חות יאיר/עו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עו עריכה
אסיא רבא ויקירא. דדמי לשפרפירא בסוכלתנא ונהירא ה"ה האלוף התורני פילסוף האלהי כמהר"ר טעבלן יצ"ו.
מפני ימי הדיצה אקצר המליצה להשיב מפני הכבוד מה שהגיע לידי מכתבו בענין הוראה דקין של עגל שנסרכו זה לזה ונבהלתי מפני המחלוקת שכולי האי יש סכסוך בקרבכם עד שח"ו התורה נעשית כשני תורות. ואף כי לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה וכו' ופי' רש"י שהיו מודיעין להם כשהיה נולד נדון ההיא מכ"ש בעיר קטנה כזה לדעת מ"כ שצד שכנגדו אוכלים בשר פיגולים חלילה. אבל האמת יעשה דרכו עם כל אריכות מגלה של מ"כ שק"ל אין סרכה ובועה פוסלת רק בריאה כדעת הרב הגדול מהרי"ק בעל הב"י ונושא כליו רמ"א שמביאו בזה וראיית' ממרדכי שהביא הב"י ככתבו וכלשונו מעשה היה שהמרה היתה דבוקה לצלעות מצד הכבד והכשירוהו עכ"ל ואין לך חיך מתור במרה מזה באר היטב דכשר.
ומכ"ת כ' כמתרעם על רמ"א דאדרבא בתה"ד מוכיח מדברי המרדכי לאיסור אבל אין זה הוכחה ברורה וכמו שנבאר אי"ה. והנה עוד שם בתשובה מביא דברי המרדכי דיש מסתפקין וכן הביא בת"ח אבל אין ספק מוציא מידי ודאי ואף שבאותו תשובה מביא ראיה מדהקשה רבינו ברוך על פסק הגאונים שפסקו ניקב טרפש הכבד טריפה ונסרך כשר במה נפשך אי דיינין ליה כריאה אפי' נסרך נמי ומזה הוכיח בעל הה"ד מהרא"י ז"ל דאין חילוק בין סרכה דריאה לסרכ' דעלמא ויש לתרץ בזה דהכי קאמר הלא בגמ' לא נזכר כלל נקוב' הטרפש ומנא לן להטריפה ואם מצד סברא בעלמא דיהבי' לי' חומרא דריאה א"כ יהיב לי' ג"כ חומרא זו דסרכא דמש"נ ואף דבעל תה"ד הנ"י הסביר לנו קושיותו דלעולם ניקב טריפה ונסרך כשר אי אמרת לחלק בין סרכא דריאה דלעלמא מ"מ יש להקשות על בתה"ד דלעולם יש ויש חילוק ואפי' אכל איברים דשנינו בש"ס דנקיבתן פוסל אין סרכותן פוסל מש"כ בטרפשא דכבדא דלא מצינו בש"ס דפוסל בה נקב רק דמדמת לה כריאה א"כ תדמה לה לגמרי אפי' בסרכה. והנה למה דמסיק דטעם ניקב טרפש דטריפה משום סופה דכבדא להינטל כולה מעתה אין קושיא למה לא חשיב לה בגמ' די"ל כיון דלאו מינה מטרפא לא חשיב לה כבש"ס חולין דמ"ח גבי מרה שנקבה יע"ש וא"כ יש ראיה להפוך דלמה נכשיר בטרפש הזה בין ניקב ובין נסרך.
אף דכ' בעל התשובה דהכי ק"ל דדוקא בניקב נקב מפולש סופה להינטל כולה לא בנסרך מ"מ בין לפי' רש"י גבי אונה דנסרכה להדדי משום דיאן סרכא בלא נקב וקרום מחמת מכה אינו קרום ובין לפי' התוס' והרמב"ם שסופו לנקוב נטרוף סרכא זו דהרי הריעותא לפנינו מה לי סופה מה לי סוף סופה ודו"ק וא"כ לא ברירא לן חילוק מהרא"י ז"ל. ולא שכוונתי ח"ו להשיג עליו אלא לחזק ידי הגאונים מהרי"ץ ומהרמ"א ז"ל דלא חשו לדברי התה"ד.
ומעתה דברי הנשיא אלקים מהררי"ש ז"ל נאי' לו לחסיד בתוך ביתו אבל לא להורות ברבים וכ"כ מוהרר"ל בעל תוס' י"ט בספרו לחם חמודות וז"ל וסרכא היוצאת משארי איברים אע"פ שנקובתן במשהו מסיק ב"י ס"ס ל"ד וס"ס מ"ו דאין לך אלא מה שמנו חכמים דלא אשכחן סרכא אלא בריאה וכו' ועיין בתה"ד דמצדד פנים לכאן ולכאן ומכח ספק הוא דמחמיר שאין לו הכרח ברור לאסור ולכן י"ל שאלו היה רואה דברי אורחת חיים שכ' מעשה רב שהתירוהו שהיה בעל תה"ד סומך עליו ויראה שזהו דעת הש"ע ורמ"א שלא חשו לדברי ת"ה עכ"ל. וכן הביא הגאון הזה סי' ק"ל בספרו דין מרה הסרוכה דכשר בלי פקפוק עוד קבלה בידי מרבותי דבכל מקום דסוף דברי מהרא"י בתה"ד בתשובתי' הנלע"ד כתבתי אז עדיין הדין רופף בידו וכך הם הם סוף תשובה הנ"ל והנה ספר כהן וטורי זהב ובית חדש אינן בידי פה לע"ע שאני חוץ ממנוחתי אבל כמדומני שאינן חולקין כלל בדין מרה ודקין שנסרכו סי' מ"ב ומ"ו ושתיקתן כהודאה דמין לדברי מהרי"ץ ומהרמ"א שהרי דרכן להשיג ולא ליסבור פנים כלל.
והנה גם מ"ש מכ"ת שמספר או"ה שמביא רמ"א להתיר נראה לאסור גם זה אינו שבסי' נ"ב ס"י כתב להדיא דין מרה שנסרכה דמותר ואע"ג דשם סימן ב' כ' וז"ל כתב הרמב"ם מעיים שניקבו ולחה סותמתן טריפ' והיינו שנסרכה באיזה דבר או שתלוי בהן סרכא עכ"ל. באמת שזה לכאורה תמוה ואיך תוך כדי דיבור יסתרו דבריו זה לזה ועוד דא"כ ומזה יביא ראיה יהיה דין מעיים חמור מדין ריאה דק"ל סרכ' תלויה אינה אוסרת וכמו שכ' הרא"ש מילתא בטעם לדברי הכל אלא ע"כ שאני התם דידעינן בוודאי שנקבו המעיים וכן תניא סתמא בש"ס פ' אלו טריפות דף נ' ומפרש רב כהנא שירקא דמעיי' דנפק אגב דוחקא ור"ל כמו שמצינו בוושט קרום דבק כמו גרב לח או יבש וכשגוררין אותו מצינו שניקב הקרום של הוושט רק שנסתם מחמת מכה. וה"נ ראינו בבני מעיים וכשגררינו אותו מצאנו שניקב כגון זה הרי וודאי נקב ואוסרין אותה וכן פי' ריאה שנקבה ודופן סותמת' מרה שנקבה וכבד סותמתה כולי בה"ג כשבקשנו להפרידן הרי נקב לפנינו ולכך לא מצינו שום פוסק או מפרש שיבאר בעי מעיים שניקבו וליחה סותמתן שמיירי ע"י סירכה ותדע דא"כ איך יחלקו מהרי"ק ורמ"א על גמרא שלימה דפסיק ב"מ שניקבו וליח' סותמתן טריפה ומיירי לדברי או"ה שנסרכו ואיך יפסקו הם דכשר אלא ע"כ שאני הגמ' הנ"ל שר"ל שניקב בוודאי כנ"ל וגם הגאון מהרר"י בעל או"ה לא ביקש רק לבאר זה איך מצאנו זה ופי' ע"י שראינו סרכה דבוקה או תלוי' וע"י מצאנו ראינו הנקב כשמששנו בסרכה נתגלה נקב שכבוש תחתיה וזה ברור לע"ד.
ואע"ג ששם על הגליון בקש לכוון דברי האו"ה לדברי מהררא"י בתה"ד אינו מדברי הגאון מהרר"י בעל או"ה רק הם דברי מהר"ר עזריה דלא ידעינן ליה ושגה בזה. ולדעתינו הנ"ל לא יסתרו דבריו אהדדי כלל והגאון נשיא ישראל לרוב קדושתו ולגודל חסידתו תפס כל צד חומרא וכל דבריו תמוהין כמ"ש למעלה וידעתי נפשי שאיני כדאי להרהר וכ"ש להשיב על חסיד מהרר"י אבל ההוראה ברורה ת"ל והדין פשוט לכל ישראל אף כי הגאונים הרב הב"י והרב רמ"א הרהבוני לעמוד מנגד. ובאמת גם בשיקלא וטרי' של הרב בעל תה"ד הדבר מוכרע לענ"ד להיתר שאפי' לסברת רש"י דס"ל גבי ראיה אין סרכא בלא נקב דוקא גבי ריאה שדרכה בכך לרוב ליחותי' כפי' רש"י אבל לא מסתברא סברא האחרת לומר דאפי' לפי' ר"י ורמ"ם דיש סרכא בלא נקב מודה בשאר איברים דיש לומר מ"מ אפשר לסירכה להיו' ע"י בועה דכשירה במעיים או מכה שנתרפא כדמוכח בשמוע' דריאה הסמוכה בגמ' דמ"ח והכי לדידן דממעכין בכל סרכות אפי' בשלא כסדרן א"כ אף דמדמינן סרכות כל האיברים לסרכות דריא' היה לנו למעך בה אולי תנתק ומכ"ש שארית ישראל לא יעשו עולה בהוראות בשארי דקין שנסרכו דאף בעל תה"ד לא אסר רק בנסרכ' לדופן או למקום אחר וכן במרה כה"ג דהוי כמו סרוכה שלא כסדרן דלית לה בדיקותא כלל מש"כ הני דקין דמונח נייחי אפי' נסרך מקצה לקצה הוי כמו סרוכה כסדרן דהיינו רביתייהו וכשר לכל הפירושים וכה"ג מחלקינן בין נקיבת עורות דוושט זה שלא כנגד זה דטריפה הואיל דפעי' בי' גמדא לי' מש"כ כה"ג גבי ריא' יש לומר הואיל שהריאה עולה ויורדת תדיר לא מצא' מנוח ע"כ סוף הסרכה להנתק ולעשות נקב לתוכו וכן לדעת רש"י שהרי מודה בדהיינו רביתייהו דכשר באיברים דמונח נייחי הקרום מתחזק ואפי' בעל תה"ד שאינו מודה בזה מ"מ מודה בדקין שנסרכו להדדי דהווי כסרוכה דריאה כסדרן וכשר.
ואף דיש מקום לבעל דין לפקפק בסברא כי מאוד לטרדות הקפוני עם טרדת המועד קצרתי בלשוני מ"מ תמצית הדברים כל רבותי' שווים לדבר זה ואני אחריהן להתיר לאחרים ומ"מ איננו מאשים למכ"ת בזה רק מחזקני טיבותי' לירא וחרד לדבר ה' וכל כה"ג לאו כביעת' בכותתא הוא וכל הגס לבו בהוראה לא נאה ולא יאה ובזה קנצי למילין וברכות וגילין תילין מני אהו':
יאיר חיים בכרך.