סימן יח
עריכהא) תענית ב' ב' ר"א כו' עד אף הזכרה מאורתא, תימה דלקמן ג' א' מוכח דר"י דמתנ' ור"י דברייתא לאו שוין הן, ור"י דברייתא דאמר משעת הנחתו פי' ליל שמיני כמש"כ תוד"ה משעת, וכ"כ רש"י ד' סע"א, [והא דכתב רש"י בסוגין ד"ה משעת, וכן לקמן ג' א' ד"ה אלא, דהיינו שביעי, אין כונת רש"י דהתחלת שאלה בז' רק דיום הנחתו היינו ז', ויתחיל במוצאי יום הנחתו, ועי' רש"י שם ד"ה האמר דלא משמע כן], וע"כ אי אפשר לפרש דלר"י יתחיל בז' דהלא עוד זמן סוכה וסימן קללה הוא, וע"כ כפרש"י ותו' דבמוצאי ז' יתחיל, ואפ"ה פשיט להו למסדרי הש"ס, דר"י דמתנ' ור"י דברייתא לאו שוין, ומוכרח דלישנא דביום משמע יום ולא ליל יו"ט ומאי קמבעיא לי' לר"א, וי"ל דהא דפשיטא לי' דביו"ט דר"י הוא יום דוקא, הוא לבתר דפשיט לי' מברייתא, דר"א מלולב גמיר, ואם איתא דלר"י מאורתא, הו"ל למתני בהדיא בליל יו"ט, ואין להקשות נימא אפכא, דר"י דמתנ' ודברייתא שוין, ור"א דמתנ' ודברייתא לאו שוין הן, דאין סברא דתנא דמתנ' יפלוג אהא דקתני בברייתא אר"א כו'.
ב) שם תוד"ה דאמר, נראה דזה מוכרח דאם איתא דס"ל דניסוך המים בראשון, הו"ל להתחיל בראשון מאורתא, דיותר מסתברא להתחיל משום ניסוך המים כדחזינן לריב"ב ולר"ע, דמשום לולב לא חששו, ואין לומר דר"א תרתי בעי לולב וניסוך המים, דא"כ הו"ל להזכיר בטענותיו לר"י ניסוך המים, אלא ע"כ דס"ל בניסוך כריב"ב או כר"ע, וה"ט דלא הזכירו לקמן ג' א' משום דהוא בכלל ריב"ב ור"ע וזה דלא כפרש"י ז"ל שם.
ג) ג' א' אי ר"י חד יומא פי' שמיני וכ"כ מהרש"א, ולכאורה השתא לא ס"ל דבשמיני מנסכין, ועוד תימה איה מצאנו לר"י חד יומא הלא בהדיא אמר הטעם משום דגשמים בחג כו' משמע הא בלא"ה היה מתחיל בראשון וצ"ע.
ד) רא"ש סי' ב' ובסדר ר"ע כו' ודייק לה ממתנ' כו' לכאורה נראה דעתו בין לשאלה בין להפסקה דשניהם כהדדי נינהו ועי' בשו"ע סי' קי"ד ס"ג בהגה', וצ"ע ל' הגמ' ד' ב' עד שיעבור ש"צ ראשון כו', ולכאור' לפי' זה הו"ל ש"צ אחרון, וכן מוכח ממתנ' לפי' ר"י דקתני עד שיעבור הפסח ואי לא ראשון קאמר הו"ל לפרש וצ"ע.
ה) ד' ב' ר"י אמר כו' רבה אמר כו', מכאן קשה לפי' המפרש נדרים ס"ב ב', דתנן התם עד שיעבור הגשמים ר"י אומר עד שיעבור הפסח כו' ופי' דר"י לטעמיה, וא"כ יכול להקשות כאן ממתנ' דשם והתם לא שייך תירוץ ר"י ולא דרבה, וע"כ דבלשון בנ"א ממשך טפי, וכ"כ בלח"מ פ"י מה' תענית הי"א לישב פסקי הרמב"ם, ועי' ביאור הגר"א יו"ד סי' ר"ך ס"ק כ"ו.
שם עד שיעבור זמן שחה"פ, ע"כ תק"ח הוא לענין שאלה דלא מצינו למימר דמשלם זמנו בפלגא דיומא, וצריך להבין טעם תקנה זו, וכן ר"י דמתנ' דמתחיל ביום ח' ולא בלילה הוא משום תקנה דמפרש בירושלמי לר"י.
ו) שם הא לן, פי' מתחילין לשאול בז' מרחשוון, כן פי' התוספות, וזה דאמר ר"א הלכה כר"ג, ולפ"ז יתפרש דברי ר"א הלכה בבבל כר"ג בא"י דר"ג בא"י קאי, ודוחק, ועוד קשה איך יחלוק ר"א על חנניא לקמן י' א' ולא מצינו מי שחולק על חנניא כמש"כ הרא"ש בשו"ת כלל ד' סי' י', ועוד קשה בהא דאמר הא להו, ופי' תו' דמתחיל לשאול כשמתחיל להזכיר, ותימה כיון דהשתא אית לן לחלק בין הזכרה לשאלה, וא"כ מנ"ל לר"י לפלוגי על ר"ג ות"ק דכלהו ס"ל דאין מתחיל לשאול תיכף אחר החג, וזה קשה אף למאי דמשני דר"י מיירי בזמן שאין ביהמ"ק קיים דא"כ הו"ל לשאול בזמן רביעא ראשונה דמאן פליג אר"ג ות"ק, ונראה דר"י דאמר מתחיל להזכיר מתחיל לשאול ס"ל דמן הדין מתחיל לשאול בשעה שמתחיל להזכיר אף שא"צ לגשמים כיון שאין מזיק, והא דאין שואלין לת"ק עד ג' חשוון ולר"ג עד ז', הוא משום דת"ק ס"ל כר"מ דרביעא ראשונה בג' הלכך לא משגחינן תו בעולי רגלים כיון שכבר הגיע זמן דצריך לגשמים, ור"ג ס"ל כר"י דבז' רביעא ראשונה, ולפ"ז הא דקאמר ר"ג כדי שיגיע הוא טעם אהא דאין מתחילין אחר החג, וה"ה לת"ק נמי הא דאין מתחילין אחר החג הוא משום עולי רגלים, וכל שא"צ מאחרינן משום עולי רגלים, ומדהוצרך ר"ג לומר הטעם כדי שיגיע, ש"מ דס"ל דאל"ה מתחילין אחר החג אף שא"צ לגשמים, ולפ"ז ר"ג פליג אהא דחנניא, דגם בבבל צריך להתחיל אחר החג אף שא"צ לגשמים עד ס' יום אחר התקופה, רק דלהכי אין מזכיר אחר החג משום דאית לן פירא בדברא וא"כ מזיק הגשמים ובז' חשוון מתחילין, ולמסקנת הגמ' לאחר חורבן מתחילין אחר החג, ולפ"ז חנניא פליג אמתנ', ואנן דקיי"ל כחנניא, דאמוראי בתראי הכי ס"ל דכל שא"צ לגשמים אין מתחילין, א"כ אף בזמן שאין בית המקדש קיים מתחילין לשאול בזמן רביעא ראשונה, ולפי זה הא דפסקו הרמב"ם והשו"ע בז' מרחשוון הוא כר"י, והרמב"ם פסק כר"מ, עיין בלח"מ פרק ג' מהלכות תענית הלכה י' שהאריך, ועוד יש לומר דכלהו אמוראי סבירי להו דחנניא לא פליג, דר"ג סבירא ליה כר"מ דרביעא ראשונה בג', ואפילו הכי מדחינן משום עולי רגלים, ומשו"ה הוצרך לתת הטעם כדי שיגיע, ולפ"ז יקשה דהאידנא יתחיל בג' כת"ק כיון דקיי"ל כר"מ, ועי' בר"ן מה שהאריך לישב פסק הרי"ף והרמב"ם ועי' ביאור הגר"א סי' קי"ד סק"א וסי' קי"ז סק"ד.
ז) שם הא לן הא להו, פרש"י דאנן מתחילין לשאול ולהזכיר בז', וקשה איך פליג על חנניא, ועו"ק מנ"ל דר"י פליג על ר"ג הלא ר"א מחלק בין שאלה להזכרה, כדאמר אף אני לא אמרתי לשאול, וי"ל, ועי' בדרו"ח להגרע"א מה שתמה בפרש"י, ועוד זה דוחק דנדחי הזכרה בזמן שביה"מ קיים, ולכל הפירושים לא קיי"ל דנדחי הזכרה כמבואר בפוסקים דהזכרה ביו"ט האחרון בכ"מ, ושאלה בא"י בז' חשוון ובגולה ס' יום אחה"ת, וכן ברא"ש בפסקיו, ובתשובה כלל ד' סי' י', כ' וז"ל דכמו שא"י ובבל חלוקים במנהגם בשאלה והזכרה כו' וכ"ד שם, נראה דמפרש הסוגיא כפרש"י ונקיט כן להלכה וצ"ע, ונראה דאף דהמחבר סי' קי"ז ס"ב חשש לדעת הרא"ש לענין חזרה, מ"מ זה דוקא לענין שאלה, אבל לא להזכרה דהזכרה שאנו מסדרין שבחו של מקום, צריך לילך אך אחרי סדרי א"י, דעיקר הלימוד של גבורת גשמים בתפלה בא"י כתיב ונתתי מטר ארצכם כמבואר לעיל ב', ועי' לקמן י' א' כמה מאמרי חז"ל דעיקר גשמים בא"י וכל העולם הוא מתמצית, הלכך אין להזכיר גשמים בזמן שבא"י אין צריך אף במקום ששואלין שם בעת ההיא, וכשם שבתחלה מזכירין מזמן שצריך בא"י כך מפסיקין בכלות הזמן בא"י, ונראה דאף למ"ד דבמקום דזמן שאלה מאוחרת מדחינן נמי הזכרה, מ"מ מודה שאין להזכיר אחר שכלה זמן הזכרה בא"י, ואפשר שזה דעת הראשונים במונפישליר המובא בשו"ת הרא"ש שם שהיו מזכירין [אולי צ"ל שואלין כמש"כ בסוף דבריו מה שאנו שואלין כו'] בז' והיו מפסיקין ביום א' של פסח, דס"ל אף שאלת חו"ל צריך להיות מישך שייך בזמן שאלה דא"י, ורק אז יכולים לקובעה במטבע הברכה אבל לא משום חו"ל לבד, דלא מצינו בגמ' רק לדחות זמן השאלה מהתחלתו אבל לא לדחותו בסוף, ואף אם בשאלה אנו חוששים לדעת הרא"ש, אבל לענין הזכרה כי היכי דמתחילין ביו"ט אחרון כן מפסיקין ביו"ט ראשון, ומה שאמרו במקום ששואלין אינו דין שיהא מזכיר כ"ז בא"י כיון ששואלין הרי צריך לגשמים ולמה לא יהא מזכיר, וכן הא דאמר פסק מלשאול פוסק מלהזכיר כ"ז בא"י וקמ"ל לאפוקי שלא נפרש כמו ששנה ר"ח לעיל משאיל שאיל ואזיל כו', ולכן נראה דאם אמר מוה"ג בין פסח לעצרת במדינתנו מחזירין אותו כמבואר בשו"ע, קי"ד ס"ד, והגאון רימ"ה שליט"א במ"ב שם בבה"ל הביא כן בשם הפמ"ג והח"א ותמה עליהם, ולפי האמור דבריהם מכוונים והחילוק בהזכרה בין זמן עצירת גשמים לשאר זמנים שמבואר שם ודאי לא מסתבר בזה לחלק לענין הזכרה, וע"ע בדבריו בבה"ל סי' קי"ז ס"ב ד"ה ושאל.
ח) נראה דאם התפלל מנחה בין פסח לעצרת ושאל מטר, ואח"כ בערבית אינו שואל, אינו חוזר, למאי דאיתא בשו"ע לסמוך על דעת הרא"ש דיעבד, ואע"ג דהשתא ממ"נ מחויב להתפלל לדעת הרא"ש לא יצא תפלת ערבית, ולדעת שאר פוסקים לא יצא בתפלת מנחה, מ"מ כיון דאף אם יתפלל עוד הפעם, הרי לא ישאל גם בתפלה הב', הלכך לדעת הרא"ש הדין נותן שלא יתפלל, וזה מבואר דאל"כ לא מש"ל לדינא דשו"ע לסמוך על הרא"ש דיעבד, דלעולם יתחייב אח"כ כשיתפלל תפלה הסמוכה לה, ומה"ט יש לעי' בסברת הגרימ"ה שליט"א שם שכ' דאם לא הזכיר מה"ר ומה"ג חוזר בממ"נ [ובעיקר דבריו כבר כתוב לעיל מה שי"ל בזה] ולפי האמור אין זה ממ"נ, דלהרא"ש א"צ לחזור משום שלא הזכיר, שהרי גם בתפלת החזרה לא יזכיר, ומיהו נראה כיון דאין אנו חוששין לכתחלה לעשות ספק משום דעת הרא"ש דא"כ איך מתפללין לכתחלה תפלה שהיא נגד מטבע שטבעו חכמים בדבר המעכב דיעבד, וע"כ שאנו מחזיקין לעיקר דעת ש"פ, אלא דיעבד סמכינן על הרא"ש, ע"ד שעת הדחק או דעבד כמר, ואין זה אלא אם יצא לדעת זו אבל אי לא עביד כחד מניהו, שפיר חוזר, ואע"ג דלדעת הרא"ש מוטב שלא יתפלל עוד, הרי הוא כקדם שהתפלל דלדעת הרא"ש א"צ להתפלל את התפלה שהוא רוצה להתפלל, ר"ל בלא שאלה והזכרה, ונקטינן עיקר ש"פ, וה"נ כשהתפלל ולא יצא, ומיהו תפלה הסמוכה לו אינה מזקיקתו לחזור מדין השלמה, ולפי מש"כ סק"ז א"צ לכ"ז.
ט) שם ו' א' רי"א ראשונה בז', תימא הא אמר לעיל דר"י ס"ל דזמן שאלה אחר החג לתירוץ קמא שם דאמר גברא אגברא קא רמית, ולפרש"י גם למסקנא דבזמן שאין ביה"מ קיים מתחילין אחר החג, ובזמן שביה"מ קיים הלא הטעם משום עולי רגלים, [ויעוין מש"כ לעיל לפי' התו'] וי"ל דנ"מ בזמן רביעא ראשונה לענין אם אמר עד הגשם, לפי' הרא"ש נדרים ס"ב ב', ואף לפי' שם, י"ל באמר בהדיא עד זמן רביעא ראשונה, א"נ נ"מ לענין למנות את השני' כדאמר רשב"ג, והא דאמר רביעא ראשונה לשאול היינו דלא כר"י דאין שואל כ"ז שא"צ לגשמים.
י) שם גשמים שירדו ז' ימים מונין בה ראשונה ושני' כ"ה הגי' הנכונה כמאן כר"י, בנדרים ס"ג א' מבואר דרשב"ג ס"ל דא"צ שירד גשמים, רק זמן גשמים, ורשב"ג לדבריו דת"ק קאמר. ומבואר דת"ק תרתי בעי זמן רביעא שני' וגם שתרד גשם, ומשמע דס"ל, דאם עבר זמן רביעא ראשונה ולא היה מטר, והגיע זמן רביעא שני', ונתך מטר, עדיין לא הותר עד שירד הגשם עוד הפעם, דאל"כ מאי מונין בו ראשונה ושני' דקאמר, הא אף אם לא היה כלל מטר בזמן רביעא ראשונה מהני, ולא עוד אלא אף אם התחיל גשם קדם שהגיע זמן רביעא שניה ולא הפסיק עד שהגיעה, נמי עדיין לא הותר עד שיהי' הפסק ביניהן, ודוקא התחיל בי"ז וירד עד כ"ג, אז מונין בה שנים, ובשו"ע יו"ד סי' ר"ך סעי' י"ח אינו מבואר כן, והתו' כ' שני' וג' ול"י לפרשה שלישית למאי ובנדרים מבואר דרשב"ג קאי היכי דקאמר עד הגשמים יעו"ש וצ"ע, ועי' שם בפי' הרא"ש ובתו' שכ' דרשב"ג מיירי לענין הילוך בשבילי הרשות ול"י לפרשה הלא בגמ' קאמר ההוא דקאמר עד הגשמים, ועי' בטוח"מ סי' רע"ד מבואר דתלי בזמן.
יא) שם אר"ח הלכה כרב יוסי, רש"י ז"ל הגיה כר"י, ונראה טעמו מדקאמר אמימר מתני בהא לישנא משמע שאינו חולק על עיקר הדין וזה יתכן אם נגרוס הלכה כר"י, ובגמ' איתא ב' פעמים דברי ר"ח, ול"י למה, ובשניהן צריך לגרוס ר"י, וכאן משמע דר"ג כר"י ס"ל, ואינו מוכרח, די"ל דרק בזמן שאלה שוין הן, אבל בטעמיהן חלוקין הן דר"ג כר"מ ס"ל כמש"כ הר"ן ולהכי הוצרך לתת הטעם כדי שיגיע, ואנן דקיי"ל כר"ג י"ל דלאו מטעמי', אלא משום דקיי"ל כר"י, ולהכי אף בזמן שאין ביה"מ קיים ודלא כר"י לעיל ד' אלא כסוגיא דשמעתא דאמר ראשונה לשאול, ועי' ש"ך יו"ד סי' ר"ך סעי' י"ח ובביאור הגר"א שם.
י' א' רג"א כו' כדי שיגיע, ער"ן שכ' דיגיע בהילוך יום ולילה, ועי' ב"מ כ"ח א' מבואר בהיפך ועי' תו' שם.
יב) רא"ש תענית פ"ק סי' א', וחוזר לראש הברכה ואם סיים הברכה חוזר לראש התפלה דג' ראשונות כו', יש לעי' בטעמא דראבי"ה, לפי פי' הב"י סי' קי"ד, דדוקא חוזר למכלכל חיים ומ"מ אינו חוזר לראש, אי טעמא משום דנחשב הכל בהברכה, ואע"ג דכפל בה דברים, מ"מ לא הפסיד מטבע שקבעו חכמים, או דלמא באמת לא נחשב הברכה, אלא מה שאמר עד מכלכל בתחלה, ומה שאמר ממכלכל ואילך אחר חזרתו, ומ"מ לא הוי הפסק במה שאמר מכלכל כו' קדם חזרה, ומ"מ כשסיים הברכה חוזר לראש התפלה, ול"א כיון דג"ר חשובות כחדא ברכתא יחזור לאתה גבור דכיון שגמר הברכה לא שייך עוד למחשב כל מה שאמר כברכה ארוכה, והוי ברכה יתירתא ומפסקת, וכ"ז שייך למימר בלא הזכיר דבר שצריך להזכיר, אבל כשאמר מוה"ג בימה"ח שהדין דצריך לחזור, דאע"ג דאם אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו, הרי שאין הטעם משום הפסק דברים, אלא משום שהפסיד המטבע ואפי' אם יכוין באמירתו מוה"ג לשם דברים בעלמא מ"מ הפסיד המטבע, א"כ הדברים נראין דאפי' אם היה יכול לחזור לאמצע הברכה וכבר היה מתקן בדבריו שלא יאמר עוד מוה"ג, מ"מ לאו כלום הוא, דכל שצריך לצרף תחלת הברכה לסופה ובאמצעה התפלל בדבר המפסיד, הרי היא מקלקלת את כל מטבע הברכה, דע"כ כל מה שהתפלל בין תחלת הברכה לסופה בכלל הברכה, וזהו כונת הרא"ש שכ' דצריך לחזור לאתה גבור ויברך עתה כל הברכה שלמה, ושוב לא יפסידנו מה שהזכיר מקודם מוה"ג, דנמצא דהזכרתו היה בין ברכה לברכה, ואיננה מפסדת, וגם משום הפסק ליכא דאע"ג דג"ר אחת הן, דהרי בברכה אחת ג"כ לא היו הדברים מפסיקין מצד הפסק אלא משום שהיה נכנס בכלל התפלה, מיהו קשה כיון דג"ר א' הן, א"כ מ"ש בברכה אחת דאמרינן דע"כ הוי מוה"ג בכלל תפלתו, ומ"ש בין ברכה לברכה, דכיון דכל הג' ברכה א' ע"כ צריך למחשב כל מה שאמר בין תחלת ברכה ראשונה עד סוף ברכה הג' הכל בכלל תפלה, וצ"ל דלענין זה לא נחשב ג"ר כא', ואיך קא סתם טעה בג"ר חוזר לראש ומשמע דכל דבברכה א' היה בדין שחוזר לראש ה"נ בג"ר, ועוד מאין פסיקא לן לחלק בין דין ג"ר לברכה א', כיון שכלן א' הן שפיר איכא למימר דכל מה שאומר ביניהן ע"כ בכלל תפלתו הן, ונראה דזהו קו' הגר"א ז"ל סי' קי"ד, ובס' דמ"א תמה בדבריו.
יג) בנ"א כלל כ"ה סי' י"ד כ' דאם שח באמצע ג"ר דאיתא בשו"ע דחוזר לראש היינו דוקא כשסיים הברכה, והביא ראי' מהא דסי' קי"ד בהזכיר מוה"ג בימה"ח דחוזר לתחלת הברכה וכבר נתבאר דבהפסיק לא שייך תיקון, עד שיחזור לומר ברכה שלמה, אבל כל שחוזר לאמצעיתו אינו אלא כמוסיף הפסק על הפסקו, וההיא דהזכיר מוה"ג לאו מדין הפסקה הוא חוזר אלא משום שההזכרה הזאת נכללת בתפלתו ומפסדת המטבע, והלכך כשהוא חוזר לראש הברכה כבר תיקן המטבע, אלא שנשאר מצד הפסק, ובזה לא הוי הפסק, אלא שצ"ע למה לא הוי באמת הפסק, ובדעת ראבי"ה היה אפשר לומר דס"ל כדעת הרשב"א הובא בב"י סי' ק"ד, אבל הרא"ש והטוש"ע דסתמו כראבי"ה קשה, ונראה דמוה"ג לא הוי הפסק כמש"כ בשו"ע סי' ק"ח סי"ב, ואפי' להחולקים שם היינו משום דבאמת נכללין בכלל התפלה ומפסידין המטבע, וזה נראה דעת הגר"א דאע"ג דס"ל בסי' ק"ד כהרשב"א, מ"מ לא ניחא לי' בפסק השו"ע סי' ק"ח, ובמ"ב שם נסתפק בדעת הגר"א, אבל כ"נ דעתו ז"ל, ואפי' אי נימא, מעין המאורע בשאר ימים הוי הפסקה, מ"מ בזה י"ל דהוי כמוסיף שבח, לולא שמפסיד המטבע, עי' במ"ב שם מש"כ בשם דה"ח.