סימן סו (ב)
עריכהא) עירובין ט' א' ורבא אמר בין לחיים נמי מותר כו', נראה דהא דאיפלגו רב ור"ח ור"י ושמואל ורשב"ר ור"ל, לעיל ח' ב' בקורה, היינו נמי בפתוח לכרמלית, א"נ במשך הקורה לפנים עד שנשאר מחודו הפנימי עד סוף המבוי ד"ט דהיינו נמי פתוח לכרמלית, והלכך אין להתיר מטעם מקום פטור, אלא דלהמתירין הקורה מתיר בחודו החיצון כדאמר שם בגמ', ולהאוסרין חודו הפנימי מתיר, אבל בפתוח לרה"ר ולא נשתייר ד"ט מחוד הפנימי ולחוץ לכו"ע שרי מחמת שהוא מקום פטור, וכ"ז בקורה אבל בלחי לכו"ע בין הלחיים אסור כדאמר ר"ח שם, והיינו דוקא מצד עיקר ההיתר של הלחי שאינו אלא מחודו הפנימי, אבל בפתוח לרה"ר ואין בו ד', שרי מצד שהנשאר הוא מקום פטור, והנה קיי"ל כרבא, ונמצא דתחת הקורה לעולם מותר, ובין הלחיים אם אין בהן ד' ופתוח לרה"ר שרי, ואם פתוח לכרמלית אסור, וזה דעת הראב"ד.
ב) והרמב"ם ז"ל אוסר גם תחת הקורה בפתוח לכרמלית, וע"כ צ"ל דלרבא אין חילוק בין קורה ללחי, והא דשרו רב ור"ח ור"י לעיל תחת הקורה טעמיהו משום שאין במקום הזה דע"ד והוי מקום פטור, ודלא כדהוי מפרש פלוגתיהו לעיל, ופליג נמי אדר"ח לעיל דאמר הכל מודים בבין הלחיים, ומיירו בפתוח לרה"ר וצ"ל דסברת האוסרין כאביי משום שאין גבוה ג', ולא נחלקו אביי ורבא אלא אליבא דרב ור"י המתירין תחת הקורה, דלאביי טעמם משום דחודו החיצון מתיר, ובזה מחלקינן דלחי שאני, ולרבא גם בקורה חודו הפנימי מתיר, אלא דשרו משום שאין שם דע"ד, וקיי"ל כרבא, והלכך אין חילוק בין לחי וקורה, אמנם תמוה מאד מסוגיא ערוכה שבת ט' א', דאמר במבוי שהכשירו בקורה וקירויו כלפי פנים כו', והתם ע"כ ברחב עובי הפתח ד' דאל"כ אף בקירויו כלפי חוץ ואפי' בכלו מקורה נמי וכמש"כ רש"י ותו' שם, ואפ"ה פתח פתוח כלפנים, ומותר תחת הקורה ועיקר מלתא דאחרים א"א לפרש בקורה כמו בלחי, דממ"נ אי בפתוח לרה"ר, ואין בו דע"ד, גם בנעול מותר, בין בלחי ובין בקורה, ואי בפתוח לכרמלית, גם בפתח פתוח אסור, ובלחי דאית בו ד', גם בפתוח לרה"ר אסור, ובקורה דאית בו ד' גם בנעול מותר, ומבואר בהדיא דהא דאמר רב תוך הפתח צריך לחי כו' היינו במבוי המתוקן בלחי, אבל במתוקן בקורה שרי, וכמש"כ כל הראשונים ז"ל בסוגיא שם, וא"כ ע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם שפסק כהאוסרין תחת הקורה לעיל ח' ב', ודלא כרב ור"י, אלא דבפתוח לרה"ר, שרי מטעם מקום פטור, וסוגיא דשבת רב קאמר לה, ואנן מפרשינן מלתא דאחרים כר"א שם באיסקופת בית, אלא שצ"ע כיון דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא וכן ר"י ורשב"ל, למה פסק כשמואל.
ג) ובס' ק"נ בשבת שם, כ' לישב דעת הרמב"ם ע"פ פי' הרז"ה דבפתח פתוח במקצת הקירוי נמשך האיסקופא כלה כלפנים, ודין זה הוא דוקא בפתוח, ובקורה, אבל בנעול, או בפתוח והותר בלחי, מה שלחוץ אסור, ולעולם בפתוח לרה"ר מיירי, ודברים אלו צע"ג, דאין דברי הרז"ה אלא אי קורה מתיר את שלו, אבל אי גם בקורה אמרינן דחודו הפנימי מתיר, רק בפתוח לרה"ר שרי מחמת מקום פטור, ודאי לא שייך המשכה אדרבה כיון דאיכא ד' שהוא בדין כרמלית, היינו פתוח לכרמלית, ואין כאן היתרא דמקום פטור, גם המבואר בהמשך דברי הק"נ דתחת הקורה וכן נגד הלחי שרי אף בפתח נעול אף דעובי פתחו ד', בפתוח לרה"ר, אינו לפי האמור אלא הכל אסור דהיינו פתוח לכרמלית.
ד) והרמב"ן ז"ל במלחמות כ' לפרש דעת הרי"ף, דבאמת לרבא בין לחיים שרי מטעם חודו החיצון מתיר כמו בקורה, והא דקאמר מנא אמינא לה כו' אינו אלא ראי' דע"כ ר"י גם בין הלחיים קאי היכי דפתוח לרה"ר ואין בו ד', אבל מדלא מפליג ע"כ קורה ולחי חד דינא להו, ופליג אדר"ח דאמר הכל מודים כו', ואביי פליג דגם בפתוח לרה"ר ואין בו ד', אין להתיר מטעם מ"פ, ולפ"ז הא דקאמר דבפתוח לכרמלית אמרינן מצא מא"מ וניעור אינו רק לצירוף שיעור ד', אלא לעיקר תיקון לחי וקורה, דבפתוח לרה"ר הקורה והלחי מתירין מחוד החיצון שתחת הקורה ובין הלחיים נטפל לפנים, אבל בפתוח לכרמלית, אינן מתירין אלא מחוד הפנימי, ותחת הקורה ובין לחיים נטפל לכרמלית, והא דאמר ח' ב' בטעם המתירין תחת הקורה משום חוד החיצון מתיר, הוא בפתוח לרה"ר, ולפ"ז יש לפרש סוגיא דשבת בפתוח לרה"ר, ובפתח פתוח שרי תחת הקורה, משום דחוד החיצון מתיר, וגם חציו שאינו מקורה שרי מטעם מקום פטור, דכיון דחוד החיצון מתיר אינו נשאר עוד ד', והכא לא שייך צירוף ד' שיעשה כרמלית, כיון דאין ההיתר משום שאין בו ד', אלא משום חוד החיצון מתיר, ואע"ג דאי נשאר ד' מחודו החיצון של קורה ולחוץ נראה דאסור גם תחת הקורה כדין פתוח לכרמלית, מ"מ כיון דכי אמרינן חוד החיצון מתיר אין כאן עוד ד' ואין כאן עוד כרמלית בין המבוי לרה"ר, שפיר אמרינן דחוד החיצון מתיר.
ה) וכ"ז כתבנו ע"פ דעת הרמב"ם ולדעת המ"מ זהו גם דעת הרי"ף, אבל הרמב"ן גופי' לא ס"ל הכי אלא דוקא בלחי מחלקינן בין פתוח לרה"ר לפתוח לכרמלית אבל בקורה בכל גוני שרי אף לרבא, כ"ה בהדיא במלחמות בסוגיא דשבת שם, ומשמע שפי' כן דעת הרי"ף וזהו כדעת הרא"ש בדעת הרי"ף, איברא צריך טעם לחלק בין לחי לקורה, וסוגיא דשבת מכרעת כדעת הרמב"ן, דאל"כ מש"ל גם במבוי שהכשירו בלחי ובכה"ג דמוקי לה בקורה, ועוד אי הנך דשרו בתחת הקורה בפתוח לרה"ר דוקא מ"ט דמאן דאסרי, תשתרי מחמת מקום פטור, וע"כ צ"ל כאביי משום שאינו גבוה ג', ותקשה לרבא, דבסברא זו לא פליגי גם רב ור"ח ור"י, אלא דשרו משום חודו החיצון מתיר, וכיון שלפי' הרמב"ן מוכרע דלא כהרמב"ם ע"כ שפי' הרמב"ם בסוגין דלא כהרמב"ן, אמנם יש לעי' גם לפי' הרמב"ן למה לי' לרב לדחוקי דוקא במבוי ובקורה הא מש"ל גם בלחי ובפסי חצר, ולחי קצר מהפתח, ופתוח לרה"ר, והלכך פ"פ כלפנים כל עובי הפתח מה שכנגד הלחי משום דחודו החיצון מתיר, והשאר משום מקום פטור, ופתח נעול כלחוץ, וצ"ל דבעי לשנוי' אף בפתוח לכרמלית, דהא לא מפליג, ובפתוח לכרמלית לא מש"ל אלא בקורה, מיהו אכתי איכא נפקותא דבפתוח לרה"ר ופ"פ מותר אף אותו המקצת שאינו מקורה, ובפתוח לכרמלית אינו מותר רק תחת הקורה, [כ"ז לרב דאית לי' עירובין ז' ב', ח' א', דנראה מבחוץ לא הוי לחי, אבל למאי דקי"ל דהוי לחי, בלחי קצר אפי' פתח נעול מותר, דעיקר לחי הוא הגימום שאחורי הלחי לראש המבוי].
ו) ומיהו הרמב"ן ז"ל כ' במלחמות דלא בעי לאוקמי בפתוח לרה"ר, דא"ה אפי' בפתח נעול נמי יעו"ש וצ"ל דלא בעי לאוקמי' בלחי שקצר מעובי הפתח, שאין דרך לעשות לחי כלל שעובי הפתח הוא במקום לחי, וקירוי י"ל שלא נעשה להיתרא דמבוי, אלא לצורך אחר, אבל ז"א דהא אין זה קורה כמבואר בשו"ע סי' שס"ג סעי' ט"ו, וצ"ע, ומיהו לפי' הרמב"ן מיירי גם במסקנה דוקא בכרמלית, דבאמת מיירי דאיכא עובי הדפנות ופתוח לרה"ר לעולם מותר אפי' פ"נ מחמת הלחיים, אלא בפתוח לכרמלית אין היתר לבין הלחיים רק ע"י הקורה, ולק"מ לפי' הרמב"ן.
ז) שבת ט' א' תוד"ה אע"ג כו' אפ"ה כיון שהפ"פ בטל אותו עובי כו' נראה דבין הלחיים ובין פסי חצר וכן בין פצימי פתח במקום דאיכא צוה"פ, וכן בין עובי הכתלים אי איכא עומ"ר, הכל דין אחד להם, שהרי לעולם המקום ההוא הוא פרוץ במלאו ואילו נמשך ד"א עובי החומה ודאי אסור, ולא היו דנין בזה, אלא כיון שהוא פחות מד"א והוי עלי' תורת לחי י"ל שהוא מתאחד עם כל המבוי וחוד החיצון יעשה מחיצה או היכר לכלו, וזהו כונת תו' לפרש פשוטי הדברים שמחלק בין פתוח לנעול דהיינו דבפתוח נידון כחד ולא בנעול, אבל אין כונתם להתיר עובי הפתח אף אם חודו הפנימי עושה ההיתר, שהוא בטל לגבי מבוי, שא"כ אף אם העמיד הלחי באמצע מבוי כל שלא השאיר ד' אמות לצד הפתח מותר, וזה לא נסתפקו בגמ' בשום מקום, ולמה להו להתו' לחדש בכגון זה, אלא שכונתם שגם בחצר ובית הניתרין בפסין אמרינן דחוד החיצון הוי מחיצה, ולפ"ז באמת היה לי' להקשות א"כ אפי' נעול נמי, דהא כל דאיכא ד' לא מהני פתח נעול כמש"כ תו' ד"ה אמר אבל כלפי חוץ אפי' נעול כו', אלא האמת קפריך דאפי' פתוח אסור, אבל למאי דבעי למימר בלית בי' ד' שפיר הו"ל להקשות דא"כ אפי' נעול בפתוח לרה"ר, דבפשיטות יש לאוקמה בפתוח לרה"ר כדי לפרש פ"פ כלפנים, וזהו כונת תו' ד"ה תוך בסוה"ד, ודברי מהרש"א בד"ה פרש"י בסוה"ד, ובד"ה בא"ד, לא נתחוורו אצלי.
ח) שם בתו' ולאו דוקא כלחוץ דהא רה"י גמורה היא כו' כ' מהרש"א בתוד"ה תוך, דדוקא באית בתוך הפתח ד' אבל בלית בי' ד' ופתח נעול הוי מקום פטור ומותר להוציא לרה"ר, ונראה דלעולם אסור להוציא לרה"ר ויש בזה חיוב חטאת אף בפתח נעול, שהרי מבואר בסוגין דאי הוי תקרת ד"ט אין נעילת הדלת מבטל מחיצתא, שהרי היא כנתן כלי שאין מבטל מחיצתא כיון שעשוי' לפתוח ולנעול, וא"כ לענין דאוריתא דסגי בג' מחיצות אין הדלת מבטל מחיצתא, אף שלא נשאר ד' חוץ לדלת בשעת נעילה.
ט) שם בגמ' הכא באיסקופת מבוי כו' נראה דהשתא מתוקמא בפתוח לרה"ר, ופתח פתוח, כל האיסקופה כלפנים משום שלא נשאר ד' מחוד החיצון של הקורה ולחוץ, ופ"נ הכל אסור, אבל פתוח לכרמלית לעולם אינו מותר אלא תחת הקורה, והא דכ' תו' בד"ה אמר כו' ודוקא נקט כו' דבכלה מקורה כו' דסתם איסקופה כו' היינו בפתוח לכרמלית דבפתוח לרה"ר, אף באין בה ד' מותרת אף בפתח נעול, וכ' הרז"ה דבפ"פ גם המגולה אסור {א"ה, כמדומה דצ"ל גם המגולה מותר} ולשונו משמע קצת אף אם מקצת האיסקופה חוץ לכותלי המבוי, אבל ז"א נראה כלל, וע"כ חוץ לתיקון המבוי קאמר וכ"מ בר"ן בהעתקת דבריו, ונראה דכונת הרז"ה דוקא בפחות מד"ט, דאל"כ אין שיעור להאי המשכה, ואין סברא כלל להתיר עד ד"א, והנה הרז"ה לשיטתו שפסק דבין הלחיים אסור, ואף בפתוח לרה"ר, ואין בהן ד', כאביי עירובין ט' א', והלכך אין דין מקום פטור מעיקר הדין באין גבוה ג', והיה בדין שחוץ לקורה אסור אף בפתוח לרה"ר, ובזה חידש לן הרז"ה דבקורה המתיר מותר גם חוצה לה בפחות מד', ואפשר דאף בפתוח לכרמלית דלאביי לית לי' הא דמצא מין את מינו וניעור, אבל לשיטת ש"פ, בפתוח לרה"ר אין צריך המשכה אלא מותר מחמת דין מקום פטור, ובפתוח לכרמלית יש לאסור, אבל מדברי הר"ן ז"ל דקם לי' בשיטת תו' כרבא עירובין ט' א', דבין הלחיים בפתוח לרה"ר מותר, והעתיק דברי הרז"ה שחולק על רש"י, משמע דס"ל דאף בפתוח לכרמלית מותר מה שחוץ לקורה באין שם ד', ועיקר הטעם מ"ש חוץ לקורה מבין לחיים לא ידענא.
י) שם תוד"ה אמר, אבל כלפי חוץ אפי' נעול כו' דקסבר רב כו' אע"ג דאין שייך קורה אלא במבוי שבתים וחצרות פתוחין לתוכו הכא מצטרף עם כל המבוי וכמש"כ תו' עירובין ט' א' ד"ה תוך, ואף דלת נעול אינו מבדילן, והיינו נמי דפתח פתוח אע"ג דהאי מבוי א"צ לקורה וכמש"כ בתחלת דבריהם, ואף דקורה לא מהני אלא א"כ עשאה להתיר כדאיתא בשו"ע שס"ג סעי' ט"ו, חשיב כחד מבוי והרי נעשה להיתר מבוי, ומש"כ והוי כאילו מקורה ד"ט היינו כאילו הקורה יש לו חלל ד"ט המתירן, ודברי מהרש"א ז"ל שהעמיס בכונתן דברי הרז"ה צ"ע, ובפשוטו נראה דהתו' לא ס"ל כהרז"ה בפתוח לכרמלית.
יא)י) שם רש"י ד"ה פתח, ולהכי לא אוקמא באיסקופת בית כו' יש לתמוה, וכי מה יועיל קורה בבית הרי אין קורה מתרת אלא במבוי שבתים וחצרות פתוחין לתוכו, ובאמת נטו הראשונים ז"ל מה"ט מדברי רש"י ז"ל אלו, יעוין בתו' ורא"ש ור"ן והרז"ה, ואולי דעת רש"י כיון שצוה"פ מועיל בבית יש לצוה"פ דין קורה דמותר להשתמש תחתיו, אע"ג שהוא די בכל שהו וגם הוא משום מחיצה, אבל דעת הראשונים ז"ל דאסור להשתמש תחת צוה"פ כמו בין הלחיים, [עי' לקמן סי' ג' ס"ק כ"ב].
יב)י) שם רש"י ד"ה באיסקופת, דאילו תקרה שיש בה ד' כו' והרז"ה כ' דאם הדלת באמצעיתו ופ"נ מבטל אף תקרת ד' ור"א רבותא קמ"ל דמצטרף ב' קורות, ומסתימת שאר הראשונים ז"ל משמע דס"ל כפשטא דסוגיא שהוא כפרש"י.
יג) ואע"ג דתוך הפתח של בית אסור בפתוח לכרמלית מ"מ אם הדלת באמצעיתו נראה דמה שבפנים מותר שהדלת חשיב כמחיצה אף בזמן שהוא פתוח אף אם הוא באופן שאין בו משום פס ד' משום שאין בעובי הדלת ד', [עי' לק' סי' ג' ס"ק כ"א] ונמצינו למידין: א) אם עובי תוך הפתח ד"ט והתקרה שעל גבן ע"פ כל הרחב, הוא רה"י, ומותר להוציא מן הבית לשם ולהכניס משם, בין שהדלת בפנים ובין שהוא באמצעיתו, ומותר אף מן הדלת ולחוץ אף שהוא נעול, בין בפתוח לרה"ר ובין לכרמלית, ואסור להוציא משם לרה"ר או לכרמלית בכל הני גוני, ואם הוציא משם לרה"ר חייב חטאת. ב) היה עובי תוך הפתח ד', ואין מקורה כלה או שאין קירוי כלל, אם הדלת בפנים, הרי הוא רה"י מה"ת, ומדרבנן כרמלית, ואסור מקום הזה בין עם הבית ובין עם רה"ר, ומותר עם הכרמלית, ואם הדלת באמצעיתו בין שהוא פתוח ובין שהוא נעול, מה"ת רה"י אף חוץ לדלת, ולענין איסור דרבנן, יש חילוק שאם פתוח לרה"ר, מותר להכניס משם לבית ומבית לשם, בין שהפ"פ ובין שהוא נעול, ואסור להכניס מרה"ר לשם ומשם לרה"ר, ואם פתוח לכרמלית, הוי איפכא דאותו מקום שחוץ לדלת מותר עם הכרמלית, ואסור עם הבית, בין שהפ"פ ובין נעול, ומה שמן הדלת ולפנים לעולם כלפנים אף בפתוח לכרמלית. ג) וכן הדין אם אין כל עובי תוך הפתח ד'. ד) ואם איסקופה גבוה י' לצד רה"ר בין בפתוח לרה"ר ובין לכרמלית ואף אם אין ברחב תוך הפתח ד' והפתח נעול, הוא כלפנים. ה) ואם עשה ב' פסין או פס ד', לאותו תוך הפתח, בסופו לצד רה"ר, בזמן שהפ"פ לעולם הוא כלפנים מחוד הפנימי של הפס ולפנים בין בפתוח לרה"ר ובין לכרמלית, ובין דאיתא מחוד הפס עד מקום הדלת ד' ובין דלית בו ד', ואם הפ"נ, אם יש מחוד הפנימי עד הדלת ד' הוא כלפנים, ואם אין שם ד', הרי דין תוך הפתח כדינו בלא הפסין, ובזמן שהפ"פ ופתוח לרה"ר מותר גם נגד הפס, ואף אם נשאר עוד מתוך הפתח מחודו החיצון ולחוץ כל שאין מחודו הפנימי ולחוץ ד"ט הכל כלפנים, וכן הדין במבוי שהעמיד לחי אחר להתיר תוך הפתח, [ולמאי דקי"ל דנראה מבחוץ הוי פס ולחי, אם נשאר מן הכותל חוץ ללחי וחוץ לפס, נעשה הגימום עיקר הלחי, וכל הדינין ישובו לפי הלחי של הגימום]. ו) וכן במבוי שעשה קורה לאותו תוך הפתח נוהג כל הדינין האלו, אלא שחוד החיצון של הקורה הוא כחודו הפנימי של לחי, בין בפתוח לרה"ר ובין לכרמלית, ולדעת הרמב"ם והשו"ע דין הקורה כדין הלחי, ויש לחשוב מחוד הפנימי, ולדעת הרמב"ן המובא בס"ק ד' בלחי יש חילוק אי פתוח לרה"ר יש לחשוב מחוד החיצון, ואי פתוח לכרמלית יש לחשוב מחוד הפנימי, ובקורה לעולם חשבינן מחוד החיצון אף בפתוח לכרמלית.
יד) כ' המ"א סי' שמ"ו ס"ק ד', דבפתח מבוי והקורה לצד חוץ אם יש ד' משפת הקורה עד הדלת מותר, ואם פתח פתוח אף כשאין ד' מותר, והנה בפשוטו נראה שכונתו משפת החיצונה של הקורה, וא"כ דבריו נגד סתימת השו"ע סי' שס"ה ס"ד דבפתוח לכרמלית אסור תחת הקורה, ומדברי המ"א משמע דגם תחת הקורה מותר באיכא ד', בין שהפ"פ ובין שהוא נעול, ובלית בי' ד' והפ"פ, ואין לומר דהמ"א מיירי בפתוח לרשות הרבים, דאם כן בפתח נעול ולית בי' ד' נמי מותר, כן הק' בבה"ל, ובאמת בפתוח לרה"ר ואית בי' ד' גרע דאם פ"נ אסור כיון דאין ד' משפת הפנימי של קורה עד הדלת בטל לי' קורה ומצטרף תחת הקורה עם ג"ט שבינו לדלת והוי ד"ט, והוי כרמלית, וכן בפתוח לכרמלית ואית בי' ד' ופ"נ אסור אף ג"ט שבין הקורה לדלת, דכל שאין ד' משפת הקורה הפנימי לדלת ד"ט ופ"נ אין כאן קורה, דכיון דאסרינן תחת הקורה בפתוח לכרמלית ע"כ ס"ל חוד הפנימי מתיר, והא דשרינן בפתוח לרה"ר הוא מדין מקום שאין בו דע"ד מותר לבני רה"י ובני רה"ר לכתף, אבל כל שמוצא מינו מצטרף אליו והוי כרמלית והרמב"ם ע"כ לא ס"ל כהרמב"ן, בסק"ד, לאסור כרמלית ולהתיר רה"ר אף בלחי רחב ד', וכמש"נ לעיל טעמו, ולפרש דלהרמב"ם גם בקורה כן, דע"כ ז"א כדמוכח סוגיא דבשבת ט' א' דלהרמב"ן ע"כ התם בפתוח לכרמלית ואפ"ה תחת הקורה מותר, וכמש"כ סק"ו, ודברי המ"א מבוארין לעיקר החילוק בין פ"פ לנעול ואית בי' ד' ולית בי' ד', אלא שלדעת השו"ע תלוי הכל אם יש ד' משפת הפנימי עד הדלת, ולדעת ש"פ משפת החיצונה.
טו) שו"ע שס"ה סעי' ד', מותר כו' וה"מ בפתוח לרה"ר כו' וכ' במ"ב בבה"ל ואז מותר אף אם יש דלת נעול, ודוקא בדליכא ד"ט מהדלת עד רה"ר אבל אי איכא ד"ט, ופ"נ, אסור מן הדלת ולחוץ, ואי איכא ד"ט מן חוד הקורה הפנימי עד הדלת אף בפ"נ הכל מותר, וכן בפתוח לכרמלית ופ"נ וליכא ד' מחוד הפנימי עד הדלת, אסור חוץ לדלת, כ"ז לדעת השו"ע, אבל לעיקר דינא נראין דברי האחרונים ז"ל דדעת רה"פ כהראב"ד, ועיקר הכרעת הב"י משום דעת הרא"ש כהרמב"ם, ואינו מבואר בהדיא ברא"ש, מיהו מפרש"י ותו' והרא"ש שכ' בבה"ל שם ד"ה בין דמוכח דס"ל כהראב"ד, למש"כ לעיל ס"ק ב' דגם הרמב"ם מודה דהמתירין תחת הקורה עירובין ח' ב', היינו אף בפתוח לכרמלית, אין ראי' מסוגיא דשבת דהתם רב הוא דקאמר לה והוא מן המתירין תחת הקורה, מיהו מדברי הרמב"ן שם מבואר כהראב"ד, וכ"מ שם בר"ן, ומש"כ במ"ב שם ס"ק כ"ה לענין לחי רחב ד', אינו לפי דעת השו"ע למש"כ ס"ק ה' דהרמב"ם ודאי לא ס"ל כהרמב"ן.
טז) כ' המרדכי פ"ק דשבת מהכא שמעינן כו' דמותר ליקח המפתח כו' כיון דאין המשקוף בולט ד"ט לרה"ר הוי כרה"ר כו' שהרי מה שיש מן הפתח ולפנים רה"י גמור הוא, ולכאורה הכונה להוציא מרה"ר לתוך הפתח, ותוך הפתח אין בו ד', ולפי מש"כ ס"ק ח', רה"י גמור הוא מה"ת אף בפ"נ, ואדרבה ממנו ולפנים מותר, כמש"נ בדברי תו' שבת ט' א' ד"ה תוך, ואם כונת המרדכי לדידן דלית לן רה"ר אלא כרמלית ניחא, שאותו תוך הפתח שאין בו ד' מותר עם הכרמלית ואסור עם הבית כמש"נ בתו' שם וד"ה אע"ג, ובהגה' מרדכי שם כתוב פ"נ כלחוץ כל מה שחוץ לפתח כלפניו וכגון דאיכא פחות מד' דאי הוי ד' הוי כרה"י דאורייתא דאית לי' ג' מחיצות, עכ"ל, ואי קאי ג"כ בפתוח לכרמלית, צ"ל דהא דכ' דבד' הוי רה"י היינו ע"י המשקוף הרחב ד' ולענין טלטול קאמר, ולשונו לא משמע הכי, ואף אם נפרש כדעת מהרש"א בסק"ח, דפחות מד' ופ"נ לא הוי רה"י מה"ת, מ"מ רה"ר לא הוי ומקום פטור הוא ומותר בין עם רה"ר ובין עם הבית, וצ"ע. וכתוב עוד שם בשם הראבי"ה בדין איסקופה ומבואר שאם אין תקרת ד"ט מותר מן הדין להוציא משם לרה"ר ולא לפנים, ואין זה אלא בפתוח לכרמלית וכ"כ הגר"א בשו"ע שמ"ו סעי' ג' בהגה' שהועתק דין זה של המרדכי, שאין טעם לאסור מן האיסקופה לבית אלא בפתוח לכרמלית, ואז אוסר המרדכי אף באיכא תקרת ד' משום דזימנין דאין בו ד' ולאו אדעתי', אבל בפתוח לרה"ר הוי רה"י מה"ת לדעת תו' ומותר עם הבית משום שאין בו ד', ולדעת הרמב"ם שאין ג' מחיצות רה"י מדאוריתא, הוי מקום פטור יעו"ש, מיהו אין הכרע מדברי הגר"א אם גם בפ"נ הוי רה"י מה"ת לדעת תו' דהכא כשמכניס הפתח פתוח ובכה"ג ודאי הוי רה"י מה"ת, שהרי פתח פתוח נידון כחד אף לענין היתר לחי במבוי, כש"כ שאין הדלת מבטלת מחיצות גמורות בזמן שהיא פתוחה, ועי' סק"ח.
יז) בב"י סי' שס"ה כ' בשם הסמ"ג וסמ"ק לאסור תחת תקרת ד' בפתוח לכרמלית, ומותר בפתוח לרה"ר ובקורה בכל ענין אסור, והדברים תמוהים מאד, הלא עיקר החילוק בין רה"ר לכרמלית היא באין בו ד' וכדאמר טעמא בעירובין ט' א', ותחת הקורה שהוא טפח בפתוח מיהת לרה"ר ודאי שרי כדאמר לי' ר"י פוק תני לברא, ורבא אית לי' אף בלחי וכש"כ קורה כמבואר בסוגיא שם, וכן מבואר בדברי תו' שבת ט' א' דכל שהמבוי ניתר ולא נשאר בלא תיקון רק פחות מד' סמוך לפתחו מותר בפתוח לרה"ר כסברת רבא שם, ולדעת הרמב"ן דבין הלחיים מותר בפתוח לרה"ר אף באית בהו ד' ע"כ ברייתא דאחרים בשבת שם בפתוח לכרמלית בין לאוקימתא דרב ובין לאוקימתא דר"א, דבפתוח לרה"ר גם בפ"נ מותר בין דאית בי' ד' ובין דלית בי' ד', ומבואר באוקימתא דר"א דתחת תקרת ד' מותר אף בפתוח לכרמלית, מיהו הני דאוסרין תחת הקורה בפתוח לכרמלית ע"כ לית להו לדברי הרמב"ן כמש"נ סק"ה, ואיכא לאוקמא ההיא דר"א בפתוח לרה"ר ואיכא ד"ט מן הדלת ולחוץ, ודברי הסמ"ג והסמ"ק י"ל דעיקרא דמלתא נקטו דקורה הוא משום היכר אבל בתקרת ד"ט אמרינן פי תקרה, ובזה אין להסתפק שמותר תחתיו, ונ"מ שמותר אף בפתוח לכרמלית, ואפשר שלזה כיון הב"י להוכיח מדברי הרשב"א שע"כ כונת הסמ"ג ג"כ הכי ולא כדמשמע לכאורה.
יח) במ"ב סי' שס"ה ס"ד בבה"ל ד"ה מפני, נסתפק אי מותר להוציא מבין הלחיים לכרמלית והוא מבואר בתו' שבת ט' א' ד"ה אע"ג דמותר, דהתם בבין עובי הפתח קיימינן שהן פסין לבית וחצר וכדפריך בגמ' מדין תוך הפתח ועי' במ"ב שמ"ו ס"ג בבה"ל ד"ה ומותר שהביאם.