סימן לא
עריכהא) ברכות נ' א' שמע ר"ג ואיקפד, כתב הרשב"א ז"ל וגדול כבוד הבריות שדל"ת שבתורה וכש"כ זה דהוי דרבנן, נראה דהיינו הזכרת השם בי' הוא דרבנן אבל עיקר ברכת זימון דאורייתא הוא כדמוכח לעיל מ"ו א' דקאמר ברכת המזון ג' וד' וקחשיב לברכת זימון, והתם ברכות דאורייתא קחשיב, דלמאן דמוקים לה התם לברכת הטוב והמטיב קאמר דסבר ברכת הטוה"מ דאורייתא וכ"מ בירושלמי שהביא הריא"ף שם וכ"כ הטור בשם הראב"ד ז"ל בסי' קפ"ח לענין ברכת שנתן שבתות כו' ומדלא באר הטור בשום מקום דלא כהראב"ד שהביא משמע שכן דעתו ז"ל, אבל ראיתי בס' מ"ב בשם הפמ"ג דדעת רה"פ דברכת זימון דרבנן ול"י מי המה, וסוגיא דהתם י"ל דאע"ג דלא קחשיב לברכת הטוב שהיא דרבנן משום דמלתא דפשיטא הוא דנחלקת לאדם אחר שלא ברך בה"מ, אבל ברכת זימון שפיר י"ל דאינה נחלקת דהיא סמוכה לבה"מ וכמו דס"ל באמת לר"ש, ואיצטריך לאשמעינן דנחלקת, א"נ משום דנתוספת ע"י צירוף ג' חשיב לה, מיהו פשטא דסוגיא משמע שהיא דאורייתא, וכן מהא דפועלין חייבין בזימון אף שפטורין מברכת הטוב כדמוכח שם, משמע שהיא דאורייתא, מיהו י"ל מפני שהיא קצרה אין בה משום ביטול מלאכה וצ"ע.
ב) שם דאוושי כו"ע לא שמעי, כ' בס' מ"ב סי' קצ"ג בשם אחרונים ז"ל דאם לא יוכלו לשמוע ברכת הזן אף שישמעו ברכת זימון מ"מ צריכין לחלוק כמש"כ רמ"א סי' ר' בהגה' דברכת זימון עד הזן וצ"ע דהכא כיון דאיכא עשרה ומברכין בשם לכו"ע אין ב"ז צריכה לברכת הזן כמש"כ הטור בס"ס [ר'] והובא במ"ב שם.
שם אינהו נפקי בזימון דידי', כתב הרא"ש דלא גרע מאכל עלה של ירק, ונראה מכאן דלא בעינן כזית שיתחייב בשום ברכה דאלא"ה גרע כאן שאיננו חייב עוד בשום ברכה ומשמע עוד דהכא [וכן כשמצטרף באכילת ירק] א"צ לשמוע עד הזן דבאמת איננו בכלל בה"ז אלא שבה"ז בשנים היכי דיש להם שלישי המצורף עמהן שיכול לומר ברוך שאכלנו, ובזה נדחה מש"כ לעיל סי' ל' ס"ק י"ג ראי' מאכל ירק דא"צ לצאת בבה"ז ומש"כ שם ססק"ד ראי' מסוגין וכן מש"כ במ"ב דאינו מצטרף בשתה מים הובא שם.
מ"ט ב' במתנ' נברך לד' כו', למש"כ בתוד"ה נברך, נראה דגם הכא הלמ"ד יתירא.
שם יושב הכרובים ברבוא והוא כו' כצ"ל ותיבות על המזון שאכלנו ל"ג אלא בסיפא כענין שהוא מברך כו' כ"מ בגמ' נ' א' דקאמר אבל בעשרה דאיכא שם שמים מוכחא מלתא כדתנן כענין כו' משמע דברישא ליתא, וכן ברא"ש ליתא.
ב)י) שם רש"י ד"ה תנן כו' כלומר רבים אתם, לכאורה אין טעם זה אלא דבאיכא ד' עדיף לומר ברכו, אבל אין זה טעם שלא יהיו רשאין לחלק ו' לג' ג', אבל למש"כ תוד"ה תנן ניחא.
שם נ' א' תוד"ה אלא כו', נראה דשמואל ס"ל דאין עילוי כלל בברכו יותר מנברך בשום צד והלכך עדיף נברך שלא להוציא, אבל אם היה מעלה באיזה צד בברכו, לא אמרינן לעזוב מעליותא ההיא בשביל שלא להוציא, וממתנ' דו' נחלקין לא שמעינן אלא דאין מעליותא בברכו אבל לא מוכח נמי מעליותא דשלא להוציא עצמו, אלא דברי שמואל מסתברין, כיון דאין מעליותא בברכו עדיף נברך, ועוד י"ל דלכו"ע יש מעלה בברכו וגם יש מעלה בנברך, אלא שמואל קאמר דמעליותא דנברך עדיף, ולפ"ז אין ראי' ממתנ' דו' נחלקין דאין ברכו עדיף אבל אכתי י"ל דשקולין הן, ומ"מ הלכה כשמואל דנברך עדיף, ובב"ח סי' קצ"ב ד"ה ואם, עשה פלוגתא בין ל' התו' ללשון הטור, ולפי המבואר גם תו' ס"ל כלשון הטור.
שם בין שאמר כו', ברא"ש הגי' בין שאמר ברכו אין תופשין כו' והנקדנין כו' ולפי גי' זו קאי אדסמיך לי'.
ג) שם ע"ב אבל אקדימו הנך ואזמין עלי' בדוכתיהו פקע זימון מניהו, דעת הרא"ש דהיינו כשזימן עמהן ע"י שהפסיק להן באמצע סעודתו, או כשענה אותן מן השוק, ובכה"ג גם כשאכלו אח"כ יחד אין מזמנין, דכבר יצאו חובת זימון גם במה שיאכלו אח"כ, אבל כשהיה ד' בכל חבורה, ונשתייר ג' בכל חבורה אחר שפירשו אלו וזימנו בלעדן, לא פקע זימון מניהו, וכשנתקבצו ג' חייבין לזמן אף שלא אכלו, ודעת הר"י דכשעונה אותן מן השוק לא יצא חובת זימון, ואפ"ה פקע זימון מני' כיון שאילו יכול עוד לזמן בחבורתו, וכשמצטרפין ג' כאלה הוי כג' שבאו מג' חבורות שלא היה בכל חבורה ג', דמ"ל אם לא נחת עליהן חוב זימון ומ"ל שפקע מהן אח"כ, והלכך בין שעלה להן מן השוק ובין שנשתיירו ג' זולתו וזימנו לעצמן, אין שלשה כאלה כשנקלעו יחד חייבין לזמן, והני מילי כשלא אכלו אחר כך, אבל אכלו אח"כ יחד חייבין דקיי"ל כהרא"ש, דאף אם קבועין יחד בסוף סעודה, חייבין בזימון, וא' שהפסיק לב', אע"ג שאין ג' כאלה חייבין בזימון אף כשאכלו אח"כ, מ"מ א' המפסיק מצטרף לב' שלא זימנו, כ"כ הב"ח ומ"א ס"ס ר', דהוי כא' אכל ירק, ואע"ג דבקדם אחד וברך לנפשי' מצטרף עדיין לב' שלא ברכו, אף שלא אכל עמהן אח"כ כלום, והכא משום דכבר יצא חובת זימון גרע ולא מצטרף כל שלא אכל, כמבואר סי' קצ"ד ס"א בהגה', מ"מ כשאכל עמהן אח"כ מצטרף, ונראה דב' הבאין מב' חבורות של ד' ד', שזימנו חבורתן בלעדן, וא' המפסיק לחבורתו, מצטרפין, כשאכלו יחד, כדין ב' אכלו פת וא' ירק, וזהו דעת אה"ע סי' ר' שהשיג על המ"א שם שכ' דחבורה של ה' והפסיק א' מהן לב' אין מצטרף שוב לב' הנשארין, משום דפקע זימון גם מהב' הנשארין, דהא קיי"ל כהר"י שאף אם זימנו ג' מחבורה לעצמן פקע זימון מהד', ומ"ל אם הן ד', או ה', כיון שלא נשאר שיעור זימון, והשיג באה"ע, שהרי לא פקע מהן זימון אלא לענין שאין מצטרפין שוב בלא אכילה, אבל כשאכלו אח"כ מצטרפין, וא"כ אף אם ב' אכלו פת וא' ירק מצטרף עמהן, וא"כ ה"ה כשא' שהפסיק לחבריו אוכל עמהן, והגרע"א שם כ' על דברי אה"ע, דשא"ה שהג' שמצטרף עתה עמהן כבר יצא ידי זימון, וקיי"ל כהרא"ש, דג' שהפסיקו אין מצטרפין אף אם אכלו אח"כ, ואינני מבין הדברים, שאם מפני חסרון הג' שכבר יצא ידי זימון, באנו לדון, ונדון אותו כגרע מאכל ירק, א"כ גם כשבאו ב' מן השוק ונצטרפו לאותו שהפסיק, לא יצטרפו, וזה מבואר במ"א בפי' דברי הטור דמצטרפין, וצ"ע, ומש"כ באה"ע שם דדינא דהרמ"א בסי' קצ"ד בהגה' שאם הא' זימן עם אחרים אינו מצטרף שוב עמהן, היינו, כשברך בה"מ, אבל כשלא ברך מצטרף אף שזימן, צ"ע מנ"ל הא, דהנה מקור דין הרמ"א, הוא ע"פ גירסת רה"ג המובא ברשב"א שם שאם זימנו אותן ג' שבאו מג' חבורות של ג' ג', פקע זימון מהנשארין ב' ב' בחבורתן, ואין אלו מצטרפין עוד עמהן, ואע"ג דא' שברך לנפשי' מצטרף הכא דיצא חובת זימון גרע, כמבואר בב"י, ושפיר י"ל דבברכת זימון לחוד כבר פקע מהן וא"מ עמהן עד שיאכל עמהן עלה של ירק, ובחי' רע"א שם העתיק דברי אה"ע.
ד) שו"ע קצ"ד ס"א בהגה', ואם הא' זימן עם אחרים אף ב' הנשארין אינן יכולין לזמן, כ' בחי' רע"א, וכ"כ במ"ב, וביאר דבריו, דמ"מ לא פקע זימון מניהו ואם יבוא אליהם עוד א', יזמנו, אף שלא יאכל עמהן, אם הא' בא מחבורה של ג' שנתחייב בזימון, וחילוק זה בין ברכו רובן של חבורה לברכו מיעוטן אין לו מקור בש"ס, ויותר מסתבר לגירסת רה"ג ז"ל דגם בא' שברך פקע זימון מהב', ולדבריהם, עכצ"ל דמיירי שלא אכל עמהן אח"כ, דאם אכל מצטרף, דאע"ג דהסכימו אחרונים ז"ל כדברי המ"א בחבורה של ה' שהפסיק א' לב' שאין מצטרף שוב אף שאכל, היינו משום שכבר פקע זימון כיון שזימנו הרוב, וס"ל כיון דאיכא ב', שמהן פקע זימון, והוא כבר יצא בזימון אף על מה שיאכל, לא מצטרף, אבל הכא ודאי מצטרף לפי דבריהם, והמ"ב כ' שאם נזדמן להם א' מן השוק יזמנו כשיטעום עמהן, וצ"ע דמ"ש א' מן השוק, דה"ה הוא עצמו, ובאמת שדברי הגרע"א מוכרחין לפי מה שהסכים לדברי אה"ע דדוקא כשברך בה"מ א"מ עמהן וע"כ דל"א כאן פקע זימון מניהו, דאלא"ה אין מצטרף אחר ב"ז לחוד, דבזה קיי"ל כהמ"א דהיכי דאיכא תרתי, שיצא הוא, ומהן פקע, לא מצטרפו אבל כ"ז צ"ע.
ה) והמתבאר לפי האמור לו"ד האחרונים ז"ל, ה' שאכלו כאחד והפסיק א' לב', ואוכל שוב עם הב', מצטרף, ואצ"ל כשא' הפסיק לב' ואח"כ באו אצלו ב' מן השוק, אבל זימן עמהן ולא אכל אח"כ, אף שבאו ב' מן השוק, א"מ עמהן, ואף שלא ברך בה"מ עדיין, ג' שאכלו כאחד והלך א' ונצטרף עם ב' וזימן עמהן, פקע זימון מניהו, ואם בא אחד מחבורה של ג' א"מ עמהן עד שיטעום, וכן הוא עצמו כששב אליהן וטועם עמהן מצטרף ואף שלא ברך בה"מ, וצ"ע בל' המ"ב סי' קצ"ד סק"ד שכ' דא' מן השוק מצטרף עמהן דבשביל אחד לא פקע זימון מניהו את"ד. ונראה דאף ב' הבאין מה' הדין כן וצ"ע.
ו) שם א"ר מנא אמינא לה דתנן מטה שנגנבה חצי' כו' טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא כו', נראה דלפי' ר"י והר"י דהכא מיירי שהוא לא יצא בזימון עמהן ואפ"ה פקע זימון מני' ע"י שברכו הן כיון שא"א לו עוד לקיים מצות זימון פקע מני' חיוב זימון מחמת אונסו ואינו מזמן עוד אף לכשיזדמן לו עוד שנים כמותו, ולפי שי"ל כיון דקיי"ל דג' הבאין מג' חבורות מצטרפין, א"כ גם כשזימנו ב' מהג' לא יפקע זימון מהג' משום שאפשר לו למצוא עוד אנשים כמותו שלא זימנו עוד, וע"ז מייתא רבא דל"א הכי, אלא כיון שבשעה שזימנו בני חבורתו, לא היה לפניו אנשים שלא זימנו להצטרף עמהן פקע זימון מני' וכיון דפקע שוב אינו מצטרף, וכדאמרינן במטה שחלקוה, דאע"ג דהיכי שהמטה היא של אחד לא נטהרה במה שנחלקה, משום שעומדת להחזיר ולא מקרי שברי כלי, אפ"ה כשנגנבה חצי' כיון שאין מוכן חצי' האחרת לתקן אותה טהורה, ואע"ג שעומדת עוד לעשות חצי' הב' ולהחזירה, וכ' הגרע"א דג' הבאין מג' חבורות של ד' ד' ונצטרפו קודם שזימנו חבורתן לא פקע זימון מהן אף לאחר שזימנו חבורתן, ובמ"ב בבה"ל כשבאר דבריו כ' שכ"ה בליקוטי הרמב"ן, וצ"ע אי גם במטה שחלקוה הדין כן שאם הכין חצי' השני' קודם שחלקוה שותפין לא יפקע טומאה מינה, וי"ל דלא שייך למחשבה כשלמה, אלא כשעומדת להחזיר אבריה עצמה, אבל לא כשיעמדנה באברים חדשים שתקן לה, ולפ"ז צ"ל דראית רבא אינו אלא מנאבדה חצי', שאם נמצאת חצי' האבודה חוזרת לקבל טומאה מכאן ולהבא, ואפ"ה פקע טומאה הישנה, ול"א כיון שבשעת אבדה עדיין הדבר תלוי אולי ימצא לא יפקע טומאה כשנמצאת לבסוף, והוי דומיא לזימון דהכא, אבל חלקוה שותפין גרע מזימון דהכא שאינו עומד כלל שהשותפין יחזירוה.
ז) וכ"ז לפירושם אבל לפי' הרא"ש שאותן ג' שמצטרפין יצאו ידי זימון ואף על מה שיאכלו, צ"ע מה ענין זה למטה שחלקוה שהרי הכא אנו דנין שיתחייבו בשביל מה שיאכלו אחר זימון, הוי כקבלת טומאה מכאן ולהבא התם, אלא דאמרינן דזימון שבאמצע סעודה פוטר כל הסעודה, וזהו באמת קו' רבנו יהודה שכ' הרא"ש אלא דמשמע מדברי הרא"ש דלמאי דמפרש דמיירי שאכלו אח"כ ניחא קו' ר"י, אבל צ"ע מאי ניחותא, ואולי י"ל דבאמת אין שייך שיפטור זימון שבאמצע סעודה אף מה שיאכלו אח"כ, אלא אם אוכלין אחר ב"ז באותה חבורה שאכלו קדם ב"ז, אבל לא כשאוכלין בחבורה אחרת כמו היכי שבאו ג' מג' חבורות ואכלו יחד, אלא כיון שבשעה שזימנו עם חבריהן לא היו מצורפין עם חבורה אחרת, אלא עם חבורתן, וכיון שזימנו עמהן פקע זימון מהן מכל סעודתן, ואף אם יצטרפו עם אחרים בסעודתן הזאת, לא יתחייבו, כי חשיבי כלאו בני חיובא בסעודה זאת, ואילו היה מועיל מה שיוכלו עוד להצטרף עם אחרים, היה הדין נותן שבתחלה לא יפטרו בברכת זימון על צירוף חבורה אחרת, וע"ז מייתי שפיר ראי' ממטה שנגנבה כו' דאינו מועיל מה שעומדת לתיקון אלא דיינינן לה כמו שהיא באותה שעה, והוי כשברי כלי ופקע טומאה מינה.
ח) והרשב"א ז"ל הביא גי' רה"ג ז"ל, א"ר ואי אזמין פרח זימון מניהו, דהוא ז"ל מפרש ג' שבאו מג' חבורות אינן רשאין לחלק, היינו לזמן יחד בלא חבריהן שנשארו בחבורתן וכדמפרש ר"ח שבאו מג' חבורות של ג' בנ"א, דלא נשאר שיעור זימון בלעדן, ולאפוקי אם מחבורה של ד', וע"ז קאמר רבא, ואם אזמין פקע זימון מחבורתו, ואע"ג דבעלמא אם קדם חד מחבורה ובריך לנפשי' אכתי אינהו נפקו בזימון דידי', שא"ה דבריך בלא זימון, אבל הכא כיון דזימן שוב א"מ עליו, ונראה דרבא אשמועינן דפקע זימון מניהו דאפי' יצטרפו עם עוד א' שפירש מחבורה ולא זימן, א"מ, וכמו שמבואר לפי' הר"י, וע"ז מייתי ראי' ממטה שנגנבה כמו לפי' הר"י, וכש"נ בסק"ו, דאלא"ה אלא דאשמועינן דאותו שזימן אין מצטרף עוד עמהן שיזמנו עליו, אין לו ענין למטה שנחלקה, וזה דלא כדברי האחרונים ז"ל כמש"נ סק"ד, בע"ה.
ט) ובעיקר דינא דג' שבאו מג' חבורות דמשמע אף שלא אכלו בבית אחד, וצריך תלמוד, מאי שנא מב' חבורות שאין מקצתן רואין אלו את אלו דקתני מתנ' דאלו מזמנין לעצמן, ואם הכא הטעם כיון שהם במקום אחד בשעת בה"מ, יהי' דינא דמתנ' דוקא כשלא נועדו יחד בשעת בה"מ, ואי הכא דוקא משום דצריכין זל"ז לקיים מצות זימון מצטרפין, אפשר דבב' חבורות שנועדו בשעת בה"מ, צריכה כל חבורה לזמן לעצמה, וכן נראה, דהלא קיי"ל דאין אחד מוציא את חברו בבה"מ עד שיסבו שניהן יחד בשעת אכילה, [ועי' מש"כ סי' ל'] וכל היכי שאין א' מוציא את חברו, אין ברכת זימון ביניהן, ומשמע דג' הבאין מג"ח מוציאין זה לזה בבה"מ, וע"כ ה"ט כיון דנתחייבו בברכת זימון ואין יכולין לזמן זבל"ז הוי קביעות כשנועדין יחד בבה"מ, והלכך ב' חבורות שלמות של ג' ג' שנצטרפו יחד בבה"מ, אלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן, כדתנן במתנ', וא' שבא לחבורה של ג' נמי מזמן עמהן כיון שכבר נתחייב בחבורתו, ואינו יכול לזמן לעצמו מצטרף עמהן.
מש"כ הרא"ש דהעונה מן השוק אוכל אח"כ בלא נט"י ובלא המוציא יעוין במש"כ לקמן סי' ל"ב בס"ד.
ברכות נ"ב א' תרי לא הוי ומחד נפיש, לכאורה לפ"ז מ"ט דב"ה, ועי' בחי' הרשב"א ז"ל שבדבריו יתישב כל הסוגיא.
שם ע"ב ב"ש סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה, לא עמדתי על עיקרן של דברים דהלא ב"ש וב"ה מיירו באדם האוכל חולין בטהרה כמבואר כל הסוגיא והלא בגדי ע"ה מדרס לפרושין.