סימן טז עריכה
א) ברכות כ"ד א' והא איכא עגבות כו', יש לפרש דעגבות חברו אוסרתו משום דין עקבו נוגע בערוה דמסקינן לקמן כ"ה ב' דאסור בין נוגע בערותו בין נוגע בערות חברו כדאיתא בטוש"ע סי' ע"ד ס"ה, מיהו פלוגתא היא התם דהכא פריך בפשיטות ולכן נראה דפריך משום דעגבות דידי' נוגעת בבשר חם של חברו וזה אסור, וזה ע"כ מוכח מברייתא דקתני מחזיר פניו והיינו שלא תהא נגיעה בערוה בחברו, והיינו דפריך והא איכא עגבות ולא הרויח כלום בהחזרת פניו וש"מ דעגבות אין בהן משום ערוה.
ב) וברייתא במכוסין במכסה אבל ערום אפי' לבוש חגורה שאין לבו רואה את הערוה אסור כיון דערותו מגולה, כדאמר סוכה י' ב' בערום בבית שהוציא ראשו מן החלון אסור לק"ש, ולבוש שהוציא ראשו חוץ לחלון ואחד שוכב בבית ערום על הארץ למטה מן החלון נראה דמותר אע"ג שאם ינטל הכותל תהא ערות חברו כנגדו מ"מ השתא חייץ הכותל, ומ"מ ערום שהוציא ראשו מן החלון אסור אע"ג שאין ערותו כנגדו מ"מ כיון דערותו מגולה אסור וזה בכלל ולא יראה בך ערות דבר, וכ"מ בסוגין דאמר לימא מסייע לי' לר"ה האשה כו' ולמה תהא אסורה משום עגבות אפי' עגבות הוי ערוה הלא ערוה מאחוריו מותר כמש"כ הר"מ פ"ג מה' ק"ש ומה שבשרו רואה את הערוה נמי לית לן בה דקיי"ל עקבו רואה את הערוה מותר, אלא משום דעגבות ערומות אסור אי אית בהו משום ערוה, וזו כונת הט"ז והש"ך יו"ד סי' ר' שחלקו על הב"ח והסכימו עמהם אחרונים ז"ל.
וערותו נוגעת בבשר חברי' נמי אסור מלתא דגילוי ערוה כיון דמתחמם ויש בזה משום קלות ראש, ומיהו נגיעה איסורא מדרבנן ואפשר דלאו מלתא דגילוי ערוה אסרוה אלא משום קלות ראש וחסרון אימה.
והנה למש"כ לעיל סק"א דערותו נוגעת בבשר חברו לכו"ע אסור צ"ל הא דפליגי כ"ה ב' בעקבו נוגעת בערוה היינו בערות חברו אבל בערות עצמו לכו"ע אסור משום דערותו נוגעת בבשר, ואפשר דנוגעת בבשר עצמו קיל טפי והלכך איכא מאן דשרי.
והנה רש"י פי' והא איכא עגבות דנגעי אהדדי, ואע"ג דאפי' ערוה בבשר נמי אסור, מ"מ הוצרך רש"י לפרש דנגעי אהדדי משום דעיקר קושיתו הוא מן הברייתא דכיון דמצריך תנא החזרת פנים ע"כ ערוה בערוה אסור א"כ עגבות נמי נגעי אהדדי, אבל לקושטא דמלתא בערוה הנוגעת בבשר נמי אסור, וכן זה שבשרו נוגע בערוה אסור.
והרשב"א הביא לשון רש"י, "דהא נוגע בעגבות דחברי'" והנה האיסור על זה שבשרו נוגע בערוה ודקדק מזה דזה שערותיו נוגעת בבשר חברי' לית לן בה והק' עליו וקשה לעמוד על דבריו ז"ל אבל אפשר דכונתו ז"ל למש"כ סק"א.
ג) סוכה י' ב' תוד"ה מוציא, לא חייש שמואל ללבו רואה את הערוה וכ"כ הרא"ש פ"ג דברכות סי' ל"ו, וצ"ע דהרי הכא איירי בדין איסור ערוה מגולה וכמש"כ לעיל סק"ב ואפי' לבוש חגורה שאין כאן לבו רואה אה"ע אסור בערותו מגולה, וא"כ שפיר י"ל דגם שמואל אית לי' לבו רואה אה"ע אסור והכא בלבוש חגורה איירי שאין כאן משום לבו רואה אה"ע אלא דבעומד בבית והוציא ראשו מן החלון אסור משום ערותו מגולה ואשמועינן שמואל דכילה חשיבא כיסוי.
מ"א סי' ע"ד סק"א {א"ה, בשו"ע הנדפסים הובא בסי' ע"ג סק"ב} הביא ל' הרא"ש פ' הרואה סי' י"ג שהביא הירו' פ' הרואה בהוציא ראשו חוץ למגדל וסיים דמספקא לי' אם לבו רואה אה"ע מותר, ותמה המ"א א"כ למה נקט מגדל, ויותר יש לתמוה שהרי אמר מהו שיעשה כמו מלבוש הרי בהדיא דמספקא לי' אי מגדל כמלבוש ולדברי הרא"ש פשיטא לי' דמגדל כמלבוש אלא דמספקא לי' במלבוש, ועוד הלא הספק אי מגדל כמלבוש רהיט בסברא ובלשון הירו' שלא ילוז מזה כל קורא ואין לחשוד את הרא"ש ז"ל בהעלם עין מגמ' דסוכה כל כך שהירו' לא הועיל לו להזכירו את סוגיא דסוכה, ובפ"ג סימן ל"ו כשדן הרא"ש בדין לבו רואה את הערוה היה זכור להביא סוגיא דסוכה דשמואל ס"ל לבו רואה את הערוה מותר וסיים דמ"מ אין הלכה כן וכאן סיים הרא"ש ולעיל פסקנו דאסור והאי לעיל היינו פ"ג סי' ל"ו ושם מביא סוגיא דסוכה, ועוד דבירו' מבעי לי' מקדם בבית ואח"כ מבעי לי' במגדל והיינו את"ל דבית אסור, ולכן דברי המ"א ז"ל תמוהים בזה.
אבל נראה דיש כאן ט"ס בלשון הרא"ש ושתי תיבות "אסור או" מיותרות וכצ"ל מספקא לי' אם לבו רואה את הערוה מותר, ולמעלה פסקנו דאסור, ור"ל דאם לבו רואה אה"ע אסור בלא"ה אסור, אלא אי קיי"ל לבו רואה את הערוה מותר מספקא לי' כאן לר"י אי מגדל חשיב כמלבוש, וכמו שדקדקו תוס' והרא"ש מהא דשמואל דס"ל לבו רואה אה"ע מותר כן דקדקו מהא דירו' מיהו עיקר דקדוק הראשונים מהא דשמואל אין מובן לן וכמש"כ לעיל, וכבר כתב המ"א כן בדעת רי"ו [והט"ס כאן הוא קל למעתיק שהמעתיק רואה בספר מלות מספר ולוקחם בזכרונו וכותבם וכאשר המעתיק ראה את המלות מספקא לי' אם לבו רואה אה"ע מותר וחשב דהספק הוא אם לבו רואה אה"ע אסור או מותר הטעהו זכרונו שכתוב כן והעתיק כן].
ל' רי"ו שהביא המ"א, אינו מובן ל' ועשהו כמין מלבוש מה עשי' יש כאן הלא זהו ספקו של הירו' אי דינו כמלבוש, ואינו מובן ל' כ"ה בירו' שסיים דבירו' מבעי לי' ורי"ו פשיטא לי' ואין דרך הפוסקים לכתוב לשון זה אף אי הספק בדרבנן ונקטינן לקולא, אבל כאן עיקר הדין צ"ע ולכאורה בהוציא ראשו מן הבית אסור מה"ת וא"כ ספיקו לחומרא, ואפשר משום דבגמ' סוכה שם מסקינן שאין אסור רק בית או כילה גבוהה י"ט שהיא כבית ובירו' משמע דמגדל עדיף מבית ומשמע דגמ' דידן ס"ל דמגדל מותר דאם איתא דגם מגדל אסור הו"ל לאשמעינן מגדל, ויש לעי' כמה יהא רחב המגדל דאם הוא רחב הרבה לא עדיף מכילה גבוהה י"ט, ואולי דוקא בנוגע האדם בדפנותיה או בתוך ג"ט.
ד) כתב המ"א שם שאם הוציא לבו מן המגדל ודאי אסור כיון דרובו בחוץ, וצ"ע מהיכן פסיקא לי' זה ולכאורה כילה שאינה גבוהה י"ט כיון דדינה כלבוש כי הוציא רובו נמי הוי כהוציא רובו מן הטלית וכל שערותו מכוסה בכילה חשיב כיסוי וה"נ במגדל אי דינו ככילה, וכן מוכח מדברי התו' והרא"ש [הובא סק"ג] שכתבו דשמואל אית לי' לבו רואה את הערוה מותר וקשה דלמא שמואל איירי בלבוש חגורה וכמש"כ לעיל, אבל י"ל דדקדקו מדנקט שמואל הוציא ראשו ולא נקט הוציא לבו ובזה מתקן שלא יהא ערותו מגולה, ושלא יהא לבו רואה אה"ע, אלא ש"מ דשמואל ס"ל לבו רואה אה"ע מותר אבל לדברי המ"א אי אפשר לי' למינקט הוציא לבו.
כ' במ"ב סי' ע"ד בבה"ל ד"ה משום, דאם עומד ערום בכלי ומוציא ראשו חוץ לכלי שפיר דמי, דלא מבעי לי' בירו' אלא במגדל אי הוי ככלי, הנה פי' דאיירי בבא במדה ומשום דדמי טפי לאהל וכדאמר עירובין ל"ד א' אבל כלי ודאי חשיב לבוש ואינו מוכח דנראה דבמגדל פחות ממ"ס נמי מבעי לי' וכל הכלים בכלל הספק, מיהו למש"כ רי"ו ספיקא דירו' לקולא א"כ הוציא ראשו חוץ לכלי מותר, מיהו נראה דוקא כילה ומגדל שכל גופו מתכסה בתוכן אבל עומד באמבטי שכולו ערום נגד העומד למעלה אין זה עשוי כמין לבוש אף אם יסמוך על דופן אמבטי ויוציא ראשו חוץ לאמבטי, וזו דעת הט"ז יו"ד סי' ר' ול"ק קו' המ"ב בשם פמ"ג.
ה) כ"ד ב' חוצץ בטליתו על צוארו כו', אע"ג דערותו מכוסה מ"מ בעינן שידביק הטלית בצוארו דכמו שיש איסור בלבו רואה אה"ע כן יש איסור בעיניו רואות אה"ע ובלבו רואה אה"ע לא מהני מה שהוא לבוש חלוק המכסה לבו וערותו דמ"מ חשיב לבו רואה אה"ע וה"נ בעיניו אע"ג דאין כאן ראי' והבטה של עין אסור דהרי הלב לעולם אינו רואה אלא כל שכנגדתו בלי הפסק חשיב רואה וה"נ בעין מלבד איסור של הבטה יש איסור בערוה כנגד העין ומשמע דאפי' הטלית נוגעת בגופו ומכסה לבו וערותו חשיב לבו רואה, וראי' מיושב במים צלולים דאם לבו במים אסור אע"ג דמים חשיבי כיסוי דאל"כ היה אסור משום ערותו כנגד עיניו כמש"כ הרשב"א והלכך אם לבו חוץ למים מותר וכמש"כ הרמ"א סי' ע"ד ס"ב ומ"מ בלבו תוך המים אסור אע"ג דהמים נוגעים בבשרו ומיהו ע"כ מים צלולים גריעי שהרי במים עכורים באמת אין בהם משום לבו רואה אה"ע אע"ג דערותו ולבו תוך המים וכן ביושב בעפר עד למעלה מלבו מותר וא"כ הדין נותן דגם חלוק או מכסה יהיו כמים עכורים ועפר ומ"מ הדין אמת דחלוק ומכסה הוו כמים צלולים, ונראה דדוקא בחלוק רחב דעשוי שיורם מעל בשרו ויהי' הלב מגולה אסור אפי' בזמן שהחלוק מונח על הלב אבל חלוק מהודק חשיב כחגורה, ואם אפד בגד על לבו לבד וערותו מכוסה לא חשיב לבו רואה ובזמן שהחלוק על כל גופו צריך שיהדק הבגד על לבו או למטה מלבו והידוק חשיב הפסק וכן הדין במכסה שמכסה ראשו וגופו צריך הידוק על צוארו למ"ד לבו רואה אה"ע מותר ולדידן צריך הידוק על לבו או למטה מלבו ומפסיק ללבו ולעינים.
ו) כ"ה ב' והלכתא נוגע אסור, והיינו מצד עקבו שנוגע בערוה ואפי' נוגע בערות חברו וכמש"כ בטוש"ע סי' ע"ד ס"ה, מיהו זה שערותו נוגעת בבשר חברו אין זה בכלל דין עקבו נוגע בערוה בסוגין, אבל גם זה אסור ואפי' מאן דשרי עקבו נוגע בערוה מודה בערוה נוגעת בעקב של חברו וכמש"כ סק"א.
וכתבו תו' דהא דאסור עקבו נוגע משום דגזרינן שמא יגע בידיו ויש לעי' מאין פסיקא לן נגיעת ידיו לאיסורא ואי משום דמחמם ומביא לידי הרהור הלא הכא בבעל העקב קיימינן ולא בבעל הערוה, ואי בנוגע ביד בערות חברו ג"כ מטריד אימא אפי' נוגע בעקבו נמי.
ויש לעי' מאי איריא עקבו נוגע בערוה הלא עקבו נוגע בבשר חברו למטה ממתניו אסור כדאיתא סי' ע"ג ס"א דקיי"ל כר"י לעיל כ"ד א' דלא שרינן אלא באשתו, וי"ל דה"נ באשתו או בערות בני ביתו הקטנים, מיהו יש לעי' בשנים במטה ונוגעין זב"ז ואחד בשר מעלה נוגע ואחד בשר מטה נוגע, י"ל דשניהם אסורים וי"ל דשניהם מותרים וי"ל דלמטה אסור ודלמעלה מותר וי"ל להיפוך, ואי נימא דזה דלמעלה מותר י"ל דעקבו נמי אינו בכלל למטה ממתניו [כיון דעקבה של אשה ג"כ אינו בכלל ערוה במקום דהולכים יחף] וכמו שנסתפק בזה במ"ב בבה"ל, ומ"מ בעקבו נוגע בערוה אסור. אח"כ ראיתי במ"א סי' ע"ד סק"ט החליט כן דזה דבשרו שלמטלה נוגע מותר אפי' נוגע בבשר חברו שלמטה ממתניו ופי' כן הא דאיתא בטוש"ע נוגע בערות חברו אבל אין הכרח בגמ' לד"ז ונוגע בערות חברו י"ל בבני ביתו הקטנים [עי' סק"א].
ויש לעי' בנוגע בידו באשתו אי הוי כנוגע בערוה, ולפי דמשמע מדברי התו' דביד חמיר טפי נראה דנוגע בידו באשתו אסור וכל היכי דרואה בה הוי ערוה ה"ה נוגע בידו, אע"ג דנוגע בגופו קיל טפי דאפי' נוגע בעגבות שרי מ"מ ביד אסור, ואפשר דביד אסור אפי' חובק פניה וידיה.
כ' במ"ב סי' ע"ג סק"א דשני אנשים פניהם זכנ"ז אסור אפי' אינם נוגעים והיינו אפי' ראשם חוץ לטלית וגם חגורים חגורה וגם ערותם או לבם מכוסה שלא יהא לבו רואה ערות חברו, ואינו מובן מה איסור יש בדבר הלא עקבו רואה את הערוה מותר וה"ה ערוה רואה ערוה מותר, וכ"מ ברש"י כ"ד א' ד"ה ואפי', שכתב דבלא החזרת פנים איכא הרהור נגיעת ערוה ומבואר דהחזרת פנים אינו אלא בשביל להתיר נגיעה אבל בלא נגיעה שרי בלא החזרת פנים וכן מוכח מהא דפריך והא איכא עגבות ומאי קושיא אימא ה"נ דאיירי דאינו נוגע בעגבות ומ"מ החזרת פנים בעי, אלא ודאי בלא נגיעה א"צ החזרת פנים רק כיסוי הלב, ואפי' באשתו, וכש"כ בב' אנשים, ובמ"ב שם כתב שאין איסורו אלא בקירוב והאי קירוב לא מצינו לו שיעור בגמ' ואם איתא דין זה הו"ל בגמ' לפרשו, ומש"כ בכ"מ פ"ג מה' ק"ש הי"ח בשם ה"ר מנוח ג"כ יש לפרש משום נגיעת ערוה.
נראה דנוגע בידיו בחברו למעלה ממתניו מותר.
אח"כ ראיתי בתו' ר"י החסיד, שכתב דבני ביתו קטנים מותרים אפי' נוגעים בערותן זו בזו כו' משא"כ בגדולים כו' אסור כיון שאין הפסק בערותן אע"ג שאין נוגעין וצריכין להחזיר פניהם, ומשמע לכאורה כדברי המ"ב, ואמנם כל הדברים שם אינם מיושבים על אופנם שפסק שם כברייתא דפליגא ארב יוסף וא"כ לא מהני החזרת פנים וכתב שם דעגבות אין בהן משום ערוה אבל אם נוגע בערות חברו אסור דלא גרע מעקבו משמע דר"ל דאם עגבות נוגע בערוה אסור ואינו מובן שהרי עגבות בעגבות נמי אסור, וכן לפי סדר הדברים הו"ל לסיים דבגדולים אסור נגיעת בשר אפי' החזירו פניהם שזהו עיקר הדין המבואר בגמ', ואיך יתכן שיכתוב דין שאין לו זכר בגמ' וישמיט עיקר הדין המבואר ולכן קשה ללמוד מזה ואולי יש כאן ט"ס, ובש"מ בסוגין מבואר בהדיא דמשום נגיעת ערוה מצרכינן החזרת פנים.
ז) נראה דבתו הקטנה דשרינן אפי' נגיעת עגבות דינו כאשתו ואסור בנגיעת ידיו למש"כ לעיל, ומיהו אפשר דדוקא למטה ממתניה.
כ"ד א' אלא באשתו ולק"ש, לכאורה הו"ל למימר אלא לענין ק"ש ונראה דבאשה אחרת כל שמסתכל אסור בק"ש אפי' מסתכל באצבע קטנה והלכך לא מש"ל שיעור טפח אלא באשתו ולפ"ז מוכח כדעת הר"י דלא אסרו אלא במסתכל אבל לא בראי' דאי אסרו אף בראי' א"כ גם באשת חברו מש"ל שיעור טפח לענין ק"ש ובראי' ואינו מסתכל ולפ"ז פחות מטפח באשתו אפי' מסתכל שרי ומיהו אפשר לפרש הא דאמר בגמ' באשתו ר"ל אפי' באשתו ולענין ק"ש וגם באשת חברו יש נפקותא בהאי דינא לענין ק"ש ואפי' בראי' בעלמא אסור, ומיהו ראי' פחות מטפח אפי' באשת חברו מותר, ומיהו יש לומר דבמקום צנוע אסור דאין ראי' במקום צנוע בלא הסתכלות, ולפ"ז הא דאיתא ברמ"א סי' ע"ה ס"א באשת חברו אפי' פחות מטפח אסור ליכא מאן דפליג בזה דכיון דעביד איסורא ודאי איכא טרדא והב"ח כתב דלא קיי"ל כבה"ג שהביא הגה"מ ולהאמור ליכא מאן דפליג על זה והב"ח עצמו כתב דמסתכל אסור, אלא כתב דהכא בראי' קיימינן אבל כיון דדין טפח אינו אלא במקום שדרך להיות מכוסה הו"ל כל ראי' כאש בנעורת ואסור.
נראה דבשרו נוגע באשת חברו אפי' למעלה ממתנים אסור דהרי שמעינן מסוגין דכל ראי' ונגיעה המטרדת אסור וכשם שרואה טפח אסור כן נוגע בכל שהו אסור ואע"ג דבאשתו נגיעה קיל מראי' מ"מ באשת חברו נוגע חמיר טפי.
שו"ע סי' ע"ה ס"ו כתב דערוה כנגדו ועצם עיניו מותר והט"ז ומ"א חלקו דלא מהני עצימת עינים, ודעתם דליכא מאן דמתיר בזה, דמה שלמד הב"י עצימת עינים מהחזרת פנים לאו ילפותא היא דהחזרת פנים שאני דהוי הערוה אחוריו ועקבו רואה אה"ע מותר, ומה שלמד מדברי הרשב"א שכתב במוציא ראשו חוץ למים ליכא משום עיניו רואות אה"ע שא"ה דמים חשיבי הפסק ולא מקרי כנגד עיניו אלא אם רואה אסור כמו ערוה בעששית ולמדנו לפ"ז דערוה בעששית מהני עצימת עינים או חזרת הבטה בחוץ והנה מהא דאמר חוצץ בטליתו על צוארו למדנו דעינים רואות אה"ע אסור כמו לבו רואה אה"ע והנה בלבו רואה ערות חברו לא מהני כיסוי הלב בידיו כדאיתא סי' ע"ד ס"ב וה"ה דלא מהני עצימת עינים דהיינו כיסוי עפעפיו וכן לילה וכן סומא דלבו לעולם סומא, ומיהו ערוה כנגד עיניו דאורייתא וערום המכסה בסדינו ולא הוציא ראשו חוץ מסדינו אפשר שהוא דרבנן ועוצם עיניו מערוה שכנגדו אפשר שהוא דאורייתא, ואפי' מכסה עיניו בבגד נראה דאסור ולא דמי עיניו ללבו בזה דבלבו מהני כיסוי הלב, והלכך לא מהני עצימת עינים אף בלבוש משקפים.
ולענין טפח באשה כ' במ"ב סי' ע"ה בשם אחרונים ז"ל דמהני עצימת עינים שהרי אין זו ערוה ממש, תדע דעקבו נוגע בערוה אסור ונוגע בבשר אשתו מותר, וכן לבו רואה ערוה אסור ולבו רואה טפח באשה מותר, וכן אשה בחברתה אין איסור בטפח מגולה כדאיתא סי ע"ה במ"ב סק"ח בשם אחרונים ז"ל [והאחרונים כתבו דלא פליג בזה הרא"ש] ואין איסור טפח מגולה אלא משום טרדא וכמש"כ הרשב"א כ"ד א', בשם הראב"ד, והלכך כל שאינו רואה מותר, ולאו דוקא עצימת עינים אלא החזרת מבטו ג"כ מהני כל שאין מרגשת וכמו במביט חוץ למים שכתב הרשב"א שאין בו משום ראית ערוה.
ח) כ"ד א' שוק באשה ערוה, במ"ב סי' ע"ה סק"ז כ' בשם הב"ח והט"ז דבשוק אפי' כל שהו אסור, ואמנם מדברי הרשב"א והראב"ד מבואר דאשמועינן דגם שוק בכלל טפח באשה ערוה דהו"א שוק קיל טפי משום שאין מקום צנוע באיש ולפ"ז שיעורו טפח, וכן נראה דאי שוק כ"ש א"כ עגבות ובטן נמי כל שהו שהם טפי בהצנע והו"ל לפרש באיזה מקום שיעורו טפח אלא ודאי פחות מטפח באשתו מותר דסתמא לא מטריד ולא החמירו חכמים בפחות מטפח והב"ח עצמו בסיום דבריו נראה דחזר בו ומפרש דשוק קיל טפי, והאי שוק נראה דהוא פרק התחתון מארכובה עד כף העקב אבל מן הארכובה ולמעלה הוא צנוע בהחלט ולא אצטריך לאשמעינן והרי כתבו הראב"ד והרשב"א דבאיש הוא מגולה והב"ח כתב שהוא תמיד מלוכלך וכל זה אינו אלא בפרק התחתון אבל מן הארכובה ולמעלה הוא בכלל ירך ואמרו מה ירך בסתר [מ"ק ט"ז א'] וכבר כתבו תו' מנחות ל"ז א' ד"ה קיבורת, דשוק המוזכר באדם היינו פרק התחתון, וכל טפח מגולה אסור, ויש לעי' ביד אי פרק התחתון שבין הזרוע והכף בכלל איסור ואי מהני לי' מנהגא, ובמ"ב סי' ע"ה סק"ב הקיל בפרק התחתון של הרגל עד ארכובה במקום שהולכין מגולות ולהאמור הוי בכלל פריצות ולא מהני לי' מנהגא, ובאו"ח סי' ש"ג סע"ו ויוצאין באצעדה שמניחין בזרוע וזרוע היינו פרק העליון של יד וכמש"כ תו' מנחות ל"ז א' ומשמע דבקנה היינו הפרק שמכף היד עד הזרוע אינו מקום צניעות, ובגמ' שבת ס"ג ב' אמרו בירית תחת אצעדה עומדת ואצעדה היינו בזרוע כדכתיב ש"ב א' י', ומשמע דבירית נמי בפרק עליון שבין הירך ובין הארכובה הנקרא שוק בבהמה, וכן בהא דאמר ב"ק מ"ח א' למיפא בעי צניעותא פרש"י שם שמגלה זרועותיה, וכן נראה דאם באנו לאסור גם פרק הקנה א"כ אף מקצתו אסור ולא נהיגי לאסור מקצתו, וכן במקום דהולכות יחפות ע"כ מגולה קצת הפרק התחתון, ומכל זה היה נראה דשוק המוזכר כאן היינו שוק שאצל הירך, ומש"כ הראב"ד שאינו מקום צנוע באיש, אפשר דר"ל בביתו אינו מקפיד לילך מגולה קצת מן השוק, ולפ"ז לא נתבאר בגמ' דפרק התחתון ערוה ותלוי במנהג וכמש"כ הפמ"ג, וקשה להכריע בדבר, ובתשובת רעק"א תנינא סי' כ"ח, כתב כיון דקרסול וכרעים ורכובת חד הוא והוא בהחלט מה שקורין קני"א וזה המחבר עצם הארוך התחתון עם עצם אמצעי א"כ ע"כ שוק דמתנ' דאהלות היינו שוק דבהמה, ואמנם א"א לפרש כן מתנ' דאהלות דהרי קתני ו' בפיסת הרגל ו' בכל אצבע ואח"כ חשיב י' בקורסל, ולמה לא חשיב עצם הארוך שבין פיסת הרגל ובין הקרסול, ושם קרסול לא מכרעא שזה שם הנופל על כל הרכב עצם עם חברו, וכן שם שוק משתמש בלשון מושאל על עצם התחתון, אבל עיקרו על עצם האמצעי שבין ירך לבין ארכובה הנמכרת עם הראש, מיהו לפי סדר המשנה אין רק עצם אחד מארכובה עד הקטלית אע"ג דבבהמה יש שם ב' עצמות כדאמר חולין ע"ו א', ובבכורות מ"ה א' אמרו רוב בנין ב' שוקיים וירך אחד וע"כ שוקיים היינו התחתון וירך כולל כל האורך מהקרסול עד הקטלית ולפי' הגרע"א לא יהי' רוב הגודל.
כ' במ"ב סי' ע"ה בבה"ל ד"ה טפח, דטפח באשה הוא מבת ג' שנה ויום אחד וכן שוק [ולמאי דמבואר לעיל דבאשה אחרת כל שהו ה"נ אסור כ"ש] ולמאי דמבואר לעיל דכל הני אינה ערוה בעיקרו אלא חכמים אסרוה משום הרהור וטרדא היה נראה דכל שאין דעתן של בני אדם עליהן מחמת קטנותן מותר והרי דעת הר"י שאין איסור בראי' אלא בהסתכלות ונהי דדעת ש"פ שסתמו בזה להחמיר בראי' שעינא וליבא סרסורא דעבירה מ"מ זו שאין יצר עליהן מחמת קוטנן הדעת נוטה שלא אסרום חכמים ואין כאן שיעור בשנים אלא לפי מציאותן וקטנות גופן.
ובשיער דמותר בפנוי' ואסור בנשואה לכאורה לא היה ראוי לאסור אלא באשה שהוא מכירה ורואה אותה תמיד בשיער מכוסה וכי מגלה השתא חשיב ערוה אבל רואה אשה שאינו מכירה וראשה פרוע לא עדיפא מפנוי' אבל ל"מ כן בפוסקים אלא הכי קבעו חכמים דשיער נשואה כיון דחייבת לכסות עשאוה כערוה לכו"ע ונראה דאפי' פרוצה שיוצאת תמיד בראש פרוע אסור דלא הקילו חכמים בפריצות והרי גם פני' וידיה יש בהן איסור בהסתכלות ויש מקום לאסור לקרות ק"ש אף נגד פניה אלא שכל גזירת חכמים בפלס שקלוה וא"א להכביד על הציבור ולכך הקילו בפניה ובשיער פנוי' מ"מ בנשואה שחייבת בכיסוי לא הקילו, וכ"כ במ"ב.
ט) סי' ע"ג מ"ב סק"א ואם הם שוכבים פנים להדי פנים אסור כו' אפי' אם אינם נוגעים כל ששוכבים בקירוב כו', ד"ז אין לו שום מקור וכמש"כ לעיל סק"ו, ולמש"כ שם פנים להדי פנים ג"כ מותר באינם נוגעים, ובאשתו אפי' נוגעים מותר ובלבד שלא יגע ערותו בבשרה וערותה בבשרו ויהא לבו מכוסה, וכן אם הוא החזיר פניו וגם אינו נוגע בערותה שניהם מותרים ודלא כמש"כ במ"ב סק"ה.
שם סק"ז כתב ג"כ דפנים כנגד פנים אפי' בבניו הקטנים אסור ולמש"כ לעיל בקטנים מותר אפי' בנגיעה זולת נגיעת ערוה, והכא בקטנים מוכח כן בגמ' שהרי בברייתא כ"ד א' לא נזכר החזרת פנים רק הפסקת טלית והפסקת טלית מתרת אפי' פנים כנגד פנים וכשסיים התנא ואם היו קטנים מותר אם איתא דבעינן החזרת פנים הו"ל להזכירו שהרי עסיק כאן התנא לפרש דיני נגיעת בשר בבשר ואיך סתם התנא דבקטנים א"צ הפסקת טלית שבאמת אם שוכבים זכנ"ז צריך הפסקת טלית גם בקטנים אלא ודאי דגם פכנ"פ א"צ הפסקה, ואע"ג דבלא כיסוי ערוה ודאי אסור והתנא לא הזכירו, זה א"צ להזכירו שהתנא לא עסיק כאן בדיני ערוה רק בדין נגיעת בשר בבשר.
מ"א סי' ע"ד סק"ט הביא פלוגתת ב"י והרמ"א בקטנים בני ביתו דמותר נגיעת בשרים אי מותר גם נגיעת ערוה, וסיים ול"נ לאסור מידי דהוי ארואה ערות קטן, ודבריו ז"ל קשים שתר"י כתבו דיש שאמרו שאין ערות קטן ערוה [והיינו תינוק עד י"ב ותינוקת עד י"א] והביאו ראי' מהא דאמרו כ"ד א' דבקטנים מותר ופירשו דמותר אפי' נגיעת ערוה וש"מ דערות קטן וקטנה אין בהן משום ערוה ותר"י דחו דהלא התם ליכא ראי', ופי' ב"י דר"ל דליכא נגיעה ג"כ והרמ"א פי' כונת תר"י לחלק בין נגיעה לראי' דראי' שהתורה אסרה משום כבוד שכינה גם ערות קטן אינו כבוד, אבל נגיעה שאסרו חכמים אינו אלא משום הרהור וטרדא ובקטן דרגיל בו ליכא הרהור ופי' דברי תר"י מטין לפי' הרמ"א דאי בעי למימר דאיירי בלא נגיעה עיקר חסר מן הספר בל' תר"י, ולפ"ז לדינא כולן שוין דנגיעת ערוה של קטן מותר וכמש"כ בהג"א וכן רהיטא ברייתא דמתרת בלא הפסקת טלית ומשמע אפי' נוגעין בערותן וכמש"כ בהג"א וכשם שקטנות בבניו ובנותיו גורמת לשלילת ההרהור בנגיעת ערותם כן גורמת לשלילת ההרהור בנוגעת ערותו בבשרם, וא"כ קשים דברי המ"א שהביא ראי' לאסור מהא דאסור ראי' בערות קטן שזה כתלי תניא בדלא תניא שהרי באמת המתירים ראי' למדו מנגיעה, ואנן אסרינן ראי' ולא ילפינן מנגיעה אבל נגיעה לכו"ע מותר, ומיהו בעיקר הדין נראה דעת הרמב"ם והטור לאסור שהרי הצריכו בקטנים החזרת פנים, מיהו יש לעי' אי קפדינן בנגיעת ערות קטן או קפדינן בנגיעת ערות האב בבשרן או תרויהו אסור, ויש לעי' אי גם בפחות מבן ט' ופחות מבת ג' יש קפידא בנגיעת ערותו בהן או נגיעת ערותן בו.
נראה דדין ב' אנשים דמצרכינן הפסק טלית ולא מהני החזרת פנים הוא אפי' אחד קטן פחות מבן ט' שנה, שהרי לל"ק כ"ד א' קטנים דברייתא היינו פחות מבן ט' ומ"מ דוקא בני ביתו אבל אחרים לא, ואע"ג דקיי"ל כל"ב מ"מ באחרים ל"פ ובמ"ב סי' ע"ג סק"ט נסתפק בזה.
י) כ"ד א' כגון שהיו פניה טוחות בקרקע, מבואר דאי עגבות הוו בהן משום ערוה אף קצות העגבות החיצונות היו בכלל ערוה, ובהא דמבעי לי' שער יוצא בבגדו מבואר דזקן התחתון בכלל ערוה ולא מבעי לי' אלא בנקב בבגדו שאין ההבטה חודרת תוך הנקב אבל נקב שהעין שולטת בו ונראה מקצת זקן התחתון חשיב נגד ערוה, ואין ידוע גבוליה של הערוה בדיוק.
וביצים משמע מלשון רש"י ד"ה אבל, דהוי בכלל ערוה, מיהו לענין עקבו נוגע בערותו כ' ב"י סי' ע"ד דבבצים לית לן בה כיון דאמרו נדה י"ג א' אבל מסייע בביצים מלמטה, ומ"מ אפשר דביציו נוגעות בבשר חברו חשיב כערוה ושניהם אסורים.
כ' במ"ב סי' ע"ד ס"ק י"ז דבא"ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה ואינו מובן דליכא מאן דפליג אדר"ה ובגמ' מסקינן דברייתא דזה מחזיר פניו כו' מסייע לר"ה והא דאמר רנב"י כגון שהיו פניה טוחות היינו לדחויי דממתני' אין ראי' אבל אכתי יש ראי' מברייתא דמתרת בהחזרת פנים ואע"ג דמסקינן תנאי היא ואיכא מאן דאסר החזרת פנים מ"מ לאו משום עגבות אסר אלא משום נגיעת בשר, ואפשר דמפרש דרנב"י סבר דמאן דאסר משום עגבות קאסר ולפ"ז מוכח דב"ב הקטנים גם בנגיעת ערוה מותר, אבל למה לן לנטות ממה דמבואר בגמ' דבנגיעת בשר בבשר פליגי ולכו"ע עגבות אין בהם משום ערוה, וכבר כתב כ"ז המ"א סי' ר"ו סק"ה, אלא שהביא דברי הר"מ בפיה"מ פ"ב דחלה שהביא הא דאמרו כגון שהיו פניה טוחות, ואמנם קשה שהרי הר"מ כתב בבני ביתו קטנים צריך החזרת פנים ואי עגבות יש בהן משום ערוה כי החזיר פניו מאי הוי אבל מל' הר"מ שם נראה דאין ערותה נכסית עד שתפשוט רגליה על הארץ ותקרב רגליה זו אצל זו והיינו דאמר רנב"י פניה טוחות ורנב"י לא משום עגבות קאמר לה אלא משום כיסוי ערוה ובגמ' הוי סבר דבכל ישיבה קאמר ואיכא ישיבה בלא פישוט רגלים ואז קצות עגבות נראין ומשני דרנב"י תרגמא בפניה טוחות דבלא"ה אין ערותה נכסית ובזה ממילא גם עגבות מכוסות.
שו"ר בש"מ ובמאירי, נראה מדבריהם דרנב"י דמוקי בפניה טוחות דוקא קאמר וס"ל דעגבות יש בהן משום ערוה לענין שאם הן מגולות אסור לקרות ק"ש ולכן בעינן פניה טוחות, וכן אסור לקרות כנגדן אבל לענין נגיעה אינן כערוה, ור"ה קאמר שאין בעגבות משום ערוה אפי' מגולות ועל זה מביא ראי' שהרי מותר בעגבות נוגעות והדר בעי למיתי ראי' דגם במגולות שרי ואמר רנב"י דאיירי בפניה טוחות ולעולם במגולות אסור.
יא) כ' המ"א ר"ס ע"ד דצואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור, וכונתו ז"ל אפי' לר"ה כ"ה א' דהכניס ידו לביהכ"ס מותר [והרי"ף פסק כן והובא סי' ע"ו ס"ד] ואינו מוכח דכיון דר"ה דייק כל הנשמה מסתבר דאזלינן בתר ראשו ולא דמי לערום שהוציא ראשו מן החלון דהתם בית לאו מלבוש הוא וחשיבא ערוה מגולה אבל הכא הרי ראשו ברשות אחרת, ומש"כ רש"י סוכה י' ב' דשדינן ראשו בתר גופו לאו דוקא אלא ר"ל שאין הבית מפסיק אלא הגוף נידון לעצמו והרי הוא ערום כשאר ערום, מיהו צ"ע הלא הכא האיסור משום ערותו מגולה ואפי' אי הוי חשיב הפסק שהרי לבוש חגורה וערותו מגולה אסור, ואפשר דזה בזה תלוי דאי הוי חשיב הפסק הוי חשיב הבית כלבוש, ומיהו נראה דאם לבוש חלוק וערותו מכוסה והוציא לבו חוץ לחלון מותר ואין כאן משום לבו רואה אה"ע דלא גרע מחיצת הבית החוצץ למטה מלבו מחבק בזרועותיו דמותר כדאיתא סע"ד ס"ג, ואפשר דהכא בכפף קומתו והוציא ראשו ויש אויר בינו למחיצת הבית ואי הבית חשיב לבוש חשיב כיסוי וחשיב הפסק.
כ' המרדכי בשם הרא"מ דבעו"ה אנו יושבין בין העכו"מ ועת לעשות וגו' הלכך אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול שיר נשים ארמאות, והנה בתר"י כתבו שאם יכול לכוין ולא לשום לב לקול השיר מותר, ואפשר דהרא"מ לא ס"ל כן, ואפשר דכונתו אפי' מוטרד מותר משום עת לעשות, ומה"ט אפשר לצדד להקל בזה"ז להגיד תוכחה ברבים ולהזכיר דברי חז"ל אף שיש פרועות ראש כנגדו ומשום עת לעשות וגם אפשר לסמוך על דעת הר"י דכיון דאינו משים לבו מותר.