פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן צהעריכה

הגיד לי אחד מופלג בתורה בשם הרב הגדול שהקשה על מ"ש בעל תה"ד תשובה רפ"ה הביאו רמ"א בהג"ה ש"ע בי"ד סי' שע"ב שאם הגידו לכהן שמת בביתו והוא ערום צריך לרוץ תיכף החוצה ואל ילבוש עצמו תחילה כי אין שום מצוה דאורייתא נדחה מפני כבוד הבריות. והקשה הרב הנ"ל הא מסקנת התוס' בפרק מי שמתו ד"כ ע"א בד"ה שב ואל תעשה שאני דא"א להקשות מכה"ג דמטמא למת מצוה מפני די"ל דטומאת כהנים שאני שאינו שוה בכל וא"כ נקוט מיהא דטומאת כהן נדחה מפני כבוד הבריות. והשבתי למופלג הנ"ל דמצינא לשנויי כי הבתה"ד לא חש כלל לדברי התוס' וס"ל כפירש"י שסברתו דא"א ללמוד מטומאת כהנים למ"מ מפני שלא אסרה טומאה כלל גבי מ"מ. ואף כי אין להכניס ראש בין ההרים מ"מ מפני שלדעת התוס' השתבש רש"י חלילה בדמיונו ובמושכלו כמ"ש התוס' דא"כ כל מקום שאמרו וכו' לכן מצוה עלינו לישב דברי מאיר עיני גולה רש"י ז"ל דס"ל דודאי אם היתה היתר טומאת כהנים למ"מ נלמדת ממ"ש תורה גבי מת מצוה ללמוד דחיה לטומאת כהנים אז היתה נקראת שפיר דחיה כמו שרבתה תורה גבי מילה ביום ואפי' בשבת כבפר"א דמילה ובכה"ג גבי במועדו דתמיד ופסח דדוחין לשבת כבפ' אלו דברים בפסחים. מש"כ היתר דטומאה למת מצוה גלי לן קרא גבי לאו דטומאת (ואע"ג דכבוד הבריות דגבי השבת אבידה גבי העשה [פי' לכן נאמר ג"כ שאין זו דחיה רק כי כוונת התורה שלא ניתן מצות השבת אבידה גבי כבוד הבריות לזה תירץ שלא נכתב אצל עיקר המצות והוא ל"ת רק רמז בעלמא במלה שאינו עיקר המצוה כלל] מ"מ לא נכתב אצל עיקר המצות והוא ל"ת רק רמז בעלמא במלה שאינו עיקר המצוה כלל] מ"מ לא נכתב היתרו בלאו גופי' רק במ"ש והתעלמת דקדים לדל תוכל להתעלם ודו"ק) כהנים מקרא דלאמו ולאחיו לא יטמא לומר לך דמ"ש לא ימא לא נאמר כלל על מ"מ ובאם אינו ענין ע"כ אתא לדיוקא והיטב אשר ר"י דקדק בלשונו הקדוש דמעיקרא כשנתן ל"ת וכו' כוונתו דמל"ת גופי' נינף לאפוקי מ"מ.

וס"ל לרש"י דלא נזכרו אותן סברות דקות המחלקות הנזכרים בפ"ק דיבמות בסוגיא דעלי' ובנזיר פה ובשמעתתין דפ' מי שמתו דנתפס אותם בפשיטות דאם איתא ה"ל לש"ס לאתויי ת"ש לאמו ולאחיו ולהקשות מהם ולחזור ולדחותם לומר שאני התם כמו דעביד בדוכתי אחריתי. גם אם איתא דס"ל לש"ס בסוגיא דפרש מ"ש סברא זו לא הוה צריך לאוקמי כדמקשי מקברו את מת וחזרו ויש לפניהם שני דרכים לבית הפרס דרבנן ובכה"ג על מדלגין היינו דמשני כדרבא רק ה"ל לחלק ולתרץ שאני טומאת כהנים דקי"ל דלאו שאינה שוה בכל הוא. מ"מ נ"ל דלא מבעי' מה דאפשר לומר דבעל תה"ד תפס פירש"י ולדידי' לא יגרע כח לאו דטימאות כהנים משאר כל ל"ת שבתורה דלא נדחין מפני כבוד הבריות רק דלגבי מ"מ לא נאסר כלל דל"ק מידי על תה"ד רק אפי' לדעת התוס' ל"ק קושי' ה"ה אב"ד הנ"ל כלפי מ"ש התוס' בפרק אלו מציאות גבי דרז"ל על והתעלמת פעמים שאתה מתעלם זקן ואינו לפי כבודו שהקשו התוס' ל"ל והתעלמת תיפוק ליה מולאחותו ותרצו דבזיון דמ"מ גדול מאד פן יסריח והא דמשמע בפרק מי שמתו דהיה אפשר ללמוד מיני' פושטו אפי' בשוק משום דה"ל ג"כ בזיון גדול ומופלג דה"ל משוקץ ומתועב ע"כ תמצית דברי התוס' ולכן גם מ"ש התוס' דא"א לילף מטמא' כהנים למ"מ משום די"ל מה לכהן שכן לאו שאינה שוה בכל היינו נגד מ"מ שהוא בזיון גדול ולא תילף מיני' לכלאים לגבי בזיון גדול דפושטו בשוק. מש"כ לבזיון אחר נשאר כלל שאין חכמה ואין תבונה לנגד ה' ואין כבוד הבריות דוחה לשום לית ואפי' טומאת כהן דקיל. וכל מעעין ישפוט בצדק דזה שהוגד לו שיש טומאה באהלו ואף כי רץ ערום לבית חבירו שאצלו המותר לו או לבית זה לבית זה שכנגדו לא דמי לבזיון של זה שפושט בגדו בשוק. הן מצד המקום שזה בשוק במקום ריבוי עם וכמ"ש התוס' הנ"ל פרק אלו מציאות דה"ל משוקץ ומתועב ולשון זה ארז"ל בפ' הבע"י גבי אנשי ברבריאה שנקראו גוי נבל שהולכים ערומים בשוק ע"ש דנקט תמיד גבי ערומים מלת בשוק. מש"כ זה הכהן. שנית מצד המהלך שזה רץ לבית הקרוב לו וזה הפושט בגדו בשוק צריך לילך מן השוק לביתו הן קרוב או רחוק כמה מבואות ודוחק לומר שאפשר לילך שם בשוק לבית וישלח לביתו אחר מלבוש. שלישית כי זה שפושט כלאים בשוק והולך ערום לביתו ובפגעו בבני אדם חוץ לשוק לא ידעו מה היה לו יחשבוהו למשוקץ ומתועב מש"כ זה שרץ לבית חבירו שכינו ידעו למה רץ ועל מה רץ כי מת קלא אית ליה עכ"פ גבי שכינים ואותה מבוי וזה מוכח מדברי הפוסקים בב"י וש"ע א"ח ס"פ תקמ"ז. רביעית שגבי זה שהולך לביתו ערום מלבוש שעטנז אפילו אם יודעים כל הרואים אותו הולך ערום מה נעשה לו הוא לו ללעג וקלס ושמץ אחר שהיה אפשר לו לבדוק ולהשגיח בבגדו כי ערב זר בו משא"כ זה שמת מת באהלו מה הוי לי' למיעבד. ולכן לו נמוטו פעמי רגלי תה"ד על ידי קושית הרב המופלג נר"ו.

ואי קשיא על הוראות התה"ד הכי קשיא לי על מה שכ' שמחויב זה הכהן לרוץ החוץ ערום ויחף הלא מסקינן בסוגיא דפרק מ"ש הנ"ל שב ואל תעשה שאני ובכה"ג זה שבאת' לו הבשורה שמת בבית אע"פ שהטומאה עצמה היא לאו שיש בה מעשה מ"מ זה שמת בביתו בפתע פתאום אין מוטל עליו רק לפרושי משם וליצא ומה ששוהה בלבישתו לא הוי רק שב ואל תעשה משא"כ הלבוש כלאים דמעיקרא כשלבשו עביד מעשה של עבירה והכי מוכח ומדוקדק בדברי רש"י שם במ"ש וז"ל והלובש כלאים עקרו במעשה ממש שהוא לובשו וכו' וידעתי שהקורא ישיבני מנא לך סברת הכרס הזו ומנא לך להקשות אבל יעיין המשיב בתוס' בפ"ב דשבועות דף י"ז ע"א ובפרק האשה רבה ד"צ רע"ב ד"ה כלהו דמי וכו' יראה כי דברי כנים ואמיתים ת"צ וצריכים נגר לישב דברי תרומת הדשן. ואלו היה רצוני לחלק בסברא בדויה הייתי אומר דלובש כלאים חשיב מעשה מצד שנהנה בלבושו כי זה עיקר הלאו ובכה"ג אמר הש"ס בנזיר והא קמתהני' מעבירה ומצינו לרז"ל בכה"ג ריש תמורה לא תיתני מימר דבדיבורי' עביד מעשה. ובכה"ג כתבו התוספות פ' הפועלים גבי הנהגה בקל יע"ש מצינו למידין דע"ד סברא מוחשב מעשה (וגדולה מזו כתב הרב בט"ז בי"ד סי' קע"ט ס"ק י' דנקי האוחז עינים מפני נראה לרואים שעושה מעשה) ה"נ י"ל ע"י שנהנה מכלאים ה"ל כמעשה משא"כ נדון דבתה"ד. וחלילה לנו לבדות טעם לחלק כדי להשיג אף כי יש סתירה לסברא זו מפ"ק דב"ק דחישב ליושב בקרון מעשה למלקות מפני דאזיל על ידו ולא אמר מפני שנהנה ולא נראה לחלק בין הנאה להנאה ומ"מ קושיותינו הנ"ל שיש לנו סיוע שיש בה ממש מדברי התוס' המוכרחי' במקומ' נשאר שרירא וקיימא וצריכא לפנים ולפני ולפנים:

אחר כותבי כל הנ"ל מצאתי בספר תורת האדם להרמב"ן דף מ"ד עג"ד דמייתי דיש נוסחא עתיקא בש"ס בסוגיא דפרק מי שמתו דגרסו וכי תימא לילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וה"ת ניליף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל. ושכ"כ רב האי וכתב ולפי זה אדחוס וגיא דלעיל דתירץ על מדלגין היינו באין בו פותח טפח ובאין עמו בטומאה בבית הפרס דרבנן וכתב שזה קולא גדולה ושע"כ נראין דברי רש"י והאריך. ובאמת דבריו מועטין קצת וגם זולת זה א"א לי להלמם כי לא כתב סברא דילי מאחר שגבי הלאו נכתב ההיתר וכמ"ש למעלה רק כתב וז"ל דבכה"ג לא הוי דיחוי דחד שמא הוא ולא מקצים האי אלא בדיעבד על האי אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם וכו' מש"כ עשה דפסח וסדין בציצית' וכו' ר"ל עשה דפסח דנדחה מפני מת מצוה וסדין שעטנז לגבי ציצית דאינהו גופייהו מפני שהרגיש דגם קבורת מצוה אפשר שיקוים בכל אדם שאינו כהן וס"ל דמ"מ הכהן א"א לקיים קבורה מ"מ אא"כ ע"י טומאה וע"כ לא מקרי דחיה רק דאני תמה דמנא ליה לרמב"ן להוציאו מסברא זו מגד"ר הדחויה שעל כן לא ניליף מיני'. ומה דמייתי הרב בתר הכי ראי' מיבום גופי' דלא ילפינן מנ' דידח' עשה את ל"ת שיש בה כרת מעבודדה דדחיה שבת. לא ירדתי לסוף דעתו כלל בזה והוא ראיה לסתור לפי שיטתו שהרי באמת בקשו לילף מינה שם בסוגיא דלעי' דף ה' ע"ב וסריך עלה מאי לתמיד שכן תדיר וע"ש בתוס' ד"ה ומכולהו נמי וכו' ומשם ראיה למ"ש התוס' בסברא האמיתות ונכונה דלא שייך למילף מיבום גופי' מפני שמצותה בכך שהרי ביקש הש"ס ללמוד מתמיד ופריך עלה שכן ישנו לפני הדיבור ולא אמר תיתי משני כבשי מוספי שבת שלא היו לפני הדיבור ודו"ק. אתי שפיר כל אותן דחיות עשה לל"ת בכלהון יליף מריבוי הכתוב במ"ע ראשו וזקנו וביום דגבי מילה במועדו דגבי פסח וע"ש ומ"מ מצינו גבי פסח ושאר קרבנות ציבור דאיכא למ"ד הותרה בציבור ולא דחויה ויש נ"מ בפרק אלו דברים בפסחים וג"כ מבמועדו נפקא ואין להאריך יותר ואני קוהה מאד אפילו במידי דרבנן לומר דנדחה מפני כבוד הבריות בדברים שלא נזכרו בש"ס כיון דחזינן שאסור להוציא המת לרה"ר אע"פ דק"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופ' עי' בר"ן ר"פ המצניע כן נ"ל הטרוד.

יאיר חיים בכרך.