סימן ד עריכה
א) טור או"ח סי' כ"ז כתב דאם פיחת או הוסיף בשיעור הרצועות אינו מעכב וכתב ב"י דקאי בין אאורך בין ארוחב וכ"כ הרא"ש ומסיק ב"י דהרמב"ם פוסל בפחות מכשיעור בין באורך בין ברוחב וכן הלכה היכא דאפשר למצוא אחרת כתקנה ונראה דשיעור אורך רצועות הראש המבואר ברי"ף ורמב"ם וטוש"ע והוזכר בזוהר פ' פנחס, וכן שיעור רחב שיעורה המוזכר ברי"ף והוזכר בתנחומא פ' בא, הוא ע"פ חכמת האמת לרמז על ענינים גבוהים, אבל אינם שיעורים בעיקר המצוה, שהרי בגמ' מנחות ל"ה ב' שאלו מכלל דאיכא שיעורא ומפרש עד אצבע צרדא, ולפרש"י דקאי אשל ראש מבואר שא"צ עד הטבור, ואי כהמפרשים על של יד, א"כ לא היה בידם שיעור בשל ראש דאילו הוי שיעורא שפיר היה מתפרש הא דאמר גרדומי רצועה כשרים, אלא ודאי אין השיעורים אלא על דרך הקדושה, ואף שיעורים הנאמרו בגמ' בש"ר לפרש"י או בשל יד לשאר מפרשים לאו שיעורים של הלמ"מ דא"כ לא היו שואלין בגמ' מכלל דאית להו שיעורא, והי' נזכר בגמ' שזה הללמ"מ, וכן בשבת כ"ח ב' פריך מרצועות שחורות ולא פריך משיעור אצבע צרדא אלא זהו שעור דרבנן וקבעו לפי הנאות בנוי המצוה ולדעת הרמב"ם שעור ארכן ורחבן המוזכר בדברי חז"ל בזהר ובמדרש ג"כ שעור בהלכה מדרבנן, והנה מה שכתב הרא"ש והטור שאם פיחת אינו מעכב טעמן דסבירא להו דשיעורין הללו שלא נזכרו בגמ' אינו אלא על צד הקדושה ואינן מעכבין בעיקר ההלכה ומש"כ הב"י דאם אינו מוצא אחרות יכול להניחן [ומשמע אף אם יכול להשיג בטורח מרובה אינו חייב להטריח וכדאי הם הרא"ש והטור לסמוך עליהן בשעת הדחק] טעמו כיון דהנדון הוא רק בדרבנן יש לסמוך על דעת הרא"ש והטור, ומיהו שיעורים שנזכרו בגמ' ודאי הן לעכב מדרבנן ואפ"ה אם א"א לו להשיג אחרות בשום אופן נראה דמברך עליהן כיון דמדאורייתא הן כשרות ונראה לפ"ז דשיעור אורך רצועה של ראש באצבע צרדא לפרש"י ושעור אורך רצועה של יד עד אצבע צרדא לשאר מפרשים אין להקל בפחות מכשיעור שאי אפשר להקל בשתיהן ועל כרחך צריכין להחמיר בשתיהן.
ונראה דיו"ד שברצועה של יד אין צריך רוחב שעורה שאינו בכלל הרצועה אלא הוא כתר על הרצועה וכל' הרא"ש בהלכות תפילין שכתב ובסוף הרצועה אצל הקשר יעשה קשר קטן כצורת יו"ד וברש"י שבת ס"ב א' ורצועה קטנה מאד תלויה בה ואין בה אלא כפיפה כמין יו"ד כו' וכן המנהג שאין מדקדקין ברוחב הרצועה של יו"ד, וכש"כ רגל היו"ד שא"צ רחב שעורה וכטבע היו"ד שרגלו דקה.
ב) מנחות ל"ו א' ועד מתי מניחן כו' פרש"י דכלהו ס"ל לילה לז"ת, ומ"מ אינו חולצן למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ויש לעי' לרבנן אמאי חולצן אחר שקה"ח הלא ספק חיוב הוא ושוא"ת עדיף, וצ"ל דזה מקרי קום ועשה [יעוין תו' יבמות צ' ב' ותו' שבועות ט"ז א' וש"מ וצ"ע].
אר"נ הלכה כר"י דעד שתכלה כו', משמע דס"ל לר"נ לילה לאו ז"ת רק אינו חולץ עד שתכלה כו', ואמרינן תו דר"ח ורבר"ה מצלי בהו באורתא ופרש"י דס"ל כר"י, א"ד אין הלכה כר"י אלא כת"ק ודר"ח ורבר"ה פליגי דס"ל כר"י או דס"ל לילה ז"ת, ופריך מהא דאמר רבר"ה ספק חשכה א"ח וא"מ הא ודאי חשכה חולץ וה"ה דהו"מ למפרך ממ"נ מאי קסבר אי ז"ת אנוחי נמי מנחינן ואי לז"ת וכמאן אי כת"ק הא חולץ אחר שקה"ח אי כר"י אף ודאי חשיכה אינו חולץ, אלא דעדיפא קפריך דידי' אדידי' ומשני ההוא בע"ש וס"ל כר"י או כחכמים או כמ"ד לילה ז"ת ומנחינן אפי' בלילה והכא משום איסור שבת נגעו בה וקסבר שבת לז"ת וסבר כרב דכל שאסרו חכמים לצאת בהן לרה"ר אסור גם לחצר ואסור להניח תפילין בביתו משום איסור שבת, ומיהו דוקא אי לז"ת אבל אם שז"ת מודה רב דמותר בחצר משום דממשמש בהו בכל שעה ולא גזרינן דלמא נפיק לרה"ר, כ"כ התו', ולו"ד י"ל דמשום מצות תפילין לא גזרו בבית ובחצר אבל גזרו ברה"ר ויכול לקיים מצות תפילין בבית [ובזה מיושב דברי רש"י ז"ל סנהדרין ס"ח א' שכתב דס"ל שלז"ת ולכאורה אף למ"ד ז"ת מ"מ אסור לצאת לרשות הרבים כדאמר שבת ס"א א' וכן מוכח עירובין צ"ה ב' דמוקמינן חכמים דס"ל זוג א' אין טפי לא כמ"ד שז"ת ואפ"ה דוקא משום הצלה שרינן ובלא"ה אסור דלמא אתי לאתוי' ד"א ברה"ר כמבואר שבת שם, ורש"י עירובין שם ד"ה אי, כתב ואע"ג דלאו אורחי' משום הצלה שרי, ואין מובן למה נאיד ממאי דאיתא בגמ' בהדיא, סוף דבר כיון דאף למ"ד שז"ת אסור ולמה הכריח רש"י ז"ל דסבר שלז"ת, ולפי האמור ניחא דר"א הלא היה בבית ורק משום כל שאסרו כו' כמש"כ תו' סנהדרין שם, וזה דוקא אי שלז"ת אבל אם שז"ת מותר בחצר] ואף למ"ד שלז"ת אינו חולץ בביתו ביה"ש אף דברה"ר אסור לצאת והטעם י"ל דגם בה"ש אסור בהיסח הדעת ומחויב בתפילין מספק לכן לא גזרו בית אטו רה"ר, אבל קשה אנוחי אמאי לא מנחינן ביה"ש יניח ויתנה דאם עתה לילה לא יהיה לשם מצוה וכה"ג ליכא ב"ת כמבואר עירובין צ"ו א' וברש"י שם וזולת ב"ת ליכא איסורא כיון דס"ל לילה ז"ת ושבת אימעיט מלאות וליכא איסורא בזה כמש"כ תו' נדה נ"א ב' ורק משום ב"ת אסור להניח בשבת כמבואר עירובין שם ובשלמא הא דכלהו מודים שאם חלץ אינו מניח אחר שקה"ח הוא משום דס"ל לילה לז"ת ואסור משום ושמרתם את החוקה וע"ז י"ל דלא מהני תנאי, ולפרש"י קשה טובא הא דפריך מאי קסבר כו' הא י"ל דס"ל לילה לז"ת והא דצלי בהו באורתא הוא משום דס"ל כר"י, אבל אין לפרש דההיא דרבר"ה אתיא אפי' כרעב"ש דמתיר לחצר והכא אסור משחשכה משום איסור תפילין בשבת, דהלא לר"ע ליכא איסור, וב"ת ליכא כיון דלא מכוין לשם מצוה אחרי שהוא שבת ופטור, אמנם ברא"ש בהלק"ט ה' תפילין סי' י"ז במש"כ בשם סה"ת נראה דמפרש האיסור משום תפילין דהקשה על פרש"י איך יתכן דאם לילה לז"ת מ"מ אינו חולץ הא אמרינן דבשבת חולץ משום דלז"ת, ביאור דבריו דל"ל דאתיא כת"ק דא"כ ספק חשכה אמאי אינו חולץ ועוד ע"כ לא קאמר ת"ק אלא בלילה דנפקא לן מושמרתם, אבל הכא ליכא איסור כיון דאינו אלא מלאות, אמנם י"ל דסבר כת"ק דאף שהוא לבוש חולצן וזה דוקא היכא דהאיסור מושמרתם אבל היכא דהאיסור משום ב"ת אינו חולץ עד שתחשך אבל לר"י וחכמים י"ל דאף דלז"ת מ"מ אינו חולץ ול"ק קושית סה"ת על פרש"י וצ"ע. ולפי' זה דהאיסור הוא משום ב"ת ע"כ הא דמצלי בהו באורתא הוא משום דלילה ז"ת ומיושב מה שהקשינו לעיל, אבל קשה על פי' זה כמש"כ לעיל.
שם אר"א המניח כו' ואר"א אם לשומרן כו', פירש"י מותר להניחן וכ"מ דקאי על הא דאמר המניח כו' וכ"מ בעובדא דר"א לפי גרסת והוי מנח תפילין וכ"ה בהדיא בברייתא ע"א השכים לצאת לדרך כו'.
שם קסבר הואמ"כ, פי' דסבר כר"ע דלילה ז"ת וא"כ מנחינן בתחלה אבל אין מורין כן שמא ישן בהן, והא דאמר עירובין צ"ו רצה חולץ רצה מניח, נראה דה"נ קאמר אם ברי בנפשו שלא ישן מניח.
ולענין הלכה קיי"ל כר"א דבתראה הוא, וכן סבר ר"נ עירובין שם, זהו שיטת רש"י ז"ל.
והרמב"ם ז"ל מפרש כפירש"י דכולהו תנאי ס"ל לז"ת, ומ"מ אין צריך לחלוץ מן הדין, דהקפידא רק שלא להניח ולמד זה מהא דר"א וגרס "ולא סליק" וכן גרסת הרי"ף, ולפ"ז כלהו תנאי פליגי בהוראה לעם, וזה דוחק, גם קשה איך מוכח דר"ח ורבר"ה פליגי, דלמא לעצמן עשו כן כמו ר"א וכה"ג מותר כל הלילה, ומה שהקשינו לעיל לשיטת רש"י קשה גם להרמב"ם מנלן דס"ל לילה ז"ת דלמא סבר כר"י ולדידיה אין לדחוק כלל בטעמא דמשחשכה חולץ הוא משום איסור תפילין דהוא דלא כמאן דאי כת"ק אחר שקה"ח חולץ ולר"י אף אחר שקה"ח א"ח ואין איסור לא משום "ושמרתם" ולא משום ב"ת, עוד קשה להרמב"ם למה מנח ר"א תפילין כיון דלילה לז"ת ואין כאן מצוה, וכן קשה לפירש"י על ר"ח ורבר"ה.
הכ"מ בפ"ד מה' תפילין כתב בדעת הר"מ דלא הותר לשמור אלא שלא לחלוץ אבל לא להניח, וכ"מ לשון הר"מ, אבל בגמ' משמע דר"א דאמר אם לשומרן מותר קאי על הא דאסור להניחן משום דלילה לז"ת, ולא על הא דאין מורין ולשומרן מותר להורות ואם באנו לחלק לענין להורות בין לשומרן ובין ללובשן היה נראה דהטעם דאין מורין הוא משום דלמא יניחם.
והנה לשיטת רש"י והרמב"ם א"א לפרש הא דאמר בספ"ק דביצה תפילין בראשו ושע"ח כו' דמיירי בחול ומשום דסבר לילה לז"ת אם לא שנימא דאביי סובר כת"ק וכ"פ הר"מ שם ולפי דברי הכ"מ סבר הר"מ כן כפי' התו' בביצה שם ההיא דאביי, אמנם אם נימא דלשומרן מותר להניח יקשה קושית הגמ' שם אפי' מחתן אארעא נמי ואי גרסינן והוי מנח כו' ע"כ א"א לפרש כפי' התו', וצ"ל דגרסת התו' ולא סליק כגירסת הרי"ף והר"מ וכפי' הכ"מ, והרא"ש בהלק"ט שם הקשה על פי' רש"י והר"מ דכיון דלילה לז"ת ודאי צריך לחלוץ כיון דעובר בל"ת וכ"מ פי' "ושמרתם" כו' לכן פי' דכולהו תנאי ס"ל לילה ז"ת והכא טעמא שלא ישן ומר מחמיר טפי מאידך וכלהו מודים דאין מניחן אחר שקה"ח מטעם הזה, ופי' שקה"ח דהכא נראה דהיינו צה"כ ויתבאר כל הסוגיא אר"נ הלכה כר"י [עד שתכלה רמ"ה א"ח] ר"ח ורבר"ה מצלי בה באורתא [דסברי לילה ז"ת ולמאי דאמרינן דהלכה כת"ק אמרינן דר"ח ורבר"ה פליגי, ומה שהקשינו לעיל לדעת הר"מ ממאי דפליגי דלמא לעצמם היו עושים קשה גם לפי' התו' וי"ל קצת לדעת התו' בפי' דברי ר"א, אמנם נראה דהם היו עושים בפרהסיא], ומי אמר רברב"ה הכי כו' [כבר כתבנו לפרש דברי ת"ק שאמר עד שקה"ח היינו צה"כ וכמש"כ תו' מנחות כ' ב' ד"ה נפסל, ולפ"ז י"ל דברי רבר"ה כת"ק ומיושב מה שהקשינו לעיל] ומשני ההיא בע"ש אתמר [אבל בחול א"ח עד שתכלה דלילה ז"ת אבל שבת לז"ת לכן חולץ משחשיכה וניחא קושית הגמ' מאי קסבר כו' אבל טעם האיסור נראה משום איסור שבת דכיון דסבר כר"ע ליכא איסור בהנחת תפילין בשבת כמש"כ התוס' נדה נ"א וביצה ט"ו ברש"י ותו' שם וכמו שביאר הגרע"א בתוספותיו על המשנה שם]. שו"ר בתשו' שאגת אריה סי' מ"א מ"ב מ"ג שבירר כבר את כל הסוגיות האלו.