סימן לח
עריכהא) שבת מ"ז ב' תוד"ה מפני, פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול כו', לפי המבואר בסוגיא ק"ך ב' ל"פ ר"י ורבנן בעיקר גרמא אי אסור, אלא גם ר"י מודה דגרמא מותר, אלא ר"י גזר משום דבהול על ממונו דלמא אתא לכבויי, ולפ"ז הא דאמר בסוגיא שם דטלית שאחז בה האור מצד זה נותן עליה מים מצד אחר הוא דלא כר"י, היינו דלר"י יש לגזור דלמא אתא לכבויי.
ומבואר בדבריהם דיש ד' דרכים זו למעלה מזו. א. פשיטת עור על המגדל, שגרם הכיבוי הוא במנעו מהתפשט האור וזה מותר לכו"ע ולא גזר בו ר"י דלמא אתא לכבויי. ב. נתינת מים על הטלית מצד האור, ובזה ג"כ אין איסור כיבוי לכו"ע אלא דלר"י אסור לעשות כן משום גזירה דלמא אתא לכבויי. ג. לעשות מחיצה של שלג בפני האש, ובזה נסתפקו בתו' אי יש בזה איסור כיבוי, ואי יש בזה איסור כיבוי גם לרבנן אסור, אבל לר"י זה אסור משום דלמא אתא לכבויי אף אם ליכא בזה משום מלאכת כיבוי, [והחילוק שבין נתינת מים על הטלית למחיצת שלג, דבנתינת מים על הטלית עיקרו מניעת התפשטות האור, אבל השלג עלול לכבות]. ד. נתינת מים תחת הנצוצות, בזה ג"כ דנו התו', דעת הר"פ דאין בזה איסור כיבוי אלא דזה אסור להעמיד בשבת דלמא יכבה בתנועת ידו שיקבל הנצוצות בתנועתו, ודעת ר"ת שיש בזה איסור כיבוי אף אם הנצוצות נופלות לאחר שהעמיד.
ונראה דאף לפר"ת אין כאן כיבוי דאורייתא, אלא כיבוי דרבנן, וכמו דפסיקא להו להתו' בתחלת דבריהם [וכ"מ ממש"כ המ"ב סי' רס"ה ס"ק ט"ז בשם או"ה דמשום סכנת דליקה מותר, מיהו יש לדחות שטעמו שסומך על דעת ה"ר פורת] דאין כיבוי דאורייתא אלא אם הכיבוי ע"י כחו של האדם [ומ"מ גזרו ע"ש אטו שבת], ומיהו מלאכה שדרכה בכך כמו אפי' ובישול שאין החיוב אלא כשיגיע לשיעור מב"ד, וזה נעשה מאיליו, מ"מ כיון שכן דרכו מקרי מלאכה ולא גרמא, וכן זורה אע"ג דהרוח עושה עיקר הזריי', וכן צידה נראה דאע"ג דניצוד לאחר זמן חייב, ומש"כ תו' לעיל י"ז ב' ד"ה אין, כגון שבשעת פריסתו ילכוד, אין כונתם דנלכד בתנועת האדם, דא"כ היה להם לפרש בהדיא וכמו שדקדקו התו' כאן, ועוד שכתבו שאינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו, משמע שאם יצוד איכא חיוב חטאת, וכן בתוספתא שהביאו לא הוזכר שעת פריסה אלא נראה כונתם אע"ג דאין כאן חיוב חטאת ודאי בשעת פריסה, ולא שייך כל כך לגזור דאף אם יפרוס בשבת יזכור ויוציאנה טרם שצדדה, מ"מ גזרו דלמא תצד בשעת פריסה קדם שיזכר שהיום שבת, מיהו המ"א סי' שט"ז סק"ט לא פי' כן וצ"ע.
ב) נראה דאם שלב את השעון לכפות המנעול של החשמל בשבת בשביל שיכבה לזמן ידוע חשיב גרמא ואין בו איסור דאורייתא [כיבוי אש החשמל בלא"ה אין בו כיבוי דאורייתא דהוי כגחלת של מתכת אבל יש בו משום סתירה, עי' לק' סי' נ'] דהוי כגודר בכלי חרס חדשים דעדיין חסר מעשה של הילוך השעון ונולד כח שני, וכש"כ למש"כ דאף נותן מים שיפלו נצוצות אין בו איסור תורה, ומיהו יש לעי' אי יש בו איסור דרבנן אי הוי כנותן מים לקבל נצוצות, או כגודר בכלים, ונראה דלפי' תו' דנותן מים חיישינן דלמא יכבו הנצוצות בשעת נתינה לא שייך כאן, ואף לפר"ת י"ל דהכא הוי כגודר בכלים ומ"מ כיון דהוא עושה את כח המכבה אסור משום שבות, וכל זה כשאנו באין לדון על הכיבוי, אבל יש כאן איסור תורה משום בונה כיון דבשליבתו הוא עושה תיקון בנין וכה"ג יש בנין בכלים וכש"כ במחובר. [עי' לק' סי' נ'].
כשיש לו תנור הניסק ע"י חשמל, והכין מע"ש שעון לפתוח החשמל בשעה ידועה, אסור להעמיד הקדירה ע"ג תנור קדם שנפתח החשמל, משום דין שהי' ע"ג כירה ותנור בשבת שהרי אסרו גם חזרה באינה גרופה, ובגרופה לא התירו אלא חזרה בשלא הניחה ע"ג קרקע, אבל שהי' בתחלה אסור, ואף אם העמיד חייב להסירה, וכן אם הקדירה ע"ג כירה מע"ש באופן האסור כגון בשיל ולא הגיע למב"ד חייב לסלק את הקדירה, דכל שנמצאת הקדירה בשבת באופן שאסרו חכמים משום שמא יחתה אסור, ואין האיסור תלוי במעשה העמדה של הקדירה, אלא במציאות הקדירה על הכירה בשבת, וכמש"כ לעיל סי' ל"ז ס"ק כ"א, ואין כאן היתר של קדירה חייתא דזה לא הותר אלא במניח מע"ש ומסיח דעתו ממנו עד למחר וכדאיתא סי' רנ"ג ס"א, ואין צורך לחיתוי, אבל כשהכירה צוננת ומתחממת בשבת הוא לעולם בגזירת חיתוי.
והלכך אף אם העמיד קדיר' מע"ש במקום שחום החשמל יבוא בשבת אסור ואף אם נתבשל כמב"ד מע"ש נראה דאסור להחזיר דחום החשמל חשיב כאינה גרופה, ואף אם התנור סגור אין כאן היתר טח בטיט המבואר ברמ"א סי' רנ"ד ס"א, רק בנותן מע"ש, אבל לא מצינו היתר זה ליתן בשבת, ומיהו בע"ש מותר ליתן בתנור סגור כמו שמותר ליתן לאינו גרוף בהיתר של שריק.
ג) אבל משום גרם בישול ליכא בהעמדה בתנור צונן שסוף חום לבוא, דגרמא לא אסרה תורה בכל מלאכות כדאמר ק"ך ב', וזה נקרא גרמא כדין גודר בכלי חרס חדשים וכנותן מים לקבל נצוצות, וכדאמר סנהדרין ע"ז א' לענין רציחה, ונראה דגם איסור דרבנן ליכא דלא דמי לנתינת מים לקבל נצוצות דהכא עדיין חסר כח החשמל לגמרי והשעון עדיין לית לי' כח הפתיחה ולא חמיר מכ"ח חדשים, וכש"כ לפי' תו' דגם מים לקבל נצוצות אינו אלא משום חשש דלמא יכבה בשעת קירוב המים, והכא לא שייך חשש זה, ומיהו למש"כ המרדכי פ' כ"כ בשם רבנו יואל דלא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד וכן פסק הרמ"א סי' של"ד סכ"ב, הכי נמי בכל מלאכות אסור גרמא בלא הפסד.
ד) ונראה לפ"ז דמותר להלביש הצנור על דדי הפרה שסוף תנועת החשמל לבוא ע"י פתיחת השעון ותהא תנועה זו חולבת את הפרה, שאין זו אלא גרמא מהגרמות המותרות.
וכן מותר להלביש את הצנור בזמן תנועת החשמל, כשהחלב הולך לאיבוד, אבל אסור להלביש בשעת התנועה והחלב נחלב תוך הכלי, שלבישה זו אינה גרמא אלא מלאכה ממש כיון דבכח ראשון נעשה החליבה וכה"ג חייב על רציחה ג"כ.
ואם הלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד ואח"כ העמיד כלי תחת הצנור לקבל החלב נראה דחיובא ליכא, אבל אסור לעשות כן, זכר לדבר מה שאמרו לעיל ח' ב' ובלבד שלא יחליפו, אע"ג דכל אחת ואחת היתירא מ"מ כל שהשיג את התועלת של מלאכה גמורה יש בו משום שבות, [והכא גרע טפי דכיון דהותחל לחלוב ע"י מעשיו כל המשך החליבה מתיחס אליו והרי השתא חליבה גמורה, ומ"מ נראה דחיוב ליכא] אמנם אם אחר שהלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד נפסק זרם החשמל, מותר להעמיד כלי תחת הצנור אע"ג שהשעון יחזור ויפתח את החשמל ויחלב תוך הכלי, כיון דבשעה שנותן הכלי אין כאן חליבה וכבר נפסקה מעשה הראשונה, ואין היתר זה אלא משום הפסד וצב"ח אבל שלא במקום הפסד גם גרמא אסורה וכמש"כ הרמ"א סי' של"ד סעי' כ"ב, וכמש"כ לעיל סק"ג.
וכל זה כשזרם החשמל הוכן מע"ש והשעון מפסיק את חבל החשמלי וחוזר וקושרו, אבל אם נעשה בתחנת החשמל בשבת ע"י ישראל שאינו משמר שבתו, אסור ליהנות ממנו, ואף אם הוא באופן שיש היתר בשימושו מן הדין, אסור להשתמש בו מפני שיש בשימושו איסור ח"ה שאינו חס לכבוד שמים כיון שהוא שימוש ציבורי והעובד בשבת הוא עושה במרד ר"ל, והנהנה ממעשיו מעיד ח"ו שאין לבו כואב על חילול שבת, ויהא רעוא שישובו בתשובה שלמה במהרה.
ה) מ"ז ב' תוד"ה מפני, דבירושלמי מוקי מתנ' כר"י, הירושלמי פליג ג"כ אסוגיא דלקמן ק"ך ב' דאמר דמודה ר"י דגרמא שרי, אלא טעמא דר"י משום דאדם בהול על ממונו דלמא אתא לכבויי, וא"כ הכא בנותן מים תחת הנצוצות היה בדין שגם ר"י מודה, וכמש"כ תו' לעיל בד"ה לימא, וס"ל להירו' דטעמי' דר"י דחשיב גרמא כמלאכה לענין שבת, אע"ג דבמחיקת השם גרמא שרי, לענין שבת החמירו, ואפשר לפ"ז לפרש בהא דאמר לימא תנן סתמא כר"י, היינו דלפ"ז טעמי' דר"י אינו משום דאדם בהול, אלא דאסר גרמא בשבת וכדס"ל בירו' ולא מצי למימר ולטעמיך, ומיהו למאי דמסיק ר"א דהכא גם רבנן מודו, שפיר אמרינן טעמי' דר"י משום דאדם בהול כו'.
כ' הר"ן בהא דאמר ק"ך א' דטלית שאחז בה האור נותן עליה מים בצד אחר והשמיטה הרי"ף, דהראב"ד והרמב"ן פירשו דעתו ז"ל דמפרש דר"י ס"ל טעמי' דר"י משום גרם כיבוי ומתנ' דלא יתן לתוכו מים נמי כר"י וכדסלקא דעתי' בגמ' וכדמסיק בירו', אבל אנן קיי"ל כר"א דמתני' דלא יתן לתוכו מים אפי' רבנן מודו וה"נ בנתינת מים על הטלית, והר"ן סיים דכיון דבגמ' קבעו מימרא דר"י סתמא אי אפשר לדחותה דלא הוי משתמיט בגמ' מלפרש דההיא דר"א ס"פ כירה דלא כר"י, ועוד יש להוסיף דסוגיא דלק' ק"ך ב' דמסתיים דטעמי' דר"י ע"כ משום אדם בהול על ממונו כו', משמע דהוא מוכרע, ואי ר"י מפרש טעמי' דר"י דגרמא אסור תקשה דר"י אדר"י.
ק"ך ב' ורמי דרבנן אדרבנן ורמי כו', יש לעיין כי נכנס למים והמים מוחקין את השם למה נקרא גורם, מ"ש מהכניס נר הדולק לתוך המים דהוי מכבה ממש, ואפשר דאינו נמחק תיכף אלא הדיו נשרה מעט מעט עד שנמס, ומ"מ נראה דכה"ג בשבת חייב משום מלאכה כיון שהתחילה המלאכה בכח ראשון, וכן לענין רציחה דחפו לתוך האש ולתוך המים חייב וכן כפתו בחמה ובצנה וכדאמר סנהדרין ע"ז א', ואפשר דאיירי שאין השם נמחק עכשו אלא הדיו מתרפה ועובר בזמן מוקדם והעברתו בטבע מחום הבשר ומפעולת האויר, ובזה ניחא לפר"ת דבנתינת מים תחת הנר אוסר ר"י מפני שמקרב כיבוי, והכא בטובל מתיר ר"י אע"ג שמקרב מחיקה שהרי אין דבר מפסיק בין המים לשם, אלא דהכא אין המחיקה עכשו אלא לאחר זמן, ומדמה לי' לכ"ח חדשים.
ו) ביצה כ"ב א' תוד"ה והמסתפק, וגרם כיבוי ביו"ט שרי כו' ובשבת נמי אינו חייב, נראה דאין כונתם דגרם כיבוי זה הוא בפלוגתא דר"י ורבנן שבת ק"ך א', דהרי לא נחלקו אלא בכ"ח חדשים, אבל גודר בכלים לכו"ע, ואם גרם מהירת הפסקת האש ע"י הסרת השמן יהי' אסור לר"י א"כ חתיכת הנר ג"כ בכלל גרם כיבוי, א"כ מחיצת כלים נמי אסור שהרי כל הבית כנר של שעוה גדולה, וכן שדה תיבה ומגדל שאחז בהן האור שפורס עליו עור של גדי וכן טלית שאחז בה האור דמתכסה בו, דבכל הני מודה ר"י, ואם אסור לגרום מהירת הכיבוי א"כ כל הני אסירי, אלא כונתם דגרם זה שרי לכו"ע, ומש"כ דבשבת אינו חייב, ומשמע דאיסורא איכא, נראה כונתם על שמן שבנר דאסור משום מוקצה כדאמר שבת מ"ה א' הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ומה"ט אין נאותין משמן המטפטף כמש"כ תו' שבת מ"ב ב' ד"ה ואין, ומיהו טעם זה שייך גם ביו"ט אם הדליק לכבוד יו"ט, ומיהו מש"ל בנר שנוטל ממנו אש לבישול והוא נר של רשות, א"נ בשבת אסור משום מוקצה דהוי בסיס לדבר האסור כדאמר ס"פ כירה וכמש"כ תו' שם מ"ה א' ד"ה אלא, אבל ביו"ט אין השלהבת מוקצה כיון דרשאי להדליק ממנו.
רא"ש פ"ב סי' י"ז, ומיהו ההיא דשפופרת ע"פ הנר כו', ביש"ש פי' דהרא"ש מדאורייתא קאמר, ואפי' חותך נר של שעוה בשעה שהוא דולק, וזה תימא דזה נגד המשנה שפורסין עור של גדי על השדה, וכמש"כ לעיל, ואע"ג דרש"י שבת כ"ט ב' כתב הואיל והקצה שמן זה להדלקה, וא"כ בשדה שאחז בה האור לא שייך זה נראה דלא שייך חילוק זה אלא בשבות דרבנן, אבל בשרש המלאכה אין לחלק מפני מחשבתו, [וברא"ש ס"פ כירה מבואר כפי' ה"ר פורת בתו' דמקרב כיבויו היינו דלמא יקלוט בידים את הנצוצות אבל מה שנופלות הנצוצות במים אחר שנתן את הכלי אין בזה משום כיבוי, אע"ג דנפילת הנצוצות הוי כרוח מצויה, וכש"כ בנטילת שמן מן השפופרת דלא חשיב כיבוי, אלא כל עיקר החומר בשפופרת משום שהקצהו ומדרבנן], ולכן נראה דכונת הרא"ש לפרש ולא לחלוק, וכונתו לחיוב דרבנן דחכמים אסרו גרם כיבוי זה וחשבוהו ככיבוי, והלכך אף בשפופרת כיון דהקצה שמן זה חשבוהו חכמים ככיבוי, [ומש"כ הרא"ש לחלק בין עושה דבר חוצה לו לנוטל מן השמן עצמו, כונתו דבלא הקצהו אז ליטול העצים שלא תאחוז בהן האור ודאי שרי ולגדור בכלים מלאים תלוי בדין גרם כיבוי, אבל בהקצה להדלקה נטילת השמן משפופרת אסור דכיון דהקצהו לכך חשבוהו חכמים נטילתו ככיבוי], ואפשר דס"ל דמסתפק מן הנר עצמו ג"כ אין החיוב רק מדרבנן וכלשון התו' דנראה ככיבוי, וא"כ אין נפקותא בטעם התו' דמכהה אורו דחיוב דאורייתא ליכא ושבות איכא אפי' בשפופרת, ונראה דגם התו' מודים דגזרו משום כיבוי אפי' מסתפק מן השפופרת וכמש"כ רש"י שבת שם, ומיהו במסתפק מן הנר עצמו אפשר דחייב מדאורייתא, ולשון נראה ככיבוי שכתבו תו' לאו דוקא ור"ל דהוי ככיבוי ממש.
ולשון הרא"ש ומיהו ההיא דשפופרת כו' מורה שאינו בא להקשות ולסתור אלא להוסיף על דבריהם, ומיהו נותן שמן לנר שהזכיר הרא"ש משמע דחיוב דאורייתא קאמר אם לא דנימא דגם נותן שמן אינו אלא מדרבנן, ובאמת משמע בברייתא דנותן ומסתפק כהדדי נינהו.
ומלשון הרא"ש בתחלת דבריו דאי אפשר לומר משום גרם כיבוי דקיי"ל כרבנן, ומשמע דלר"י ניחא, נמי משמע דמדרבנן הוא, דהלא ר"י לא אסר אלא מדרבנן כדאמר שבת ק"ך ב', ומיהו עיקר דברי הרא"ש צ"ע דהא ר"י לא אסר אלא בדליקה דאדם בהול, אבל הכא בנר לא שייך זה, ואדרבה יש מקום לומר דהכא גם לרבנן אסור דמקרב כיבוי לפר"ת שבת מ"ז ב', מיהו הכא הוי כפורס עור גדי וכגודר בכלים וכמש"כ לעיל.
ולמש"כ גם הרא"ש מודה דנר של שעוה מותר לחותכו, דלא גזרו אלא בשפופרת ע"פ הנר דאתא לאיחלופי בשמן שבנר עצמו.
וביש"ש תירץ דשפופרת אסור דלמא יסיר כל השמן, ומשמע דבמסיר כל השמן מודה ליה להרא"ש דאיכא חיוב חטאת [דהיש"ש מפרש דעת הרא"ש דבשפופרת איכא חיוב חטאת], ואינו מובן מה איכא בין נוטל מעט שמן לנוטל כולו כיון דשמן שהוא נוטל עדיין באויר ואין לו שום קשר עם הפתילה, הגע עצמך, אש שהוא הולך וכבה, ונשברה חבית של שמן למעלה הימנה ובא אחד וקלט את השמן מן האויר התחייבהו משום מכבה, והרי תנן קכ"א א' כופין קערה ע"ג הנר שלא תאחוז בקורה ולמה אינו חייב משום מכבה, ולשון הרא"ש שהרי הנר לעולם מלא שמן כו' קושטא דמלתא נקט, אבל עיקר כונתו דבמה שנוטל שמן מן האויר אינו מכחיש אור הנר.
שבת כ"ט ב' בהני קאמר ר"י משום דלא מיפסק כו', לגי' דידן קשה קצת למה חשיב קערה מיפסק כיון דהפתילה תוך הקערה ומושכת את השמן שבתוך הקערה, ועוד עדיפא הוי לי' למימר דבהני תרתי אפי' אם יסתפק אינו אלא שבות, אבל מסתפק מן הקערה הוי כיבוי דאורייתא לר"י דמלאכה שאצ"ל חייב עלה וגי' הר"מ [כמבואר בפי' המשנה] בהני קאמר ר"י משום דמיפסק אבל קערה דלא מיפסק, ור"ל דבנותן שפופרת מפסיק אויר בין שמן לפתילה אבל קערה לא מפסיק דהרי ריש הפתילה בקערה, ונראה לפ"ז לפרש דר"ל דבהני תרתי אף אם יסתפק אין כאן רק איסורא דרבנן אבל בקערה אי מסתפק איכא איסורא דאורייתא.
ז) כ' המרדכי פ' כ"כ בשם רבנו יואל דלא התירו גרם כיבוי אלא משום היזק, וצריך לומר לפ"ז הא דאמר מ"ז ב' לימא תנן סתמא כר"י כו' דמשמע לי' דאיירי אפי' אין לו כלי שאין האור שולט בו ומוכרח ליתן מים בכלי מ"מ אסור, ומ"מ אין כאן אדם בהול שאינו בהול כיון דהצלתו ע"י מים בכלי נוחה וקלה, ולא דמו לדליקה שאינו בטוח שיוכל להציל, ולכן שפיר כתבו תוס' מ"ז ב' דהוי מצי למימר ולטעמיך.
במ"א סי' תקי"ד סק"ז כתב דדעת הרא"ש דגרם כיבוי מותר אפי' שלא במקום פסידא, דאל"כ ל"ק מהא דאסור להסתפק מן השמן שבנר ומן השמן שבשפופרת, ואין זה מוכרח דגרם כיבוי כיון דמותר משום היזק ממון הוי איסור קל ולא הוי תני לי' תנא המסתפק ממנו חייב משום מכבה, וכש"כ שאין לגזור ליתן שפופרת ע"פ הנר משום חשש שמא יסתפק ממנו.
ומש"כ עוד המ"א שם דליתן סביב הנר דבר המונעו מלישרף מותר לדעת הרא"ש וליקח מעט מן הנר אסור, צ"ע דנתינת סביבו היינו לקיחתו ואילו הפסיק במחיצה תוך השמן שלא יגיע הפתילה בשמן שמן המחיצה ולפנים ודאי דינו כמסתפק מן השמן, אלא כל שהוקצה להדלקה אסור ליטלו, וטלית שאחז בה האור דמותר ליתן מים בצד שני משום שלא הוקצה להדלקה וכמש"כ לעיל, [אח"כ ראיתי במ"ב הביא אחרונים ז"ל שחולקים על המ"א] ומיהו בנר של שעוה אפשר דמודה הרא"ש וכמש"כ לעיל.
תקי"ד ס"ג בהגה' ויש מתירין לחתוך נר של שעוה כו' וכן נוהגין, יש לעי' הא הרמ"א החמיר לעיל של"ד סכ"ב, כר"י במרדכי דאין גרם כיבוי מותר אלא במקום הפסד, ור"י שם אוסר מטעם זה לחתוך הנר ביו"ט, ונראה דר"י תרתי אית לי', חדא דאין גרם כיבוי מותר אלא במקום הפסד, ואידך דחתיכת נר מקרי גרם כיבוי, והרמ"א סבר לי' כותי' בחדא, דגרם כיבוי לא הותר אלא במקום הפסד, ופליג עלי' בחדא, וסבר דחיתוך נר אף גרם כיבוי אינו ואע"ג דשמן מן השפופרת אסור היינו דשמן בשמן מיחליף אבל נר מותר וכמש"כ לעיל.
ח) סי' רס"ה ס"ד ומ"מ מותר ליתן מים בעששית כו', יש בזה תרי גווני, אחד, שראש הפתילה אחוז למעלה וראשה השני משולשל למטה תוך השמן ובזה לעולם אין הראש הדולק נופל תוך המים אלא כשכלה השמן הנר נכבה ואין המים גורמים כלל כיבוי, ואף אם יתן מים לתוך עששית בשבת אין כאן משום מכבה אלא משום מבעיר שמגביה השמן וטובל בשמן את הפתילה הנגובה, ובזה לא שייך כונה לכבות שאין כאן תועלת למהירות הכיבוי כלל.
ויש שהצנור שהפתילה אחוזה בו צף ע"ג השמן וכשכלה שמן הוא נופל לתוך המים [שהשמן שהוא עב הוא צף ואינו שוקע אבל במים הוא שוקע] ובזה אם יתן מים בשבת הוי כנותן מים תחת הנר לקבל נצוצות, ויש מקום לאסור גם מע"ש, לפר"ת דטעם שאין נותנין מים תחת הנר הוא משום דליכא מידי דמפסיק בין המים לנצוצות, ובזה הוא הנידון של התו' מ"ז ב', וכתבו להתיר היכי שאין כונתו לכיבוי אלא להגביה השמן, ומשמע דאם כונתו לכבות אסור, וכ"ז לפר"ת, אבל לפי' ה"ר פורת אפי' מכוין לכיבוי מותר, דהכא לא שייך למגזר דלמא יכבה בשעת נתינת המים, שאם יכלה השמן ודאי לא יתן מים שהרי זה מכבה ממש ובזמן דאיכא שמן לא יבוא למלאכה דאורייתא בנתינת המים לעולם.
והרא"ש כתב דמים בעששית מותר שאין כאן גרם כיבוי כלל, דאפילו לא יתן לתוכו מים, כשיכלה השמן תכבה הפתילה, ואין נתינת מים ממהרין הכיבוי, ונראה דהרא"ש מיירי שהפתילה קבועה למעלה מן הנר דבזה אין כאן גרם כיבוי כלל. ומיהו קושטא דמלתא שאפילו הפתילה צפה על השמן כאופן השני שכתבנו מותר לדעת הרא"ש, וכמו שסיים הרא"ש שם דלנפילת נצוצות לתוך השמן לא חיישינן, כיון דליכא למיגזר משום כיבוי דאורייתא, ה"נ ליכא למיגזר שיתן מים לאחר שכלה השמן, וכמש"כ לעיל.
והנה המחבר מיירי שהפתילה צפה ע"ג השמן, כאופן השני שכתבנו, ומ"מ מותר מפני שאינו מתכוין והוא כפירוש ר"ת, והי"א שהביא רמ"א הוא כפירוש ה"ר פורת.
מ"ב שם בבה"ל ד"ה כיון, כתב דעת הרא"ש דבנותן מים בעששית ליכא כיבוי כלל, ומשמע מדבריו ז"ל דהפוסקים חולקים עליו, ולמש"כ לעיל אין כאן מקום לאיפלוגי, דבפתילה למעלה דמיירי הרא"ש ליכא מאן דפליג, ואפי' את"ל דהמים גורמים שתכבה הנר בעוד שיש עדיין מקצת השמן, מ"מ אין כאן כיבוי אלא כפורש עור של גדי על השדה, ואין בזה גרם כיבוי, ומש"כ במ"ב שם בשם הרשב"א דנתינת מים בעששית הוי כנותן מים תחת הנר אלא שאינו מכוין לכיבוי, דברי הרשב"א שם הם בנפילת נצוצות, או בנפילת ראש הפתילה הדולק לתוך המים, אבל כשראש הפתילה קבוע למעלה ודאי אין כאן איסור של גרם כיבוי.
ט) היכי דאסור ליתן מים מע"ש כגון כלי מים תחת הנצוצות, או מים בעששית תחת השמן כדי שיפול בהם ראש הפתילה הדולק כשיכלה השמן למאן דאסר, אין נפקותא בין נותן המים אחר שכבר הדליק, לנותן קדם שהדליק, וזה מוכח מהא דדנו ראשונים בטעם המנהג שנותנין מים בעששית, אע"ג דסתמא דמלתא נותנין המים ואח"כ מדליקין, ואע"ג אם יקבעו חכמים דמותר מע"ש קדם הדלקה ואסור לאחר הדלקה תו ליכא למגזר שיעשה בשבת, מ"מ לא ראו חכמים לקבוע כן, אלא אסרו מציאות המים תחת הנצוצות בשבת, ונראה לפ"ז דאף אם הדליק א"י נר בשבת בשביל חולה אין להניחו ליתן מים תחת הנצוצות וכמו כן ליתן מים בעששית באופן האסור לדעת האוסרין.
ובמ"ב בבה"ל שם מבואר דלדעת הרא"ש שרי ולש"פ אסור, ולמש"כ לעיל אין כאן מחלוקת, ואם ראש הפתילה קבוע מותר לכו"ע, ואם נופל למים ונכבה הוי במחלוקת המחבר ורמ"א, ולדעת רמ"א מותר להניח לנכרי לעשות כן ואף אם ישראל עצמו נותן המים לתוך העששית קדם שהדליק הנכרי אין איסור בדבר, אבל אחר שהדליק הנכרי אסור לישראל ליתן מים לעששית משום מבעיר כיון שמגביה השמן ומקרבן לראש הדולק וכמש"כ תו' ביצה כ"ב א' בהטה השמן, ודברי המ"ב סתומין אם דינו בנותן מים קדם שהדליק הנכרי או לאח"כ, אבל קשה לכוונם בכל אופן.
וליתן מים בקנה של נר שעוה, דינו כנר הצף על השמן, ולמה שכתב הרמ"א המנהג להקל כדעת הרב פורת גם זה מותר, דלא שייך למגזר דלמא אתי לכיבוי דאוריתא, ובמ"ב פי' דהפוסקים חולקים על הרא"ש אף בראש הפתילה קבוע למעלה, ובזה איירי הרמ"א, אבל בנר שעוה בקנה לכו"ע אסור ר"ל אף לדעת הרא"ש, וכתב דבצורך יש לסמוך על דעת הר"פ, ולמש"כ לעיל אין כאן מחלוקת בראש הפתילה קבוע למעלה, ועיקר דברי הרמ"א בנופל למים ונכבה, ומה שהצריך המ"ב ליתן המים קדם שהדליק אין לזה מקור דבע"ש בכל ענין מותר, ומיהו ליתן מים בשבת לתוך הקנה אסור אפי' לפי' הר"פ לדעת הר"י דלא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד, וכמש"כ הרמ"א סי' של"ד, ולפ"ז אם עושה בשביל חולה [שהעשן העולה מן הפתילה המארכת כביית הפחם מזיק לו] מותר.
י) טור סי' רס"ח וי"א שנהגו לומר אותו בקול רם ומעומד כו', נראה דלהאי סברא א"צ לטעם שכ' התו' והרא"ש דנהגו לאומרו אחר התפלה משום שבת של יו"ט, אלא אומרין אותו כל הציבור יחד בקו"ר וזהו כאילו מכריזין ומעידין בפני כל באי עולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, והא דבעינן יחד דבזה איכא היכרא ופרסומא מלתא טפי, וכן קו"ר ומעומד, ול"ק משה"ק מ"א מדין עדות דא"צ יחד, דהכא לא מנכרא מלתא אלא יחד, ונראה דלטעם זה אין היחיד כופל ויכולו, דביחיד ליכא רק קו"ר שבתפלה אמר בלחש, ומשום זה לחוד אפשר דא"צ לכפול, ולטעם התו' והרא"ש אפשר דגם היחיד כופל כיון דשבת של יו"ט אומרו אחר התפלה ומיהו בשבת של יו"ט אף היחיד אומרו משום שהוא חוב לאומרו כדאמר שבת קי"ט ב' אפי' יחיד המתפלל בע"ש צ"ל ויכולו שזה כולל אמירתו בתפלה בכל שבתות השנה ואמירתו אחר התפלה בשבת של יו"ט, והנה יחיד המתפלל או שסיים תפלתו אחר שאמרו הציבור ויכולו אומר ויכולו משום טעם התו' והרא"ש, ואפשר דא"צ לא קו"ר ולא מעומד דלא מצינו זה בפוסקים, ואין לנו לחדש דברים, וכן ויכולו שאומר על הכוס להוציא ב"ב, ונראה דאין להדר אחר שנים דלא מצינו בפוסקים הידור של שנים ויש לחוש דמחזי כמעמיד עדים על מעשה בראשית.
והט"ז כתב דיחיד לא יאמר ויכולו דלא שייך עדות ביחיד והדברים תמוהים דודאי גם יחיד אומר בתפלה ולאחר התפלה בשבת של יו"ט, ויש לו מעלה שאמרו חכמים כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו כו' [כ"ה גיר' הרא"ש פ' ע"פ סי' ט"ו] אלא דהכא בהתפלל כבר קיים המצוה ולא שייך לכפול המצוה, ומיהו כיון שנהגו כן משום יו"ט, שפיר עביד ויעיד ומה בכך, שעיקרו מצוה ואמונה וקבלת השבת.
ומש"כ המ"ב למהר התפלה כדי שיאמר ויכולו עם הציבור צ"ע דכיון דעיקר מעלת ויכולו הוא יוצא בתפלה שאומר עם הציבור ואינו אלא הידור בעלמא אחר התפלה ולא הוזכר בגמ' ומעלת המאריך בתפלתו נתבאר בגמ' אין ראוי לקצר בשביל זה, ואפי' ביו"ט אין ראוי לקצר כיון דלא הוזכר בגמ' שיאמר הציבור, ומיהו מהא דאמר שבת קי"ט ב' אפי' יחיד המתפלל צ"ל ויכולו משמע דציבור עדיף וצ"ע.
[א"ה, אי יש להדר אחר קריאת ההפטרה בנ"ך שלם, והיו לפניו ב' תפלות מנחה ומוסף, עי' סי' קנ"ו לסי' רפ"ד, רפ"ו].