סימן סב
עריכהשבת ג' א' עקירת גופו כעקירת חפץ, ע' בק"נ שפי' דברי הרא"ש דאם הוציא ידו מלאה לחוץ והניח החפץ פטור שאין כאן עקירה ולא אמרו אלא עקירת גופו חשיבא עקירה ולא עקירת ידו, ולפ"ז אף אם עקר בעה"ב החפץ ונפש, ואח"כ הוציא והניח פטור, שבטלה עקירה ראשונה ומיהו אי עקר והוציא לא חשיבא הנחת גופו כהנחת חפץ כיון דעסק בהוצאת החפץ, ומיהו קשה לפי' הק"נ גם בהוציא ידו ואח"כ הוציא גופו יפטור כיון דבשעה שהוציא החפץ אין כאן עקירה וכי יצא בגופו גמר הנחה אבל אכתי אין כאן עקירה, וכן בהוציא גופו תחילה ואח"כ ידו המלאה אין כאן עקירה ואין כאן הנחה [וכן בעני שנטל מבעה"ב והוציא, נימא דאין כאן הנחה כיון דהגוף היה מונח מקודם והנחת היד לא חשיבא הנחה, ובזה י"ל לדעת הק"נ דהבאת היד במקום הגוף חשיבא הנחה אבל פשיטת היד לא חשיבא עקירה] אבל נראה דפשט ידו מלאה חשיבא התחלת עקירת החפץ, ואע"ג דאגד גוף שמי' אגד ולא נגמרה עקירה מ"מ לכי מנח לי' נגמרה עקירתו והנחתו ומחשבא הוצאה [ואף באגד כלי הדין כן הוציא דלעת ארוכה לרה"ר וראשה השני עדיין בידו ברה"י ובדרך הוצאתו שברה והניח חציה השבור ברה"ר חשיב הנחה אע"ג דבהיותה ברה"ר עדיין היתה אגדה בפנים וד"ז מפורש בגמ' צ"ו ב' בניסכא בתרא] וכונת הרא"ש דפשיטת יד קדם שהניח לא חשיבא עקירה והזכיר עקירה משום דכאן אי חשיב עקירה חשיב הנחה ואי לא חשיב הנחה לא חשיב עקירה ונקט לשון הגמ' עקירת גופו, ורהיטת לשון הרא"ש מבואר כן ואילו היה מחדש דינו של הק"נ הוי מפרש לי' בהדיא ולא היה סותמו, ועי' לקמן קנ"ג ב' תוד"ה סוף, ולדעת הק"נ הרי יכול להושיט כיסו לביתו ואין כאן רק הנחה, אלא ודאי התו' לא ס"ל כן.
ג' א' עקירת גופו כעקירת חפץ דמי. בהוציא בתוך כלי לא מבעיא לי' דהא מוציא פחות מכשיעור בכלי פטור על הכלי, ואי הוציא כשיעור נמי חיובו על האוכלין ולא על הכלי, ומ"מ חשיב עקירה באוכלין דהתם כלי ואוכלין חד הוצאה היא, וכן תינוק חי וכיס תלוי לי' בצוארו לקמן קמ"א ב', אבל הכא עקירת הגוף הילוך הוא ולא הוצאה ומ"מ דוקא עקירה קמבעיא לי' דאין זה מלאכה כתכונתה שלא עקר החפץ אלא גרם לי' שיצא, אבל אם עקר החפץ ועקר גופו אע"ג דהעברה מרשות לרשות דרך הילוך הוא חייב, דאל"כ גם עקר חפץ והוציאו בידו והניחו יפטור.
ג) שם ב' תוד"ה היה, חייב משום עקירה ראשונה. אע"ג דלגבי אחרינא ודאי חשיב הנחת גופו כהנחת חפץ כדתנן או שנטל מתוכה והוציא חייב וכמש"כ מהרש"א מ"מ כשלא עקר החפץ מידו אלא הוציא גופו כיון דלא חשיב עקירת הגוף כעקירת חפץ לא חשיב הנחת הגוף כהפסק במלאכתו כמו בהוציא ידו לדידן דאע"ג דשהה החפץ בידו לא נתבטלה עקירה ראשונה וחשיבא מלאכה בב"א, ואפי' לדעת רשב"א בת"י דבהנחה לא מבעיא לי' מ"מ הכא לענין ביטול עקירה ראשונה כל שאין כאן עקירה חדשה חייב משום ראשונה, והא שדקדקו תו' כאן ולא דקדקו בעיקר האיבעיא דלמה נקט הטעינו חברו דע"כ מיירי דהטעינו כשהוא עומד דאי הטעינו כשהוא מהלך אין כאן עקירת הגוף, וא"כ גם כשהטעין לעצמו בטלה עקירה ראשונה דהתם י"ל שהתחיל להלוך תכף שהטעינו ומה שעמד להטעינו הוי עמידה לכתף.
ד) ה' ב' עמד לפוש פטור. נראה דהאי לפוש רבותא הוא כש"כ עמד לדבר עם חברו וכיו"ב אבל לפוש הו"א כיון דנופש להחליף כח למשאו כלכתף דמי קמ"ל, ויש להסתפק עמד לכתף ועקר חברו מידו והוציא מהו מי חשיב לגבי עקירת חפץ כמונח או לא, עוד יש להסתפק אי הניח החפץ לארץ לצורך כיתוף אי חשיב הנחה, ומדברי תו' לק' ח' ב' ד"ה לא, משמע דגם בהנחת חפץ לכתף תוך ד"א חייב, וזירזא דקני לא חשיב לכתף רק לפוש א"נ חשיב לכתף מ"מ אין עיקר הוצאה לקבוע עצמו לכתף בכל פסיעה והלכך אין זה עיקר הוצאה והר"מ פי"ג הי"א כתב דאין זה עקירה בב"א, ומיהו בהניח לכתף חוץ לד"א ודאי חייב, דכיון דהוריד סמוך לקרקע תוך ג"ט חשיב כמונח אפי' דרך הילוכו כדאמר פ' א' דבמעביר א"צ הנחה ע"ג משהו.
הא דאמר ה' ב' דמעביר ד"א אינו חייב עד שיעמוד ואפי' עמד לכתף לא חשיב עמידה דוקא בחפץ גבוה מן הארץ ג"ט, אבל אם החפץ תוך ג"ט לארץ בין שהיה תוך ג' בכל העברתו בין שהורידו עכשו חשיב הנחה כדאמר פ' א' [ובעירובין צ"ח ב' כתבו תוס' דדוקא בהיה תוך ג"ט בכל העברתו אבל הורידו צריך הנחה ע"ג משהו וברש"י שבת שם ובתו' שם ושם ק' א' לא משמע כן וכן במ"מ פי"ג הט"ז לא משמע כן] וכן בזורק והגיע חוץ לד"א תוך ג"ט או שהיתה כל העברתו תוך ג"ט אע"ג שהחפץ עדיין דרך הילוכו חשיב הנחה לרב חלקי' שבת צ"ז א', אבל לרבא צריך הנחה ע"ג משהו ואפי' אחזתו הרוח, [ולדעת תו' עירובין שם מודה רבא בזורק מתחלה תוך ג"ט] ואפי' מתגלגל על הארץ צריך הנחה לדעת תו' ק' א' ולדעת תו' פ' א' במתגלגל א"צ הנחה לר"י מיהו י"ל דקיי"ל כרבנן דר"י, ומיהו תוך ד"א לא חשיב הנחה לקולא אפי' מתגלגל על הארץ ואין חילוק בין זורק למעביר בין היתה העקירה מלמעלה ואח"כ נפלה על הארץ בין זרק והעביר מתחלה על הארץ כן מבואר בתו' ק' א' ומתנ' שם זרק תוך ד"א ונתגלגל חוץ לד"א פטור בנח משהו או נתגלגל שלא מכחו, [ועי' תו' פסחים פ"ה ב', כתובות ל"א א' ב'] ואין חילוק בין נתגלגל למקום אחר להונח חוץ לד"א ונזכר קדם שהונח, וכבר היה החפץ תוך ג"ט, דלא חשיב מונח ופטור, בזורק דבעי הנחה ע"ג משהו, ומצינו דאמרינן מונח תוך ג"ט למפטר והוא בזרק כורת ח' א' כפאה על פיה שבעה ומחצה פטור ואע"ג דתוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו היינו לחיובא דלא חשיב עדיין הנחה גמורה אבל אי אפשר לחייבו על הנחה שני' דלבוד מקלשא הנחה שני' וכיון דבזמן שבא תוך ג' היתה מקצתה למעלה מי' או שהיתה מונחת ברה"י לפי' תו' שם, אי אפשר לחייבו על הנחה שני' דמתוך ג' לארץ לא חשיב הנחה, ודוקא בהונחה במקומה אבל היתה דרך הלוכה תוך ג' ונתגלגלה למקום אחר ונתהפכה על צדה כיון דאיכא הנחה גמורה במקום האחרון שהרי לא היתה לבוד במקום האחרון בזמן שהיתה מקצתה למעלה מי' שפיר חשיבא הנחה.
ה) עירובין צ"ט א' הא הוציא חייב חטאת. רש"י פי' דאיירי בהוציא למעלה מי' ובתו' לעיל צ"ח א' ד"ה והאמר הקשו דלא הוזכר גג במתני' ופי' כפר"ח וכ"כ שבת ח' ב', ויש לעי' הלא מתנ' אף למטה מי' הוי כמעביר דרך מקום פטור דהא אדם העומד ברה"י וידו ברה"ר העוקר ממנה והכניס ברה"י פטור דכיון דגופו בפנים בתר גופו גרירא וכדמשמע שבת ד' א' דאם זרק לחצר אחרת אינו חייב חטאת, ואין חילוק בין זריקה דידי' לחברו העוקר מידו וזרק, וא"כ העוקר מידו וזרק ד"א פטור דאין כאן עקירה ברה"ר וא"כ כשעקר ברה"ר והעביר ד"א בידו הוי כעובר דרך מקום פטור כמו עוקר חפץ ברה"ר והעביר מקצתו דרך אויר רה"י שהכניס מקצת החפץ ברה"י שהיתה סמוכה לרה"ר בעת העברתו, וזהו דינא דרבא דא"צ שיעבור החפץ ברה"ר ד"א אלא עקירה ברה"ר והנחה ברה"ר במקום רחוק ממקום העקירה ד"א, וכי היכי דלא אכפת לן בעבר למעלה מי' ה"נ לא אכפת לן בעבר ברה"י [ואפשר דכה"ג באמת פטור ולא דמי להעביר למעלה מי' דהתם תחתיו מקום חיוב וכמש"כ תו' שבת ו' א' ד"ה התם, והכא באגד גוף עדיף דכל החפץ ברה"ר ומ"מ אגד הגוף לא גרע מהעבירו למעלה מי'] וה"נ כיון דאגד גוף הוי אגד למעלה מי' {א"ה, כמדומה דצ"ל מג'} לכו"ע וכמש"כ תו' שם צ"ב א' הו"ל כעבר מקצת החפץ ברה"י, ולא דמי למוציא מרה"י לרה"ר דרך הושטת יד דלא חשיב כעבר דרך מקום פטור דהתם אגד הגוף אינו אלא כעוסק במלאכת הוצאה וכי מנח לי' לחפץ גמר הוצאתו אבל העברת ד"א ברה"ר צריך להיות כל המלאכה ברה"ר וכי אגיד לי' לחפץ ברה"י באמצע מלאכתו הו"ל עובר במקום פטור, ואולי דעת רש"י ותו' דאגד גוף לא מחשיב כעובר במק"פ אלא כעוסק לגמור מלאכתו כדאמרינן בהוצאה וצ"ע ואי מפרשינן דבאמת משום אגד הגוף קאמר יש לעי' דלכאורה הכא גרע טפי דבהעביר דרך עליו עקירה והנחה מעליתא עביד אבל הכא כשעקר מבטל תכף רה"ר, ותלי בבעיא דר"י שבת צ"ט ב' בעקירת חפץ ועשית מחיצה וצ"ל דהא דאמר מסייע לרבא ותיובתא דרבא היינו את"ל בבעיא דר"י דחייב, ולפ"ז למה שפסק הר"מ בבעיא דר"י דפטור ה"נ פטור אע"ג דאיתא לדרבא ואם זה דעת הר"מ בפירוש הסוגיא נתישבו דברי הר"מ שפסק כאן אם הוציא פטור, וצ"ע, ועי' תו' שבת ח' א' ד"ה רחבה.
ו) שבת ה' ב' תוד"ה בשלמא, וריב"א מספקא לי' כו', בתו' לקמן ק' א' ד"ה הא, וד"ה אחזתו, מבואר דלר"ח תוך ג' חשיב כמונח בסוף ד"א אע"ג דתוך ד"א לא חשיב כמונח, וכן לרבא במעביר ד"א ברה"ר כדאמר פ' א', מיהו יש לדחות דאיירי בשזרק למעלה מג' והעביר למעלה מג' ואח"כ השפיל תוך ג', אבל בתו' עירובין צ"ח ב' ד"ה נימא, כתבו דבכל הזריקה תוך ג' עדיף ומודה בזה רבא דא"צ הנחה ע"ג משהו, [ודברי תו' שם צ"ע דלמדו ממעביר ולכאורה במעביר אפי' העביר למעלה ואח"כ השפיל ומשום דכל מעביר חשיב כמונח קצת וכדפרש"י פ' א', אבל חילוקם בין כל הזריקה למטה לזרק למעלה אין מובן סברתם ז"ל בחילוק זה ומה ענינו למעביר וצ"ע {א"ה, ע"ל ס"ק כ"ג ד"ה ובתוס'}] ומבואר מדבריהם דאע"ג דלא חשיב כמונח תוך ד' מ"מ חשיב כמונח לחייב, והגרע"א ז"ל הוכיח כן מסוגיא צ"ז ב' דחשיב ר"י עקירה ע"י קלוטה לענין ד"א ברה"ר, מיהו יש לעי' במעביר תוך ג' מחנות לפלטיא דרך סטיו, ואם נימא דחייב דלא אמרינן תוך ג' כמונח לקולא ל"ק קו' הגרע"א דר"י שבת שם תוך ג' איירי למש"כ תו' עירובין שם או במתגלגל איירי למש"כ תו' פ' א' מיהו למש"כ תו' שבת ק' א' דברוצה בהנחתו אית לי' לר"י קכמ"ש עדיין תקשה, ואפשר דספיקו של ריב"א דוקא בקלטו כלב אבל אחזתו רוח משהו חוץ לד"א חשיב הנחה ע"י קלוטה כיון דנפסק כח ההעברה, ולפ"ז י"ל דבעקירה ודאי חשיב עקירה ע"י קלוטה כיון דמנכרא התחלת המלאכה, ומש"כ הגרע"א דיהי' כמונח בהוצאת מקצת חפץ י"ל דלר"ע עיקר שם הוצאה הוא שלוקח חפץ הקלוט ברה"י ומכניסו להיות קלוט ברה"ר זהו הוצאה מרשות לרשות ובהיות החפץ מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ זהו עסק הוצאה ועיקר המלאכה ולא שייך בזה קלוטה ולא נסתפקו רק בד"א דכלו ברשות אחת וי"ל בכל אמה שהוא נמצא במקום הזה וכמונח הוא.
ז) צ"ב א' תוד"ה התם כו', נראה דכיון דאגד גוף שמי' אגד לא מקרי קלוטה ביד כיון דבתר גופא גרירא, וזה כונת תו' לעיל ד' א' ד"ה אבל, ומיהו אי העביר אדם חפץ ב' אמות ברה"ר והניחו ביד בעה"ב הפשוטה לרה"ר וחזר ועקרו וגמר העברת ד"א פטור כיון שהונח החפץ כבר דלענין הנחה למחשב ב' כחות כל הנחה סגי, והגע עצמך אילו סתר מחיצות הבית ונשאר גופו וידו ברשות אחת חשיב הנחה השתא נמי הנחה היא, ורק לענין המוציא לא חשיב הפסק במלאכתו כשגמר ההנחה אח"כ, ולפי האמור לא יתכנו דברי הגרע"א דלכך חייב בעה"ב כשגמר משום דל"א קכמ"ש לקולא, דהא אי הניח אחר בידו חשיב הנחה, אלא כמש"כ, וגם למש"כ לא משום קלוטה מפטר האחר שהניח, אלא דהפסיק כחו.
במש"כ ראשונים ז"ל בדעת רי"ף, נראה דמהא דנותנו על החמור כשהוא מהלך כדאמר קנ"ג ב' מוכח דלא כב"ע דלב"ע עושה החמור העברת ד"א ואיכא מחמר, אם לא דבד"א בעינן עקירה גמורה וכמו שנסתפק ריב"א בתו' ה' ב'.
ח) שם אגד יד לא שמי' אגד אגד כלי שמי' אגד. נראה דאגד יד ואגד כלי לא דמו להדדו דאגד כלי שמי' אגד היינו אפי' מקצתו אבל אגד יד דוקא ברובו ברה"י וידו ברה"ר אבל אם רובו ברה"ר לא שדינן גופו בתר ידו תדע דלא אמרו אלא נטל העני מתוכה אבל הוציא בעה"ב ימינו ונטל העני משמאלו שבתוך הבית העני חייב, וכדאמר עירובין צ"ט א' בתר עקירה אזלינן כו' אע"ג דמקצת הגוף ברה"ר והלכך נטל בעה"ב חפץ ברה"י ויצא לרה"ר אע"ג דהשאיר ידו השני' ברה"י חשיב הנחה ברה"ר והיינו טעמא דאגד כלי טעמו דחשיב כל הקופה כחד חפץ וצריך שיוציאנו כלו, אבל אגד יד אין האדם והחפץ חד שאין הוצאה בגוף האדם אלא בחפצים אלא דידו בתר גופו גרירא ואין יד ברה"ר חשיבא רה"ר, ודוקא ברובו ברה"י, ונראה דקופה העומדת על האיסקופה ועקר חפץ מתוכה ברה"י והניח בתוכה ברה"ר חייב ולא אמרינן אגד כלי שמי' אגד אלא בעקר הקופה והניח הקופה [אבל עקר מידו של בעה"ב הפשוטה לחוץ והביא לפנים פטור וכדמוכח שבת ד' א' דאי זרק בעה"ב חפץ שהוציא לחצר אחרת אינו אלא משום שבות ואין מקום לחלק בין זרק הוא לעקר חברו מידו], ואפי' ת"ל דגם בכה"ג הוי אגד נמי טעמא דחשיב כגוף אחד בשעת הנחה או בשעת עקירה, ונראה דאפי' בקופה שאין לה דפנות ג"ט ואע"ג דביד למטה מג' לא חשיב אגד, ומה"ט נמי בקופה לא מהני חזר והוציאה לרה"ר שכבר נחתה בין עקירה להנחה אבל אגד יד לא חשיב החפץ כמונח בין עקירה והנחה שאין החפץ בתוך היד כמונח כיון שאין היד לא רה"י ולא רה"ר והוי החפץ כמתעסק בהוצאתו לרה"ר עד שיונח, ול"ק קו' הגרע"א ז"ל, [ולא קאימנא כעת בעיון הראוי בשמועות הללו].
ונראה דהוציא תינוק וכיס עליו הוי כהוציא קופה לכל דיניו ולא כאגד גוף.
ט) ד' ב' תוד"ה באילן, וי"ל דברה"ר לא מצי לאוקמי כו', אפשר דבהאי תירוצא ס"ל דאף אם עיקרו רה"ר כגון למטה מג' או רבים מכתפין מ"מ לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו דדוקא לענין חשיבות מקום ד' או לענין ליעשות רה"י י"ל דהנוף כיון דהוא חלק מהעיקר נחשב כגוף א' ונידון אחר רובו והוי כחורי רה"י, אבל ליעשות רה"ר לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו שאין רה"ר אלא מקום רחבת הידים ומעבר לרבים וכל מקום שנחלק מרה"ר ואין לרבים דרכם בו אין זה רה"ר ולא שייך רה"ר ע"י טפילה, ועוד שאין עמוד שמכתפין רבים נעשה רה"ר אלא משום שהוא עומד ברה"ר ונטפל לה, אבל אינו רה"ר בעצמו, ולפיכך א"א לטפל לי' טפילה.
שם אי סברי כריבר"י, דבריהם לפרש"י עירובין ל"ג ב' אבל לפירושם שם זה מקרי לא הדרי מחיצתא ומודה בה ריבר"י וכמבואר בריטב"א שם וכמש"כ תו' שם ל"ג א' ד"ה דהדר.
שם שדי נופו בתר עיקרו, יש לעי' לפי' תו' בעירובין ל"ג א' למה לא אמרינן ש"נ ב"ע ומתנ' דהתם מוקמינן כרבי, וצ"ל דבהא לא סבר כרבי ואפשר דדוקא בנוף המשמש לאילן בטל לאילן וצ"ע.
י) ו' ב' כאן בזמן שישראל שרוין במדבר כו', בר"מ פי"ד ה"א כתב איזו היא רה"ר מדברות ועירות ושוקים ודרכים המפולשים להן ובמ"מ תמה הלא מדבר כבקעה וכדאמר בגמ' וכן יש לתמוה על עירות {א"ה, בדפו"י הגי' ויערות} אבל נראה דטס"ה וצ"ל ושוקים ודרכים מפולשין להן וניחא הכל.
יא) ח' א' לפרש"י הא דפטור בכפאה על פיה יתר מהיכי דלא כפאה משום דבמחיצות אמרינן לבוד יש לעי' הלא גם בכל זורק תוך ג' חשיב לבוד וכדאמר פ' א' העבירו דרך עליו, והא דזורק תוך ג' צריך הנחה משום דכל שהולך לא חשיב הנחה אבל מ"מ לבוד הוא אף בשולים, תדע דמהני אחזתו הרוח תוך ג' לחייב, ולא למעלה מג', אלא הכא שאני דאע"ג דחשיב לבוד גם בשולים אבל לא חשיב האויר שבין שולים לארץ כעובי השולים אלא כאין כאן אויר ואם אנו באין לדון כלבוד יש לנו לומר כאילו הקרקע גבוה ונהי דלא מחייבינן לי' בהכי למחשב כהגיע קרקע לשולים מ"מ גם לבוד להקל לא אמרינן כה"ג, אבל במחיצות אמרינן דהאויר כסתום וכהאריך המחיצות עד לארץ, ומועיל אף למפטר, ובתו' שפי' משום דמקומו רה"י ס"ל דלענין דין מחיצות נמי יש חילוק בין לבוד מחיצות לשאר לבוד דבמחיצות אמרינן לבוד להשלים שיעור מחיצות אבל בשולים נהי דהוי כליכא אויר בין שולים לארץ אבל אין האויר משלים למהוי כגידוד ג' ומחיצה ז', וכן בכפאה על פיה לר"א דמחיצות לתוכן עשויות לא אמרינן לבוד להשלים השיעור, ויש לעי' במש"כ תו' דבכפאה על פיה ז' ומשהו לא הוי ע"ג רה"י, אמאי הא ריבר"י אמר נעץ קנה ובראשו טרסקל ע"ג רה"י ורבנן לא פליגי אלא משום שגדיים בוקעין תחתיו אבל בעמוד רחב ד' וקצר שלו ג' מודים חכמים וכמש"כ תו' ק"א א' ד"ה ויש, וא"כ הכא שאין תחתיו ג' וליכא בקיעת גדיים למה לא הוי רה"י, וכן בשוליה למטה נמי לריבר"י נעץ קנה ה' ובראשו טרסקל שמחיצותיה ה' הוי רה"י וכמש"כ בת"י לעיל ה' א', וא"כ בקופה ז' ומשהו שהעמידה על קנה פחות מג' גם לרבנן הוי רה"י, ואפשר דדוקא הכא שהוא דרך הילוכו ולא קבוע לא אמרינן בו גוד אחית אבל בקבוע הוי רה"י א"נ הכא דרך הילוכו לא מחשב הנחה למפטר אלא בלבוד של מחיצות, דהא שאר מתגלגל לא חשיב לבוד למפטר אלא דהכא שהונח בסופו באותו מקום וכמש"כ לעיל ובזה בעינן דוקא לבוד של מחיצות.
שם תוד"ה רחבה, השתא משמע דפשיטא לי' לאביי כו' ובפ' הזורק כו' וא"כ אביי דפשיטא לי' כו' וי"ל דטעמא דאביי כו' והא דפשיטא לי' לר' יוחנן כו', דעתם בתחלה לפרש דר"י דפשיטא לי' דעקר חוליא והשלימו לי' לא חשיב עקירה ואכתי מבעיא לי' בנתן לתוכו חוליא ומיעטו, משום דבבת אחת לא מקרי הוציא מרה"י שאין עיקר מלאכתו ברה"י גמורה בשעת עקירה כיון שאין לה עדיין מחיצות עד שיעקר, אבל בהניח ברה"י ומיעטה מבעיא לי' כיון דבשעת מלאכה היא רה"י גמורה אלא שמתבטלת עכשו, ואביי ס"ל דלא מקרי רה"י, אף בהניח ומיעטה וכש"כ בעקר והשלים, ועפ"ז ראוי לומר בכאן שהזורק כורת גבוהה י' חייב, כיון שאין רה"ר מתבטלת ע"י הכורת רק אם נעשה רה"י, אבל אם אין נעשה רה"י אמרינן אין כרמלית בכלים, ואי אפשר לחשבו רה"י גמורה בשעת הנחה כיון שהוא צריך עתה להשתלם במחיצותיו למהוי רה"י, ולזה תירצו דדוקא למהוי רה"י לחייב לא חשיב עשיית מחיצה בב"א אבל הכא למפטר אדרבה אמרינן דאין כאן הנחה גמורה ברה"ר כיון שנעשה רה"י, ומיהו הא דכתבו דר"י דפשיטא לי' בעקירה ומבעיא לי' בהנחה משום דעקירה בעינן שתהא חשובה צ"ע מי הכריחם לזה, הלא שפיר י"ל דסילוק מחיצות לא הוי חסרון בהנחה, אע"ג דעשיית מחיצה לא חשיבא בב"א כעקירה מרה"י וכמו שפי' מעיקרא, ונראה דאין ה"נ אלא כונתם דאפשר דלא מחלק כלל בין עשית מחיצה לסילוק, אלא בין עקירה להנחה, ולפי דבריהם לר"י דמבעיא לי' בנתן חוליא ה"ה בזרק כורת מבעיא לי', ונראה דלפרש"י דפטורא משום שאין זורקין רשויות, ומבואר שאין כאן פטור משום שנעשה רה"י, ל"ק מהא דהזורק דהכא כיון שאין מתבטל רה"ר אלא משום שנעשה רה"י לא מחשב רה"י בב"א וכמו דהוו ס"ל להתו' בקושיתם.
יב) שם תוד"ה רחבה, ואין נראה פר"ח דהא עובי חולית הבור מצטרף נמי לחלל הבור כו', הרשב"א כ' דדפנות הכוורת אינן בריאות כל כך למינח עליהן ולהשתמש והכריח דבעינן דפנות בריאות מהא דזרק לתוכו מחצלת וחלקו שהביאו תו' בסמוך ולמה מחצלת ממעטת הלא חוליא מצטרפת להשלים ד', אלא משום דמחצלת מחיצה רפה ואינה ראוי' למינח עלי' מידי וצ"ע דשא"ה דכשמניח עלי' מידי בטל לי' רה"י שהרי מסתלקות מחיצות הבור ואנן בעינן שימוש של שטח ד' בזמן שיש מחיצות י' ועוד כיון דליכא בין המחיצות לקרקע ד"ט לא חשיבא מחיצה כלל ואם עשה חריץ פחות מרחב ד"ט בפתח מבוי אע"פ שעמקו י"ט לאו כלום הוא כדאמר בירו' פ"ק דעירובין דבעינן רחב ד"ט דוקא וכן אם הקיף קרפף בחריצין מד' רוחותיו בעינן רחב החריץ ד"ט דוקא.
עוד הביא הרשב"א הא דאיתא בירו' דאין בור וחוליתו מצטרפין רק בעומד רבה על החלל, ונראה דהירו' פליג אגמ' דידן ולית לי' סברא דמנח עלי' מידי ומשמש והלכך בעינן עומד רבה אבל גמ' דידן עירובין ע"ח א' דמפרש טעמא דמנח עלי' מידי אפי' בחלל רבה, והרשב"א בס' ע"ה כתב בהדיא דאפי' חלל רבה ובלבד שתהיינה המחיצות בריאות, וע"כ טעמו דהכריע דגמ' דידן לא ס"ל הא דירו' מיהו אם עומד רבה סגי אפי' במחיצות קלות כיון דחשיב כשטח גמור.
עירובין ע"ח א' מלאו כולו ביתדות מהו, מפרש"י נראה דכל יתד ויתד ראוי לשימוש אלא דמבעי לי' דבעינן שימוש חשוב שכל שטח ד' משמש שימוש אחד אבל שימוש כל יתד ויתד לעצמו לית בו חשיבות ד', אבל יתד אחד אינו ממעט כיון דרובו משמש שימוש אחד, ואפשר דבור וחוליתו נמי כל אחד ראוי לשימוש אלא שאין כאן שימוש חשוב כיון דליכא ד' במקום אחד ואע"ג דע"כ איכא רוב במקום אחד לא דמי ליתד אחד דכיון דמופלגין י"ט זה מזה לא נטפל תשמיש אחד לחברו א"נ דהכא תשמישין מיוחדין הן זה בתשמיש גב וזה בתשמיש תוך ולא נטפל חד לחברו [עי' סקי"ג דמשמע דברוב עומד מצטרף גב ותוך] ואפשר דאיירי שאין גב החוליא ראוי כלל לתשמיש ומסקינן דמנח עלי' מידי ומשמש.
שם תוד"ה אלא, דאע"ג דתוכו לאו רה"י הוא כו', אפשר לפרש דאין תוכו רה"י מצד עצמו אבל אחרי שדיינינן על גבו כרה"י משום דמנח עלי' מידי י"ל דגם תוכו חשיב רה"י משום חורי רה"י ואמנם בר"מ פי"ד מה"ש ה"א וה"ז מבואר דבעינן חלל ד"ט בין המחיצות ואם אין בין המחיצות חלל ד"ט הוי מקום פטור וכ"כ הרשב"א בע"ה, והרשב"א שם פסק דבמחיצות בריאות הוי על גביו רה"י משום דמנח עלי' מידי ומצטרף החלל עם המחיצות [ובחידושיו שבת ח' א' הביא הירו' דאין בור וחוליתו מצטרפין עד שיהא עומד רבה על החלל, אבל בע"ה הכריע דלא כהירו' וטעמו נראה דס"ל דגמ' דידן פליגא מדסתמו ולא פירשוהו ועוד דסוגיא דידן משמע דאף ביתדות כן] ומ"מ תוכו שאין בו ד"ט הוי מ"פ, והטעם נראה דכיון דנעשה רה"י משום דמנח עלי' מידי ואז נסתם החור וא"כ אין משמשין בחור כתשמיש חורי רה"י בשעה שמשמשין על גבה, ואע"ג דמשמשין בתוכו בשעה דלא מנח עלי' מידי מ"מ כיון דבשעה הזאת אין ראוי למחשב על גביו רה"י כפי מצבו עכשו רק משום שאפשר למינח עלי' מידי גם עכשו הוא רה"י אין ראוי למיהב לי' חורין דטעם חורי רה"י כרה"י משום דנטפל לתשמיש רה"י אבל הכא לא תשמיש רה"י גורם את תשמיש החורין ואדרבה בשעה שמשמש תשמיש רה"י אי אפשר לשמש בחורין, עוד י"ל דלא נאמר חורי רה"י כרה"י אלא כשתשמיש רה"י עיקר ותשמיש חורין טפלין לה אבל הכא אפשר דתשמיש החלל עיקר ותשמיש על גביו עראי ואין עיקר נטפל לעראי.
יג) שבת צ"ט ב' כיון דממקום פטור קאתיא לא, הרשב"א בשם רמב"ן כתב דעמוד אין לו אויר אלא שטחו רה"י ונראה דאם אדם עומד על העמוד וזרק מרה"ר ונח בידו של זה העומד על העמוד לא מבעי לי' דודאי חייב דאדם בתר שטחו של הרשות גריר דהא אדם העומד ברה"ר הוא כרה"ר אפי' למעלה מי"ט כדאמר צ"ב א' ואע"ג דאין רה"ר למעלה מי"ט וה"נ בעומד על העמוד.
יג)י) שם רש"י ד"ה דאית לה, וכיון דכולה גבוהה י' כו', ר"ל רובה, ואע"ג דבור וחוליתו דמצטרפין אין תוכו רה"י משום חורי רה"י כמש"כ לעיל סקי"ב משום דלא הוי רה"י אלא משום דמנח עלי' מידי ומשתמש, התם בחלל רבה אבל בעומד רבה הוי רה"י אפי' אינו ראוי למינח עלי' מידי וכמש"כ לעיל שם והלכך מורשא רה"י משום חורי רה"י, ובזה ניחא הא דאמר עירובין ל"ג ב' דאילן שאין רחבו ד' ותלה כלכלה בצדו והשלימתו לד' לא חשיב רה"י משום שתחת הכלכלה גדיים בוקעין ומשמע דאי הדרי מחיצה מצטרפין גם האילן ותוך הכלכלה לד' וחשיב תוך הכלכלה רה"י וקשה למש"כ תו' ע"ח א' דבור וחוליתו מצטרפין לד' מ"מ אין תוכו רה"י וכמש"כ לעיל א"כ אין תוך הכלכלה רה"י בכל אופן אפי' הדרי מחיצות, אבל לאמור י"ל דקשיא לי' דמשמע דרובה עומד ובזה הדין נותן דתוך הכלכלה רה"י בהדרי מחיצות, ויש לדחות דהתם משום חוקקין להשלים נעשה רה"י דהא מוקמינן שם רבי כר"מ מיהו הגר"א או"ח סי' ת"ה כתב דדוקא בדרבנן סבר רבי כר"מ, אבל לא בדאורייתא.
שם בור תשעה ועקר ממנה חוליא והשלימה לעשרה כו', משמע דבור י' לא מבעי לי' ולכאורה גם בור י' תבעי לי', דהא רה"י בעי אויר דהא בית גבוה י' ואין תוכו י' תוכו כרמלית כדאמר לעיל ז' ב' וא"כ הדין נותן שאין בור רה"י רק חללו אבל מקרקעו עד התהום לאו רה"י והשתא דעקר חוליא עשיית רה"י ועקירת חפץ בהדדי קאתו, וכן בור עמוק הרבה ונתן לתוכו חוליא הוי הנחת חפץ וסילוק מחיצה וכדאמר בגמ' בדבילה וכמו שפי' תו' ד"ה ואמאי, ובגמ' לא מבעי לי' אלא בבור י', ונראה דדוקא חלל כמו בית שאין תוכו עשרה נידון בפני עצמו ואינו רה"י אבל קרקעית רה"י הוא רה"י עד התהום ולא גרע מחורי רה"י אף שאין בו תשמיש כיון שהוא קרקע רה"י וכן מחיצות רה"י כיון שעל גבן רה"י גם תוכן רה"י אף שהוא אטום ולכאורה כן מוכח מהא דאמר לעיל ח' א' בזרק כוורת דפטור משום דמקומו נעשה רשות היחיד אבל התם לבטל רה"ר סגי במה שהן מחיצות רה"י ומחיצות שעושין רה"י חשיבי קבע לבטל רה"ר, ויותר נראה דבאמת אין רה"י בלא אויר, ומ"מ פשיטא לי' דבור י' ועקר ממנו חוליא חשיבא עקירה מרה"י כיון דבב"א נעשה רה"י גם מקום זה, ולא מבעי לי' אלא בבור ט' דיותר נוח למחשב רה"י בבור י' כיון דכבר יש כאן רה"י ובעקירת החוליא מאריכה ובזה בת אחת מחשב כקדם רה"י לעקירה, אבל בבור ט' מבעי לי' בדין בת אחת, ומסיק דגם בזה דין בת אחת כקדמה רה"י, ובדין מיעטו מבעי לי' אף בבור כ', דלענין ביטול אין חילוק אלא גם בבור י' ס"ד דיחייב.
שם תוד"ה ומוקף, ומשום חורי רה"י ליכא לחיובי' כו', טעם חורי רה"י לא מהני אלא לעשותו רה"י אבל אכתי חסר הנחה ע"ג מקום ד' וכמש"כ תו' לעיל ז' ב', מיהו בסוגין מסתפק דיהא מקום פטור, ואפשר דמחיצות רה"י הוין כנעץ קנה ברה"י דקיי"ל דא"צ מקום ד' כמש"כ תו' ח' א' ד"ה אמר.
שם תוד"ה לאחרים, כיון שאין החוליא עצמו גבוה י', נראה דדינא אשמעינן דבור רחב ד' ואינו עמוק י' וחוליא משלימתו לי' ותוכו רה"י, מ"מ על גב החוליא לא הוי רה"י כיון דאינה גבוהה י' מבחוץ, ואע"ג דעושה מחיצה לאחרים מ"מ כיון דאין י' אלא בפנים ולא מבחוץ אין גובה החיצוני עושה מחיצה לא לעצמו ולא לאחרים, ומיהו באין בבור ד' אע"ג דבור וחוליא מצטרפין ויחד איכא ד' בעינן י' מבחוץ דהא טעמא דמצטרפין משום דמנח עלי' מידי ומשמש כדאמר עירובין ע"ח א' ולא שייך למימר הכי בלא גובה י', ובאינו גבוה י' אינו עושה מחיצה לא לעצמו ולא לאחרים ואי אפשר לפרש דבריהם בזה ועי' מהר"ם.
ומיהו הרשב"א בס' ע"ה כתב בדין גג הסמוך לרה"ר דלכך מהני סולם קבוע לעשותו רה"י דהוי כחולית הבור גבוהה ג' מבחוץ דעל גבה רה"י והנה פשוט לי' דסגי בגבוה ג' מבחוץ, ואפשר דטעמו משום דעושה מחיצה לבור ואפשר דחשיב לי' חורי רה"י ועי' מ"מ פי"ד מה' שבת ה"ט.
ט' א' התם לא נח הכא נח, עי' פרש"י, אפשר לפרש דבזמן שהאדם עומד ברשות הרבים ומעביר ברה"ר אע"ג דמעבירו דרך עליו לא מקרי הנחה אבל כשעומד במקום פטור ונוטל מרה"י ונותן ברה"ר, כיון שמכניס החפץ לרשות שהוא עומד חשיב הנחה, ולפ"ז אם עומד ברה"ר ונטל חפץ מרה"י ונתנו לכרמלית או למקום פטור חייב דכיון דבא החפץ לרה"ר חשיב הנחה כיון דהוא והחפץ במקום אחד, אבל מלשון הראב"ד פי"ב הי"ד, נראה דכל שהעביר בכח אחד ולא נח משהו לא חשיבא הנחה, והכא בנטל ונתן איירי דהפסיק משהו בין נטילה לנתינה, וצ"ע דלפ"ז הו"ל למימר הכא במאי עסקינן בדנח ולשון הגמ' משמע דלעולם הוא כך.
ט"ז א' כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרו"ק, קדשים שריף להו למחר, אבל תרומה לעולם אסור, ויש לעי' הא אתי בהו לידי תקלה, ואפשר דמניחם במקום התורפה, וכדאמר פסחים ט"ו א' בתלוי', ולפ"ז בין בתלוי' ובין בטמאה דרב' י"ל דחייב לגרום להם איבוד, ומיהו לר"א פסחים שם חייב לשמרן עד שיבוא אליהו, והיכי דאסור לשורפן, אפי' להסיקו תחת תבשילו אסור, וכמש"כ תו' יבמות ס"ו ב' ד"ה כרשיני.
ס"ה ב' דאי לא שרית לי' אתא לכבויי, צ"ע לקמן קמ"ו ב' בי סדיא כו' ושם קמ"ז ב' האולירין מביאין כו'.
יד) ע"א ב' ידיעות מחלקות, נראה דאם נודע לו שחטא וחזר ושכח ועתה ספק לו אם חטא אינו מתכפר עכשו כיון שעתה בשעת הקרבה לא קרינן בו והודע אליו חטאתו, ואם אכל ב' זיתים ונודע לו על שתיהן ואח"כ שכח אחד מהן והביא קרבן על אותו שזכור, נתכפרו שתיהן, כיון שהיו בהעלם אחד וכבר נודעו לו שתיהן קדם כפרה אע"ג דחזר ושכח אחד מהן, ונראה לפ"ז לישב קו' תו' דהא דרבא לעיל ע' ב' כר"ל והוא פסק כר"י, דדוקא כשנודע לו אחד מהן ידיעת החטא וידיעת ההעלם והשני עדיין לא נודע לו לא החטא ולא ההעלם אז ידיעות מחלקות אבל כשנודע לו ההעלם של ב' הזיתים קדם ידיעת חטא של אחד מהן אין ידיעת החטא מחלקת דעיקר פשיעת האדם הוא הסחת הדעת וההעלם המביאתו לידי העבירה, והלכך כשקצר וטחן בהעלם שבת ואח"כ קצר וטחן בהעלם מלאכות כיון שנזכר שהיום שבת הרי נודע לו ההעלם אע"ג דהשתא שכח שקצר, או שיודע שקצר אבל טועה שקצירה מותרת מ"מ יש כאן ידיעת ההעלם והלכך אין ידיעת חטא של קצירת שגגת מלאכות מחלקת חטאות שהרי כבר היתה ידיעת ההעלם של שגגת שבת מקדם, וכן אם נודע לו של שגגת שבת אין ידיעה זו מחלקת אע"ג דשכח עתה שקצר בשגגת מלאכה, מ"מ יש כאן ידיעת ההעלם שהרי נודע לו דקצירה אסורה בשבת בשעה שנודע לו ידיעת החטא של שגגת שבת, וכן הא דאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחד מהן איירי בהעלם אחד שסבר שחלב מותר או שהיו ב' הזיתים חתיכה אחת וכיון שנודע לו ידיעת חטא של אחד מהן שוב יודע ההעלם של שניהן אלא שלא זכר שאכל זית השני והלכך אין ידיעה זו מחלקת לחטאות וכשהקריב על זית שזכר נתכפר הכל, והיינו נמי טעמא דתינוק שנשבה מביא על החלב אחת ועל דם אחת אע"ג שלא נודע לו הכל בבת אחת, וכן בעשה מלאכות הרבה בשגגת שבת אינו חייב אלא אחת אע"ג דנודעו לו בזא"ז ואפי' נודעו לו אחר כפרה, דכיון דכבר נודע לו ההעלם של כלן אין כפרה מחלקת דמתכפר על הכל אף שלא ידע ידיעת חטא של כלו, ובזה ניחא שהביא הר"מ פ"ו מה' שגגות הא דרבא ופסק נמי הא דר' יוחנן דידיעות מחלקות, וכבר כיונו לזה מהרמ"ט הובא בלח"מ שם והח"צ סי' קס"ד אלא שלא נתבאר כל הדברים בדבריהם ז"ל [והא דאמר לק' צ"ד א' ששגג בזה ובזה היינו בב' שגגות שטעה בשיעורין וידע איסור הוצאה וסבר שאין שיעור באוכל זה או בכלי זה ואח"כ נודע לו וחזר ונודע לו, ואין זה דוחק דהא שגג באוכלין והזיד בכלי ע"כ בהכי איירי ור"א נמי בהכי איירי ששגג בזה ובזה בב' שגגות] ומש"כ הכ"מ תמוה דהא כשנודע לו על האמצעי הרי כבר נודע לו על הראשון ועל האמצעי קדם כפרה ואף אם שכח הראשון בשעה שנודע לו אמצעי נמי מסתבר דידיעות מחלקות.
טו) ומש"כ הר"מ דכשיודעו לו על הראשון ועל השלישי א"צ להביא אחרת כ' הל"מ דאי ידע ולא רצה להתכפר אינו מכפר ואפשר דאדרבה דזה מקרי הביא על כלן ולא ס"ל להר"מ מש"כ תו' דהרשות בידו להביא על מה שירצה אלא כל שמתכפר בחטאת אחת ע"כ מתכפר דהוי לי' כאמר יקריב ולא יתכפר כדאמר כריתות ז' א' אלא איירי בשכח הראשון בשעת הקרבת האמצעי, וגם יש בזה רבותא דאע"ג דחטאת בעיא ידיעה בתחלה מ"מ בב' זיתי חלב די בידיעה של זית אחת אם כבר נודע לו גם השני ושכחה או שנודע לו ההעלם של שניהן וחטא של אחד מהן.
שם ע"ב א' כי אתא ר"ד חייב עכו"א, עי' בתו' פי' רשב"א דאשמועינן דוקא הפרשות אבל ידיעות אינן מחלקות אף למ"ד בעי ידיעה לר"ל, וק"ק דנקט מלתי' לר"ל, ואפשר דר"ד פליג אדעולא וסבר אין ידיעות מחלקות כלל בש"ח כיון דמביא על הזדון כשוגג ואפי' לר' יוחנן, ונתישב בזה פסק הר"מ יעוין בלח"מ שם.
טז) פ"ז ב' תוד"ה לרבנן, נקט נמי לרבנן שמונה, אחרי דבשנה ראשונה היה ריש ירחא דניסן בה' גם לרבנן וריש ירחא דניסן שנה שני' בא' לא יתכן בעביד ח' חסרין דאי עביד ח' חסרין ריש ירחא דשנה שני' בשבת, ולא יתכן לומר דנקט אגב שהרי בא לומר דלא תקשה לרבנן ואיך יאמר ח' שזה מקשה לרבנן ואינו מישב וכמש"כ מהרש"ל, והרש"א כתב דהשתא לא סבר דעברוה לאייר וצ"ל לפ"ז דהא דכתיב ששת ימים תלקטוהו היינו ששת ימי החול תלקטוהו וכן הוא פשוטו דקרא דבשבת אמר להם כן והא דכתיב ויהי ביום הששי וגו' היינו ששי לימי השבת ולא ששי לירידה, אלא דבגמ' אמר דאפשר דמודים חכמים לר"י דט"ו אייר בשבת היה ואייר דההוא שתא עברוה אבל אין זה הכרח דאפשר דלא ס"ל כלל דריש ירחא דאייר בשבת היה, ואפשר עוד לקיים דעיברוה לאייר וח' חסרין עבדי דניסן שנה ראשונה ג"כ חסר הוי, ואע"ג שאין צורך לומר כן מ"מ נקט לי' אגב ר"י וכמש"כ תו' ומ"מ לא יתכן לומר כן כלל.
ומהרש"ל פי' הא דאמר בגמ' ח' חסרין עבדי ר"ל דבעשר חדשים דמסיון עד ניסן הבא עשו ז' חסרין וג' מלאין ואם באנו להשלים השנה עד סיון ולעשות ניסן אייר אחד מלא ואחד חסר כדרכן יהי' בשנה מסיון עד סיון ח' חסרין וד' מלאין והזכיר זה משום דלר"י ז' חסרין אחד מהן אייר והחסרין מפוזרין בין י"ב חדש אבל לרבנן החסרין רצופין ז' בעשר חדשים ורצופן הוא על משקל ח' חסרין בשנה, ואפשר לפרש כן ל' הגמ' ח' חסרין עביד היינו השתמשו במשקל של ח' חסרין בשנה.
יז) צ"א א' תוד"ה כגון, כתבו דאע"ג דתוך ג' הוי לבוד ועדיין לא נטמא, משום דתוך ג' בעי הנחה ע"ג משהו, ולמש"כ לעיל סקי"א לחלק בין מחיצות לשולים, הדין נותן דהכא חשיב כמונח תוך ג' לענין שאין הנחה שני' חשיבא הנחה, ובגמ' י"ל דאיירי דאוכל בבית למעלה מג' ונדבק בפניו למעלה מג', אבל למה שפי' תו' דדוקא זורק ולא מעביר קשה.
יח) עוד יש לעי' הא מוכח בגמ' דאי בשעת הנחה חשיבא, חייב גם על עקירה אע"ג דבשעת עקירה אין כאן שיעור חשיבות כיון דמוציא ע"מ לטמאתה, והוי כמוציא לזריעה ולרפואה, וא"כ י"ל דלטמאתה אחר הנחה נמי חשיבא עקירה והנחה, משמע בגמ' דלחם הפנים שנפסל לא חשיב בכל שהו כמו עפר המזבח אע"ג דמצותו בשריפה דאי חשיבא כעפר מזבח א"כ בשעת הנחה איכא שיעורא ועקירה לפוסלו נמי הוי עקירה וצ"ע.
יט) א. צ"ב א' המוציא משאוי למעלה מי' חייב, הרשב"א בחי' שבת ה' א' פירש דדוקא בעקירת הגוף והנחת הגוף איירי, אבל אי הוציא אחד והניח על גבי חברו למעלה מי' פטור, ובתו' לקמן ק"ב א' ד"ה והוציאו, משמע דאף בהנחת חפץ על האדם למעלה מי' חייב, ודינא דר"א הוא במעביר ד"א ברה"ר אבל במוציא מרה"י לרה"ר כ' ריטב"א עירובין ל"ג א' בשם ר"י דאינו חייב למעלה מי' אבל דעת הריטב"א שם דאף במוציא מרה"י לרה"ר למעלה מי' חייב, וכן מבואר בתו' שבת ק"ב שם, וכ"מ ברשב"א שם, ודוקא בעקירת הגוף והנחת הגוף או עקירת חפץ מעל הגוף והנחתו עליו, אבל עקר מעל פני כותל למעלה מי' לא חשיב עקירה ואם נטלה כשהוא מהלך דליכא עקירת גופו אינו חייב כשהניחה לאחר העברת ד"א וכן בהניח על פני כותל למעלה מי' לא חשיב הנחה, ומש"כ רש"י צ"ב א' ד"ה המוציא, דדוקא בזורק פטור למעלה מי' לאו דוקא זורק אלא כשההנחה הוא על דבר אחר ולא על האדם, וכונת רש"י דמעביר הוי עקירת הגוף והנחת הגוף אבל זורק הנחתו על דבר אחר, וזה נלמד מהא דאמר שבת ג' ב' כאן למעלה מי' ופרש"י דהוי מקום פטור כדתנן הזורק בכותל למעלה מי' פטור אלמא דאין חילוק בין זורק למוציא, וכ"מ בתו' עירובין צ"ח א' ד"ה והא, שכתבו דהוי מצי לאוקמא כר"ע דקלוטה כמו שהונחה ואפ"ה למעלה מי' גוללו אצלו ולא חשיב רה"ר אף לענין הוצאה, וכן מבואר שבת ט' א' התם לא נח אלמא דאי מנח לי' התם בפני כותל פטור ומיירי דליכא העברת ד"א בגופו דנטלה כשהוא מהלך או דעבר ג"א והוציא ידו חוץ לד"א והניח החפץ, [וכה"ג לא הוי משא בני קהת ולא ילפינן מהתם רק לענין עקירה והנחה אבל העברה שבין עקירה להנחה אין צריך החפץ מקום והלכך אין נפקותא אי מנח על האדם או הולך באויר שמלאכת הוצאה אינו אלא בהוצאת החפץ ממקום הנחתו בתחלה למקומו האחרון, ומיהו אי עקירתו והנחתו היה בעקירת הגוף והנחתו, אפשר דא"צ לדינא דרבא דלא אכפת לן במה דאזיל במקום פטור, כיון דבאמת על האדם חשיב רה"ר גם לענין עקירה והנחה, ואפשר דאי הוי הדין בזורק דרך למעלה מי' פטור באמת הוי ילפינן מבני קהת אף לענין העברה, אבל קושטא דמלתא דהעברה דרך מקום פטור אינו מפסיד גם בזורק והלכך לא ילפינן גם מבני קהת רק לענין עקירה והנחה, אבל העברה אע"ג דחשיב מקום פטור למעלה מי' לא אכפת לן].
ב. שבת ד' א' תוד"ה ומאי, וכגון שאין מפסיק שם רה"ר, אע"ג דהוא הושיט לחצר אחרת דרך רשות הרבים דעתם דדין מושיט הוא דוקא ברה"ר מפסקת בין ב' רה"י ואפשר דאפילו רה"ר מפסקת ביניהן בעינן שיושיט דרך רה"ר שביניהן ולא במושיט ברה"ר שכנגדן, ומלשונן משמע דיתכן שתהיה רה"י ביניהן, וצ"ע דאם רה"ר בין ב' חצרות הו"ל כרמלית כדקאמר לק' ז' א' לא נצרכה אלא לקרן זוית, וכמש"כ תו' ערובין צ"ג ב' ד"ה חייב.
שם ה' א' תוד"ה אמאי, ואפילו משום וכו', אין כונתם להקשות ומאי פירכא אמאי חייב מרה"י לרה"י קמפיק הלא חייב משום מושיט, דהלא מתני' אי אפשר לפרש משום מושיט דלא שייך כאן בפנים ובחוץ דשל עני ושל בעה"ב שוין, ועוד דמושיט יד ריקנית ולוקח ומכניס אצלו אין זה מושיט כמש"כ ריטב"א עירובין ל"ג א' אלא כונתם דלשון הגמ' משמע דבאמת אין כאן חיוב כלל, מיהו יש לעיין הלא הכא לרוחב רה"ר הוא ואין כאן מושיט, ועי' רשב"א עירובין ל"ג א' דעתו כל שב' רה"י סמוכות ואפשר להניח חפץ על שתיהן הוי בכלל דיוטא אחת ובאר הדבר באורך במכלתין לקמן צ"ט א' אבל רש"י לק' צ"ו א' פי' דההושטה היתה לאורך רה"ר ולפ"ז הכא אין כאן משום מושיט ועוד יש לפרש בגמ' דכיון דמתני' בהוצאה והכנסה איירי ולא במושיט א"כ איירי בטרסקל סמוך לבית בפחות מד"ט ואין כאן רה"ר ביניהן כמש"כ ריטב"א ערובין צ"ט ב' וניחא לשון הגמ' דבאמת אין כאן חיוב ומיהו אפשר כיון דטרסקל אינה קבועה אינה מבטלת רה"ר לחלק רה"ר שבינה ובין רה"י ודברי התו' הם להגדיל תורה וכונתם דאי לרחב רה"ר ודאי אין כאן משום מושיט אלא אף לאורך רה"ר אין כאן מושיט לדעת הירו' ומש"ל לאורך רה"ר כגון שהר"ה מתקצרת בסופה או באמצעיתה וכמש"כ תו' ערובין ו' ב' ד"ה וכי.
שם צ"ז א' גמ' והאמר רבי אלעזר המוציא משוי למעלה וכו', בתו' ערובין ל"ג א' מבואר דבאמת מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב וברשב"א ובריטב"א שם ובסוגין חולקין, ופי' סוגין דלא קאמר אלא אם למטה חייב גם למעלה חייב אבל באמת אין מקום לחייב אלא אם מהלך כעומד אבל אין חיוב חדש מרה"י לרה"י דרך רה"ר ולכו"ע אין במעביר משום מושיט והלכך אף בדיוטא אחת אינו חייב במעביר מכח מושיט ואף אי ילפינן זורק ממושיט מ"מ מעביר לא ילפינן ממושיט כיון דהאדם הולך ממקומו לא דמי למושיט וכן לדעת תו' דילפינן מעביר ממשא בני קהת מ"מ מושיט אינו בכלל זה והלכך אין מושיט חייב אלא בדיוטא אחת ושתהא רה"ר מפסקת ביניהן.
ג. עירובין ל"ג א' תוד"ה והא, ולא חלוק רשות ומשני כו', ר"ל אלא כונת רש"י שיביא נגד מקום שביתתו למעלה מי', מיהו קשה היכי מנח לי' אי נקט לי' בידו הרי כיון שעומד ברה"ר הרי ידו כרה"ר וכיון דעקר לי' מרה"י וגופו עכשיו ברה"ר הרי עקר מרה"י והניח ברה"ר ואע"ג דידו למעלה מי' דבאדם לא מפסיד למעלה מי' וכמש"כ ריטב"א בסוגיין וכמש"כ בתו' שבת ק"ב א' ד"ה והוציאו, ומיהו בריטב"א בסוגיין מבואר דבאמת דעת תו' כאן דמוציא מרה"י לרה"ר ונקיט לי' בידו למעלה מי"ט פטור והנה מסקינן דנטיית הנוף עלי' רה"ר במקום הנמוך משום דמכתפין עליו ובפרש"י ותו' מבואר דמ"מ יכול להניחו נגד מקום שביתתו אלא דאתינן עלה משום מושיט או משום מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר ולא נתפרש איזה רה"י יש למעלה ממקום שביתתו ונראה דבאמת אין כאן רה"י אלא מחזיקו למעלה מי' אלא כיון דשביתתו למטה והעירוב למעלה ע"כ אנו צריכין לבוא להכשיר משום דד"א של עירוב הוי רה"י ולא מהני זה אלא במקום שאם היה באמת רה"י היה יכול להביאו לשם אבל הכא שהערוב ברה"י ואצלו רה"ר שאם היה באמת רה"י לא היה יכול להביאו עכשיו ג"כ לא נחשב כהוא וערובו במקום אחד והנה כל דבריהם דהמוציא מרה"י לרה"ר למעלה מי' פטור אבל צ"ע הא דאמר שבת י"א ב' לא יצא כו' שבאזנו מבואר דאי יצא כן בשבת חייב חטאת אף שאזנו למעלה מי' וכן שם י"ב א' יצא בתפילין וכן בהא דאם היתה שבת והוציאו בפיו וכמש"כ תו' ק"ב א', וכן בגמ' קנ"ג ב' היתה חבילתו מונחת לו על כתפו כו' סוף סוף כי מטא לביתי' אי אפשר דלא קאי פורתא וקמעייל מרה"ר לרה"י כו', מכל זה מבואר דגם לענין הוצאה והכנסה למעלה מי' כלמטה מי', ואולי כונת תו' כשעקירה בחפץ וההנחה ע"י הנחת הגוף וכדברי הרשב"א, ומה שהקשו דאי בעי זריק לי' למעלה מי' צ"ע היכי זריק לי' צ"ל דאחר זריק לי' על ידו וזה ג"כ למאי דס"ל דאדם למעלה מי' חשיב מקום פטור לענין הוצאה מרה"י לרה"ר ודעת רשב"א שבת ה' א' דאם עקירה והנחה נעשו שניהם בגוף אז ילפינן ממשא בני קהת בין דהוצאה מרה"י לרה"ר ובין במעביר ד"א אבל אם אחת מהן בחפץ ואחת בגוף אז בעינן גם בגוף שתהא ידו למטה מי' ולפ"ז מש"ל הכא שיטול הערוב כשהוא מהלך ויביאנו למעלה מי' במקום שביתתו וע"כ צ"ל כמש"כ תו' דשבות כזה לא התירו.
ומש"כ הרשב"א ו' א' וכן במעביר ד"א למעלה מעשרה או מוציא למעלה מעשרה דרך עליה שהוא למעלה מעשרה לכו"ע אינו חייב אלא כשנח לבסוף ברה"ר עצמה כונתו דבעינן הנחת גופו ברה"ר שהמעביר עצמו במקום חיוב עומד כמש"כ שם בריש דבריו ואם הוא עומד במקומו ועוקר חפץ ברה"ר ומניחו בסוף ד"א אז בעינן הנחה דוקא למטה מעשרה אלא דהעברה לא בעינן דוקא למטה מעשרה אלא אף בעבר למעלה מעשרה במקום פטור חייב.
והגרע"א בדרו"ח שבת ה' ב' כתב דבזרק מרה"י לרה"ר ועבר ד"א ברה"ר אין לחייבו משום ד"א ברה"ר אלא א"כ אמרינן קלוטה כמ"ש תיכף כשיצא מרה"י כדאמר צ"ז ב', ומ"ש תו' סוכה מ"ג א' דמשום מעביר ד"א איכא אפי' במוציא מכרמלית כונתם דלמא יעמוד לפוש ברה"ר ואח"כ יעביר ד"א, וסיים הגרע"א ואולם בתוס' עירובין ל"ג א' כתבו המעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר חייב משום מעביר ד"א ברה"ר והניח בצ"ע, נראה מדבריו ז"ל שאין כונת תו' לחדש דילפינן מבני קהת דמרה"י לרה"י דרך רה"ר כעין מלאכת מושיט, אלא כונתם דלעולם חייב במעביר ד"א ברה"ר אף שהיתה העקירה ברה"י או בכרמלית, אלא שיש מקום לומר דבעינן העברה למטה מי' ועל זה ילפינן מבני קהת דאפי' העביר למעלה מי', [ולפ"ז לא מצי ממטי לי' לעירובו למקום שביתתו משום מעביר ד"א ברה"ר, דהא מקום שביתתו באמת רה"ר] וזה תמוה דודאי ד"א ברה"ר בעי עקירה ברה"ר והנחה ברה"ר בין בזורק בין במעביר וכדאמר שבת קנ"ג ב' מניחו עלי' כשהיא מהלכת כו', ושם היתה חבילתו מונחת לו על כתפו כו', וכמש"כ תו' סוכה שם, ובתו' שבת ב' א' מבואר דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר הוא ענין מחודש, כמו מושיט.
ד. עירובין ל"ג א' תוד"ה והא, ברשב"א וריטב"א הקשו דמשא בני קהת לא הי' מרה"י לרה"י דרך רה"ר, כדכתיב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש, וצ"ע דלפי פרש"י והרמב"ן שם אינו אזהרה אלא שלא יכנסו קודם שכלו הכהנים את הכיסוים כאמור בפרשה אבל עדיין המשכן לא נתפרק, ואפשר דבני קהת נכנסים ולוקחין את כל כלי הקדש, וכן בשעת חניה אפשר שנכנסין לתוך המשכן ומניחין את כל כלי הקדש כמו שהן בכיסוין, ואפשר דמסתבר שהן מחכין עד שיפרקו המשכן ויקחו בני גרשון ובני מררי את משאם הם, ובני קהת לקחו כלי הקדש, דלמה יקחו על הכתף ועדיין צריכין לחכות על חבריהם לנסוע יחד, וכן בשעת חניה מניחין בני קהת את כלי הקדש על מקום החניה, ואח"כ מקימין המשכן, מיהו יש לעי' כיון דארון ומזבח הזהב ומזבח הנחושת היו גבוהין י' טפחים הרי הן עצמן עושין מקומן רה"י וכדאמרו בגמ' שבת ח' א' בכורת וכמש"כ תו' שם ד"ה רחבה, ואפשר דכיון דאכתי לא שמענו דין עוקר ברה"י ומניח ברה"י ורה"ר ביניהם שתחשב מלאכה ואנו באין עכשו לקבוע שהיא מלאכה משום שהיתה במשכן אין לנו לקבוע אלא דומיא דמשכן, וכיון דהתם עקירה וביטול מחיצות בהדדי קאתא, יש לנו ללמוד דומיא דהתם דוקא, ואת"ל דכה"ג לא חשיבא עקירה, ולא מסתבר לחייב בהכי [עי' בתו' שם] א"כ לא שייך למילף מכאן לגמרי, וכן לענין הנחה עשיית מחיצה והנחה בהדדי קאתא.
ואם דעת תו' דלא מחייב במעביר אלא בעקירת גופו מרה"י לרה"י דרך רה"ר ולא בעומד ברה"ר ועוקר חפץ מרה"י והולך דרך רה"ר ונכנס לרה"י או מכניס ידו לרה"י ומניחו, הוי ניחא קו' הרשב"א בפשיטות אבל מדבריהם בסוגין מבואר דאף בעומד ברה"ר ועוקר חפץ ברה"י ומעבירו ג"כ חייב.
ויש לעי' במושיט בדיוטא אחת אי בעינן ג"כ עקירת חפץ ע"מ להושיט, או אפי' אוחז חפץ מבעוד יום והושיטו חייב, ואע"ג דלעולם חשיבא עקירה בהוציא מרה"י לרה"ר אף בלא עקר השתא החפץ [עי' לעיל סק"א] הכא מושיט ממשכן גמרינן וחידוש הוא י"ל דעקירת החפץ בכלל צורת המלאכה.
שם ונראה דלאו מושיט הוא כו', ואפי' בעוג מה"ב לא מש"ל הושטה חוץ לד"א דד"א דידי' יהבינן לי' כדאמר לק' מ"ח א'.
ה. בדין מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר שדעת תו' שבת ב' א' ד"ה שבועות עירובין ל"ג א' ד"ה והא שחייב, דעת הרשב"א שבת צ"ז א' והריטב"א עירובין שם דאינו אלא משום שבות וכן בר"מ פי"ג מה"ש הי"ח לא כתב רק מושיט, ונראה דהלכתא כותיהו דרבים ובתראי נינהו ושמעתא כותיהו רהיטא, ובש"מ כתובות ל"א ב' כתב דלא מוקי לה באפקה מרה"י לרה"י דרך רה"ר דא"כ חייב מיד משום שבת ר"ל נהי דבהכניסו לרה"י חייב משום מעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר [וזה כדעת תו' וגורר בכלל מעביר] מ"מ כבר נתחייב משום שבת בהוציאו לרה"ר כיון שנגרר ע"ג קרקע וכמש"כ תו' פ' א' וגורר חשיב כמעביר, ומיהו קשה דמ"מ בשעה שקני איכא חיוב שבת, ואפי' לדעת הסוברין דמעביר מרה"י לרה"י דרך רה"ר פטור הכא חייב משום הכנסה מרה"ר לרה"י, ואפשר דברייתא משמע דהחיוב משום הוצאה דומיא דרישא, ולפ"ז י"ל דתחלת קושיתם נמי משום מכניס מרה"ר לרה"י.
בתו' שבת ג' א' ד"ה בעשותה הביאו ירו' דאין מושיט אלא ע"י שנים ופי' בתו' שם דהמושיט יניח ביד אדם דוקא, והר"מ שם השמיט תנאי זה, ונראה דגמ' דידן פליג דהא איבעיא לי' לרבה צ"ז א' דטעמא דר"ע דיליף זורק ממושיט וכן ס"ל לר"א שם וע"כ דר"ע לית לי' דבעינן מושיט ליד חברו ורבנן לא פליגי רק בזורק אבל לא במושיט, מיהו יש לדחות דאיירי בזורק ביד חברו, אע"פ שלא הוזכר כמו שלא הוזכר דיוטא אחת, ומ"מ כיון שלא הוזכר בתלמודין תנאי זה משמע דלא סבירא להו.
כ) צ"ד א' פרסאי כמאן דכפיתי דמו כו', עי' פרש"י ויש לעי' הא אמר קמ"ב א' הוציאן כמות שהן חייב, וא"כ הרוכב הנושא כיס בצלחתו ועל צוארו, הוי כמונחת הכיס על החמור, ונראה דאף אם הכיס למעלה מי' חשיבא הוצאה כמו כיס עצמו המונחת על גב החמור למעלה מי', ועוד דלמא קשר לה נכרי רצועה לנוי דאמר נ"ב א' דאסור.
כא) צ"ה ב' אמר אביי ואי אתמר לדר"ז כו', לפי לישנא דר"ז בניקב בכדי טהרתו י"ל אפי' למעלה דבכ"מ שנקב כמוציא זית טהור וטמא רק מדין גסטראות ודוקא ביחוד ופעמים שאין ראוי לגסטרא וכמש"כ תו' בסמוך בד"ה ניקב ולפיכך קשיא לי' לההוא סבא משרש כנגד נקב ופירשה אביי דדוקא בנקב למטה מרביעית, ואפשר דנרמז בלישנא דר"ז ניקב בכדי טהרתו דהיינו באופן דלא נשתייר רביעית דזה שיעור גסטרא מלוג עד סאה, והשתא לא קשה משרש כנגד נקב, וטעם דמודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו [ואפי' לאביי דר"ז למטה מרביעית קאמר מ"מ דוקא בניקב כזית מודה ר"ש ולא בניקב כשרש קטן דאי לאביי מודה ר"ש בנקב שרש קטן ולא פליג אדרבנן לא יתכן לישנא דר"ז מודה ר"ש בניקב בכדי טהרתו ועוד מתנ' סתמא קתני ר"ש פוטר ומי לא עסקינן דנקוב בשוליו] משמע מתוך פרש"י דכיון דבטל מתורת כלי כל כך לא חל על העפר שם תלוש אלא בכ"מ שהעפר מונח חשבינן לי' כסעיף אדמה והריטב"א פי' דנקב גדול וגם הוא למטה מרביעית זרעים שבעציץ יונקים מהקרקע הרבה והוי מחובר וגם לפי' זה נראה דע"י התערבות היניקה נחשב גם עפר שבעציץ לחלק מהארץ, מיהו לפי' ריטב"א צ"ע דאין גובה הנקב שוה בשיעור למטה מרביעית ותלוי ברחב העציץ, והנה למדנו מכאן דלרבנן אפי' למעלה מרביעית א"צ ניקב בכדי טהרתו, וכן לענין הכשר זרעים אף לר"ש, ומחמת סוגיא זו הקדים רש"י ז"ל ופירשה במשנתנו דעצ"נ היינו אפי' הנקב בדופנו, ותימא על המל"מ פ"ב מה' בכורים שדן על ד"ז כאילו רש"י ז"ל מדנפשי' אמרה ולמש"ל ד"ז מבואר בהדיא בגמ', ומסתבר דהא דאמרו בעציץ נקוב שהניחו ע"ג יתידות גיטין ז' ב' נמי בכל נקוב איירי בין בשוליו ובין בדופנו, ולפיכך התוספתא שהביא המל"מ שם למה שפירשה המל"מ שם אינו לפי הגמ' ואפשר דבעלי הגמ' פירשוה במילי אוחרא או שאין הלכה כתנא ההוא, אבל לדינא אין בזה ספק וכבר כתב המל"מ שם שכן מבואר בראב"ד וב"י בשם רשב"א ומש"כ שם דהתו' פליגי משום שלא פירשו כן, מלתא דפסיקתא נקטי דאפי' נקב למטה מש"ל.
כב) צ"ח א' והא עגלות דמקורין כו', יש לעי' הא כלים לא מבטלי רה"ר כמש"כ תו' ה' א' בטרסקל ק"ב א' בהוציא בפיו, וצ"ל כיון דעל עגלות רה"י שפיר בטל רה"ר תחתיה.
שם אמר שמואל ביתדות, יש לעי' א"כ למה עגלות רה"י עי' תו' לקמן צ"ט א' ד"ה שתי עירובין ל"ג א' ד"ה דהדר, וצ"ל דהיה ביתדות ד"ט רחב והוי יתד הסמוך לדופן רה"י [ומיהו לא שייך הכנסה בהעלאה על העגלה דלאו כלו ברה"י ובלא"ה לפי' תו' צ"ט א' ד"ה למה, לא הוי הקרש כלה ברה"י וצ"ל דלא יליף אלא עיקר הוצאה והכנסה] א"נ לבתר דהניח על העגלה שורה ראשונה של הקרשים ומקרשים אחרונים ילפינן מושיט וכן הא דאמר מ"ט ב' הם העלו קרשים כו'.
כג) צ"ט ב' בעי ר"י בור ט' ועקר ממנה חוליא והשלימה לעשרה מהו עקירת חפץ כו', לכאו' ר"י כאביי לעיל צ"ב א' דאגד יד שמי' אגד ובעה"ב שהוציא ידו מלאה למטה מג' לא חשיבא הנחה, וכן אם הוציא ידו ריקנית ונתן העני לתוכה והכניס פטור אפי' אם ידו של בעה"ב למטה מג', אבל לרבא שם דאגד יד למטה מג' ל"ש אגד, אם עקר חוליא והשלימו לי' ודאי חייב דדל עקירה ראשונה אכתי בשעה שמגביה החוליא למעלה מג' הרי עוקר מרה"י דכיון דעקר החוליא מקרקע הבור הרי נעשה בור רה"י ובשעה שמוציא מתוך ג' חוץ לג' הרי זו עקירה, וכן אם הכניס חוליא לבור י' ומיעטו ודאי חייב דכשהגיעה החוליא תוך שלשה הרי זו הנחה ואכתי לא נתמעט הבור, ולפ"ז ר"י איירי בעומד על שפת הבור ופשט ידו לתוך הבור, אבל אם זרק חוליא לתוך הבור ומיעטו חייב כיון שהגיעה חוליא תוך ג', ואמנם נראה דהא דר"י אפי' לרבא דהא אמר רבא לק' ק' א' דתוך ג' צריך הנחה ע"ג משהו ומבואר שם דאע"ג דסופו לנוח אם נזכר קדם שנח ע"ג קרקע פטור מחטאת, וא"כ הדין נותן שאם זרק חוליא ומיעטו פטור ואינו חייב משום תוך ג', ונראה דאף אם הניח החוליא בידו פטור שאין כאן הנחה תוך ג' ואנן בעינן הנחה ע"ג משהו, והא דאמר צ"ב א' דפשט בעה"ב ידו מלאה תוך ג' ונטל העני מתוכה חייב בעה"ב היינו דזה שנחה ידו כדי שיטול העני מתוכה חשיבא הנחה משהו כמו אחזתו הרוח משהו וכן נתן העני לתוכה והכניס חייב דנחה ידו בשעת כניסת החפץ לתוכה, אבל כשנותן החוליא בקרקע הבור הנחת היד ונתינת החפץ ע"ג קרקע באין בב"א, וכן אם עקר חוליא והשלימו לי' אין לחייבו משום עקירה מתוך ג' לחוץ כיון שאין כאן הנחה ע"ג משהו תוך ג', וכדאמר בהדיא עירובין צ"ח ב', דאפי' הגיע הספר תוך ג' מחזירו אצלו אע"ג דבהגיע לארץ גזרינן אגדו בידו אטו אין אגדו בידו מ"מ תוך ג' מותר דאפי' יהי' כל הספר תוך י' ומקצתו תוך ג' אם יחזירנו ליכא חיוב חטאת משום חסרון הנחה ומשמע דאף אם ישלשל ידו למטה מג' ויקח הספר אין כאן עקירה ובגמ' שם מוקמינן הא דר"י כרבא דבעינן הנחה ע"ג משהו וע"כ הא דאמר רבא צ"ב א' דאגד יד ל"ש אגד למטה מג' היינו בגוונא דאיכא הנחת יד משהו.
ובגמ' לעיל פ' א' אמרו דבמעביר א"צ הנחה ע"ג משהו וכל שהעביר תוך ג' חשיבא הנחה ומפרש"י שם נראה דזה שמונח החפץ ביד חשיב כנח כל שהוא, וזה דוקא בידו וגופו במקום אחד דאז ידו כרה"ר וכיון דהיד תוך ג' והחפץ מונח ביד חשיבא הנחה אע"ג דהאדם הולך, אבל בעמד ברה"ר ופשט ידו לבור דהיד מקום פטור אלא דלמטה מג' היד בטלה לרשות מ"מ בעינן הנחת היד כל שהוא וכל שהיד עסוקה בהגבהת החפץ לא חשיבא הנחה.
ובתו' עירובין צ"ח ב', פירשו בחד תירוצא דהא דבעינן הנחה ע"ג משהו היינו דוקא בבא החפץ מלמעלה לתוך ג' אבל זרק מרה"י לרה"ר והחפץ בתחלת הזריקה למטה מג' א"צ הנחה ע"ג משהו ופי' בזה הא דאמר פ' א' כאן בזורק כאן במעביר, וצ"ע דא"כ אין חילוק בין זורק ומעביר דאם תחלת החפץ למטה מג' גם בזורק חייב ואם תחלת החפץ למעלה גם במעביר פטור, וכן הא דאמר ק' א' והוא שנח פירשו דוקא כשהיה תחלת החפץ מלמעלה ותנאי זה לא הוזכר בגמ' ועיקר הטעם לחלק בהכי לא פירשו לן וצ"ע, ונראה טעמם דכל תוך ג' שם מעביר עלה ובמלאכת מעביר א"צ הנחה ע"ג משהו והכי קים להו לחז"ל.
כד) צ"ט ב' דלא אפשר דלא מדלא פורתא, יש לעי' הא תוך ג' כלבוד למפטר כדאמר ח' א' בכורת ולמש"כ שם הכא לא חשיב כשולים למטה דהתם וכמש"כ לעיל צ"א א' וי"ל דעיקר הספק דהוספת הנחה כל שהו לאחר שנעשה רה"י תהני לחייב על עיקר ההנחה שהיתה בב"א עם עשיית רה"י א"נ דמבעיא לי' כיון דחשיבא הנחה ע"י לבוד ולא מצינו לבוד אלא בחפץ ורשות ולא בב' חפצים באויר וא"כ א"א לדון לבוד אלא לאחר שהוא רשות והנחה זו שנעשית ע"י לבוד קמבעיא לי', וע"כ צ"ל כן דאי חשיבא הנחה אחרונה עיקר הנחה מאי קמבעיא לי' ולמה לא יתחייב, אלא ודאי כדפירשנו וצ"ע.
כה) שבת ק"ו א' תוד"ה חוץ, ור"ת מפרש כו' אבל בשוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציאה מידי אמ"ה, שאלו מקמי' דהגרע"א הא בפסחים ע"ג א' משני על הא דשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב ג' חטאות דתיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ, והא לב"נ במיתה תליא מלתא ולא בא התיקון עד שעת מיתה, ונראה דאם ב"נ עודנו חייב עלי' משום אמ"ה, ה"ה דהחובל בה חייב, דהרי קרינא בה לא תאכל הנפש, וא"כ אם אחר ששחט זה את החטאת בחוץ ועודנו מפרכס בא אחר והמיתו חייב דהא תיקן להוציא מידי אמ"ה לב"נ, ואם מת מאליו מחמת שחיטתו חייב השוחטו על מיתתו דלא גרע משולה דג מן הים, כיון דיבש בו כסלע חייב לקמן ק"ז ב', וה"נ ע"י שחיטתו מת וה"נ נהי דפטר על חבלת השחיטה משום שלא תיקן מ"מ חייב על המיתה והתיקון בא בשעת המלאכה ובשעת הקלקול.
כו) קי"א א' ואלא בזקן כו', נראה דבכוס עיקרין אין איסור אלא אם הדבר גורם גרעון בגופו, אבל אם שותה כוס ב' אין בשני איסור כיון דכבר הוא לקוי ע"י הראשון ואין השני מוסיף כלום, והא דאסרינן לסריס לשתות כוס עיקרין, היינו משום דהלקותא של הסריס היא בגיד ובביצים, והלקותא של כוס עיקרין היא בשאר הגוף שגם המוח וחוט השדרה ושאר עצבי הגוף משתתפים לבישול הזרע, והלכך הליקוי בגיד ובבצים אע"ג שכבר הוא נטול כח ההולדה וכח המתאוה, ששותה כוס עיקרין נלקה עוד בכח שהיה עדיין בריא עד ששתה את הכוס, וכשאמרו בגמ' ואלא בזקן, היינו לומר דזקן לקוי באותה הלקותא שהבחור לקוי ע"י כוס ואין הכוס מלקה אותו כלום, ומסיק דאינו כן דזקן יוכל לחזור לנערותו, ובתו' כתבו דזקנה לאו סירוס הוא, ור"ל דכשיש לקותא של זקנה אין הכוס פועל כלום ואפשר דצ"ל דבזקנה לאו סירוס הוא.
והרמב"ן ז"ל מסתפק אם בסריס איכא איסור בכוס עיקרין אע"ג דאיכא תוספת לקותא בחלק הגוף שחוץ מכלי הזרע, מ"מ כיון שאין כאן תוספת לקותא בהולדה ובתאוה אפשר דאין כאן איסור, ולא דמי לנותק אחר כורת דהתם יש תוספת בקלקול צורת כלי זרע, ובגמ' אין הכרע לזה דיש לפרש בסריס חמה שמתאוה ומשמש והכוס נוטל ממנו התאוה, ולפ"ז מתפרש ואלא בזקן היינו דכבר בטל חמדי' וכהא דלק' קנ"ב א', ואפי' אם עדיין הזקן בריא בשאר חלקי הגוף והוא עדיין נלקה ע"י הכוס מ"מ מותר, אבל אם יש איסור בתוספת לקותא בגוף אף בזה שהוא כבר נטול התאוה, צ"ל דס"ד דזקן לקוי בכל הגוף כמי ששתה כוס עיקרין, ודעת תו' נראה דגם בסריס גמור דנטול גם התאוה אסור בכוס עיקרין.
והרשב"א הק' ג"כ למה גרע זקן מסריס וס"ל ג"כ דבזקן יש עדיין חלקים בריאים והכוס מקלקלו ומ"מ מותר לו לשתות כוס עיקרין, וס"ל דסריס שאמרו היינו סריס ממש ואין לו גם תאוה, וכן זקן שפסק תאותו, ותירץ דזקנה מינכרא טפי מסריס, ואין זו סברא להכריע בדאורייתא, ועוד הנותק אחר כורת לא שייך למיסר מפני הרואין שהרי כל הרואין חזו שהוא כרות קודם שנתק, ונראה כונתו דהכא בכוס עיקרין אין האיסור אלא מדרבנן וכמש"כ הר"מ שאין לוקין עליו, והלכך יש להקל בזקן טפי מסריס, אבל בסירוס ממש ודאי לא ס"ד שיהא מותר לסרס את הזקן.
ומש"כ רש"י ז"ל בזקן שפסק מלידה לא בא רש"י ז"ל להגדיר עד כמה הוא לקוי, אלא שיש זקן בשנים כדתנן פ"ה דאבות ולזה כתב רש"י דהכא מקרי זקן שפסק מלידה, ואפשר דבטל חמדי'.
ויש לעיין אי יש איסור סירוס בפרד והנה פרד הוא רק כסריס חמה וכדאמר חולין ע"ט א' פרדה שתבעה אין מרביעין עליה אלא מינה, ואין ספק דבסריס חמה חייבין עליה בניתוק ובכריתה, ואפילו בשתיית כוס עיקרין, ואמנם מה שראוי להסתפק דכ"ז באותו שמינו זורע זרע והוי בכלל האיסור ככל פרטי האיסור שאמרה תורה אבל זה שכל מינו כך י"ל דאינו בכלל האיסור כלל, ואלו לא היו משמשים כלל ג"כ לא הי' הדבר מוכרע כיון דנבראין זכר ונקבה ועכשיו שהן משמשין ג"כ הדבר יותר נוטה שהן בכלל הזכרים שהזהירה תורה על סירוסן ואף אם אין הדבר מוכרע אין להתיר איסורא דאורייתא עד שיודע לך שהוא מותר, וכש"כ כאן שהדעת נוטה לאיסור.
מדברי הר"מ פט"ז מה' א"ב הי"ב משמע דשתיית כוס עיקרין אינו אלא מדרבנן, ויש לעי' דבסוגין פריך ומי שרי והתניא כו' ומשני הכא מעצמו הוא דאר"י כו' והוי ס"ד דההיא דר"י הוי כעין כוס עיקרין, וע"כ ר"י אשמעינן דינא דאורייתא, דאי דאורייתא פשיטא דשרי, א"צ לאשמעינן דאין איסור מדרבנן דהרי איסור דרבנן צריך מושב ב"ד ואי לא נמסר לנו שב"ד גזרו עליו אין לנו מקום להסתפק בזה, ולא שייך לאשמעינן הרוצה לסרס תרנגול כו', וכיון דס"ד בגמ' דיש מקום לאסור כוס עיקרין מה"ת א"כ כשאמר ר"א רמות רוחא הוא דנקטי' יש לנו לומר דבאמת כוס עיקרין מה"ת, ומיהו מצינו דאצטריך לאשמעינן דליכא איסורא דרבנן וכדאמר חגיגה י"ט א' סד"א ליגזור דלמא כו' ומשמע דבדבר דבקל לבוא לידי מכשול יש לאסור וא"צ מושב ב"ד לאוסרו אלא על כל דיין החובה לאסור.
והרשב"א הקשה לדעת הערוך דפס"ר דלא ניחא לי' שרי א"כ למה אסור כוס עיקרין ותירץ דלא אמרו הערוך אלא לענין שבת ואמנם בתו' כחובות ו' א' מבואר דעת הערוך בכל איסורים וכמש"כ לעיל סי' נ' ואפשר דסירוס שאני דאיסורו שלא ישאר סריס והלכך לא מהני אינו מתכוין וכיבוי אש המזבח האיסור שהאדם לא יכבה אבל לא מפני הפסד האש אסרה תורה.
כז) קל"ה א' שמא ערלה כבושה היא, באו"ז הלכות מילה הביא תשובת רשב"א דאף אם ערלה כבושה היא אפשר דאין לחייב מסברא דכיון דעור הערלה נכבשה ונדבקה לעור העטרה לאו שמה ערלה, אלא בירו' מרבה לי' מהמול ימול, וענין הטפת דם ברית משום ערלה כבושה משמע שם דמספקא לי' אי ר"ל דצריך לקלוף העור הנכבש, או סגי בשריטה כל דהו, שהרי הבא להתגייר כשהוא מהול ודאי הטפת דם ברית דידי' היינו שרט כל שהו, ומדנקט להו בחד לישנא משמע דתרויהו שוין ומ"מ מדקאמר טעמא משום ערלה כבושה ואית לי' לרב יוסף דדוחה שבת משמע דצריך להסיר כל עור הנכבש וכן משמע קצת מהא דראב"א דאי שרט כל שהוא אין עלול למעבד כרות שפכה, ומ"מ י"ל דלא ילפינן מקרא אלא שרט דם ברית וגם זה דוחה שבת, ומשמע דלא מרבינן הטפת דם ברית אלא אם הוא בערלה כבושה אבל אם נולד בלא עור ערלה א"צ הטפת דם ברית, אע"ג דבגר למ"ד צריך הטפת דם ברית, צריך אע"ג דכבר מל ואין כאן עור ערלה כלל, שאני גר דאינו נכנס לקדושה בלא דם ברית.
ובאו"ז שם כתוב ב' משניות הסותרות זא"ז, מתחילה כתב מדהוזכר בגמ' גר ונולד כשהוא מהול בחד לישנא משמע דא"צ רק הטפת דם [וסיים אע"פ שאין כאן פריעה לא נתרבה אלא למילה, וצ"ע דהרי גם מילה אין כאן אלא שרט בעלמא] ושונה הדבר כמוחלט ולא הזכיר צד ספק בזה, ואח"כ הזכיר מעשה שבא לידו בתינוק בן שנה [שם כתוב תינוק עכו"מ וכנראה טס"ה שכל הענין אינו מדבר בגירות] וכתב שאין בזמננו אומן לקלוף עור הכבוש ולכן הקיל בשרט וכדאי הוא רב לסמוך עליו בשעת הדחק, ולא הזכיר כלל דאף לרב {א"ה, כמדומה דצ"ל לשמואל סגי} סגי בשרט, וע"כ נפל ט"ס בכאן וכנראה מספקא לי' הדבר.
ומקום השרט כתב שם דצריך בראש הגויה מקום המילה, והרי משום ערלה כבושה אתינן עלה וצריך הטפת דם ברית במקום הערלה ונראה דכל למטה מן העטרה כשר להטפת דם ברית, והשרט אין לו שיעור דאין צריך הוצאת טפת דם בפועל אלא כל שנצרר דם כל שהו כדרך שרט בעור דק שבדק סגי.
והלכה זו נשתכחה ועושין הטפת דם בעור שלמעלה מן העטרה, וזה כמטיף דם מן האצבע, ועוברין משום לא יוסיף, כדאמר סנהדרין פ"ד ב' אחר שגגת לאו, וכן בגר אין כאן הטפת דם ברית.
באו"ז שם הביא פר"ח דרב דאמר הלכה כת"ק היינו שאין מלין אותו בשבת אבל ת"ק מודה דבחול מלין אותו, ויש לעי' א"כ היינו רשב"א לרבה אליבא דשמואל, ואפשר דרב סבר דרשב"א סבר דמלין אותו אפי' בשבת, ושמואל סבר דת"ק אף בחול קאמר דא"צ, ולדינא לא פליגי רו"ש.
כח) קל"ה ב' תוד"ה כגון, אלא ודאי לקח זה שפחה וזה עוברה הוי שפיר דומיא דלכם כו', ולפ"ז לקח שפחה לעוברה דאמר בגמ' דנמול לאחד אי אפשר לפרש כמו שפרש"י שלקח מישראל אלא בכותית שמכרה עצמה לולדה ולכאורה קשה כיון דהאם נשארה בחירותה איך שייך בה קנין שיקנה על ידיה את העובר, וצ"ל כיון דאפשר לה לימכר למעשה ידיה כמו כן תוכל לימכר לעוברה, מיהו קשה מי עדיפא מלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה דהתם נמי יש לי' מעשה ידיה ועובריה [דאי אין עובריה שלו אין עליו למולו כלל] ומ"מ נמול לאחד.
שם בגמ' בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה, ביבמות מ"ח א' נחלקו ראשונים ז"ל אי מל עבד בע"כ ויש לעי' לדעת הסוברין שאינו מל בע"כ איך מל את הקטן בע"כ, ולכאורה קטן זה אינו עבד עדיין להתחייב במצות ולהמית רוצח על ידו, וצריך מילה וטבילה לעשותו כעבד ולזה צריך דעת, ולא משמע דמצד זכות אתינן עלה וכעין דאמר בגר קטן כתובות י"א א' דא"כ אין מוטל עליו למולו, וכמו כן צ"ע בילדה ואח"כ טבלה, ואפשר דלעולם חייב הרב למול את יליד ביתו ואת מקנת כספו ורשות לרבו למולו בע"כ אלא שאינו נעשה בר מצוות במילה וטבילה בע"כ, והא דאמר יבמות שם אתה מל בע"כ היינו שמתחייב במצוות בע"כ ויליף לי' מדאמר ואי אתה מל בן איש בע"כ והיינו גירות מכלל דעבד מל בע"כ שמתחייב במצות בע"כ והא דאמר שם שאין מקיימין שאינן נימולין היינו שאינן נמולין מדעתן ואף שאפשר למולן בלי שיתחייב במצוות מ"מ אין אנו מזדקקין לזה וכמש"כ תו' שם, ולפ"ז ילדה ואח"כ טבלה אינו נעשה קטן זה בר מצוות עד שיגדיל ויקבל ומ"מ הרב חייב למולו.
כט) קל"ו א' אמר רבא א"ה אדמפלגי כו' ליפלגו לענין אכילה אלא כו', לכאורה קשה הא חובל בטריפה חייב כדתנן פסחים ע"א ב' שחטו ונמצא טריפה כו', והכא חשיב מת והחובל בו פטור ואיך יטהרנו שחיטה, ונראה דרבא ה"ק זה שהוא בן ח' וחי, והרי חייו חיים שאין מטמא כל זמן שהוא חי, אלא שהוא לקוי וזוטר חיותו שהרי אינו מתקיים, יש בו משום בעל חי ויש בו שאין חייו חיים, והלכך יש מקום לומר שהחובל בו אינו חייב משום נטילת נשמה שלא אסרה תורה בחיות שאינו מתקיים אלא לפי שעה, ומ"מ השוחטו מטהרו מידי נבלה כיון דבחייו אינו מטמא וחיותו ניטל בשחיטה, ומ"מ חשיב נבלה לענין איסור אכילה דזה הלקוי חשיב נבילה בכל אופן שנהרג וכאילו מת מעצמו כיון שעומד לכך, ובאמת הוי מצי למימר דכו"ע חי הוא לענין חובל כיון דעכשו הוא חי, אלא רבא בא לתרץ דאין כאן תנאי ושפיר י"ל דמחתך בשר הוא, ומ"מ שחיטתו מטהרתו וכעין שחיטת טריפה [אח"כ ראיתי שכ"ה ברשב"א] מיהו יש לעי' הא טריפה ששחטה אין בה לאו דנבילה, והכא אסור באכילה משום נבילה א"כ דין הוא שאי אפשר למילף בן ח' מטריפה.
כט)י) שם רש"י ד"ה איתרחיתו, כדאמרינן בזבחים לילה לקדושה כו', בתו' זבחים י"ב א' ד"ה יום, חולין פ"א א' ד"ה יום, כתבו דפסול ליל ח' אינו משום לילה דלזה א"צ קרא, אלא דמשום לילה אם עלה לא ירד או שכשר בבמה, והכא פסול משום מחו"ז, ולפ"ז הא דיליף רשב"ג כל שלא שהה ח' ימים בבהמה היינו מז' לקדושה ולא מח' להרצאה דא"כ צריך לשהות עד האיר יום ח', ובתו' ב"ק י"א ב' הוכיחו דאפי' ידעינן דכלו לו חדשיו אסרה תורה מהא דאמרו ר"ה ו' ב' דתם מונין לי' משעה שנראה להרצאה, ומוקמינן לי' בכלו לו חדשיו, והוכיחו מזה דרשב"ג יליף סתמא בחולין מקדשים אע"ג דלא דמי דבחולין מותר בכלו לו חדשיו כדאמר בסוגין, ויש לעי' דהא מסוגיא דרה"ש לא מוכח רק דלהרצאה לא מהני כלו לו חדשיו, וזה מוכח מעיקר פסול מחו"ז בליל ח' אע"ג דכבר ידעינן מאורתא דכלו לו חדשיו, ורשב"ג לא יליף כלל מהרצאה אלא מז' ימים לקדושה ובזה י"ל דבכלו לו חדשיו מקדישו תוך זמנו, ומיהו כיון דאין ראוי להרצאה אינו ראוי לקדושה משום דחוי מעיקרא, [ואמנם קרא לא משום דחוי אסר לה אלא לעבור עליו בעשה וכדאמר חולין פ' א' יומא ס"ג ב' מנין שלא יקדשנו כו' וכיון דהוא מחו"ז להרצאה אסור להקדישו, והא דיליף זבחים שם דאין מחו"ז בלילה הוא מהיתר להקדיש] ורק בלילה ילפינן זבחים שם דלילה לאו מחו"ז, ומ"מ ילפינן שפיר דבתחלת ליל ח' יצא מספק נפל דאל"כ לא היתה לילה לקדושה, וקרא סתמא איירי אפי' לא ידעינן חדשיו, ולפ"ז צ"ל דרשב"ג לא יליף חומרא דעד ח' הוא ספק דזה אי אפשר למיליף לא מקדושה ולא מהרצאה, אלא מסברא אית לי' לרשב"ג דחיישינן לספק נפל ומקרא יליף שיעורא דכבר יצא מספק דמסתבר דלא קבעה תורה מצוה בזמן ספק נפל.
קנ"ה א' למעלה מי' כו', נראה דאיירי בשוה פי הכלכלה לגב האילן או תוך ג' והוי כחורי רה"י וכמש"כ תו' עירובין ל"ג ב' ד"ה רבי, ומיהו אי אילן רה"י אף אי כלכלה למטה מי' חשיבא רה"י כדאמר צ"ט ב' דרמיא בחריצא.