פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן מחעריכה

תשובה על ג' שאלות הנ"ל מהגאון מוהרר"ג מ"ה ממיץ.

הנה ע"ד שאלותיו שאלות חכם בגופו של תורה מה אומר ומה אדבר להשיב מלא דבר לראש גבר בגוברין הלא כל יקר ראו עיניו פקיחי והשתטח בכל שטחי השיטו' השייכות לענין שאלותיו ודייק בהון כמעט שלא הניח ללון מקום צר ובי עקתא להגדר בו:

אמנם באשר שכל חשקי וחפצי למלאות רצוני רצון יריאיו אמרתי ללקוט באשר אמצא עוללות ופרט. להוסיף בכל פרט נופך משלי. וזה החלי. בעזרת ה' חילי. וזה יצא ראשונה מה דבדק לן מר בענין מעשה שהיה ראובן שהה בביתו חמץ גמור ע"י שכחה ולא מכרו לנכרי ולאחר הפסח החליף החמץ בסוס עם נכרי ונודע הדבר להמורה צדק והתרה בראובן שלא ימכור הסוס ולא יהנה בו עד שהוא יעיין בדינו כדת מה לעשות וראובן בהיות שממונו היה חביב עליו חשש להפסד מרובה והלך בשאט נפשו נפש החטאת ומכר הסוס לנכרי ולקח המעות לכיסו זה הוא תורף השאלה ומכ"ת כל יקר ראו עיניו ראיה שכלית וחושית סוגיית ש"ס בנדרים ובפ"ק דחולין ובע"ז ובשאר מקומות מושבותיה'.

אך ורק כל פניותיו הוא עונה לצד האוסרים חליפי חמץ לדידיה משום קנסא וכמעט העלים עיניו מן כת המתירים אפי' לדידה ותמהני הלא גם המתירים המה גדולי עמודי הגולה וההורא' ה"ה הרמב"ם והרמב"ן כאשר הביא דבריהם הר"ן בפ"ק דחולין גם הר"ן עצמו פסק לקולא בפ' השותפין כי האבעי' לא איפשטא והוי ספיקא דרבנן ולקולא גם מדברי חדושי הרשב"א בפ"ק דחולין נרא' שדעתו לקולא שהרי שקול וטרי טובא להעמיד דעת המקילין ודח' ראייתן של רש"י ושל תוס' ע"ש כי האריך וךכיון שאין ראי' לאיסור נקטינן לכללא ספק דבריהם לקולא כמ"ש הר"ן הנ"ל. גם מסתימתו של הב"י בש"ע בס"ס ממ"ג משמע שס"ל שאפי' לדידי' מותרין שחולופין ועפ"י הדברים האלו היה נראה לי שהמקיל בחליפין חמץ אפילו לדידי' לא הפסיד. אמנם אחרי רואי מ"ש מ"ו חמי זקני בב"ח א"ח סי' סמ"ג גבי מעשה דשפחה שקנתה ירקות בחמץ שהתיר ר"ת הירקות שפי' שהשפח' קנתה הירקות בלתי ידיעת הבעל הבית לכן התירו' ר"ת אבל אם היה בידיעת הב"ה לא היה מתירן להב"ה משמע שהכי ס"ל וכ"כ בסי' ת"ן במעשה דתנור. ע"כ זחלתי ואירא להורות להיתר.

מ"מ באשר שהתורה חסה על ממונן של ישראל ונ"ד הוא דבר של דבריהם צדדתי צדדי היתר אפילו לדברי הכת המחמירים בשארי איסורי הנאה בחליפיהן. מ"מ י"ל בנ"ד שכבר ביטל החמץ ולא שייך ב"י וב"י לא קנסוהו רבנן אע"פ שהטור בסי' תמ"ח נראה שחולק על העיטור דס"ל דאיסור חמץ שביטלו קודם זמן איסורו באכילה אבל לא בהנאה וכ' עליו אין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה. משמע שס"ל שאסור גם בהנאה. ולע"ד הקלושה נראה כטור שיש לאסרו גם בהנאה ודלא כדעת העטור דהכי איתא בירושלמי בפ' כל שעה המבקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו. ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר. אמר ר' יוסי לר' פנחס נהור את כד הוינן, אמרין אתייא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"ע אינה כן אלא ר' יוחנן חשש להערמה ודרשב"ל לא חשש להערמה מה נפק מביניהון נפלה עליו מפולת משום הערמה לית כאן הערמה ומותר ומ"ד משום זכיה לית כאן זכיה ואסור עכ"ל.

והנה המפרש סתם ולא הראה לנו מקום דפלוגתא ר' יוסי ור"מ ולענ"ד שכוונתו הוא על פלוגתא דר"מ ור"י בנדרים פ' אין בין המודר בירושלמי הלכה יו"ד וז"ל תני ר' מאיר אומר כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו ר' יוסי אומר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בדמיה (נ"ל שצ"ל אלא בזכיה עכ "ל (לעד"ן דאישתמיטתי' להגאון הזה סוגיות ש"ס דידן במס' נדרים סוף דף מ"ג הביאו הרמב"ם והטור ח"מ סי' רע"ג דחילקו בפקר דשדה בין תוך ג' ימים או אח"כ מש"כ בשאר הפקר לכ"ע נסתלק בעליה ממנו דאי לאו דאישתמט היה זוכרו) והנה דברי הירושלמי מבוארים שר' יוסי אמר לר"פ שמתחלה היו אומרים שר' יוחנן ס"ל כר' יוסי דאמר אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכי' שיזכה בו אחר אבל כל זמן שלא זכה בו אחר ברשות של בעלים ראשונים הוא ע"כ אמר אסור כי אין הביטול מועיחל לו כיון שלא זכה בו אחר.

ורשב"ל ס"ל כר' מאיר דאמר כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו ע"כ אמר מותר כי סגי לי' במה שביטלה אע"פ שלא זכה בו אחר. ונראה לע"ד שלפי זה שר"י ורשב"ל פליגי בפלוגתא דר"מ ור"י ודאי מ"ש ר' יוחנן אסור ר"ל אסור אף בהנאה דהא הביטול וההפקר לא הוציא החמץ מרשותו כיון שלא זכה בו אחר וה"ל חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור אף בהנאה דהילכתא כר"ש. זה נלע"ד פשוט וכיון שלפי הה"א היה פרושא של ר' יוחנן אסור ר"ל אסור בהנאה ממילא גם לפי האמת שטעמו של ר' יוחנן דאמר אסור הוא משום הערמה ס"ל שהוא אסור בהנאה. דאי אמרינן משום טעם הערמ' לא אסר ר"י רק באכילה אבל לא בהנאה ה"ל לומר שגם זה נפק מביניהון. אלא ודאי שגם משום טעם הערמה אוסר ר' יוחנן גם בהנאה והוא מה שרצונו.

ולא נעלם מעיני מי שרוצה לעקש ולא יקבל האמת יוכל לדחות ולומר דחדא מינייהו נקט או שרוצה למצוא מ"ב לענין אסור והיתר גמור. אבל מי שמקבל האמת ממי שאמרו יודה ויאמר אמת יעשה דרכו שאין חלוק בין אסור לפי הה"א ובין אסור לפי האמת. וכיון שזכינו לדין שחמץ שעבר עליו הפסח אע"פ שבטלו הוא אסור אפי' בהנאה משום הערמה. א"כ יש מקום לאסור גם החליפין לדידי'.

מ"מ נראה לע"ד אע"פ שאסרו חכמים החמץ שבטלו עצמו אפי' בהנאה משום הערמה מ"מ אין סברא שיקנסו אותו לאסור עליו גם החליפים בהנאה כן נלע"ד אפי' לפי כת המחמירים לאסור החליפים אם לא בטלו. ומכ"ש באשר שיש לנו כת של גדולים דס"ל שהחליפים מותרים אפי' באיסורי' הנאה דאורייתא אין להחמיר מכ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח לאחר הפסח שאינו אסור אלא מדרבנן בהנאה משום קנסא ע"כ מלאני לבי לומר בנ"ד שהסוס מותר אפי' לדידי' להלכה ולמעשה. אמנ' ראובן עבריין שעבר בשאט נפשו על דברי המורה.

ירה יירה כממרא לפי ראות עיני המורה. והנה ראיתי בתשובות מ"ב סי' צ"ו וז"ל ואפי' לפי מה שעלה על דעת מכ"ת שהמקח בטל והוי חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח אפ"ה המעות שנתן הנכרי בעד היי"ש מותרין בהנאה משום שהחמץ אינו תופס את דמיו אפי' תוך הפסח וק"ו אחר הפסח. וראיה מפרק הגוזל קמא דאמרי' אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו לאחר הפסח חייב לשלם לגזלן ופי' רש"י חייב לשלם שאם היה בעין הי' מחזירו גזלן לבעלים ועכשיו שאין בעין יחזיר דגנים לבעליו משמע דחמץ אינו תופס את דמיו דאם הי' תופס למה חייב לשלם מאחר שהו' תופס את דמיו ומה מועיל לו התשלומין. ועוד ראי' ממעשה דשפחה שקנתה ירקות כו' עכ"ל וכן חזר וכתב בסוף התשובה וז"ל והמעות שנתן הגוי בעד היי"ש מותנין ואפי' אי הוה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דחמץ אינו תופס את דמיו ע"כ הרי שהרב הגדול הזה תפס במושלם שהחליפין מותרים גם לדידי' אף ע"פ שבנדון דידיה ודאי לא ביטלו אע"פ שביטל חמץ כנהוג ודאי לא היה דעתו על היי"ש כי סבור היה שנמכר כדינו. מכ"ש שמותר בנ"ד שביטלו.

אמנם תמה אני על ראי' ראשונה שהביא מהא דאמר רבה גזל חמץ שהרי רבה לא אמר שחייב לשלם לגזלן אלא אליבא דר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי אבל אליבא דרבנן אינו משלם לו כלום ולר"ש הדמים שהוא משלם לגלזן לאי חליפי חמץ הן רק חליפי המעות שגרם לו לשלם לנגזל הוא משלו לו וק"ל. ואגב חדא תרתי ראיתי בדברי הטוב בסי' צ"ח שכתב וז"ל ועוד דאם בטלו בביטול גמור שאז אינו עובר על דאורייתא מ"מ מדרבנן חייב לבערו ולקיים בו מצות ביעור שריפה ול"מ בימי הפסח אלא אפי' אם שהתה לאחר הפסח מ"מ אפילו לאחר הפסח בעי ביעור שריפה כדאמרינן לא בדק תוך הפסח יבדוק לאחר הפסח. ועוד דאמרינן התם אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו בפסח בי"ט יכפה עליו כלי. וכתב הר"ן ולאחר יו"ט שירפו. והתם פשוט בבטלו כבר קמיירי וכדאמרי' בטור א"ח סי' תמ"ו עכ"ל. ולע"ד כל דבריו אלו הם דברי תימא חדא מה שמביא ראי' שבבטלו כבר איירי מן מה דכתב הטור בסי' תמ"ו הלא במקומו אינו חסר שהר"ן כתב להדיא שאיירי שביטלו דאלו לא ביטלו היה מותר לשורפו ביו"ט הא חדא. חדא ועוד קאמינא שנראה מדבריו שהביא מ"ש הר"ן ולמוצאי יו"ט אחרון דהיינו לאחר הפסח ולענ"ד זה אינו אלא רצונו לומר למוצאי יו"ט ראשון שורפו והכי דייק לישני' שכתב דהא בטליה בלבו מאתמול.

וכעת כל דבריו הנ"ל צריכין עיון ליישבם על מתכונתן. ודי מזה כעת ולקמן בענין מה שנתקשה לי בדברי מר אוסיף לקח אי"ה. וע"פ דברי' אלו שהחליפין מותרי' בנ"ד אין אנו צריכי' לדקדק יותר מה דינו של הסוס אכן אם היה הסוס חליפי שאר איסורי הנאה או חליפי חמץ שלא בטלו לפי הכת דס"ל שהחליפי' אסורי' לדידי' צ"ע בתו' בפ"ק דע"ז דף י"ג ד"ה אמר אביי ובפ' הנשרפין דע"ט ע"ב ד"ה בשור שלא נגמר דינו. וכאשר אין הזמן מספק אניח מזה כעת. (וצל"ע על מ"ש ה"ה בפי' הירושלמי דא"כ לר"י דמיני' יצא לרבינו לאור השאלה מה מהני מ"ש כל חמירא וכו' שני פעמים ובאמת מנא לי' דק"ל כר"י הלא ק"ל כריב"ל נגד ר"י כמ"ש תוס' בעירובין דס"ב ע"ב ובכמה דוכתי ואפשר ג"כ כרשב"ל וכל חמירא יוכיח):