פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קפזעריכה

שאלה: ראובן ב"ב בק"ק פלוני עני ואביון ותלו ביה טפלי ומתוך עוניו הוצרך להיו' עובד ומיטפל בבית לוי עושר ופלג בנכסין ומזומנים וחנות של סחורה ובפרט בריבוי יין במרתפו וגם במרתף המושכר לו. ופסק עם ראובן שישגיח על יינותיו השגחה רבה הצריכה לריבוי יינות כאלו הן במלוי בכל שבוע פעם או פעמים ולפנותם מחביות לעתים מוגבלים הידועי' הן בחביות לבדוק אותם ואת עקליהם שלא יארע לו ח"ו היזק ואם יראה בהם תיוהא יניח לתקנם ע"י אומן המיוחד לו. ופסק ליתן לראובן לשכרו בכל חודש א' ר"ט. והפועל העני בהיותו לפעמים נצרך למלבוש או בניו ואשתו לקח מחנות של לוי. ולוי רשם בכתב אמת מה שלקח ודמיו וגם נתן רשום להפועל העתקתו. ויהי היום ונתעורר מריבה בין הנשים וקפץ לוי ונשבע שלא יבא ראובן לביתו ולמרתפו ולעבודתו עוד ותבע מראובן לערך עשרים ר"ט שנ"ח לו במשמעות פנקסו מה שלקח מחנותו יתר על שכרו הראוי לו בהמשך י"ב שנה שעבד עבודתו. וראובן השיב שהחשבון צדק ע"פ הרשימות שיש לו אכן אחר שקיבל ממנו בהמשך הזמן בסחורות יותר ממאה ר"ט ורשום לו דמי כל סחורותיו ביוקר רב משוויין ודמי מכירתן לאחר רק דחשב מאחר שאינו מוציא ממון מכיסו רק בא בשכרו לא יקפיד. אבל עתה שיצרך לשלם המותר הוא מערער על הכל כי אם יחשוב כל סחורות כפי דמיהן לא ישאר לו מאומה בידו.

לכאורה נרא' דהדין עם לוי וראיה מגמ' בפ' הריבית דס"ה ע"א דאמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי בריבותא ואגר לי' חצר דמיתגר בעשר' בי"ב כי מפקינן מיני' תריסר הוא דמפקינן מיני' א"ל רב אחי מדיפתא לרבינא ולימא לי' כי אגרית הכי דהוי קא משתרשא לי' וכו' פירש"י בריוח היתה באה אלי והשיב משום דא"ל סברית וקבלית וה"נ מצי לוי למימר לראובן הלא נתתי בכל פעם לידך הרשימה וגם הגדתי לך דמי הסחורה ונתרצי' סברית וקבלית. ולכאורה כ"ש וק"ו הוא שהרי שם הוא ריבית דאסרה תור' ולא טרח בעדו מידי וסברא לו' דעל כן בוש מלסרב ליקח החצר בי"ב אף שאין דמיו רק יוד כ"ש כאן שבא בשכרו הקצוב לו וה"ל לומר שהסחורות אינם שווין כך וכך לכן ודאי סבר וקיבל.

אבל אחר העיון הראוי בדיני ממונות שהן מקצוע גדול בתורה נראה דיש לחלק ביניהם דשם בההוא חצר דמצד עצמו אלו לא בא בריבי' רק השכיר לו חצר דמיתגר ביוד בי"ב ודר בו צריך לתת לו י"ב דאין אונאה לשכירות קרקע כמו לקניית קרקע בכלל אין אונאה לקרקעות.

רק שזה שדר בחצר טוען דמה שאין אונאה לקרקעות הוא כשנתאנה בהטעאה ומקרא נפקא כל אלו שאין להם אונאה ודוקא בכה"ג מש"כ זה ששכר החצר טוען שמעולם לא נתאנה כי ידע שאין השכירות עולה כ"כ רק דשתק וקיבל מטעם הואיל דבחנ' בא לו והשתא דהוצרך לשלם היתה קבלתו ושתיקתו בטעות ועל זה אמר רבא דאין זו טענה להוציא עצמו מדין תורה וממה דשתק וקיבל מפני דברים שבלב רק סבר וקיבל ולא אתי מחשבה ומבטל מעשה השכירות.

וה"ה בנדון דידן אם היו הסחורות ביוקר משוויין פחות משיעור אונאה והיה ראובן טוען דנהי דאין בו שיעור אונא' מ"מ הוא מעולם לא נתאנה רק ידע שהם ביותר מכדי שוויין רק דלא קפיד מפני שבא בשכרו הית' ג"כ טענתו בטילה דסבר וקיבל ומעתה ה"ה ככל אדם דאין אונאה פחות משתות. מש"כ אם ידוע שהאונאה יותר משתות רק מצד שק"ל שאין הנתאנה הלוקח חוזר רק עד כדי שירא' לתגר כבמשנה וטור וש"ע רכ"ז לא הי' ראובן מצי לחזור אם קנאו בדמים והטעם מפני דמסתמא נודע לו וה"ל לחזור אלא ודאי מחיל וכיון דזה נתן טעם על שתיקתו הן בטוען שתיכף ידע בעת שלקחו או אח"כ סמוך נודע לו ואפי' אם אמר לו לוי בפי' או כל מוכר סחורתו שאומר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתיים אינו שוה רק מנה ומ"מ איני נותנו לך רק במאתיים ולא אמר לו ע"מ שאין לך עלי אונאה הלוקח חוזר שהרי בעינן שזה הלוקח מחל לו והכי מוכח בש"ס ובכל הפוסקים לכן משום דלאו בשופטני עסקינן ע"כ הלוקח נותן טעם כגון שקנה ממנו מרגליות כי בא דוכס למקום ההוא וטרם חזרו לביתו נסע הדוכס משם אם נתאנה יותר משתות ודאי הלוקח חוזר וכן טעם כל דהו שנותן הלוקח על ששתק בשעת לקיחתו וידע או ששתק בשנודע לו אח"כ מהני.

ודבר ה' בפי הסמ"ע אמת ברור מ"ש בסי' רכ"ז ס"ק י"ח ונראה לכאורה וכו' דאפי' קנו שוה חמשה בשבע דהוא כדי ביטול מקח וידע מזה אפ"ה יכול לחזור בו בכדי שיראה לתגר וכו' ותמהתי על לשונו במ"ש ונראה לכאורה וכו' גם מה שהוצרך להוכיח ממה דסתם רמ"א דלעד"ן שהדברים פשוטים וברורים כמ"ש המרדכי דאין שתיקתו מחילה ובלי ספק דיש איזה טעם דקנה ביותר מדמי שווין וידע וה"ה אם יש ג"כ איזה טעם דשתק גם אחר כדי שיראה לתגר דמהיכן נאמר דמחיל אם לא התנה המוכר וא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה וכל זה אפי' כבר פרע הלוקח כ"ש הנדון דידן אם יברור שהמוכר אינהו ביותר משתות שהמקח חוזר. וכאן שכבר נתבלו המלבושים הנעשים מהם ואפי' רק נחתכו הסחורות לעשות מלבושים והמוכר תובע דמי הסחורות שאינו פורע רק כדי שוויין בשומא בדרך מכירות הסוחרים לאותן סחורות וזה דוקא בסחורות שעדיין בעין שנדע שאינ' אותו מש"כ להתעלל לפניו למפרע הרי אין לו עליו טענה ברורה דמאן שם לי' ומי הגיד לו שנתאנה בכדי אונאה ויותר. כל זה נ"ל ברור:

נאם הטרוד יאיר חיים בכרך.