סימן נב
עריכהא) שבת קל"ח א' תוד"ה כסא, וכל הנהו דאסרינן כו' דדוקא דברים שיש להם מחיצה עד לארץ אבל כו', ובביצה ל"ב ב' הוסיפו דדוקא כשעושה עכשו המחיצות, אבל כשהמחיצות עשויות מקודם שרי והביאו ראי' מהחזרת קדירה ע"ג כירה, והא דאמר קל"ט ב' האי פרונקא כו' אכולי כובא אסור היינו בגדולה הרבה, וכבר הק' הרשב"א דא"כ הו"ל להגמ' למיהב שיעורא, [ועוד יש לעי' דלפ"ז הו"ל לגמ' לפרש טעמא דמנ"ל לחלק בין גדולה לקטנה] ועוד אהל אפלגא מי שרי, ולפיכך פירשו הראב"ד והרשב"א דהוא משום משמרת דאכולי כובא מיחזי כמשמרת.
והא דבאמת לא אסור אפלגא דכובא משום אהל, ולפרש"י דתליית משמרת אינו אלא משום עובדא דחול וכמש"כ קל"ט ב' ד"ה מערים, ניחא, אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א דמשמרת הוא משום אהל קשה, ונראה מדברי הרשב"א דכיסוי כלים כיון דזהו דרך תשמישו תמיד חשיב כדלת ואין בו משום אהל, ובקטן גם לדעת תו' מותר אפי' בבגד ומשמע אפי' מותחו והיינו דלא חשו מ"ח א' קמ"ח ב', רק משום סחיטה ולא חשו משום עשיית אהל.
קל"ח ב' וכילה אפי' י' בני אדם אסור א"א דלא ממתחא, מבואר דלהניח כולו בבת אחת אין בו משום אהל אפי' בכילה שעיקרו לאהל, והק' הרשב"א דא"כ בקרש של עץ דלא ממתח יהא שרי ובביצה ל"ב ב' אמר בקידרא וחביתא דוקא מלמעלה למטה, ותירץ דהתם כיון דעביד השתא גם הרגלים הוי דרך בונה, [וצ"ע למה תלה הרשב"א קושיתו בפי' מורו ז"ל הלא בהדיא אמרו בגמ' אי אפשר דלא מימתחא פורתא, ומבואר דאלא"ה הוי שרי], והנה מבואר דעת הרשב"א כדעת תו' דאם אין עושה עכשו המחיצות שרי אלא דלדעת תו' דוקא מחיצות, ולדעת רשב"א כל שמתקן עכשו רגליו אסור אפי' בלא מחיצות ונ"מ בהעמיד ספסלי השלחן ונותן עליהם הדף דלדעת תו' מותר משום שאין כאן מחיצות ולדעת רשב"א ההיתר משום שאין לו שימוש תחת הדף.
וגם לדעת תו' דהיכא דאינו עושה עכשו המחיצות שרי אינו אלא היכא דליכא מיתוח אבל היכא דאיכא מיתוח אסור, שהרי אמרו דגוד בכיסנא מותר לנטותה בשנים וע"כ משום שאין כאן מחיצות או שאינו עושה עכשו המחיצות, ואפ"ה בחד אסור, וכן אמרו בכילה דאי לאו דממתחא מותר ואפ"ה בממתחא אסור.
ויש לתמוה על מש"כ תו' דפרוונקא אכולא כובא אסור, משום דהיא גדולה, הלא כילה היא גדולה ומ"מ בלא מיתוח מותר ואי פרוונקא נמי במימתחא א"כ גם בקטנה אסור כמו גוד, ונראה דדוקא דבר שדרכו למותחו מעט מעט במקומו והוא מותחו מקדם ומניחו על מקומו כולו בב"א שרי דהוי שלא כדרך בנין, אבל גשם של עץ וחרס שלא שייך בו מתיחה אע"ג דנתינתו הוא בב"א יש בו משום אהל וכן בנותן בגד בלתי מתוח אע"ג דאינו מותחו אסור.
הרשב"א הקשה על דברי התו' שאין איסור אלא באיכא מחיצות שהרי גוד ליכא מחיצות, ויש לעי' הלא באמת גוד אינו אסור אלא במימתחא, ונראה כונת רשב"א דכיון דעושה עכשו רגלים הו"ל כמיתוח וכמש"כ הרשב"א לתרץ דברי הר"י מורו ז"ל.
לפרש"י דמשמרת ליכא משום אהל צ"ל דאין מיתוח במשמרת דאי איכא מיתוח לא גריעא משמרת מגוד, ולדעת רמב"ן ורשב"א איירי במימתחא, ולרמונים דעת רמב"ן דאיירי בליכא מיתוח, ולדעת רשב"א אף באיכא מיתוח שרי כיון שא"צ לאויר שתחתיו.
ב) דינים העולים לדעת תו'. א. כלי גדול ככובא אסור לכסותו כלו בין בעץ בין בבגד בין במותח את הבגד על פיו בין שאינו מותחו, ואם שייר מקצת פיו מגולה מותר. ב. מותר להניח דף על ספסליו לעשותו שלחן אע"ג שהוא גדול כיון שאין כאן מחיצות. ג. מותר להחזיר קדירה ע"ג כירה מפני דקדירה לא מקרי גדולה. ד. אם פורש בהדיא לצל ולהגנה אף שאינו אלא גג בלא מחיצות אסור, וכההיא דסיאנא לפר"ח וכן פי' הר"מ פכ"ב ופי' דעשוי לצל, ונראה דאף לפירש"י דסיאנא דמיהדק שרי [וכן דעת רשב"א כאן [ובמ"מ שם כ' דהרשב"א פ' המוצא תפילין הסכים לפר"ח] והריטב"א] הוא דוקא דדרך מלבוש לא מקרי בנין אבל כילה אסורה אפי' בלא מחיצות כיון דעשוי' לאהל ממש, והלכך אף של עץ דליכא משום מיתוח אסור, וכן כתב הרא"ש פ"ד דביצה סי' י"א דהא דעירובין ק"ב א' דבעינן שיור טפח אע"ג דליכא מחיצות [נראה דר"ל דאינו עושה עכשו מחיצות] משום דהוא בנין חשוב וגם עיקר כונתו לאהל, [וכ"כ במ"ב סי' שט"ו, מיהו לפרש"י בסיאנא לית לן מקור לד"ז]. ה. כילה של בגד שיש בו מיתוח אסורה משום מיתוח אף באין כונתו לאהל והיינו נמי טעמא דמשמרת דמבואר בגמ' דאסורה משום אהל עראי וכמש"כ הרמב"ן וכן הסכים הריטב"א ופי' דאפי' בלא מיתוח אסורה כיון דדרכה במיתוח, והיינו נמי טעמא דגוד דאסור אף בלא מחיצות. ו. דבר שדרכו במיתוח ומתחו קדם שהניחו במקומו ואח"כ הניחו להיות גג מותר והוא כעין ממעלה למטה דשרי, והיינו טעמא דגוד בכיסנא דשרי בשנים, וכן כילה אילו היה אפשר בלא מיתוח אחר הנחה היתה שריא. ז. למתוח בגד לצל ולאוחזו בידו שרי אע"ג דעשאו לצל ואיכא מיתוח כיון שאינו מניחו אלא אוחזו בידו, וכדאמר מ"ג ב' חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהן והיינו מלמעלה למטה דשרי, והיינו דפריך קל"ח ב' אלא מעתה שרביב בגלימא טפח כו' דס"ד דהוי כאוחז בידו, ומשני דמיהדק וקבוע על הראש הוי כמניח על עמודים. ח. היכי דאיכא אהל טפח מע"ש מותר להוסיף בשבת אפי' כונתו לאהל תחתיו ואיכא מיתוח, וכדאמרו עירובין ק"ב א'. ט. לתלות המשמרת לרמונים מותר מפני שאין דרכו במיתוח, ולדעת הרשב"א אפי' מותחו שרי כיון שאין לו שום תשמיש תחתיו אלא למעלה. י. היכי דעושה בשבת המחיצות והגג, אע"ג דאינו גדול וליכא מיתוח ואינו עשוי לאהל אסור, ולדעת רשב"א אף בעושה עכשו הרגלים אף דליכא מחיצות אסור ודוקא באית לי' איזה תשמיש תחת הגג אפי' תשמיש עראי אבל באין לו שום תשמיש תחת הגג שרי. יא. ודוקא בעושה מקדם הרגלים והמחיצות אבל מותר לאדם לאחוז הגג בידו ולשום אח"כ תחתיו הרגלים ואפי' עושה לצל ואיכא מתוח.
ג) קל"ח א' תוד"ה אלא, אפי' איסור דרבנן ליכא, כוזא בסיכתא כולהו למעליותא, שאין כאן רק גג ולא מחיצות, ואין כאן מיתוח, ואין כאן שימוש תחתיו, ומשמע שיש כאן עוד היתר כיון שאינו מתכוין לשום תשמיש אלא לתלותו, ויש לעי' למה לא פריך מברייתא דמנקיט אביי דקתני גוד ומשמרת לא יעשה ואם עשה פטור, ואולי במתניתא לא תני אלא לא יעשה ואביי מסברא אמר דאם עשה פטור וצ"ע.
שם תוד"ה כרך, א"נ כריכת חוט כו', יש לעי' הלא ע"כ הוא בלא שייר טפח דאל"כ חוט למה לי, וברשב"א וריטב"א כתבו בשם רי"ף דאיירי בשייר טפח והקשו דא"כ חוט למה לי, ונראה דטס"ה מש"כ בשם הרי"ף וצ"ל ר"י והוא ר"י בעל תו'.
והאי חוט פרש"י למשוך בו לפורסו, אבל בר"מ פכ"ב פי' חוט או משיחה [שהיתה, לשון השו"ע, ובר"מ שהיא] תלוי' בהם מע"ש, ור"ל שצד אחד קשור ולמחר מותחו ע"פ כלו, ולפ"ז י"ל דהא דעירובין מיירי ג"כ שצד אחד כרוך או קשור שכן הדבר בהוה שאי אפשר למתחו אם לא יהי' קשור דכשימתחו יומשך כל הכריכה, ולפ"ז יש לומר דתרתי בעינן שיור טפח וחוט המחזיקה בצד אחד, ואפשר שזו כונת תו', ומ"מ נראה להקל כתירוץ שני שבתו' דבחד סגי וכמש"כ הרשב"א והריטב"א, וא"צ חוט למשוך דבדרבנן נקטינן לקולא כפי' הר"מ [ואמנם א"כ יש להקל גם בכרוך חוט למשוך כפרש"י והוי תרי קולא דסתרי, ואמנם בשו"ע העתיק ל' הר"מ ויש לתפוש פי' הר"מ].
ד) קל"ח א' טלית כפולה, רש"י פי' לשון כפולה מקופלת, והיינו כילה שמקופלת ומותחה בשבת, אבל הרי"ף פירש כפולה ממש שכופלה לשנים ואמצע הכפל כורך על מסמר בכותל זה וקצה השני בכותל שכנגדו וקצות הטלית תלוים עד לארץ, והכא אפי' תלה כן בשבת להיות קבוע לעולם אין כאן אהל כיון שאין בגגו טפח, ואינו אלא איסורא דרבנן, ומהני חוט ומשיחה להתיר לנטותו לכתחלה, ונראה מלשון הרי"ף דהאי חוט ומשיחה היינו כעין לולאות הנתלין על הווין שבכותל, וע"י הלולאות ניכר שהוא שימוש להניח ולהסיר ואין על זה שם בנין, אבל מלשון הר"מ והשו"ע משמע דחד צד הי' תלוי מע"ש וכמש"כ לעיל.
וכתב הרי"ף דהאי טלית כפולה היא אהל עראי משום שאין לה גג טפח, ונראה דפי' כן משום דסתם טלית כפולה ותולה אמצע הכפל בכתלים אין לה גג, ולכך נקטו בגמ' טלית כפולה, והיינו אפי' תולה שיהי' לעולם לא הוי אהל קבע כיון שאין לו גג, וחוט ומשיחה מהני אף שתולה לזמן מרובה, והנה הר"ן כתב דמדברי הרי"ף מבואר דאם יש בגגו טפח הוי אהל קבע, ור"ל דאיירי בעושה להיות קבוע אבל אם עושה לזמן מועט ודאי אע"ג דיש בגגו טפח הוי אהל עראי, וכדאמר אביי גוד ומשמרת וכילה כו' לא יעשה כו' אהל קבע כו', וכילה היינו כקינופות ויש לה גג כמבואר סוכה י' ב' ומ"מ הוי אהל עראי, וכן בעירובין ק"ב א' בכיפי דארבא וכהא דאמר לו רב לר"ה כרוך בודיא כו' מבואר דלא הוי אלא אהל עראי, וכן הוא עיקר עראי שעשוי לפרוס לפי שעה ולהסירו, ובנו"ב תנינא סימן ל' כתב דהיכא דאינו עושה אלא גג כל שהוא רק לפי שעה חשיב אהל עראי, אבל כשעושה גג ומחיצות כל שיש בגג טפח הוי קבע אע"ג דעושה לפי שעה, אבל הדבר תימא בסברא סוף סוף אינו אלא לפי שעה, ובפמ"ג סי' שט"ו במ"ז סק"ח, פי' ג"כ דאיירי בעושה לזמן מרובה והלכך אם יש טפח חשיב קבוע.
מיהו יש לעי' אם עושה שיתקיים כי אין בגגו טפח נמי נהי דלאו אהל הוא מ"מ הרי הוא בונה ותנן הבונה כל שהו, ונראה דתלית בגד שאין בו אהל טפח אין עשוי להתקיים ובטלה דעתו.
ה) ר"מ פכ"ב הל"ב הנוטה פרוכת וכיו"ב כו', דברי רבינו סתומים, ובמ"ב סי' שט"ו פי' בשם אחרונים דתולה הפרוכת למחיצה ולא לגג וחוששין שמא יתקפל בידו לרגע, והיינו גוד בכיסנא, ותמוה מאד שהרי מותר לכתחלה לפרוס בגד לצל ולאוחזו בידו כדאמר מ"ג ב' וכמש"כ לעיל, וכש"כ כאן שאינו רוצה לשמש תחתיו כלל ואינו עושה לו מחיצות שזה מותר אפי' להניח על יתדות, ואיך ניקו ונאסור דלמא אתא לידי כך, ועוד כסכסין למה לי הלא עושין מחיצות עראי בשבת, ועוד הרי בגמ' אמרו כן בכילה וכילה הוא גג ולא מחיצה, וכן הר"מ השוה כילה לפרוכת וכילה הרי עושה גג בהדיא ומה שייך לומר בזה שאי אפשר להזהר שלא יתקפל ויעשה גג.
ונראה דהר"מ מפרש גוד פרוכת היינו שמותחו באויר לצל, ויש לפרשו כמו לפרש"י בגוד, והיינו קדם שמניח במקומו ובזה מותר, וצריך להזהר שלא ימתחנו בזמן שהוא כבר על מקומו, והיינו דכ' הר"מ דצריך להזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה היינו מיתוח כפלים, וכן מש"כ שא"א שלא תגבה מעט מן הארץ היינו שא"א שלא יהי' בה כפל וימתחנו וע"י זה נגבהה מן הארץ ונעשה אהל.
אבל יש נפקותא גדולה בין פי' הר"מ לפי' שאר מפרשים, דלפרש"י איירי בלא חוט ומשיחה אבל בכרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה ולמותחה במקומה, אבל מלשון הר"מ מבואר דאיירי באופן ההיתר שכבר הזכיר, ומה שהזכיר להיתר הוא פרוכת שיש עלי' חוטין מע"ש [וכמש"כ המ"ב בשם פר"ח הנדפס דגם פרוכת איירי בחוטין קשורין] וכמש"כ בהכ"ט וכן כילה איירי ביש עלי' חוטין, וכדאמרו קל"ח א' כילה מותרת כרמי ב"י, ומ"מ אסור לנטותה מפני שאי אפשר לבוא {א"ה, כמדומה דצ"ל שלא לבוא} לידי מיתוח, ולפ"ז החמיר אביי לאסור כילה ועד אביי היו נהגי איסור {א"ה, כמדומה דצ"ל היתר} כרמי ב"י וכרב, ואביי החמיר בדבר ולכך סתם רבנו בהכ"ח דכילה אין תולין אותה.
ולדינא אחרי שאין אנו יודעין כונת הר"מ בבירור, אנו חייבים לעשות כדברי רבותנו אשר דבריהם מפורשים לנו כי אנו תלמידיהם בהלכות אלו, ולפי דברי הר"י שהביא הרשב"א איירי בכילה שלא כרך עליה חוט ומ"מ אילו היה אפשר למותחה שלא במקומה ולעשות כל האהל בב"א היה מותר, ולזה אמר אביי דכילה אפי' בעשרה אסור, אבל בכרך עלי' חוט או משיחה מותר אפי' באחד.
ומש"כ אחרונים ז"ל דלדעת הרי"ף לא מהני חוטין בכילה שיש בגגה טפח תמוה מאד דהרי אמרו בגמ' דכילה מותר כרב"י וכן אמרו קל"ט א' ולשלח להו כרב"י, וכי איירי בכילה שאין בגגה טפח הלא כילה אינה כילת חתנים, ולמש"כ לעיל טלית כפולה לזמן מרובה וכילה לזמן מועט שוין.
ו) דברי הנו"ב תנינא סי' ל' בפתיחת הפערסאל בשבת אינם מתישבים, דזה ממש דין כסא טרסקל ואין מקום לחלק כאן בין נעשה לאהל ללא נעשה לאהל, ובין עושה גם המחיצות או לא שהרי זה חשיב כתשמיש דלת וזהו טעם ההיתר, וע"כ מיירי דאיכא גם מחיצות לדעת תו' דבלא מחיצות לעולם מותר, או דאיירי בבגד שיש בו מיתוח, ומ"מ כיון שהוא גוף אחד וכן דרך תשמישו אין כאן אהל והיינו נמי טעמא דלמד ממנו המ"א היתר פריסת החופה אע"ג דמכוין לאהל, והיינו נמי טעמא דמתירין לפתוח דלת הגג שעל הסוכה ולסתום בעת הגשם, וה"נ אם קבעו עמוד בארץ וסביביו מחיצות תלויות על צירים לפותחם ולנועלם לשבת תחתם לצל מותר, וכמש"כ המ"א טעם זה בפתיחת הדפים שבביהכ"נ להניח עליהם הספר, וכבר הביא הנו"ב כל זה אבל מה שדחה אינו מתישב, ומה שיש לדון הוא משום תקון מנא כיון דבפתיחתו ראוי לשמש בו בכל מקום חשיב תיקון מנא טפי מפריסת אהל במקום זה, וגם אוושא מלתא טפי וניכר בו עובדא דחול וגורם פרצה, והרי אסרו כילה מפני שאינן בני תורה, והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה, וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד, כי זה גדר לעם כולו ולדורות.
מן האמור נלמד דעגלות של תינוקת שיש עליהן סוכה הנמתחת ונקפלת מותר למותחה ומותר לקפלה אע"ג דכשמותחה עושה גג ומחיצות וגם כונתו לצל ויש בגגה טפח, מ"מ כיון דהסוכה קבועה בעגלה ועשוי' לנטותה ולקפלה חשיב כדלת הסובבת על ציריה וככסא טרסקל.
בנו"ב שם הוזכר בפי' טלית כפולה, שאם אמצעה תלוי' בכותל דרום צפון ומשולשלת למזרח ולמערב אין מותחין אותה למזרח ולמערב, והוא תימה דאם אין בגגה טפח זה ודאי אסור שהרי השתא עושה אהל, ואם יש בגגה טפח הוי השתא הוספת אהל ומותר, אלא בגמ' איירי שתלוי' בכותל דרום והשתא רוצה לתלות גם בכותל צפון או שיש נס מכותל דרום לכותל צפון והטלית על הנס וכרוכה לחד כותל והשתא רוצה למותחה על כל הנס.
ז) קל"ח א' תוד"ה אלא, אע"ג דתלא כוזא בסיכתא אפי' איסור דרבנן ליכא כו', הא דחלוק ממשמרת הוא משום דלית בי' מיתוח, וגם אינו משמש תחתיו כלום, ועוד נראה כיון דדרך שימוש כן ואין ע"ז שום דרך בנין לא אסרו חכמים.
ז)י) שם רש"י ד"ה אבל, ואע"ג דהשתא עביד אהל שרי כו', אם אינו עשוי לאהל תחתיו וגם לית בי' מיתוח בלא"ה מותר, אלא הכא הרי עביד את הגג ואת רגליו, או את מחיצותיו, וכה"ג אסור במקבץ ב' גשמים ונותנם זע"ז, אבל גוף אחד שמהפכו מצד אל צד לא מיחזי כלל כבנין, ולפ"ז מגדל שעשוי לישב בתוכו לצל ונפל מותר להעמידו אע"ג דכונתו לצל.
שם תוד"ה אף, הוי מצי למימר כההיא כו', וי"ל כדרב"י הוו, יש לעי' במה נסתפקו, ואפשר די"ל דהני דר"ה היו כעין כסא טרסקל, א"נ הוי משיירי טפח, א"נ מלמעלה למטה עביד, ואמנם יש לעי' אם מותר לפרק אהל ולהניח טפח או להניחו כרוך בחוט, דאע"ג דזה מתיר לנטות, מ"מ י"ל דאסור לפורקה דמ"מ הוי סתירת אהל, וכן אם עשה מלמעלה למטה אי אפשר לפורקו דבפירוק ל"ש שינוי, ולפ"ז ע"כ הא דר"ה בכעין כסא טרסקל, ואפשר דבזה נסתפקו התוס', ואפשר דגם בפרסו על סמך טפח או על סמך חוט, מותר לפורקו דכיון דהותר לנטות הותר לפרוק, ומ"מ נראה דוקא בנטה אותו בשבת, אבל אם היה האהל פרוש מע"ש, אסור לסותרו אף להניח טפח, או להניח החוט, שהרי כילי דר"ה חביטי רמיא, משמע דהיו מוטלין לארץ לגמרי, ואין ההיתר מחמת שהחזירו לאופן שנשאר אהל דא"כ היה צריך לשייר טפח או להניחו על הגג מכורך בחוט, אלא כל שעשאו בשבת בהיתר מותר לפורקו, ומיהו יש לומר דבאמת מותר לסותרו ולהניחו על החוט או להניח טפח, אלא דטפח הנשאר אינו משמש תחתיו כלום ולא חשיב אהל ולכך מותר לסותרו, ומ"מ נראה שאם עשאו בחול אסור לסותרו בשבת דאל"כ לעולם מותר לסתור אהל עראי, אלא שאין לסתור מקצת אהל שהרי סוף סוף סותר אהל, אלא אם עשאו בשבת בהיתר מותר לפורקו, ולפ"ז כילי דר"ה נטום בשבת ולכך הותר לפורקם.
מיהו דברי התוס' צ"ע דמאי נפקא לן מני' אי כילי דר"ה היו כרב"י או לא דמ"מ הו"מ רב למימר עוד אופן ההיתר בכילה אם יש עוד אופן היתר, וי"ל דבאמת אין שימוש כילה במלמעלה למטה ולא בכעין כסא טרסקל, והיינו דכתבו דאפשר דכילי דר"ה נמי כרב"י הוי, ואינו בהוה בגווני אחריתי.
קל"ט ב' ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו טפח, רש"י והר"מ פכ"ב הל"ג פירשו משום אהל, והר"ן בשם הר"י פי' משום שינוי, ולפרש"י והר"מ צ"ל דאיירי בגדולה וכדעת תו' ביצה ל"ב ב' וכ"כ הב"ח סי' שי"ט דמיתוח אין כאן וגם א"צ לאהל תחתיו וגם אינו עושה את המחיצות, והר"י אינו מחלק בין גדולה לקטנה, והר"ן אע"ג דהביא דברי התו' דבגדולה אסור, מ"מ הביא דברי הר"י דהכא משום שינוי דמשמע לי' דאיירי אף בקטנה.
ואפשר דפרוונקא אכולי כובא וכפיפה מצרית אסרו משום אהל כדי שלא יבואו להתיר משמרת, וכמו שפי' הרשב"א בשם הראב"ד, אלא דהם פי' דלא אסרו כאן משום לתא דאהל אלא איסור מיוחד שלא תחליף במשמרת, ולפרש"י והר"מ גזרו איסור אהל כדי לעשות משמרת למשמרת.
שם לא ליהדק אינש צנייתא כו', מדברי הרשב"א דכתב דהוי כפורס אפלגא דכובא משמע דלא איירי במסנן אלא מהדק, אבל מפרש"י משמע דמערה היין בשבת דרך הצנייתא, וכן פי' הטור סי' שי"ט.
ח) במ"ב סי' שט"ו ס"ק י"ג שרוחב העץ העגול טפח כצ"ל, והקיפו ג"ט.
כתב המ"ב שם דאם במקום אחד אין בין זה לזה ג"ט סגי, ולפי דבריו ז"ל אף אם אינו פורס המחצלת על חלל הזה אלא מתחיל לפרוס מהלבוד והלאה שרי, ואין זה מוכרע שהרי סמכו שיעורא לטפח של טומאה וכמש"כ במ"ב שם ס"ק ל"ד בשם ר"ח והתם לא אמרינן לבוד וכמש"כ הרמ"א יו"ד סי' שע"א סעי' ד', ובגמ' עירובין ק"ב א' תרתי קאמר דאויר שיש בו דין לבוד מותר לסותמו דמקרי מוסיף אהל עראי, ואהל טפח מותר להוסיף עליו אבל להוסיף על אויר של לבוד לא שמענו שאין לבוד אהל ואפי' אם יפרוס מתחלה על האויר ואח"כ יוסיף דהשתא מוסיף הוא על אהל טפח יש להסתפק דאפשר דאין היתר להוסיף אלא על אהל הקיים מע"ש, ולא על אהל הנעשה בשבת אף שנעשה בהיתר, ואם יש חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן ופחות מג' ביניהם צ"ע אי חשיב כאהל טפח, ואם עומד מרובה על אויר שביניהן ודאי חשיב ככולו עומד וכדאמר עירובין י' ב' בעור העסלא ורש"י פי' לענין אהל טפח.
שו"ע סי' שט"ו ס"ב וטפח שאמרו חוץ מן הכריכה, נראה דאם דעתו להניח הכריכה ולפרוס מחצלת אחרת סגי בטפח של הכריכה, ואף אם אין דעתו מאתמול לכך, אפשר דאם יש בכריכה טפח מביא מחצלת אחרת ופורסה והלא נשאר אהל טפח מאתמול, אלא כשפושט את הכריכה נראה שאין הכריכה לשם אהל והחמירו חכמים בדבר.
אסור ליתן כריכה בתחלה על הגג אף ע"מ שלא לפרוס דכריכה עצמה חשיבא אהל כיון שנותנה בשבת והרי עושה אהל, וכמש"כ במ"ב בשם המא"מ, ודעת אלה שנאדו מזה שהביא שם אינו מובן.
ט) במ"ב שם בשעה"צ אות כ"ז, כתב הא דמסתפק המ"א בסתימת צנור העשן אע"ג דהמחיצות כבר עשויות דהכא מכוין לסתום גרע טפי, ותימא דהרי הרא"ש בפ"ד דביצה לא הזכיר רק בנין חשוב או מחמת שעושה לצל, והעושה להגן מפני החמה ומפני הגשמים הרי כונתו לסתום הנקב ומ"מ הוצרכו לטעם שנעשה תחתיו דירה, וכן פרוונקא אכובא דעתו לסתום ואפ"ה נדחקו הראשונים בטעם האיסור ולדעת תו' דוקא בגדול, אלא ספיקו של המ"א משום טעם הראשון שהזכיר הרא"ש דהוי בנין חשוב, ולפ"ז אסור אף שאינו עושה בשביל להתגונן תחתיו, וכ' במ"ב שם בשם התו"ש דאם אין בנקב ג"ט שרי משום לבוד, והוא תמוה דלא נאמר אלא באיכא מקצת אהל מכאן ומקצת אהל מכאן וביניהם פחות מג"ט, מותר לפרוס עליהם דחשיב תוספת אהל, אבל בליכא התחלת אהל כלל לא מקרי תוספת אהל אלא עשיית אהל, ולא שייך כאן לבוד לבטל את החלל, ולכאורה זה מבואר בהא דאסרינן ביעתא ביצה ל"ב ב' אבל לא אתפרש טעמא דאסרינן ביצים שהרי אין שם גג טפח וכמש"כ לק' סק"י.
כ' המ"ב שם דאם עושה הגג בשביל שיהי' ראוי להשתמש תחתיו באיזה דבר ובשעה"צ אות כ"ו כ' פשוט דדוקא כשאינו פורס בשביל תשמיש שלמטה באוירו, ואין כונתו ז"ל שכל שיש תשמיש תחתיו אסור בלא מחיצות שהרי זו רק דעת רשב"א אבל דעת תו' דבעינן מחיצות דוקא, ואף לדעת רשב"א דוקא כשעושה עכשו הרגלים ולפיכך מותר גוד בשנים וכן כל דבר שאין בו מיתוח מותר ליתן ע"ג מחיצות הקיימות מאתמול ולפיכך מותר קדירה ע"ג כירה אע"ג דמשמש תחתיו בחום הכירה, וכן משמרת אינה חשיבא אהל אלא משום מתוח וכמש"כ לעיל, אלא כונת המ"ב אם עושה בשביל שצריך לו הגנת הגג, ועדיין יש לעי' מפרוונקא על הכובא הלא היין שבכובא צריך להגנת כיסויו, וצ"ל שכונתו שהאדם משמש תחתיו בפועל וצריך לגגו, והעיקר שתחתיו כעין הגנת דירה.
ט)שם) בבה"ל שם ד"ה דפין, כתב דבמחיצות טפח סגי, והנה אם מניח הגג על המחיצות ודאי כן הוא, וכמו שהוכיח שם, אבל אם אין המחיצות מגיעות אל הגג והגג נסמך על הרגלים צ"ע בדבר, ואמנם אם יש מחיצות י"ט אף שאינן מגיעות לגג י"ל דאסור, ובזה יש לקיים דברי חכמים הגאון תו"ש שהביא המ"ב שם.
בבה"ל שם ד"ה מטות, הביא דעת הרשב"א דכל שמשתמש תחת הגג אסור אפי' בלא מחיצות וכתב לחוש לכתחלה לדעת זו, ואמנם למש"כ לעיל סק"א, לא אסר הרשב"א אלא א"כ עושה עכשו גם הרגלים אבל אם המחיצות או הרגלים מקדם מודה הרשב"א דמניח הדף עליהן כיון דליכא מיתוח בדף, ולפיכך יש לתמוה על קו' הגר"א שהביא שם דלמה מלמעלה למטה מותר הלא הגג עצמו אסור לדעת הרשב"א, שהרי מודה רשב"א בעושה גג בלא מחיצות, ובלא"ה אין מובן לן קו' הגר"א דע"כ אחיזת הדף ביד לא מקרי אהל וכמש"כ לעיל סק"ב.
י) קל"ח ב' תוד"ה שאין, ועו"ק מלקמן גבי כפיפה מצרית, ר"ל דמבואר דבמגביה טפח חשיב אהל, ויש לעי' דביצים אינם מחזיקים טפח, ולמה הצריכו חכמים מלמעלה למטה, ואולי איירי במסדר ב' שורות של ביצים זעג"ז ואח"כ מניח ביצים על חלל שבין השורות ואכתי קשה שאין בגגו טפח, ובאמת הר"מ פי' ביצים שלא יניחום כעין מגדל, אבל לפי' תו' צ"ע ואי איירי בביצים גסות שיש בארכן טפח ניחא.
במ"ב ס"ק כ"ב כתב להקל ליתן דף על השלחן אף ביש ד' מחיצות משום דברי הרמ"א סי' תק"ב ס"א דבעינן שישמש תחתיו, מיהו אפשר דבשלחן גדול אסור וכמש"כ בשו"ע לק' סי"ג בכיסוי חבית, ומיהו י"ל דבאין לו צורך לתחתיו מותר אף בגדול, דסברת תו' דבגדול אסור דכיון דהמחיצות רחוקות זו מזו כשעושה הגג הוי כעושה גם המחיצות דע"י הגג משתתפות המחיצות לחטיבה אחת ולשימוש אחד, אבל באין לו תשמיש אחר תחתיהן דמותר אפילו בעושה עכשו המחיצות גם בגדול מותר.
ואמנם ביש לו שימוש תחת הדף שהתיר המ"ב אם המחיצות עומדין במקומן ולא טלטלן בזה אסור בשלחן גדול, ואין אנו יודעים שיעורא.
במ"ב ס"ק כ"ד, כתב דמטה שלנו שאין לה מחיצות מותר לפרוס עליה המצעות בשבת אע"ג שיש בין חבל לחבל ג"ט, ואמנם אין ההיתר מוכרע שהרי סדין הוי דבר דמימתח ובזה אסור אף בליכא מחיצות וכמש"כ סק"ב.
ומש"כ במ"ב דאם במקום אחד אין בין חבל לחבל ג"ט סגי, [ר"ל על כל אורך או רוחב המטה] ולמש"כ לעיל סק"ח ז"א.
במ"ב ס"ק כ"ב, מבואר דבמניח דף השלחן על ד' מחיצות כמין תיבה, ואמרו אם המחיצות קיימות מע"ש מותר, מ"מ אם הביא התיבה ממקום למקום ונתן עליה הדף חשיב כעושה המחיצות ואין הדבר מוכרע דכל הני דאמרו בביצה מכונן גם את המחיצות וכן מניח השלחן על שני ספסלים מקרבן זא"ז על תכונתן, אבל אם אפשר לו ליתן השלחן במקומו כי מטלטל לו במקום אחר לא מקרי עושה מחיצותיו, והרי מותר לכסות כלי, כי מטלטלו ממקום למקום נמי מותר.
י)שם) בבה"ל שם ד"ה לכתחלה, האריך במטות שפרקיה משולבות זל"ז והיא מתקפלת וחוזרת ומתפשטת וזה דין כסא טרסקל ואם אין בין פס לפס ג"ט מותר לפושטה וליתן עליה המצעות, ואין לאסור משום טורח ולא משום קיפול שאין מדמין ד"ס זל"ז, ואם יש ג"ט אויר אסור ליתן עליה המצעות אלא מלמעלה למטה, ואפי' אין לה מחיצות אסור משום מיתוח.
יא) ביצה ל"ב ב' תוד"ה מלמטה, אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה, לכאורה אינו מובן הלא בכל פסיק רישא מתכוין לעשות מה שהוא עושה, כמו מזרד זרדים שבת ק"ג א', ואי כונתם באמת משום פס"ר ודעתם דאפי' פס"ר דלא אכפת לי' אסור דלא כהערוך וכמו שהאריכו בשבת שם דא"כ הו"ל למימר בהדיא, אבל ברא"ש הדבר מבואר דהכא אינו ענין לפ"ר דעלמא, דמזרד זרדים באמת איכא יפוי קרקע ואם עכשו אינו מתכוין מ"מ כשיבוא לחרוש את השדה ימצא אותה מתוקנת, אבל הכא אין כאן אהל למטה כלל שאין עשוי להתגונן באוירו לא עכשו ולא בזמן אחר, אלא שגזרו חכמים על אויר זה משום אויר של אהל, וא"כ יש איסור דרבנן בעושה אויר תחת גג, אף שכונתו לשימוש על הגג ולא תחת הגג, א"כ אין כאן דבר שאינו מתכוין, אלא מתכוין לעשות אהל שאסרו חכמים.
ביצה ל"ב והכא משום כבודו לא גזרו, יש לעי' הלא הא דמשני ליה לעיל שא"ה משום דקעביד אהל, קושטא הוא דאהל עראי אסור ומחיצת עראי מותרת אם לא במחיצה המתרת וכמש"כ תו' שבת קכ"ה ב' סוכה ט"ז ב' א"כ דין הוא דלצדד אבנים שאין כאן רק מחיצות מותר, ואמנם ענין לצדדן אינו משום מחיצות דאיירי אפי' מונחות כבר ויש כאן מחיצות כבר, אלא שמצדדן שיהא נוח לשבת ביניהן, ומשום בנין אתינן עלה, ואילו היה דעתו לקובען כן הוי בנין קבע אלא הכא כל אחד מצדדן לפי מדתו, או שעתיד ליטלן לתשמיש, ואינו אלא בנין עראי ואסור מדרבנן.
יב) שבת קכ"ה ב' תוד"ה הכל, ועובדא דשמואל דכל גגות כו', דבריהם ז"ל צ"ע דאם באנו לחלק בין מחיצה המתרת למחיצה של צניעות ודאי אין ראי' מעובדא דשמואל, דמהא דפריך ושמואל ל"ל למעבד הכי כו' ליכא למידק דאי הוי סבר כרב ניחא לי' שהרי ע"כ רב הקפיד ואם הקפיד על שטלטלו ד"א בחצר אכתי תקשה לשמואל למה התיר טלטול אי סבר כרב אבל מעיקרא קשה דוקיא מהיכי שהרי זו עיקר קושית הגמ' שמואל דהתיר המחיצה וע"כ משום שאינה גורמת היתר וא"כ למה אמר נגודו גלימא, אלא רש"י ז"ל לא חילק בין מחיצה המתרת למחיצה לצניעות והרי מבואר בעובדא דשמואל דמותר לעשות מחיצה, והא דקפיד רב היינו משום דטלטלו גלימא ד"א, וצ"ל לפרש"י דהא דאסרו בדופן ג' של סוכה והתירו בדופן ד' היינו משום דכל שיש ג' דפנות חשיב דופן ד' תוספת בעלמא, וכן בחצר דופן ד' המפסקת בין החצרות מותרת, ולפ"ז לעשות מחיצות בכרמלית אסור, אבל לפרש"י סוכה ט"ז ב' גם זה מותר, וזה קשה מ"ש מדופן שלישית של סוכה וזו באמת קו' תו' במש"כ וקשה דע"כ שייך איסור אהל כו' ומשני הא בדופן ג' כו'.
ולפי' תו' דפקק החלון היינו בכותל קשה קצת דא"כ קאי ר"א בכותל שאינה מתרת מלתא דלרבנן אף בתחלה מותר, ואיך יתכן לומר הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה לא נחלקו אלא להוסיף, וצ"ל דר"י דאמר הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה, היינו אהל ר"ל גג, וה"ק ר"א דאוסר תוספת במחיצה כש"כ דאוסר בגג וחכמים דמתירין תוספת אפי' בגג מודים בגג שאין עושין לכתחלה, ועדיין קשה היכן מצינו שהתירו חכמים תוספת בגג, מיהו קושטא הוא דמצינו בגמ' דר"א ורבנן פליגי בין בתוספת גג ובין מחיצות, במחיצות הזכירו בגמ' עירובין מ"ד א', ובגג הזכירו בגמ' סוכה כ"ז ובשבת קל"ז ב' וכמש"כ תו'.
יג) שו"ע סי' שט"ו ס"א לכן מותר לתלות וילון לפני הפתח אע"פ שקבוע שם הוא מדברי ב"י וחלק על תה"ד דכיון שהוא נע ונד ברוח מצוי' לא מקרי קבע, והוא תימא דכיון דקובעו להיות תלוי על צירין הו"ל כתולה דלת על ציריה דחייב משום בונה ואע"ג דנע ונד למטה מ"מ הוא מתקיים תמיד על ציריו וזהו בנינו להיות תלוי תמיד ונוח לנטותו בכל עת שירצה, ואין מותר אלא בוילון שדרכו לתלותו ולסלקו וכן בפרכת לדידן מותר שאין אנו קובעין אותה אלא מחליפין אותה בשבת, וכן מש"כ בד"מ בשם או"ז דמותר לתלות סדין בסוכה מפני הרוח היינו נמי מפני שאינו מבטלו לבנין אלא תולאו לפי שעה וכל שאינו אלא לפי שעה אפי' קושרו גם למטה שאינו נע ונד ברוח מצוי' נמי שרי.
והיכא שתולה להיות קבוע אין מקום לחלק בין תולה בפתח פתוח או בתולה על הדלת, שהרי לא משום מחיצה אתינן עלה אלא משום בנין וכל שקובע הדבר הוי בנין, ובתה"ד שהביא ב"י לא כתב כן וצ"ע, וכן מש"כ המ"א דמותר לתלות סדינים המצוירים לנוי ואפי' לקובעם צ"ע אם קובעם לעולם הרי זה בונה וצ"ל ג"כ בעשוי לתלותם ולהסירם או שתלאן רפוי שנוח להסירן וממילא דרכן להסירן.
שם ובלבד שלא יעשה אהל בגג טפח, היינו משום דבעי מיתוח ואסור אפי' בלא מחיצות ועי' לעיל סק"ה.
יד) שם אבל אסור לעשות מחיצה בפני אור הנר כו', מש"כ הט"ז סי' תקי"ד דאם מותר לכבות מותר לעשות מחיצה, תמוה מאד דהא השתא מיהת המחיצה משמשת בתורת מחיצה, והרי בדופן ג' סוכה אסור אף אם יש לו סוכה אחרת, ואסור לפרוס מחיצות להביא ס"ת אף אם יכולים לקרות בתורה בבית שהתורה עומדת, ואמנם תירוץ המ"א מכרעא דהא דאמרו ביצה כ"ב א' אפשר במחיצה היינו מחיצה להאפיל ואין צריך כאן דין מחיצה ואע"ג דיש כאן דין מחיצה מ"מ אין איסור בדבר, שהרי אם עושה המחיצה בשביל שישן מותר אע"ג דיש כאן מחיצה המתרת לשמש מ"מ כיון שאין רוצה בזה עכשו לא חשיבא מחיצה וה"נ במכסה כל האור הרי אין לו צורך לדין מחיצה ואין כאן איסור מחיצה, הגע עצמך אם דעתו לשמש לאחר שיכבה הנר היש איסור בדבר, וה"נ כיסוי ככבה הנר דמיא, והוי כעושה מחיצה ע"מ לשמש כשיכבה הנר.
והנה המ"א כתב דבעינן שיקשור למטה שלא תנוד ברוח ואם לא קשר לא חשיבא מחיצה, וא"כ בזמן שמכסה כל האור ולא קשר למטה ודאי מותר דאין כאן מחיצה כלל אבל נראה דאם חוצץ ביתו בסדין א"צ לקשור למטה דהרי בביתו אין הרוח מצוי' שכותלי הבית חוצצין בפני הרוח ואין רפיון המחיצה פוסלתה אלא תנועתה ונדנודה פוסלתה אבל כיון שהיא קבועה שפיר חשיבא מחיצה ואע"ג דבאינה יכולה לעמוד ברוח מצוי' דים מכשיר ר"ע סוכה כ"ג א' היינו לקולא דמ"מ חשיבא מחיצה, אבל לבטל המחיצה בשעה שהיא קבועה לא שמענו, דמה לי קושרה ומה לי העמיד כותל להגן בפני הרוח שלא תנוע את המחיצה מיהו י"ל דאין דרך בני אדם לעשות קבע באופן רפוי כל כך שרוח מצוי מבטלתו, ורפוי כזה אינו נחשב למחיצה אלא לשימוש עראי, שו"ר דהמ"א לשיטתו סי' תר"ל ובבה"ט הביא שם בשם הל"ק לצדד להכשיר.
והנה לדברי המ"א אין כאן מחלוקת הפוסקים דאין לנו חולקים על המרדכי דעשיית מחיצה י"ט אסורה ומודה המרדכי דאם חוצץ בפני כל האור מותר, והיינו דברי הפוסקים שהתירו לעשות מחיצה ור"ל להאפיל כנגד כל האור וזו גם כונת הגמ'.
ולעשות מחיצת עשרה אסור בין בשבת בין ביו"ט, וכדעת הד"מ והמ"א, ודלא כהמ"ב שהקיל ביו"ט כהט"ז, וכתב דגם בשבת יש להקל משום דעת הפוסקים המקילים שהביא המ"א, ומשמע דעתו ז"ל להקל אפי' מחיצת י"ט, ותמוה דכונת המ"א במסקנא דמחיצת י"ט אסור לכו"ע, ודברי הפוסקים במאפיל כל האור.
כ' במ"ב בשם הח"א, שאם מניח דף השלחן על החבית יעמיד החבית פיה למטה שאם פיה למעלה נהי דאויר שתחת הדף אינו אהל כיון שאין משמש תחת השלחן, אבל אויר שבתוך החבית הרי איכא ד' מחיצות והרי הוא עושה מחיצות וגג, וכונתו ז"ל דכשמביא החבית ממקום למקום הו"ל עושה מחיצות, ואמנם למש"כ לעיל סק"י דכל שהמחיצות מתוקנות במקומן כי מטלטל לי' למקום אחר נמי מותר לכסותן, ה"נ אין לחוש לאויר שבתוך החבית, גם עיקר החילוק בין ב' מחיצות לד' לא הוזכר בראשונים, ושפיר י"ל דכל שאין כונתו לאויר שבחבית לא מקרי אהל אף בד' מחיצות.
כ' עוד דתיבת השלחן אסור להוציאה כולה או להחזירה בשבת, וכתב הטעם שעושה עכשו מחיצות וגג, ובשה"צ כ' דבקש"ע מתיר דהו"ל מלמעלה למטה, אבל י"ל דשאני הכא שאין כאן שינוי, ואינו מובן הלא הכא עושה רק מחיצות תחת הגג, והלא מחיצה עראית מותרת תחת הגג כמו דופן רביעית של סוכה ואמנם דרך לקבוע את התיבה בשלחן ולחלצה בעת השימוש ולהשיבה למקומה אבל אין מסירין אותה כולה ואפשר דחזרה חשיב בונה, אבל לא חמירא ממנורה של פרקים דמותר ברפוי.
טו) טור סי' שט"ז חלק על סה"ת שאסר לנעול התיבה שיש בה זבובים, וכתב דלא דמי להא דאסרו לכסות כורת דהכורת קטנה היא והדבורים ניצודין בה ועוד דהתם נמי אמרו ובלבד שלא יכוין לצוד, והב"י דחה דבריו ז"ל דהא בכורת בעינן שלא יעשנה מצודה, וכן אין לחלק בין גדולה לקטנה דא"כ נתת דבריך לשיעורין, ואמנם הטור יהיב טעמא שאם בא לפתוח יברחו, ונראה כונתו ז"ל דלא מקרי צידה אלא בשהכניסם תחת ידו ויכול לשלוט בהן, אבל הכא בזמן שהתיבה נעולה אינן תחת ידו ואם יפתח יברחו ואינן נתונים תחת ידו, ולא דמי לכורת דרצון הבעלים שיהיו בכורת ויעשו דובשנן, והלכך כניסתן לכורת זהו צידה שלהם, וכן כופה כלי על הנחש יש לו צורך שיהי' ניצוד, אבל הכא בזבובים שאין צורך בהן בתיבה ומ"מ אם היתה יד האדם שולטת עליהן בצידה זו ע"כ אסורה מדרבנן, אבל כיון שאין מעשה זו מסגירם ביד האדם לאו שם צידה עליהם, והיינו דכתב הטור שאין הזבובים נצודין בתיבה ר"ל דאין לאדם חפץ ותועלת במציאותן בתיבה שיחול עליהם שם צידה, ואם יפתח יברחו משא"כ בכורת, ומ"מ בעינן שתהא הכורת קטנה שאם היה אדם בתוכה היה מגיעם, דאל"כ לאו שם צידה עליהם, והוסיף הטור אפילו את"ל שיש אפשרות שיתפוש את הזבוב בשעת פתיחה אכתי אין כאן צידה ודאית ולמאי דקיי"ל כר"ש מקרי דבר שאין מתכוין כיון שאין כאן פס"ר וכמו שפי' תו' ביצה ל"ו דלר"ש סגי בחור כל דהו, ודעת סה"ת דיש איסור דרבנן כיון שהן עכשו ניצודין בתיבה אף שאי אפשר לו לפתוח ולתפשן והדבר תלוי בשיקול הדעת, והרמ"א סתם כדברי סה"ת אבל כתב דוקא בקטנה אע"ג דאיסור דרבנן איכא אף בגדול, כתבו אחרונים כיון דאיכא תרי דרבנן לא מחמרינן בפס"ר דלא ניחא לי'.
ואפשר דבקטנה אפשר לו לתפוש את הזבוב כיון שהפתח קטן אי אפשר לזבוב להשמט וזו כונת הטור אבל כל שאי אפשר לו לתפוש את הנצוד לאו צדה היא אפי' בכורת, ויהיו דברי הרמ"א כדברי הטור.
הגר"א בסי' שי"ד כתב לתמוך בדברי המ"א דפס"ר בדרבנן אסור, והזכיר הראי' מהגמ' ק"ך ב' ומהא דביצה ל"ו והזכיר דיש לדחות דמלשאצ"ל חמירא טפי, וצ"ע דבההיא דביצה ל"ו אין במינו ניצוד הוא.
טז) בענין חשש צידה אחרי שעוף שברשותו אפי' לדעת המחמירין סי' שט"ז אינו אלא מדרבנן יש להקל ולסמוך על דעת המתירים שם מפני צעב"ח וחשש הפסד, וכן יש להקל איסור מוקצה בשביל צעב"ח והפסד, ומיהו אם אפשר לחכות עד הלילה אין להקל כלל, וכשמושחין על הפצע לא ימרחו רק ישליכו את המריחה.
יז) סימן שי"ז ס"ג מתירין בית הצואר כו' אפי' כבר נפתח כו', עיקרא דמלתא דניתוק הבגד דרך השחתה מותר כמו ששובר חבית ליטול הג' וכמו שקורעין עור שע"פ החבית, וכיון שאין כונתו עכשו רק כדי שיוכל ללובשו אין ע"ז שם סותר ולמש"כ סינ"א סקי"ג אף בקורע שרי, והלכך כל שעיקר תשמישו להתיר הקשר והרי החלוק נגמר מלאכתו, ואם טורח לו להתיר ומנתק הו"ל כשובר החבית, אבל אם תפרו אומן או קשרו באופן שעומד לחתכו ולא להתירו לעולם, חשיב כלא נגמר מלאכתו וכשפותחו הוי גמר מלאכתו, ומהרש"ל שהביא המ"א ס"ק י"א שאם נתקשרו המשיחות מותר לנתקן היינו שאינו יכול להתירן אבל עומדין להתירן ולא לנתקן, שימצא מומחה שיתירן, אבל אם עומד לניתוק זהו דינא דרי"ו שהביא רמ"א ומש"כ המ"א דאם מתיר משבת לשבת אסור ומשמע דר"ל דאסור לנתקן, ואינו מובן דמ"מ הניתוק הוא דרך השחתה ולא מכה בפטיש ולא בונה כיון שתשמישו בקשירה והתרה.
כתב במ"ב ס"ק כ"ג בשם הח"א דאם דרכו בעניבה וניתק החוט ונעשה קשר דינו כקשר שאינו של קיימא, ור"ל אפי' נעשה בע"ש ודעתו להניחו עד שבת הבאה, מ"מ כיון דנעשה שלא לדעת ולא ניחא לי' אין זה קשר של קיימא ומותר להתירו, ונראה דאפי' שלא במקום צער מותר, דהא דנהגו שלא להתיר ב' קשרים זה ע"ג זה חומרא בעלמא הוא, דהא מה דתנן קי"א ב' קושרת אשה מפתח חלוקה כו' ע"כ בב' קשרים זעג"ז איירי דבלא"ה לאו קשר הוא ובגמ' פריך פשיטא ומשמע דאי אפשר שיהי' בזה מעשה אומן ובעשה עניבה וממילא נעשה קשירה ודאי אין כאן מנהג בזה ויש להעמיד על הדין, וכש"כ בנקשר מנעלו ויש לו צער שהרי במקום צערא כתב הרמ"א שמקילין וטוב יותר להתיר מלנתק שהרי החמירו לנתק בפני ע"ה אבל להתיר אין קפידא, וכן הגולל ס"ת בשחרית בשבת ונעשה קשר מותר להתיר לקריאת מנחה, ויש כאן גם היתר של מקום מצוה וכמבואר בס"א.
יח) בשו"ע סי' שנ"ח ס"ה מבואר פלוגתת הסמ"ג והטור בליתן פת בכלי שני שהי"ס, דעת הסמ"ג דאסור דהא מבואר בגמ' מ"ב ב' לחד לישנא דמלח מתבשל אף בכלי שני, ושמעינן דאין כלי ראשון תנאי בעיקר מלאכת הבישול רק שכן הוא המציאות ברוב הדברים שאין מתבשלין בכלי שני, אבל דבר רך שנוח להתבשל ומתבשל בכלי שני יש בו משום בישול אף בכ"ש, וגם הטור מודה בעיקר הדבר אלא דס"ל דאין לנו לחוש בפת כיון דלא מצינו בגמ' אלא במלח אין לנו לחוש לדברים אחרים, ואנו נוהגין להחמיר כהסמ"ג, וכ' במ"ב סקמ"ב בשם המ"א דיש להחמיר בכל דבר שאין היתרו מבואר בגמ', ומיהו י"ל כיון דמים ושמן מבואר בגמ' שאין מתבשלין בכ"ש כדאמר מ' ב' מ"ב א', אין להחמיר רק בפת המבואר בסמ"ג ומשום שהוא כבר אפוי נוח להתבשל אבל לא בשאר דבר וכן משמע מהא דסתם ביו"ד סי' ק"ה להקל בכלי שני דיעבד ולא חילק בין בשר לפירות וירקות האסורין בכלאי כרם וערלה וטבל.
יט) ואמנם לבשל ביצה בכלי שני שהי"ס ודאי אסור דכיון דחזינן שהיא מתבשלת בכ"ש [שמחליפין המים ב' וג' פעמים] כמו בכלי ראשון הלא בכה"ג מודה הטור דחשיב בישול אף בכלי שני.
והדבר מבואר בהדיא בגמ' ל"ח ב' דאמר גלגל מאי כו' ופשיט לי' במסקנא מהא דתנן חוץ ממליח ישן כו' שהדחתן זו היא גמר מלאכתן ופרש"י מדקרי לי' גמר מלאכתו ש"מ זהו בשולו וחייב, ונראה דהא דמבעי לי' גלגל מאי אין הבעיא אי תולדות האור דאורייתא, דא"כ לא פשיט מידי מהא דקתני שהדחתן זו היא גמר מלאכתן שזה טעם שאין כאן היתר כלי שני, אבל אכתי י"ל דאינו אלא מדרבנן משום דתולדות האור אינו בישול מה"ת, אלא ע"כ פשיטא לי' דתולדות אור חייב רק מבעי לי' דגלגול שאינו בישול בעלמא רק ביצה לטבעה המיוחדת סגי לה בהכי, ומבעי' לי' אי חשיב בישול מה"ת ופשיט לי' ממליח ישן דאפי' בכלי שני חשיב בישול ומדקתני שהדחתן זו היא גמר מלאכתן משמע לי' דזה בישול מה"ת, וא"כ מבשל ביצה בכ"ש נמי אחרי שזו גמר מלאכתה כמו במניחה בצד מיחם וכמו הדחת מליח ישן חשיב בישול מה"ת.
וכל זה במים שהי"ס, אבל אם המים רותחים ביותר שיד אדם נכוית יש בישול בכ"ש בכל דבר וכמש"כ במ"ב סקמ"ח בשם הח"א, והוא מדברי הר"מ פ"ג מה' מעשר הט"ו ופי' כן דברי הירו' וכמש"כ בחזו"א מעשרות סי' ד' סקי"ח, ומיהו כתבנו שם דגמ' דידן פליגא, ומ"מ קשה להקל באיסור שבת, ולפ"ז נפל בבירא היתר כלי שני, דקשה לשער בין י"ס לנכוית, ובלא"ה נוהגין להחמיר בכ"ש בי"ס ע"פ דברי הרמ"א והאחרונים וכמש"כ לעיל, וגם משום מיחזי כמבשל כמש"כ המ"א סקט"ו, ומיהו מעיקר הדין נראה דאין איסור בכלי שני אפי' יד נכוית כיון דלא הזכירו זה הפוסקים הרי"ף והר"מ והרא"ש וטוש"ע, והסמ"ג לא אסר אלא פת.
ונראה דמותר ליתן לימו"ן לתוך כלי שני אף שהיד סולדת, דמשום נראה כבישול ליכא דהוי כתבלין, ומשום קל להתבשל אין להחזיק בסתם וכמש"כ לעיל, ורק ביד נכוית יש מקום לחוש לדברי הח"א, ומשום משקין היוצאין ליכא, כיון שיוצאין מתחלה בתערובות וכמש"כ במ"ב סי' ש"ך ס"ק י"ד בשם אחרונים ז"ל דמותר ליתן ענבים לתוך יין שיתבקעו ויזובו יינן, ואף כשיש על פניהן לחלוחית משקה, אין על זה שם משקה דבטלין אגב אוכל.
ולענין כלי שלישי, במקום שכלי שני אסור כגון בפת, או בצלים לדעת האחרונים המחמירין, כתב במ"ב שהפמ"ג מצדד להקל, ולא מצינו מקור לחלק בין שני לשלישי, ואם דברים מתבשלים בשני מתבשלים בשלישי ואין הדבר תלוי אלא בחם המים שיהיו חמים שהיס"ב, וכן להח"א המחמיר ביד נכוית אף בכלי שלישי אסור, ומיהו כיון שאינו אלא חומרא, במה שנהגו נהגו, ועל הרוב אין כלי שלישי י"ס לכן הקילו.