ב' מסתפקים דבמחיצה גמורה לא אכפת בעריבי מיא, וכמש"נ לעיל סי' ל"ט סק"ז ח', והלכך יש מקום להקל בזה [שוב חזרתי בזה מחמת דברי ריטב"א כ"ד ב' וכמש"כ שם] שאינו אלא איסור דרבנן אף להאוסרין, מיהו כשהמים כסו המחיצות שבין חצר לחצר, ולא עירבו, לדעת הרשב"א אסור משום עריבי מיא, דגרע מכרמלית כיון דעריבי מיא לצד חברו [ואפשר דביטול רשות מועיל אע"ג דלא מצי לעירובי מאתמול וכמש"כ סי' ל"ד סק"ה אבל י"ל דלא שייך כאן עירוב וביטול כיון דמעיקר הדין יש כאן מחיצות מפסיקות] אבל לדעת הריטב"א י"ל דלא דמי לבור שבין ב' חצרות דהתם משתמשין בשותפות כיון דעריבי מיא לא מהני המחיצה אבל הכא אין להם שימוש זה בזה, ואם יצאו בני החצר מבתיהם מע"ש אינם אוסרים את חצרם, מיהו לדעת רש"י פ"ה א' דוקא אבני חצרו אינו אוסר המניח את ביתו, אבל על אחרים אוסרים, ואם יצאו בשבת, הוא תלוי בפלוגתא, הובא במ"ב סי' שע"א בבה"ל ד"ה שהניח, והכא עדיף כיון שאין הבית ראוי לדירה עתה, ואף אם באו המים בשבת לא אמרינן הואיל והותרה לענין טלטול על המים מבית, כמבואר בתו' י"ב ב'.
ואם נפרצו המחיצות עד י' אמות נראה דיש להתיר אף במים נכנסים ויוצאים אף בעמוקין י', וכמש"כ לעיל סי' ל"ט סק"ב, ה', ואם המים עוברים תחת צו"ה והוא יותר מי' אמות, נראה דאין המים מבטלים מחיצתא, כמו דמהני קורה ד', אמנם דעת הרשב"א דקורה בעינן דוקא נעשה לשם מים, מיהו הכא בפתוח לכרמלית דלא אכפת לן בעריבי מיא, לא בעינן נעשה לשם מים.
ב) צנורות של שופכין שבבית המקלחין מים לכרמלית, אנו נוהגין היתר בדבר, אע"ג דהצנורות של מתכות ואינן ראוין לבלוע, ולא קיי"ל כרשב"ם בתו' עירובין פ"ח א' כמבואר בשו"ע סי' שנ"ז וגם קיי"ל להחמיר אף בכרמלית כמו שהביא הרמ"א שם, וטעמא דמלתא, דצנורות דידן הן שפופרות סתומות, ואין ראוין לשמש בהן מן הבית ולא הוו חורי רה"י אלא מ"פ, וכל שעוברין דרך מ"פ מרה"י לכרמלית שרי כמש"כ הרמ"א שם, אמנם אם מקלחין לרה"ר יש לאסור דמרה"י לרה"ר אסור אף דרך מ"פ, ולפ"ז אף בעוברין דרך כרמלית לרה"ר יש לאסור, ויש לתמוה דאף המחמירין כהפוסקים דלדידן איכא נמי רה"ר מיקילין בצנורות, ואף דפי הצנור בכרמלית או בצדי רה"ר, מ"מ המים מקלחין אח"כ לרה"ר, וי"ל דכיון דיש בכרמלית ד"א הראוי לבלוע שרי כדתנן פ"ח א' וכיון דכחו בכרמלית דרך מ"פ שרי, א"כ הוי האי כרמלית לגבי רה"ר כחצר ד"א.
ואם הצנורות מקלחין לחצר שאינה מעורבת שרי אף אי צנורות חורי רה"י דכחו בחצר שא"מ שרי כמש"כ תו' פ"ט א' ובשו"ע שם.
וכן הצנורות המביאין המים לבית שרי אף אם מביאין מכרמלית דאין חורין לכרמלית, והצנורות הוי מ"פ, וכש"כ שאין מביאין בידים אלא בפתיחת הברזא, וכן מה שעוברין דרך בתים וחצרות שלא עירבו לית לן בה, דכיון דאין הצנורות פתוחין לרשויות ההן, הן רשות בפ"ע, ועוד דכחו בחצר שאינה מעורבת שרי.
הא דפשיט לן דצנורות הן מ"פ, ולא הוו כרמלית, משום שאין בהן דע"ד, ונראה דאף אם יש בהן דע"ד ואין בפתחן דע"ד הן מ"פ ולא כרמלית, ועי' במשנה פ"ח א' שמבחוץ צריך לקמור ובמפרשים שם.
ג) שו"ע שנ"ו ס"א אמת המים העוברת בחצר כו' כ' במ"ב בבה"ל להסתפק במים המתעכבין רק יום או יומים אי גזרו עלי' משום כרמלית, ונראה דאין חילוק בזה כלל דאפי' במים שעה אחת הדין כן, דהכא לא משום דמים מבטלי דירה אתינן עלה אלא משום דמים נדונים כרשות חלוק ואין מחיצות החצר מועילות להם, ואפי' שעה אחת.
ד) רמב"ם פט"ו מה"ש הי"ז אבל בימה"ח אם היתה מחזקת סאתים אין שופכין לה אלא סאתים, דברי רבנו קשים מהא דאמר פ"ח ב' אילימא משום נפישי דמיא והתניא אחת לי עוקה כו' ומתנ' בימה"ח, וכבר הקשה כן הריטב"א.
ה) שו"ע סי' שמ"ו ס"א לא יעמוד אדם על מ"פ ויקח חפץ מיד מי שעומד ברה"ר ויתננו למי שעומד ברה"י, יש להסתפק באחד מניח על מ"פ והשני מחליפו לרה"י, ומיהו בהניח קוף על מ"פ נראה דמותר ליקח ממ"פ לרה"י, וכן בכומתא וסודרא שהפשיט במ"פ והניחו, מותר אח"כ ליקח ממ"פ לרה"י.
ו) עירובין פ"ט א' תוד"ה במחיצות, והואיל וכן כל הגג אסור כי כל הגג נפרץ במילואו לכרמלית כו' מהרש"א ז"ל פי' דהגג עצמו ראוי להיות רה"י אלא משום שהוא פרוץ במילואו, וכן פי' המ"א סי' שע"ד סק"ה, ועפ"ז כתב דאם הבליטה פחות מד"ט, הוי הגג רה"י, שהרי הוא פרוץ למקום המותר, והדברים תמוהים, דכיון דחשבינן לי' לגג לפרוץ במלאו להאי בליטה, א"כ ע"כ אין לגג מחיצות ששטחו נגמר בשפתי קצותיו והגג ובליטתו שטח אחד, וזהו כונת תו' דמצד הבליטה אם אנו דנין על שפתותיה אין עליהם דין מחיצות של רה"י אלא כרמלית, והגג אין לו מחיצות בפ"ע שהוא פרוץ במילואו להאי בליטה, וא"כ מחיצותיו הן הנה מחיצות הבליטה, וא"כ הגג כרמלית, תדע שאם הגג רה"י גם הבליטה רה"י מדין חורי רה"י, והלכך בבליטה פחות מד"ט לא יתכן שיהא הגג רה"י והבליטה מ"פ, שאם הגג רה"י גם הבליטה רה"י, אמנם באמת יש לדון שבבליטה פחות מד"ט לא חשיב בליטה ויהא כלו רה"י, שהרי גם בעמוד אי אפשר לצמצם שלא יהא בולט מעט, ואפשר דבשיעור ג"ט תלוי מלתא, אמנם למש"כ תו' שבת ק"א א' ד"ה ויש, כל בליטה עד טפח ליכא בקיעת גדיים, וע"ג רה"י, ואם עמוד ג"ט על ג"ט וגבוה י' והניח עליו דף דע"ד הוי רה"י, כש"כ כשיש בעמוד שיעור ד"ט שהבליטה הוי רה"י עד טפח, ובמ"ב בבה"ל סי' שמ"ה סט"ז ד"ה גג כתב בשם הפ"מ, דבגג בולט כל שהו הוי כרמלית, ולמש"כ עד טפח ודאי הוי רה"י [ואפשר דשיעורו חצי טפח דהא דתניא ויש בקצר שלו ג' י"ל דמתקצר חצי טפח בכל סביבותיו].
ז) והנה לא דנו אי הלכה כרב או כשמואל, דהא מודה שמואל בגגין השוין לר"מ דל"א גוד אסיק, והכא בגג הבולט לא שייך דיורין חלוקין, והלכך אף לשמואל הוא כרמלית.
שם בדבריהם ופי תקרה נמי לא אמרינן כו' דבריהם אלו הוא ביש בבליטה ד"ט דבפחות מזה לא אמרינן פ"ת כמש"כ רש"י ותו' פ"ו א'.
שם כיון דעבידי כארזילא, דבריהם הוא לפרש"י כמו שהקדימו, ולכאורה לכו"ע ל"א כאן פ"ת אף לפר"ת דהכא צ"ל פ"ת מג' רוחות.
שם בדבריהם דידע שפיר דאיירי ביתר מב"ס, מבואר מדבריהם דביתר מב"ס ודאי הוי כרמלית, ולא מ"פ ולכאורה קשה נהי דמחיצות שלא הוקפו לדירה ביתר מב"ס לא חשיבי מחיצות, מ"מ בגבוה י' דאף בלא מחיצות כלל לא הוי כרמלית, אלא מ"פ, כי הוי יתר מב"ס מאי הוי, ונראה דכיון דיתר מב"ס לא מהני לי' מחיצות אף שגבוהין י', ולא אמרינן דליהוי מ"פ כיון שהוא חלוק במחיצות י', וטעמא דלרב שטחו לא מינכר בתוכו שהוא מוקף, לא מהני נמי גובה למחשבו לחלוק מרשויות דלמטה, והוי כרמלית, והרא"ש ז"ל הביא ראי' דלמעלה מי' נמי הוי כרמלית מהא דגגין השוין לר"מ וגג יחידי לרבנן נראה דלית לי' סברת התו'.
ח) צ' א' תוד"ה קשיא, דס"ד דבלא מינכרא מחיצה איירי כו' דבריהם הוא ע"פ פרש"י דהוי ס"ד דליתסר משום פרוץ לרה"ר, וס"ד דמיירי דגגין בולטין על המחיצות, וסבר רב דאפ"ה אמרינן גוד אסיק ושמואל אמר דל"א גוד אסיק, וקשיא דרב אדרב ודשמואל אדשמואל, ומיהו למאי דמשני דמיירי במינכרא מחיצתא לא יתכן מאי דפריך תו קשיא דשמואל אדשמואל דהוי לי' למימר א"ה מ"ט דשמואל, דהא במינכרא מחיצתא כו"ע מודו דזהו דין עמוד ברה"ר גבוה י' ורחב ד', ונראה דהאי לישנא נאמר בתחלה קשיא דרב אדרב ודשמואל אדשמואל, אלא הגמ' חלקן ופירשן דרב בפ"ע ודשמואל בפ"ע, והתו' לעיל פ"ט ב' פירשו ע"פ הירושלמי דגבוה י' הוא מ"פ אף באין לו מחיצות ולא יתכן לפרש טעמא דרב משום דלא מינכר מחיצות דאכתי מותר לטלטל בכלו דהוי מ"פ, אלא ידע דמיירי ביתר מב"ס, אלא דקשיא לי' דהתם סבר רב דל"א דחלוק הדירות שלמטה יהא נחשב כחלוקין גם למעלן, אלמא דמחיצות הבית חשיבי כמסולקין ע"י תקרת הבית, ואינם מועילין כלום למעלה, וא"כ בדין הוא שהגג לא חשיב מוקף לדירה שאין דירה שלמטה נחשבת כנמשכת גם למעלה, והכא קאמר רב דלא נעשה קרפף ביתר מב"ס דדירה שלמטה מחשיבה גם הגג שהוא המשכת הדירה, וגם שמואל אפיך שיטתו, דהתם סבר דחלוקין שלמטה נמשכת ומחלקת למעלה דלא חשיב פרוצין זה לזה, והכא סבר דנעשה כרמלית ביתר מב"ס ומשני דרב סבר דחשיבות דירה הוי אבל חשיבות מחיצות לא הוי, והלכך ביתר מב"ס לא נעשה כרמלית, אבל אוסרין זע"ז לרבנן, ושמואל סבר דחשיבות דירה לא הוי, אבל חשיבות חילוק מחיצות הוי לרבנן דאמרי כשם שדיורין חלוקין למטה כך דיורין חלוקין למעלה, והלכך לא אסרי אהדדי, וה"ה דלא נעשה כרמלית עד שיהא יתר מב"ס בגג אחד, אבל לר"מ דכלן רשות אחת וכן בגג של יחיד אף שלמטה חלוק במחיצות נעשה כרמלית, ולפרש"י ג"כ זהו מחלקותן למאי דמסיק דאיירי ביתר מב"ס.
ט) פ"ט א' תוד"ה רב, א"נ פלוגתיהו נ"מ נמי לר"ש לכלים ששבתו בבית כו' משמע מדבריהם דלשמואל מותר לטלטל בגג אף כלים ששבתו בבית אף לר"מ ור"ש, ולכאורה י"ל דלא אמר שמואל גוד אסיק, אלא לרבנן דדיורין חלוקין למעלה, אבל לא לר"מ ור"ש, תדע דהא ביתר מב"ס לא הוי כרמלית לשמואל אליבא דרבנן בגגין השוין וכמו שפרש"י צ' א', ואילו לר"ש ור"מ ס"ל דנעשה כרמלית, ומיהו יש להוכיח דשמואל מתיר אף כלים ששבתו בבית לר"ש מהא דאמר צ"ב א' לשמואל גג דומיא דחצר מה חצר דקא דרסי לה כו' ומשמע דמתנ' כר"ש ובכלים ששבתו בבית וכמו שפרש"י שם בחצר, דכיון דהלכתא כר"ש לית לן לפרושי מתנ' דלא כר"ש, וכ"ת דמשום דקשיא לי' דקתני תרתי וע"כ צריך לשמואל לפרושי הכי, ואיכא למימר דאין ה"נ מתנ' ע"כ כרבנן, ז"א דלשמואל נמי איכא לפרושי כמו לרב דגג דומיא דחצר דמינכרא מחיצתא, אלא ע"כ דלשמואל אף לר"ש לענין כלים ששבתו בבית אמרינן גוד אסיק.
י) צ"ב א' לרב קתני גג דומיא דחצר מה חצר מינכרא מחיצתא אף גג נמי מינכרא מחיצתא, נראה דאף לשמואל ע"כ במינכרא מחיצתא איירי כיון דקטן אסור וע"כ בדרסי בי' רבים, והגדול מישתר בגיפופין ולא חשיב גיפופין אף לשמואל בלא מינכרא מחיצתא, דהכא במקום הבליטה ליכא דיורין בהאי בליטה והוי כגגין השוין לר"מ דלא אמרינן גוד אסיק, ובין לדעת הרא"ש דע"י הבליטה נאסר כל הגג, ובין לדעת תו' במסקנת דבריהם, דהקטן אוסר הגדול כיון דליכא גיפופין, הכא גם לשמואל צריך שיהא מחיצות ניכרין במקום הגיפופין, ואינן ניכרין פרש"י שהגג בולט, ומיהו צ"ל דעבידי כארזילא או עגול דלא שייך פי תקרה, דאל"כ אכתי מיקרי מינכרא מחיצתא כמבואר בתו' פ"ט א', א"נ באין בבליטה ד"ט דל"א פ"ת וכמש"כ סק"ו.
והנה מבואר מסוגין לדעת התו' דכל דלא הוי גיפופין הקטן אוסר על הגדול אף דמקום הבליטה אין ראוי לאסור, ולא הוי פרוץ במלאו, ומיהו בחלון פתוח לגג הגדול דחשיב חורי רה"י כמש"כ הרא"ש, נראה דאף בגג בולט נמי גדול שרי, דלא חשיב פרוץ במלאו דמה שנחשב לחורי רה"י חשיב כמחיצה, וכמש"כ לעיל סי' ל"ב ס"ק ל"ט.
יא) פ"ט ב' א"ל אנא הכי אמרי לכו ל"ש אלא שיש מחיצה כו' והא דיורין אמרת לן אי אמרי לכו דיורין כו' למאי דמסיק א"צ מחיצות אלא גיפופין, ע"י גוד אסיק חשיבי גיפופין וכן קיי"ל להלכה וכדאמר צ"ב א' גג דומיא דחצר כו' אף גג נמי מינכרא מחיצתא, ואילו מחיצות ממש לא צריך, וכמש"כ תו' פ"ט ב' סד"ה במחיצות.
ובח"צ סי' ה' הביא לשון הירו' ר' יעקב בר אחא ור' יוסי בשם ר' יוחנן עושה חריץ על פתח המבוי עמוק י' ורחב ד' ומתיר המבוי, וגם עיקר מימרא דשמואל לא קיי"ל כרב יוסף דהא סתמא דתלמודא הוא דשמואל פליג עלי' דרב במחיצות שאינן ניכרות, ויש להבין למה לא קבל רב יוסף מאביי מה שהזכירו מה שקבל ממנו, אחרי שרב יוסף היה מסופק בקבלתו, ועי' לקמן סי' מ"ד.
יב) פ"ט ב' בנה עלי' ע"ג ביתו ועשה לפניה דקה ארבעה הותר בכל הגגין כלן, פי' הריטב"א אף בכלים ששבתו בבית, וכל אלו המימרות הוא אליבא דהלכתא דקיי"ל כר"ש דכלן רשות אחת הן, והנה לפרש"י משמע דבפתח דע"ד הפתוח לו מעליתו לכל הגגין סגי שיהא אליו כל הגגין, וק"ק למה נקט דקה לימא פתח דע"ד וכדאמר לעיל ס"ז א', ונראה דאע"ג דהאי עלי' אינו מקום פיתא אלא ראוי' לדירה, סגי בהכי שיהיו הגגין נחשבין תשמיש דידי' ואע"ג דמדמי לה להא דאמר ר"נ עשה סולם קבוע לגגו הותר בכל הגגין כלם והתם משום דהוי לזה בפתח ולזה בזריקה, והיינו מפני שזה שעשה סולם משמש מבית פתו בגג בפתח דסולם תורת פתח עליו, ומשמע דה"נ כשיש לו דירה על הגג טעמו משום שכל הגגין הוא אליו בפתח, מ"מ משמע דאף אם אינו מקום פתו, חשיב לי' תשמישי הגג טפי משאר בני הגג, ואחולי אחלי'.
שם פעמים שהדקה לאיסור כו' פרש"י שסתם לצד הגגין, ואפי' לר"מ דמשוי כל הגגות רשות אחת אסור, ומשמע דאפי' כלים ששבתו בגג אסור להוציא ולהכניס מגגן לגגו, ולא יתכן זה אלא ביש לו מקום פיתא בעליתו, אבל בלא פיתא לא שייך לאסור מחמת סילוק דהא לר"מ גגין וחצרות חד דינא אית להו, ומותר להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בחצר אף ביש כותל סתום ביניהן וכדאמר צ"ב א' מאי למטה למטה לבתים עיי"ש, ולפרש"י קשה טובא למה נקט דקה לאיסור, שאין הדקה עושה כלום, אלא האיסור משום שלא פתח לצד הגגין, וכבר נשמע מדברי אביי דדוקא בדקה הותר, ובלא דקה הוא אסור, וכמו שהקשו תו'.
ור"י פירש דלא אמרינן הותר בכל הגגין כלן אלא בדקה דהיינו מחיצת ד"ט, ואפשר דדוקא בפרוץ במלאו בעינן דקה, דכיון שהוא פרוץ להן וכלן מתערבין בתשמישן אין ראוי לתשמיש קבוע, אבל בדקה כבר הוא חלוק מהן ולא יבואו עליו שכניו וראוי לתשמיש קבוע, וגם לפר"י קשה הא דאמר פעמים שהדקה לאיסור כמו לפרש"י ומש"כ מהרש"א דלפר"י ניחא אינו מובן, ועוד הק' בתו' לפר"י דמשמע דבמחיצות ראויות לדירה סגי אף בלא דקה.
יג) ור"ח גרס הותרו כל הגגין, ופי' בתו' דעשה עלי' לחצי גגו ויש לו פתח לחצי גגו המשויר, וכי ערבו כל בני הגג והוא לא עירב עמהן אוסר עליהן משום שהן פרוצין במלאן לחצי גגו של זה, אבל אי עביד דקה לפתחו אסתלק לי' מחצי גגו המשויר, ואינו אוסר עליהן, א"נ בהניח עליתו פתוחה במלאה להגגין, [לא הבנתי לפ"ז מאי יועיל דקה אכתי הגגות פרוצין במלאן וצע"ג] אבל כשעשה העלי' על כל גגו ופתח לה פתח להגגין ועירבו בני גג והוא לא עירב עמהן, אינו אוסר עליהן אף בלא דקה, כן כתבו תו'.
יד) אבל הריטב"א כתב דאף בעשה עליתו על כל גגו ופתח לה פתח, אין בני הגג מותרין בעירוב להביא מביתם על הגג, דכיון דעשה עלי' ופתחה להגגין הותר בכל הגגין והוי הגגין שלו, ואסור לכלם להביא מבתיהם לגג, שהרי מביא מביתו לגג של חברו, ולזה מהני דקה, שנסתלק מהן ומערבין לעצמן.
והא דאמר פעמים שהדקה לאיסור כו' דעבידי להדי תרביצא כו' משמע מדברי ריטב"א דאיירי דתרביצא על הגג והוא הולך מפתחו דרך תרביצא לגגותיהן ועשה דקה היינו מחיצה גבוהה ד"ט לפני התרביצא ובזה הכביד הליכתו קצת, וקאמר דבזה עדיין הגגין שלו, דאין הדקה ראי' לסילוק אלא לנטורי תרביצא, והא דאמר לאיסור היינו שעומדים עדיין באיסורן, והא דאמר תרביצא דביתי' היינו עליתו שבנה, ותו לא מידי.
טו) צ' א' ב' אמות בגג וב' אמות באכסדרה כו' נראה מפרש"י דמבעיא לי' לרבנן דאסרי מגג לגג ושרו מגג לחצר אף בבעלים חלוקים, ומבעיא לי' באכסדרה וחורבה, אי דמי לחצר, או לגג, ואי תוך האכסדרה והחורבה דינו כגג הוא הדין גג האכסדרה והחורבה דינן כגג הבית, ומיהו קשיא לי' לרש"י ז"ל דהא אכסדרה וחורבה רה"י נינהו, וגג כרמלית דהא בגג בין הגגין מיירי ואליבא דרב מדנקט ב' אמות בגג, ולזה פרש"י דאכסדרה כרמלית שאין לה מחיצות ועבידי כארזילא, ולשון רש"י שכתב שהיא יותר מב"ס צריך תלמוד דלמה לן תרי טעמי, כיון דאין לה מחיצות אף בב"ס הויא כרמלית, ואם או או קאמר, צ"ל דמיירי באכסדרה שאין בית פתוח לה, ולא הוקפה לדירה.
שם תוד"ה אלא, אבל תוך אכסדרה כו' דכיון דמקורה לא הוי כרמלית במה שהוא יותר מבית סאתים כדמוכח בפ' ע"פ דאמר קרפף יותר מבית סאתים וקירה בו (מבית סאתים) [בית סאה] כו' נראה מדבריהם דלמאי דמסיק שם דמיירי דעבידי כארזילא טעמא דר"ז שם לא משום פ"ת אלא משום דמקורה לא נעשה כרמלית ביתר מב"ס, אבל רש"י שם ד"ה שנפרץ במלואו לחצר, פי' דטעמא דר"ז משום פ"ת, וביתר מב"ס מיקילינן, וכן מבואר בריטב"א שם, ועי' לעיל סי' כ"ה סק"ה, ומה שלא פירשו דמיירי במוקף לדירה דסתם אכסדרה סמוכה לבית הכי היא, נראה דא"כ גם גגה לא חשיב כרמלית ביתר מב"ס, לרב דלא ס"ל הא דאמר שמואל דמחיצות למטה עבידי, ומבואר בסוגין דשרי לטלטולי מגג שנעשה כרמלית משום פרוץ במלאו, לכרמלית גמור, אבל רש"י ז"ל כתב לקמן ע"ב ד"ה ושמואל, דאסור לטלטל מגג לקרפף יתר מב"ס לרב אליבא דרבנן, משום דלא עשאוהו לגג כרמלית משום פרוץ במלאו אלא להחמיר ולא להקל לטלטל ממנו לכרמלית גמורה והביא ראי' מסוגין וכ"כ תו' כ"ה ב' ד"ה וכי, ולא עמדנו על כונת רבותינו בזה, ועי' בריטב"א שהקשה באמת איך יטלטלו מגג לאכסדרה וחורבה הלא אסרינן מגג לקרפף לרב אליבא דרבנן, ותירץ דאכסדרה וחורבה הן רה"י מה"ת, וגם זה צ"ע דהא גם קרפף יתר מב"ס הוי רה"י מה"ת כדאמר ס"ז ב', ולפר"י לעיל פ"ה א' בתוד"ה שני, דאין חורבה אסורה לעולם אף בכלים ששבתו בבית אלא א"כ בית פתוח לה ומשתמשין בה דרך פתח הבית, לא יתכן כלל פרש"י בסוגין, דכיון דאכסדרה וחורבה כרמלית אין להן שימוש מבית ואין אוסרין כלל, עוד קשה לפרש"י למה נקט אכסדרה וחורבה כרמלית, הלא שאלת רב"ח הוא גם מגג יחידי לאכסדרה וחורבה רה"י.
טז) ובתו' כתבו ור"ת פי' ב' אמות בגג כו' ומדכתבו לפר"ת אחר פרש"י באכסדרה וחורבה, משמע קצת דכונתם דלפר"ת אין הכרע כלל שיהא אסור מגג לרב אליבא דרבנן לרה"י גמורה, ולפ"ז יש לפרש באכסדרה וחורבה רה"י, ולפ"ז ניחא הכל.
צ' א' בגמ' או דלמא כיון דמגג לגג אסור כו' משמע דדוקא בחלוק בעלים מספקא לי' דומיא דמגג לגג, וכן בעיתו בחורבה הכי הוא, אבל מלשון רש"י לקמן ע"ב ד"ה ושמואל, משמע דמשום חילוק תשמיש מבעיא לי', וכ"מ מל' הריטב"א בבעיא דחורבה, וצ"ע, ונראה דבית שהניחו בעליו בשבת והלך לשבות בעיר אחרת היינו בעיא דחורבה, וכן אם הבית חלוק לחדרים, ופיתו מיוחד בחדר אחד והשני לתשמיש, אותו של תשמיש הוא בכלל חורבה, מיהו נראה דכ"ז לרבנן אף בכלים ששבתו בגג, אבל למאי דקיי"ל כר"ש דמגג לגג שרי, ואין אסור רק כלים ששבתו בבית, לא מקרי כלים ששבתו בבית אלא בית פתו, וכמש"כ לעיל סי' כ"ו ס"ק מ"א.
שם תוד"ה כרמלית, וכגון כו' דאי בסמוך לו לא כו' דנפרץ במילואו לגג כו' לולא דבריהם י"ל כיון דהאי עמוד דלית לי' בעלים ולית לי' דיורין ושרי עם כל הגגין, לא נאסר משום נפרץ במלואו שאין כאן מקום האסור לו, ואף דאסרינן מגג לעמוד היינו דהגג ראוי לאסור, אבל לאסור טלטול בעמוד לא, ומשום דבגמ' משמע דאף בסמוך איירי, ועוד לדבריהם הק' מהרש"א ז"ל דלימא דאיירי בסמוך, ומאי קשיא לי' לגמ' כרמלית ורה"י קמבעיא לי', ויש לעי' למה אסור מגג לעמוד במופלג, נהי דגג כרמלית מ"מ הא אין כרמלית למעלה מי', ולגבי עמוד ראוי להיות כמקום פטור למאי דמסקו תו' פ"ט ב' מהירו' דלמעלה מי' בלא מחיצות הוי מ"פ, וצ"ל לפי' התו' דכיון דהוי כרמלית לגבי הגגין כבר הוא כרמלית לכל.
שם בגמ' אלא הכי קמבעיא לי' כו' אי בעיא אחריתא היא לא יתכן לשון אלא, ומשמע דבעיתו בעמוד ג"כ בעמוד של בעלים ומשמש בו בזריקה וכעין שכ' מהרש"א, אבל קשה דאכתי למה נאיד מעמוד ליבעי בגג יחידי לעמוד, וצ"ע.
יז) צ' ב' תוד"ה לשמואל, אע"ג דהוי מוקף ולבסוף פתח כו' דדוקא בקרפף כו' אבל בגג דבלא"ה חשיב קצת מוקף לדירה דהא מותר לטלטל ממנו לחצר כו' מבואר מדבריהם דרחבה פחותה מב"ס אסורה עם הבתים והחצרות, דאם היתה שריא בדין הוא שיועיל הוקף ולבסוף פתח, ובפ' עושין כ"ד א' מבואר דהוקף ולבסוף פתח לא מהני ברחבה, וזה דלא כדעת הריטב"א עירובין כ"ג ב' ומ"מ לדינא אפשר להקל דהלכה כדברי המיקל בעירוב, וגם לדידן אין נ"מ בזה אלא לענין כלים ששבתו בבית ובלא"ה יש מקילים כל שהן של חד בעלים, ועיקר דבריהם צ"ע כיון שמשתמשין בגג דרך החלון הוי לי' הגג חורי רה"י כמש"כ הרא"ש בפרקין סי' ב', ובחורין א"צ לא מחיצות ולא דין מחיצות, ולא אכפת לן בהוקף ולבסוף פתח דהא אף בגג בולט דליכא מחיצות כלל הוי רה"י.
כ' הריטב"א כ"ג ב' וז"ל אבל יש למצא [היתר] לרחבות שלנו כו' שלא אמרו שרחבה חשיבא כקרפף כו' אלא כשהיא יותר מב"ס אבל ב"ס לא הוי כקרפף וכדאמר רב בפ' כ"ג דלא חשיב גג כקרפף אלא כשיש בו יותר מב"ס והלכתא כותי' וה"ה לרחבה דבין גג בין רחבה תרויהו תשמישי בית נינהו עכ"ל, והוא תמוה מאד דרב ס"ל דגג יתר מב"ס לא הוי קרפף, וע"כ רחבה גרע בזה דבגג אמרינן דדיורין שלמטה סליק גם למעלה, וראית ריטב"א נראה דהוא מדברי שמואל דס"ל דיתר מב"ס הוי כרמלית, ואפ"ה פחות מב"ס הוי חדא רשותא עם הבתים והחצרות. [א"ה, עי' לעיל סי' פ"ט סק"י].
צ' א' תוד"ה או, ק"ק דלקמן אמרינן כו' לדידן מתחזיא לן כתימא גדולה ועי' ריטב"א באורך.
יח) צ"א ב' תוד"ה גג, אבל לשמואל דקרי מרפסת לבני עליות כו' לכאורה קשה דהא מסקינן פ"ד א' ה"נ מסתברא דמאי לחצר אף לחצר וא"כ גם לשמואל ע"כ למרפסת היינו הדרים במרפסת, ונראה דעת תו' דאע"ג דבסיפא הוי לחצר אף לחצר, מ"מ רישא הוי לשמואל לחצר דוקא, ואל תתמה שגם לרב הוי רישא אף לחצר וסיפא לחצר דוקא כמש"כ תו' פ"ד א' ד"ה ה"נ אמנם הריטב"א ז"ל בחי' שם פי' דלחצר דרישא וסיפא הוי בגונא חדא לרב, וי"ל דגם לשמואל הכי הוא.
שם בגמ' אבל הי' של רבים ושכחו ולא עירבו כו' האי תנאי הוא להנאסר, בגבוה י' דהחצר אסורה קאמר דאם היא של רבים ולא עירבה שריא, אבל האוסר דהיינו בני מרפסת, יהיו בעירוב, או של יחיד, ובפחות מי' דמרפסת אסורה לשמואל קאמר דאם הן של רבים ולא עירבו שריין, ולרב דשניהם נאסרין, קאי על שניהם, ואם אחת עירבה ואחת לא עירבה, אותה שעירבה אסורה ושלא עירבה מותרת, והא לא חיישינן דאי שרית לי' על התל אתא לאתוי' מתל לעלי' כיון דבני עלי' עירבו ומשתמשין מתל לעלי' כמש"כ רש"י צ"ב א' ד"ה וא"ת, והא דאמר דאי עירבו אסורין בכלים ששבתו בחצר, היינו עירבו בני חצר שהוא מוציא מתוכה, אבל אם מוציא מחצר שאינה מעורבת, ומכניס לחצר מעורבת שרי, [אין זה מוכרח וכמש"כ ס"ק כ"ב].
יט) שבת קל"א א' כי לא עירבו נמי כו' ובתים ליכא, נראה דאין כונת המקשה לקיים שיהא אסור לטלטל במבוי בין עירבו בין לא עירבו, שזה אי אפשר דא"כ לא משכחת לה הא דאמר ר"ש עירובין צ"א ב' דחצרות ומבוי רשות אחת, והא דכתבו בגליון תוד"ה ניתקו, דמשכחת לה בעירבו שנים והשאר בטלו להם, לא יתכן לרב דאמר שם דלא אמר ר"ש אלא בלא עירבו, והכא הרי שכיח מאני דבתים בחצר, [וגם המבטלים אסורין כיון שהן כאורחים וגם גזירה משום מאני דבתים] אלא כונת המקשה להתיר לטלטל במבוי אפי' עירבו, ולסתור סברא דניתקו חצרות שאם תאמר כן ראוי לאסור אף בלא עירבו, וזה אי אפשר.
ק"ל ב' תוד"ה ניתקו, ומיהו חצר לא חשיב כליתא אע"פ שאסור לטלטל מתוכו למבוי כו' מש"כ בגליון לפרש דבריהם שכונתם בין בעירבו בין בלא עירבו ואיסור הטלטול משום שהמבוי הוא כרמלית שאין הלחי מתירו, אינו מובן, דהא על זה אנו דנין אם המבוי מותר בלחי, ולא שייך לאוסרו משום דליתא לחצרות דאדרבה אם הוא מותר איכא חצרות, ואיסור המבוי קדום לסילוק החצרות, ונראה דכונת דבריהם בעירבו דקאמר טעמא דניתקו ופירשו דחצרות לעולם כאיתנהו אע"ג דאסור לטלטל מתוכן למבוי, אי לאו משום דניתקו, וקושטא דמלתא דגם בלא עירבו לרבנן חשיב איתנהו לחצרות, אלא דהכא לרב קיימינן דפסק כר"ש.
שם בדבריהם ולא מצי למימר שהשנים עירבו דהא מדקאמר רב כו' למש"כ לעיל אכתי לא יתישב דאם איתא דבלא עירבו כלל המבוי אסור לא מש"ל הא דאמר ר"ש חצר ומבוי רשות אחת בלא עירבו, אלא כונתם דהכא דפריך מימרא דרב רישא לסיפא היה אפשר לישב אלא דהיה צריך להק' מאידך דרב, ולזה כתבו דלישנא דרב משמע לא עירבו כלל, ואין לומר דמש"ל להא דר"ש במבוי מתוקן בצו"ה או בפס ד' דסתם מבוי במשנה מתוקן בלחי וקורה הוא כדמוכח עירובין ע"ג ב' אלא טעמא דרב כו' ובתו' שם ע"ד א' ד"ה עד.
קל"א א' תוד"ה אפשר, וא"ת כי עירבו כו' מצינן למימר שיש חצר למבוי כגון שבטלו כו' אכתי לא מש"ל אלא חצר אחת ואנן חצרות בעינן, אלא למאי דמתרץ בבתים תקשה לי' גם בחצרות, וזהו דכתבו בסוף דבריהם דבלא"ה פריך שפיר.
ק"ל ב' בעא מיני' ר"ז מר"א מבוי שלא נשתתפו בו מהו לטלטל בכלו כו' פרש"י ולהוציא מן החצר לתוכו פשיטא לן דאסור, והיינו בעירבו לרב אליבא דר"ש או בלא עירבו לרבנן, ומדברי מהרש"א נראה דגם בכלים ששבתו בבית שיצא למבוי מספקא לי' אבל בעירבו {א"ה, כמדומה דצ"ל בלא עירבו} לר"ש דאמר עירובין צ"א ב' דמותר להוציא מחצר למבוי כש"כ דמטלטלין במבוי, ויש לעי' איך פשיט לי' לקמן מהא דשכחו ולא הביאו איזמל והביאוהו בשבת דלמא התם לא עירבו, עוד יש לעי' אם באמת התם עירבו, א"כ איך פליג עלי' רב, וצ"ע.
כ) רמב"ם פ"ה מה"ע הט"ו מבוי שלא נשתתפו בו אם עירבו חצרות כו' אין מטלטלין בו אלא בד"א כו' עי' במ"מ שפי' לדעת הר"מ הא דאמר ר"א מי גרם לחצרות שיאסרו בתים, היינו דהלכך לא חזינן להו לבתים כמאן דסתימי, בלא עירבו, אבל בעירבו נתקו חצרות, ולפ"ז אף לרבנן דאמרי מבוי וחצרות ב' רשויות אף בלא עירבו מ"מ מותר לטלטל במבוי, ובעירובין צ"א ב' מבואר בהדיא דלרבנן בלא עירבו אסור לטלטל במבוי כמו לר"ש בעירבו, אליבא דרב וכמש"כ תו' שם ד"ה וכלים, ואפי' למאי דמסיק שם אימא ולמבוי אסור כו' ע"כ לרב מתפרש מבוי אסור, דלרב דר"ש לא קאמר אלא בלא עירבו, לא אצטריך משנה יתירה דפליגי רבנן עלי' דר"ש בלא עירבו, דמרישא שמעינן לי', וצ"ע.
כא) שבת ק"ל ב' רש"י ד"ה מותר, או בגדיו שהוציאן מן הבית דרך מלבוש לתוכה פושטן ומטלטלן בכלה, הגאון רע"א ז"ל תמה בזה ויסוד דעתו ז"ל דחצר שאינה מעורבת יש לחשוב כל מה שמזיז את החפץ ממקום למקום כמוציא מרשות לרשות שהרי עוקר ממקום שהוא רשותו ומכניס למקום שהוא רשות חברו, ואע"ג שבמקום עקירה יש גם לחברו חלק, ובמקום הנחה יש לו ג"כ רשות, מ"מ לא שייך למימר דמה שהוציא מחלקו הכניס לחלקו ומה שהוציא מחלק חברו הכניס לחלק חברו, אלא גם מה שהוציא מחלקו הכניס לחלק חברו, וא"כ בדין הוא דכלים ששבתו בבית אסור להזיזן בחצר שאינה מעורבת, וכדאמרינן ע"ו ב' לרב באין בו ד' בכותל, ודבריו ז"ל תמוהין מאד דדוקא באין בו ארבעה אמרינן אויר ב' רשויות שולטות בו, וחשיב ככלו הוא של זה, וכלו של זה, והלכך בכל זיז כל שהוא הוי כמרשות לרשות, אבל כל שיש בו ד' ולא עירבו הוי רשות היחיד של ב' שותפין, והרי בית של ב' שותפין מטלטלין בו, ולא אמרינן דמוציא לביתו של חברו.
כב) וראי' לזה מהא דתנן ע"ו ב' היו בראשו פירות אלו עולין מכאן ואוכלין והיינו דמותר לטלטל על הכותל, ולרב הא דקתני ובלבד שלא יורידם למטה היינו לחצר, ומשום גזירה דלמא יטלטל מחצר על הכותל, וזה אסור אף בכלים ששבתו בחצר משום גזירה דכלים ששבתו בבית, ולא חשיב גזירה לגזירה, וכדאמר צ"ב א' בל"ק דחב"ר, דב' החצרות אסורין בחורבה, ואפי' לר"ה שם י"ל דהתם האי חצר משום חצר חברתה לא גזרינן אבל הכא הוצאה והכנסה חד מלתא היא, וכ"מ ברש"י שם, דלקושטא דמלתא אסר רב אף מחצר שלא עירבה לחצר שעירבה, וע"כ משום גזירה, דליכא למימר דחיישינן דלמא אתי לעיולי מחצר לבית, דהא רב פסק כר"ש בג' חצרות והשתא כיון דכלים ששבתו בבית אסור להזיזן על הכותל, א"כ גם כלים ששבתו על הכותל אסור להזיזן, ובגמ' צ"ב א' פריך ומי אמר ר"י הכי כו' ותנן כו' ובלבד שלא יורידם למטה, הרי דס"ד דלמטה לחצר קאמר ואפ"ה ניחא לי' הא דמותר לטלטל ע"ג הכותל.
וז"ל הריטב"א ע"ו ב' אין בו ד' מאי, פי' בתו' דכל פורתא הוי לי' כמו שמוציא מחצר לחצר ומיירי בשעירבה (ואביי) [ורב] לטעמי' דאמר (דרבו) [דעירבו] בתים עם חצר אסור להוציא מחצר לחצר אפי' כלים ששבתו בחצר ואפי' לר"ש דליכא למימר דהכא בשלא עירבו לגבי כלי בית קאמר שלא יזיז בו דא"כ אפי' כותל שיש בו ד' נמי ואמאי קתני מתנ' כותל ד' עכ"ל ולכאורה מפורש בו כדברי הגרע"א דכותל שיש בו ד' אסור להזיז בו כלים ששבתו בבית, אמנם ע"כ ט"ס בדבריו ז"ל דאם כלים ששבתו בבית אסור להזיזן ואין חילוק בין כותל ד' לפחות מד', א"כ לרב גם כלים ששבתו בחצר בעירבו, אסור להזיזן אף בכותל ד' ועוד איך יתכן לפרש מתנ' בכלים ששבתו בבית הא קתני היו בראשו פירות כו' וכדפרכינן צ"ב א' בפשיטות ולא שנינן בכלים ששבתו בבית, וע"כ דיש כאן ט"ס ואפשר דצ"ל לגבי בית קאמר שלא יזוז בו, ר"ל דרב נמי יפרש מתנ' דקתני ובלבד שלא יורידם למטה היינו למטה לבית קאמר ובשלא עירבו, והא דאמר שלא יזיז בו היינו לזוז להביא לבית קאמר, דא"כ למה נקטה מתנ' ד' לרב, ועדיין לא נתישב דלשון אפי' מלא נימא אי אפשר לפרשו ועוד דגם אם למטה לחצר יש להסתפק דלזוז לחצר קאמר, וצ"ע.
והלכך לא מצינו מי שיאסור להזיז מלא נימא בחצר שאינה מעורבת בכלים ששבתו בבית, וגם בטלטול ד"א אין מקור בגמ' לאסור, אלא שכתבו בשם הרשב"א בעה"ק שאוסר, ולא נתגלה לן טעמו, ונראה דאין כן דעת כל הפוסקים שלא כתבו דין זה, ומה שדקדקו בלשון הרמב"ם אין הכרע, ואילו היה דעתו כן היה מבאר ומחלק בין כלים ששבתו בתוכו לכלי בית, ונראה דיש להקל במילי דעירוב, ומש"כ הגרע"א ראי' לדבריהם מסוגיא פ"ז ב' והא ר"י ברשויות דרבנן נמי אמר, לא ידענא כונתו ז"ל דמשם אין ראי' רק דאסור לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית, וע"ז א"צ ראי' דזה מבואר בכל הסוגיא ר"פ כל גגות, וכמו שהביא הגרע"א כבר בדבריו ז"ל, וכ"כ במ"ב בבה"ל סי' שע"ב ד"ה שמא, ובדעת הרשב"א יש להסתפק אי בכ"מ שהביא מרשות לרשות כן, או דוקא בהביא לרשות של רבים, ונחלקו בזה אחרונים ז"ל יעו"ש במ"ב.
כג) עירובין צ"ב א' תוד"ה והא, וקשה דסתם ואח"כ מחלוקת הוא, אולי הוו ס"ד דמתנ' כר"מ.
שם בדבריהם ותירץ הרר"א כו' ובזה הדבר הוי מחלוקת ואח"כ סתם, י"ל דאין כאן מחלוקת כלל דאף לר"ש דלא גזר בג' חצרות הכא גזרינן וכמו דס"ל לרב, אף דפסק כר"ש וכמש"כ ס"ק כ"ב.
כד)י) שם ברש"י ד"ה וחורבה, ל"ש שלהם ול"ש של אחרים דהא אוקמא כר"ש, צ"ע דהא חצרות רשות אחת אף לרבנן, ואע"ג דבחורבה מבעיא לן לעיל צ' א' דחשיב כגג מ"מ גג וחצר רשות אחת הן לרבנן כמש"כ רש"י צ"א א' ד"ה לדברי, וא"כ ה"ה חצר וחורבה, ועיקר לשון רש"י צ"ע דהא בין שלהם בין של אחרים יש חילוק בעלים דאף בחורבה שלהם אסרי אהדדי, ואדרבה ע"כ הכא בחילוק בעלים עסקינן דלהכי אסר ר"ה לאותה שעירבה, וצ"ע.
כה) שו"ע סי' שע"ב ס"א במ"ב בבה"ל ד"ה לחצר, הביא בשם הב"מ להסתפק בבגדים שהיה לבוש כשקדש היום, ופשטן בחצר אי מותר להוציאן לחצר אחרת, ומצדד להיתר, וזהו דוקא כשלא פשטן אחר שקדש היום אבל אם פשטן וחזר ולבשן והוציאן ופשטן בחצר ודאי אסור, דהא אפי' מחצר לחצר כה"ג אסור להביאן בבית כגון שהיה בחצר כשקדש היום ונכנס לחצר חברו ופשטן, אסור להביאן לבית, וראי' לזה מהא דאמר גיטין ע"ט ב' דלא יעמוד אדם בגג זה ויקלוט מי גשמים בגגו של חברו ופי' בתו' דהיינו להביאן לבית, ואע"ג דלא שבתו בחצר כשקדש היום, וע"כ דלא בקידוש היום תליא מלתא, ומבית לחצרות לא גרע מחצרות לבתים, והלכך מי גשמים שירדו לבית אסור להוציאן לחצר חברו, וכש"כ בגדים שפשטן, ונראה דכי היכי דאסור מחצר ראובן לחצר שמעון, ה"נ אסור מחצר שמעון לחצר לוי, ואע"ג דשמעון לא קנה שביתת החפץ בדירת בית אלא בחצר, מ"מ לא מקרי כלים ששבתו בחצר, ואפשר דהאיסור לחצר לוי, הוא ג"כ מחמת ראובן ולא מחמת שמעון, ויש להסתפק בחצרו של שמעון מפסקת בין ב' חצרות של ראובן, אי מותר להוציא מחצרו של שמעון כלים ששבתו בבית ראובן לחצרו של ראובן, ולענין להחזיר מחצרו של שמעון לחצרו של ראובן נראה דאסור דכיון דב' החצרות הן רשויות חלוקות לענין כלים ששבתו בבית, אסור הכנסה והוצאה, ואם החזיר מחצרו של שמעון לחצרו של ראובן, אסור אח"כ להביאן לבית, דלא גרע ממי גשמים, ואסור להוציאן לחצר שמעון דלא גרע מאילו הוציאן דרך מלבוש לחצר ופשטן.