חות יאיר/קסה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קסה
עריכהשאלה: ברעש מלחמות הצרפתים היו בני כפרים מבריחין לכרכים איש אצל אחיו ומיודעו ומכירו או בשכירות לזמן. והנה בה"ב אחד מבני כרכים שרבו ההברחות בחדריו עד אשר כמעט מלאו פה לפה עד אשר הוא עצמו לא הי' לו מקום להניח בו דבר. ובדק בארגזים וחבילו' לידע מי ומי המניחים לשם ומצא חבילה אחת שחקר ודרש של מי הוא ולא נודע לו של מי הוא והבין שאחד מן בני הכפרים הכניסו בלי ידיעתו. ואחר שטרח ושאל וחקר לידע מי בעליו ולא נודע לו נטל החבילה וזרקה לחצירו. ואחר איזה ימים כאשר יצא קול שפלוני זרק חבילה מחדרו לחצירו בא בעל החבילה ומצא שנגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקלו כמה בגדים וכרים וכסתות ע"י גשמים ותבע בעל החבילה לבה"ב לדין לפני דיינא דפרסאה ואמר שע"פ הדין הב"ה פטור רק למען השלום יתרצה בה"ב להפקיד הנשאר מהחבילה בביתו על חצי שנה ונתרצו שניהם בה"ב מפני שלא חסר דבר ובעל החבילה מפני שא"ל הדיין כי פשוט שבה"ב פטור מפני שהניחו שלא ברצון בה"ב.
וכשומעי דברתי עם הדיין" ואמר כי היא גמ' ערוכה בפרק השואל את הפרה דק"א ע"ב גבי ההיא איתתא עם ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא וכו' דאזלא איהי ואגרא איגורא מיני' וביה ואפיקתיה וכו' והוכחתי אותו על פניו ואמרתי לו לולי שחששתי למחלוקות ולבזיונו הייתי מפרסם שהפשרה בטעות מפני שסובבת על קוטר שוא ויסוד נופל ואמרתי לבאר איך טעה אותו דיין בדמיונו דבר לדבר דלא דמי ליה אפי' כאוכלי לדנא ולדעתי אם היה פוטרו לבה"ב בדין ה"ל טועה בדבר משנה וחוזר מכמה טעמים. הא' כי לדעת הדיין אפי' היה בה"ב יודע למי החבילה שהונחה לביתו שלא מדעתו הי' רשאי לזרקו חוצה וחלילה לומר כן דנהי דבה"ה אפי' ש"ח לא הוי על חבילה זו מ"מ להפסידו בידים ולהשליכה חוצה.
לא מיבעיא אם דרך בה"ב לקבל פקדונות כאלו בשכר דודאי גם זה שהניחו סמך שבעת שיחזור ויטלו יתן לו שכרו אע"פ דלאו שפיר עביד שלא הודיעו לבה"ב מ"מ בשביל כך אין לבה"ב רשות לזרקו ולהפסידו אם לא אחר כמה התראות בעדים. ולא דמי לההוא עובדא מטעם כי שם בעל היין התל באשה ונהג עמה מנהג רמאות דנסבה ושלח לה בתר הכי גט ולכך שפיר אמר רב הונא שם כאשר עשה וכו' לא מיבעי' וכו' דקדמיית עלי כאריא ארבא אפי' בחצר דקיימא לאגרא מש"כ בנדון דידן אף אם זה הכניס חבילתו שלא ברשות בה"ב להציל ממונו מה רעה עשה לו דנימא כאשר עשה וכו' ודדמי עלי כאריא אדרבה אם הניחו היה סופו לקבל שכר על זה כמו כל שעושה טובה עם חבירו רק שבזה צ"ע רב אחר שאין ההיזק של אנשי מלחמה ברור וה"ל כמבריח ארי אם מדעתו של בה"ב מניחו שם אפי' אית ליה פסידא ועיין בתוס' ב"ק דנ"ח ע"א ד"ה אי נמי.
אלא אפילו אם בה"ב זה עשיר גדול ולאו בר הכי לקבל שכר מפקדונות ואינו עושה כך רק לשם גמ"ח לגואליו וקרוביו חנם אין כסף דלכאורה סוגיית הש"ס הנזכר במ"ש לא מיבעי' חצר דלא קיימא לאגרא דמשמע דאז א"צ סברא דמיית עלי כאריא רק גם בלה"נ שפיר עבדיה מ"מ לא דמי כי שם לא הוציאה היין למקום אבד רק אפיקתי' ואותבי' בשבילא ובלי ספק דקלא אית ליה כי היה יין הרבה כמ"ש ארבא דחמרא וההוא גברא הי' שם במתא כדמשמע מסיפור הדברים לכן כאשר נודע לבעל היין לא מטייא ליה היזקא כלל רק טרח להניחו במקום המשומר אחר [ועוד דלא אמר ר"י רק דיפה עשתה מ"מ אפשר שאם אירע ע"י כך היזק וקלקול היתה חייבת לשלם] מש"כ זריקת חבילה לחצר שאינו מקום המשתמר לחבילה מטלטלי כבסי' רצ"א ובעליו לא ידעו תיכף וע"י זה הפסיד והרי זה שהוציאו כמזיק בידים רק הי' לו להתרות תחילה בעדים פעמים.
ואפילו אחר ההתראה כראוי היה צ"ע אי שרי ליה לזרקו לחוץ לאבדון אם הי' יכול להוציאו ולהפקידו במקום אחר ג"כ מיני' וביה כמעשה דההיא איתתא הנ"ל. רק די"ל דלא מחייבינן ליה לטרוח בזה להציל ממון חבירו דודאי לא מקרי זה נהנה וזה לא חסר אחר שהבה"ב א"א להשתמש במקום הזה שפקדון חבירו מונח. ועוד דדרך בני אדם לקבל שכירות ויש בני אדם לרוב המבריחין לא מחייבינן לזה שיפסיד בשביל זה אפי' לא בר הכי הוא לקבל מ"מ לחייבו לטרוח להמציא לזה מקום או לחייבו להשאירו שם סמוך על שיתבע ממנו שכר טובה שעשה מנא לן. ולא מצינו בשום מקום שחייב להפסיד ממונו אפילו מועט כדי להציל ממון חבירו אפילו מרובה. ולכן אפילו עשה והציל אין לו אלא שכרו כבפרק הגוזל בתרא ובטור וש"ע ח"מ סימן רס"ד.
ומ"ש בב"מ דף ל' ע"א והתעלמת לשלו מרובה משל חבירו לאו דוקא יע"ש ודל"ג ע"א רק דמילתא דפסיקא נקט דא"א לו להתנות ודוק. וה"ה אפי' מעט משלו אינו מחויב להפסיד כדי להציל של חבירו וכן אינו מחויב לטרוח ולהשכיר להם מקום וראיה מגמ' ס"פ בן סורר דתניא מנין לרואה חבירו טובע בנהר וכו' ת"ל לא תעמוד על דם רעך ומקשה והא מהתם נפקא והשיבות לו לרבות אבידת גופו ומשני אי מהתם ה"א ה"מ בנפשי' אבל מיטרח ואגורי לא קמ"ל ויש לדקדק למה נקט מיטרח דהל"ל אגורי לא ונ"ל דעיקר רבות' הוא מיטרח דה"ה אפי' מצי לאגורי מממון של חבירו אינו מחויב קמ"ל דמחויב. ואף כי פשוט להפוסקים גבי הצלת נפש שמחויב לאגורי גם בממונו רק שמחויב להחזיר לו מ"מ בצורך הצלת ממונו אינו מחויב למטרח ואגורי כלל אפילו משל חבירו וההיא אתתא דאגיר אגירא מיני' ובי' בפ' השואל היתה מוכרחת לכך דמה הוי לה למעבד דע"כ היתה צריכה פועלים להוציאו.
ואף את"ל דמרבינן דהצלת גופו להוציא ממון מכיסו מש"כ בהצלת ממון חבירו אינו מחויב להוציא ממון מכיסו ומ"מ אם אפשר להצילו מממון חבירו חייב כגון להשכיר מיני' ובי' כההוא אתתא וה"ה בנדון דידן שהי' לו למכור קצת מטלטלים שבחבילה ולהשכיר להנשאר מקום. וראי' לזה דק"ל כרשב"ג בפ' המפקיד דל"ח ע"א מוכרה בב"ד מפני השבת אבידה ור"ל דחייב לטרוח והשבת אבידה גופא טרחא הוא ולא ממעטינן רק זקן ואינו לפי כבודו מ"מ טול לך מה שהבאת דאם ראה אבידה ולא רצה לטפל בה והניחה או שהניח פירות המפקיד לרקוב ולא מוכרם ב"ד מי מחייבינן לי' לשלם.
ודוחק לחלק ולומר שאני נדון דידן שהפסיד את של חבירו בידים דלא מקרי מה שהוציאו לחצר הפסד בידים לכן נראה דאם התרה בו שיקח חבירו את פקדונו שאין רצונו שיהיה מונח בביתו ולא השגיח וזרקו לחוץ לחצר כי סבר הי' שישמע חבירו ויקחו ונאבד או נתקלקל פטור.
מש"כ בלא התראה ואפילו בדא"א להתרו' בו כגון בנ"ד שלא ידע החבילה מי היא כיון דחבירו לא חייב לו דבר גם לא הזיקו דבר ולית ליה פסידא לפי שעה אין לדמותו למה דק"ק כר"נ דס"ל דעביד איניש דינא לנפשי' אפילו בדליכא פסידא כבגמ' דב"ק דכ"ח ובטור וש"ע סי' ד' דהתם מיירי ברואה את שלו ביד חבירו או שחבירו רוצה ליקח את שלו או שממלא חצר חבירו כדים שא"א לו לילך ואא"כ יעמידם זה על זה דלא אטרחוהו בזה כמ"ש התוס' רק משבר ונכנס וכו' פי' בהליכתו וגם שם לא ר"ל שישברם בידים כ"ש אם יש לו מקום לילך מ"ש בתוס' ד"ה משבר וד"ה טעמא ומשם ראיה דלא שרינן ליה בדלא מילאו לחצר יע"ש.
ואין לומר דאפי' בלא התראה אין עליו להוציא הוצאות על הצלת של חבירו שהרי אפי' קיבל עליו שמירתו אם ש"ח הוא אינו מחויב להוציא ממון להצלת הפיקדון כבפ' הפועלים ובטור וש"ע סי' ש"ג דלא דמי כלל דשם בא ההיזק מאחרי' מש"כ שלא יוציא הוצאה להציל רק הוא יזיק ויביאו לאיבוד ודאי לא ועוד הא בנ"ד אפשר לשכור מיני' וביה ר"ל למכור קצת מהמטלטלים ודאי דמוטל עליו טורח הזה טרם שיעשה מעשה וישליך של חבירו למקום אבוד בלי התראה ואם עשה חייב בנזקו אם ישבע חבירו כמה ניזק שהרי עשה היזק בידים לממון חבירו ובריא היזקא וה"ל גרמי ולא גרמא.
וכיוצא בו ממ"ש דלאו בכל גוונא עביד איניש דינא לנפשיה טעה חד מרבנן שהי' לו חנות לפני פתח ביתו בכל מיני קטניות וזרעונים ותרנגולות של שכינה פורחות תמיד על החנות ואוכלות מהם ואף שהפריחן כמה פעמים חוזרות ופורחות וכמה פעמים הגיד לבעל התרנגולות שישמור תרנגלותיו ואם יחזרו ויבואו יכם וימיתם ולא חש. ופעם אחת שחזרו ובאו ואכלו הכה בעל החנות אחריהם והרג אחת מהם המובחרת העומדת לגדל ביצים והאפרוחים ובאו לדין והיה פשוט בעיני בעל החנות דפטור משני טעמים האחת שהתרה בו כמה פעמים והנהי עזי דשוקא מתרינן במארייהו וכו' כבב"ק דכ"ג ע"ב ועוד הרי ק"ל עביד איניש דינא לנפשיה אפי' במקום דליכ' פסיד' דכיון דבדין בעי עביד לא טרח כ"ש בכה"ג דהוי ודאי פסידא. ומ"מ יצא חייב ממני בדין וביקש לידע מאיזה טעם דנתיו. ואע"פ שלא הייתי מחויב כי בא ברצון לדין לפני מ"מ הודעתיו [כי מ"ש הנ"י שאף אם אמר בעל דין לדיינים כתבו לי מאיזה טעם דנתוני א"צ לכתוב הראיות רק הטענות והפסק צל"ע מאד דא"כ אינו דומה למ"ש בש"ע בסי' י"א ס"ד אם בפנים אם רואה הדיין שבעל דין חושדו וכו' ומקורו מהש"ס ודאי בטעם הפסק ממש מיירי מש"כ לדעת נ"י מ"ש אח"כ בהג"ה אם אמר כתבו לי וכו' ועוד מדאמר ר' פלוני וכו' כי אתא פיסקא דדינא דיני לקדמיכו וחזיתו ביה פרכא לא מקרע תקרעוני' משום דאי הוינא גבייכו הוי אמינא לכו טעמא וכו' למה לן טעמא דלמא היו הטענות באופן שהפסק אמת ונכון אלא ע"כ היו דרכן לכתוב כל הטענות בפסקיהם וא"כ ע"כ האי כתבו לי מאיזה טעם ר"ל טעם וראיה ממש. והכוונה כדי לילך לב"ד הגדול מזה אולי טעו בשיקול הדעת. לכן נ"ל פשוט שבפסק שלא נכתבו כל טענותיהם בפרטות ואפי' נכתב דרך כלל ואח"כ נכתב והאריכו למעניתם דכה"ג א"א בשום ענין להחזיר הפסק וק"ל.
ועוד נ"ל דבמשפט שלא נמצא מבואר שלא נמצא מבואר דינו בשום מקום והוצרכו הדייני' לדמות מילתא למילתא. קשה מאד לומר דב"ד הגדול יחזרו הפסק ע"פ סברתם לומר כי טעו ב"ד ראשון בדמיונם אם אין הכרח והוכחה לדבריהם. דמאי חזית ואולי אלו היו אצלם היו נותנים טעם ודעת לסברא ודמיון דדהו שהיו מודים. ויש ראיה מגמ' דמקשי היכא דמי שיקול הדעת ומשני כגון תרי תנאי וכו' ומה קשיא לי' דדלמא הוי בענין התדמות דבר לדבר כרוב דיני ממונות וכדמצינו פעמים אין מספר בש"ס מר מדמה לי' לכך ומר מדמה לי' לכך והרי נחלקו אמוראי בעני האומר פרנסוני או כיסוני לענין בודקין אחריו וכל א' מייתי לי' באב"א קרא ואב"א סברא וכן כל פלוגתת' תנאי ואמוראי בנויין על הסברא ובימיהם שלא היה נכתב ספרי פוסקים כלל היו רוב דברי ודיני ממונות צריכין דמיון זכר לדבר ולכך גדר מומחה גמיר וסבר וא"כ מה מקשי היכא דמי שיקול הדעת אלא ע"כ כוונתו ה"ד דיתברר ודאי שטעו ודוק.
וא"כ בדורות הללו זר מאד לומר דטעו בשיקול הדעת אחר דק"ל כל מה שנזכר בספרי פוסקים ה"ל כדבר משנה. וכן מה דסתם לן הב"י בש"ע דזכה שנקבע הלכה כמותו ולא חלקו עליו הבאים אחריו אין לומר קים לי כלל נגד הכרעתו אף לדעת י"א דמצי' למימר קים לי בכל דבר ממון. וברור דלאו דוקא דאמר קים לי דלאו כ"ע דינא גמירא רק הדיינים יפסקו כך ע' בהג"ה ארוכה בח"מ סי' כ"ה ובסמ"ע ובסי' י"ח ס"ב. וסי' פ"ב ס"ב וס"כ. וס"ס קל"ט וסי' רנ"ו סס"א. דבפלוגתת' דבמקומות הנ"ל כתבו שאין להוציא ממון לכן אם פסק להוציא ממון ה"ל כטועה בד"מ ואפי' כבר יצא הממון חוזר וכן בכל מה דסתם הב"י בש"ע. ובמקום הג"ה רמ"א דעת חולקים והסכים עמהם ג"כ ה"ל כדבר משנה בארצות הללו דנוהגין כוותי'.
ובמקום שכ' י"א ולא הכריע ה"ל סמ"ע וש"כ בהכרעתן (ואם אין כאן הכרעה אין להוציא ממון ומ"מ אם פסק כבהג"ה להוציא ממון אין מחזירין דאל"כ למה נ"מ כתבו רמ"א ודוק) כדבר משנה בכל ענין. ואם יש ביניהם מחלוקת לא גרע כח ש"כ לדעתי במקום שחולק על הסמ"ע לפסוק כוותי' אף להוציא וה"ל ג"כ כדבר משנה דק"ל כבתראי (ובפנים חדשות דקמ"א ע"ב בשם מהר"ם מינץ ט"ו שא"א בפוסקים הלכ' כבתראי) אף כי שמעתי שקשה מאד לפסוק להוציא נגד הסמ"ע והיה לנו לומר דעכ"פ לא ה"ל הפוסק כסמ"ע להחזיקו כטועה בד"מ מ"מ נ"צ כמ"ש. אם לא שהדיין או דיינים יודעים ומכירים שהש"כ עבר הדרך על הסמ"ע בטעם נכון.
סוף דבר לא ידעתי לדידן ה"ד טעה בשיקול הדעת עמ"ש כרך ד' דקס"ג] בסגנון זה כי לפי שתי טענותיו אם צדקו יחדיו קשה התראה למה לי הלא ק"ל דעביד איניש דינא לנפשיה ולא בעי התראה ואת"ל דבנדון דידן ליכא פסידא שהיה יכול להפריחן ולילך תיכף עם חבירו לב"ד שהרי לא סירב ולא דמי לההוא גרגותא שם דכ"ז ע"ב כפירש"י הלא ק"ל כ"נ דמ"מ עביד איניש דינא לנפשיה כ"ש שאפשר שבנדון ג"כ מקרי איכא פסידא אחר שבכל עת ובכל שעה התרנגולי' מזיקי' לו וגם על הש"ס קשה בהנהו עיזי דשוקא דמפסדי דמתרינן וכו' למה צריך התראה וגדולה כזו כתבו התוס' שם דדוקא עיזי בשוקא דקיימי לשחיטה וכו' מש"כ עז העומדת לחלבה וכו' יכול לומר לכשיזיק ישל' וכ"פ טור וש"ע סי' שצ"ז ולמה הלא ק"ל עביד איניש דינא לנפשי' ומוכח מאותה סוגיא שרשאי להכות חבירו ולחבול בגופו ולהזיק ממונו להציל את שלו ואחר שכתבו התוס' גבי עיזי דשוקא דשחטינן להו אחר התראה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו בדינת וכו' והוא ממש טעם ר"ל עביד איניש דינא לנפשי'.
אלא ע"כ הטעם דלא אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה רק כשבא חבירו להזיקו בכוונה ורצון יכול לעמוד מנגד להציל ממונו ולהזיק חבירו בין בגופו בין בממונו מש"כ כשבהמות חבירו מזקת אותו בלי ידיעתו ובלי רצון חבירו והוא סוגי' דפרק כיצד הרגל דכ"ג האמנם יש לדקדק בה טובא הן ברגילה לכנס לרשות הניזק ולהזיקו כמו הנהו עיזא דביה תרבא לרב יוסף דלמה צריך התראה וכי כל שן והיזקו בחצר הניזק בעי התראה לחייבו אא"כ נאמר לחלק דבשדה חבירו שאני לפי שדרך הבהמות להתפשט לכל צד כמ"ש הרא"ש לפי דעת ר"ח הביאו הטור והוא דוחק גדול כי ודאי לדעת ר"ח דפוטר המזיק מוכרחין אנו לחלק כך וגבי עיזא דשוקא י"ל דבעי התראה משום שמזיקין בר"ה דשן ורגל פטורים והכי משמע בלשון רש"י וכ"כ הטור ובש"ע אפי' בר"ה וי"ל ברשות ניזק אה"נ דלא בעי התראה.
ולשון הרמב"ם לא משמע כן ומ"מ במ"ש הרמב"ם אע"פ שעדיין לא הזיקו אתי נמי שפיר דבעי התראה וק"ל. ואמרו עוד דדוקא בבהמה העומדת לשחיטה וכו' וכך הסכימו הראב"ד תוס' מרדכי ורשב"א והכי משמע לשון רש"י ומי יהרהר אחריהם אף כי לא הבנתי מה שהוכיחו זה ממ"ש רב יוסף אימא להו דלצנעינהו ולא אמר דלשחטינהו דהלא צריך להתראה תחילה כמ"ש מחרינן במארייהו וההתראה הוא דלצנעינהו. כלל העולם שכל זה מיירי כשבהמות חבירו מזיקתו דלא שייך בזה עביד איניש דינא לנפשיה.
והבל יפצה פיהו של בעל התרנגולות במה שטען להיות פטור מהיזקו של בעל החנות דשן ורגל בר"ה פטורים דחנו' שלפני פתח ביתו שדרך לעשותו הוי רה"י ומ"מ אין חילוק לדעת טור וש"ע דאפי' ברשות ניזוק בעי התרא' ולשון הרמב"ם מתרין בבעלי'. שלש פעמים ותמכו עליו מנא ליה הא [וגבי מחיצת הכרם שנפרצ' נקט ב' פעמים אומר לו גדור וכ' ר"י ריש ב"ב דקמ"ל דצריך להתרות בו רק שמסופק אם צריך בכל פעם התראה או סגי בב"פ ונ"ל פשוט דדוקא שם דנפרצה ממילא ואפשר שסבר הי' שהמחיצ' תתקיים מש"כ כשבהמתו מועדת לילך ולהזיק לחבירו ובמקום אחר כתבתי דנהי דלכ"ע בעי התראה ע"מ במחייב עצמו בדבר בא"ה כגון שמכר לו קרקע או מטלטלין רק שיהיה רשות להחזיר לו ממונו תוך שנה וליקח הדבר או בסיגנון אחר א"צ להזכירו כ"ש להתרות בו ואם עבר הזמן לא מצי טען שכחתי מפני שקיבל בעצמו עליו אין השכחה אונס וגרע מהיה לו אבן בחיקו ושכחו דבב"ק ספ"ב ובספרינו מ"ח בא"ח סי' ק"ח גבי עבר זמן תפילה ע"י שכת' הארכנו ולא דמי להא דק"ל גבי שכירו' פועלי' לא תבעו אינו עובר עליו והכי ק"ל גבי בל תאחר ע' י"ד סי' רנ"ז ס"ג הג"ה. ודוקא בדיני נפשות בעי התראה תכ"ד דאל"כ מצי למימר אישתליין כבפ' אלו נערות והיו בודקין מש"כ בד"מ ותדע דאל"כ גם על ההתראה יטעון שכחתי גם לא מצינו אונס בגיטין דנקטי רז"ל וכן במכיר' רק עכבו נהר או חלה.
וכל זה צריכין אנו אפילו הוא מוחזק דנהימני' ששכח מ"מ לאו אונס הוא מכ"ש אם בא להוציא דאינו נאמן וי"ל דע"כ נקטו עכבו נהר וכו' ועוד ראיה ממ"ש שו"ת רשב"א והביאו ב"י בא"ה סי' ל"ח גבי השלשה שדקדק במ"ש שאם ימאן וכו' משמעו בכל מקום אחר הבקשה וצריך עכ"פ תביעה תחילה. ש"מ אם לא נכתב לשון ימאן רק סתם תנאי אם לא ישלם או יעשה זה שא"צ בקשה תחילה מיהו שם מיירי בעיקר הדין לא בטענת שכחתי. ונ"ל בנכתב אם יסרב דמשמעו אחר שיבקש ממני ע"י שליח ב"ד.
אבל אין לומר דדוקא ג"פ לפי המנהג שאז מכריזין אותו לסרבן די"ל דלא דמי דודאי לתת לו כינוי שם התואר הרע צריך ג"פ מ"מ נקרא מסרב וכמ"ש פעם ראשון מסרב ואין מסרבין לגדול ועוד שמנדין אותו אם הזמינוהו לבא לב"ד אפי' רק פ"א וידעינן שהיה שליח ב"ד אצלו כבטור וש"ע ח"מ סי' י"א] מ"מ נראה הצריך התראה בעדים וכ"כ הג"ה ש"ע סי' תט"ז.
אבל מה שמזהיר הניזק פה אל פה למזיק לא נקרא התראה שהרי יכול לכפור או לומר לא חששתי לדבריך לכן צריך לשלם לו את התרנגולות וברור דאם טען שאחר שהתרה בו הוזק ממנו כך וכך נשבע ומנכ' לו וכן בעומדת לגדל ביצי' אע"פ שהתרה בו לאו כל כמיני' להזיק לחבירו לשחטה וכמ"ש כמעט כל הפוסקים הנ"ל ומ"מ אם עבר ושחטו ואפי' בלא התראה נהי דלא עשה כהוגן מ"מ אין לנו עליו רק תשלומי נזק והוא דמי שוויי התרנגולת וכן דין חד מרבנן הנ"ל כי לא ינקה מתשלומי התרנגולות.
מ"מ עדיין לא נתיישבה דעתי במה שכתבנו לחלק ולומר דבנזקי בהמת חבירו שלא מדעתו של חבירו לא שייך לומר עביד איניש דינא לנפשי' מהא דאמר בסוגי' דעביד איניש דינא לנפשי' ת"ש שור שעלה ע"ג חבירו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא פי' ומ"מ פטור דעביד איניש דינא לנפשו אפילו בדליכא פסידא אע"פ דההיא בבהמת חבירו מיירי שבאה להזיק בלי ידיעתו וצ"ע.
מ"מ הדין דין אמת כמ"ש והנלפענ"ד כתבתי:
נאם יאיר חיים בכרך.