סימן יד עריכה
א) ברכות ט"ו א' ור"י תרתי ש"מ, הרשב"א ז"ל היתה גירסתו, לאו ממילא שמעת מינה, ומפרש דה"ק ר"י כיון דאם לא השמיע לאזנו יצא, א"כ גם בהרהור יצא וכדאמר לקמן כ' ב', ובהרהור לא שייך לשון ולמה לי קרא לכל לשון, ומדאצטריך קרא [לכל לשון] ש"מ דצריך להשמיע, ונראה ביאור דבריו ז"ל, דס"ל לר"י מסברא דלא השמיע לאזנו לא מחשב דיבור כלל, שעיקר הדיבור הוא השמעת קול לזולתו, ובחשאי אין לו תורת דיבור, אלא תורת הרהור, והלכך כל היכי דבעינן דיבור, אינו יוצא כ"א בהשמיע לאזנו, ומתחלה סבר, דגם ר"י ס"ל דלא השמיע לאזנו חשיב דיבור, והא דאינו יוצא הוא מקרא דהשמע, וכדמסיק דקרא לכל לשון הוא דאתי, מישב דברי ר"י אף כרבנן דרבי, לעיל י"ג א', דקרא לכל לשון, אלא דס"ל מסברא דלאו לשון הוא, וכ"ת מנלן דבעינן כלל לשון, לזה קאמר מדאצטריך קרא לרבוי כל לשון, והיינו ע"כ, או משום דכה"ת כלה בלה"ק נאמרה, או משום דלא נדרוש מוהיו ללה"ק, והלכך גם כשרבה כל לשון, י"ל דמ"מ לשון בעינן, אבל לא השמיע לאזנו אינו אלא הרהור ולא מסתבר דיוצא בהרהור, ור"י סבר דאה"נ דיוצא בהרהור, דכיון דמרבינן כל לשון גם הרהור שפיר דמי, דל"ד לשון בעינן, אלא משום שלא תאמר דבעינן לה"ק, וממילא אינו יוצא גם בהרהור בלה"ק, דלא מחשב לה"ק בהרהור, שאין חשיבות חילוק לשונות אלא בדיבור, ואי פסול שאר לשונות כש"כ שפסול הרהור, אבל כשמעט דלא בעינן לה"ק, גם בהרהור יוצא, ומ"מ אין זה מוכרח בדברי ר' יהודה די"ל דס"ל ג"כ דאין להכשיר הרהור מסברא אלא דס"ל דלא השמיע לאזנו מקרי דיבור, וזהו כונת הרשב"א ז"ל שכ' ואפשר דר"י סבר כו' ר"ל דבפשוטו משמע דר"י סבר דיוצא גם בהרהור, אבל אין זה מוכרח די"ל דלה"ל מקרי דבור לדידי' ובזה תלוי פלוגתת האמוראים לקמן כ' ב' אי הרהור כדיבור, ובמש"כ מיושב כל דברי הרשב"א ז"ל ממה שהקשה הש"א סי' ז', והא דאמר לעיל י"ג א' דרבנן סברי כמ"ד לא השמיע יצא היינו כר"י דהלכתא כותי', ולפי המבואר דברי הרשב"א ז"ל, מוכרח דהרהור היינו הרהור המלות, ולא ציורי הדברים במחשבה, ודלא כמש"כ לקמן סי' כ"ט סק"ח.
ב) מיהו קשה דאי טעמא דר"י דלא מחשב לי' דיבור כי לא השמיע לאזנו, תינח היכי דקרי בלחש, אבל כי קרא בענית קול רק שהתעשת ולא שמע אמרי פיו, למה לא יצא, וכ"ת ה"נ דיצא א"כ בחרש המדבר ואינו שומע, למה לא יצא, הא לשון מיהא הוי, וי"ל דסוגיא דמדמה חרש ללא השמיע אזלא למאי דמפרש טעמא דר"י מקרא דהשמע כו', אבל למאי דמפרשין טעמא דר"י, משום דלאו לשון הוא, ע"כ הא דחרש לא יתרום וחרש לא יקרא אה"מ, הוא מדינא דאמרו חכמים שמצוה להשמיע לאזנו ואתיא כר"י נמי, א"נ י"ל דלר"י כיון דבלחש לא יצא מן הדין אמרו חכמים שגם לא השמיע ענית קולו לא יצא, ולפי' הרשב"א ניחא הא דפריך בסוגין אלא הא דתניא ל"י אדם בה"מ בלבו וא"ב יצא מני אי ר"י הא דיעבד נמי לא, ובתו' הקשו דלא אמר ר"י אלא בק"ש דכתיב שמע, ולפי' הרשב"א דטעמא דר"י דלאו לשון הוא ניחא, מיהו זה לא יתכן אלא לפי' הב', אבל לפי' הא' דסוגיא אזלא למאי דמפרשינן טעמא דר"י משמע, תשוב קו' תו', ור"י דאמר ל"א ר"י אלא בק"ש אבל לא בשאר מצות, ע"כ ס"ל טעמא דר"י דדריש השמע, ומיהו סוגיא דמדמה חרש ללה"ל משמע לכל הטעמים וצ"ע, ומיהו לישנא דלא השמיע משמע שקולו נמוך מדלא קאמר ולא שמע באזנו וצ"ע.
ג) י"ג א' ורבנן סברי כמ"ד לה"ל יצא צ"ע הא ר"י הוא דס"ל הכי לקמן ט"ו א' ומסקינן שם דר"י כראב"ע ס"ל דלכתחלה צריך להשמיע משום דכתיב שמע, וכן לקמן קשה דקאמר שם ות"ק ההוא שמע לכל לשון, ולימא דההוא שמע לכתחלה הוא, לכ"נ דלכו"ע אי דרשינן שמע הוא תנאי במצות ק"ש ואם לא השמיע לא יצא, וראב"ע לא דריש שמע אלא לכל לשון והא דקאמר השמע שנאמר שמע, אינו אלא הידור מצוה ואסמכה אקרא, ובזה יתפרשו דברי תו' בסוגין ד"ה וחכמים שכ' ועוד דרבנן כו' ועי' בש"א סי' ז'.