פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן מהעריכה

ראובן היה חייב לשמעון אלף ר"ט בכח כ"י שבידו שנ"ח לו מחשבון שותפות שהיה ביניהם. והמה דרים בקק"פ אצל הנהר הגדול נהר ריין ושפע ימים ינקו. ובשנת תמ"ט שפשטו חיל מלך צרפת באשכח והחריבו כפרים ועיירות ושללו ובזזו יינות ותבואות הכריחו למכור אשר להם בחצי דמי שווין וגם אותן שהבריחו מגודל ההוצאות והיוקר העגלות והספינות לא עלה ביד הבעלים רק כחצי דמיהן ופחות. ויהי כאשר גדלה המהומה וראובן מילא ספינה ביינות שלו וביקש להבריחה למרחוק למקום שאין חשש השגת יד השונא שם. ונודע לשמעון ועיקל הספינה ע"י השררה עד שיפרע לו ראובן או יעמיד לו ערב מספיק וע"י כך נתעכבה הספינה וביום ג' אחר העיקול בא גדוד לרפתי' ושרפו' העיר ושללו אשר מצאו וגם ספינה הנזכרת שהיה יינו' שווים בזמן חירום ההוא ת"ק ר"ט ובשנת שלום כפל ויותר. ויהי כאשר תבע שמעון חובו בכ"י עם נאמנות ובכא"ה השיב ראובן כי גרם לו היזק שלולא שעיקל ספינתו היה מבריחו להאלאנדי ושם היה מוכר יינותיו ביד אלף ר"ט כסך חובו. ומפני שהייתי יודע מי התובע ומי הנתבע לא רציתי להשיב לשואלי דבר מטעם הכמוס. אף כי מצד מה שמיחו בעלי תשובות ראשונים ואחרוני' שאין לכתוב תשובה בדרך א"כ מפני כמה טעמי'. לא נמנעתי מאחר שזה השואל היה בלתי נוגע בדבר המשפט כלל. שנית שי"ל שלא כתבו והזהירו הגדולים רק כשנשלחו הטענות של כל א' וא' באריכות מש"כ בשלא נכתב רק גוף התביעה ומה שהנתבע משיב. הג' אם הנשאל אינו משיב בפרטות הנדון והטענות רק בכלל דבר המשפט כגון בנדון הנ"ל שכותב מה שנ"ל בדיני דגרמא וגרמי נ"ל דמותר ומ"מ השבתי להשואל שאינני רוצנ להשיב מפני טעם פלוני ונתתי אל לבי משום יגדיל תורה וכתבתי לעצמי היכא לידיינא דיינא להאי דינא ומה שנלפענ"ד.

הנה אם אמרתי לבא לכתוב כל מה שנאמר בדיני גרמא וגרמי אין אנו מספיקין והרב הגדול בש"כ ר"ס שפ"ו הביא רוב הנאמר בזה ומ"מ אנו אין לנו פה רק מה ששייך לנדון הנ"ל. והנה הש"כ שם בפתח דבריו מייתי מה שנחלקו גדולי הקדמונים אם דיני דגרמי קנס מדרבנן או חייב מדין תורה והוא הכריע שהוא רק מדרבנן ומשום קנס מדרבנן או חייב מדין תורה והוא הכריע שהוא רק מדרבנן ומשום קנס וכמ"ש התוס' בשם ריצב"א שקנסו בדבר הרגיל ושכיח ויש נפקא מינה בכמה דברים ומהם אם מת אם היורשים חייבים לשלם. זכרו הרמב"ן ואם חייב גם בשוגג וגם זה זכרו הש"כ בקוצר נמרץ דאם הטעם משום קנס בשוגג שלא נתכווין להזיק פטור והוא דעת הש"כ ומרץ ההוא דמחיצת הכרם שנפרצ' דכיון שהתרו בו ה"ל כפושע ומזיק וכמ"ש הרמב"ן על מראה דינר לשלחני כל שאינו כדנקא ואיסור ה"ל פושע (והוא ממש דומה לדיין מומחה דמשלם שטעה בשיקול הדעת אע"פ שלא נתן ונשא ביד להטור והרא"ש וכבהגה' רמ"א סי' כ"ה ס"ג) והנה בעלי דעה זו לא באו לכלל חילוק בין גרמי לגרמא רק הדבר תלוי בקנס חכמים מפני תיקון עולם. ולפי זה דווקא בשעשה מעשה או דיבור שע"פ דיבורו נעשה מעשה ופשע קצת בדיבורו. ולפי דעה זו ודאי אין לראובן על שמעון אפי' תרעומות כי מה שעשה לא במזיד ולא במעל עשה רק להציל חובו. גם אין בו משום תיקון עולם דודאי הרשע הוא דבר בלתי שכיח וחוץ לסדר ומנהג ולא שייך בו גדר כדבר הרגיל השכיח.

ואע"פ שבאותו הזמן שכיחא היזקא בזו מ"מ אין זו טעם תקנת חכמים לומר דע"כ חייבוהו מפני דהואיל דשכיח דמי למזיד וה"ל לאסוקי אדעתיה דסברא זו אינו מוציאו מתורת גרמא דפטור רק ר"ל כענין מפני תיקון עולם וזה ברור כשמש וא"כ במקרה לא טהור הנזכר אין בו מפני תיקון עולם ולא מקרי דבר הרגיל כלל אפילו לדעת הסמ"ע שכ' לפי זה גם שליש שהחזיק שטר וגו' כ"ש שכבר השיגו בש"כ ס"ק כ"ד וכתב דדוקא באותן שזכרו בש"ס קנסו ואין להוסיף עליהם ובנדון דידן ודאי גם הסמ"ע מודה. דלא ה"ל ליה רק ספק גורם ולא ברי היזקא דלכ"ע פטור כמ"ש ר"י בשם מהר"ם זכרו סמ"ע ס"ס שפ"ו.

ועוד כיון דעל הרוב לא שללו התבואות בלי כסף רק פרעו לערך חצי דמי שווי הן חסר הן יתר וא"כ אפילו ודאי ביאה ה"ל ספק היזק שגם המבריחים יצא שכרן בהפסדן בהוצאות לכן אם זה נלקח חנם מ"מ ה"ל הגורם רק ספק ונהי דאין ספק מוציאו אם היה עושה מעשה מזיד מידי עונש בד"ש כדמוכח בגמ' ר"פ הכונס מ"מ מוציאו מידי עונש מדין אדם ומשם ראיה כ"ש דלא עביד מעשה בדבר הניזק ועשה להציל את שלו וספק ביאה דפטור. האמנם לכאורה יש לומר סברא לחייבו לא מצד מ"ש דגרמא דשכיח ורגיל קנסו רק דמאחר שהוא שעת חירום ה"ל מה שעיקל כמזיק בידים וראי' מגמ' פרק הכונס דנ"ו ע"א דאמר הש"ס על הכופף קומתו של חיבור וכו' אלימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי מיחייב וכו' ואם כן כה"ג בשעם חירום ה"ל כרוח מצויה. ומ"מ לא דמי כלל חדא דרוח מצויה הוא מטבע ומנהג עולם תמיד לא ישבות הן רב הן מעט וראה איך הרגיש רש"י במ"ש בידי אדם נמי מחייב וז"ל ברוח מצוי' הרי בידים הבעיר ועל ברוח שאינו מצויה כתב דמידי דלא סלקא אדעתי' הוא והרי ידוע שלפרקים מתעוררים רוחות שאינם מצויו' מ"מ אין זה מחייבו לכופף לשלם ה"ה לנדון דלא פסיקא שימהר ויחיש הגדוד לבוא. ומזה היה נראה דמ"מ מחייב בד"ש דה"ל לאסוקי דעתי' והכי משמע בתוס' שם בד"ה כיסוי כסיתי' מיהא י"ל היינו בשאין לו שום שייכות בדבר השייך לחבירו מש"כ זה שכיוון להצלת חובו אינו מחויב להמנע מחשש היזק חבירו הבלתי רגיל.

שנית שהקשו שם התו' מכפתו לפני הארי דפטור ותרצו דגם התם אם כפתו והביאו במקום שסוף הארי לבא וכו' חייב כמו הכופף קומתו של חבירו ומשמע שאפי' ודאי סוף הארי לבא כמו שסוף חמה לבא פטור ובודאי שלרש"י ל"ק כי נשמר מזה כמ"ש הרי בידים הבעיר דס"ל לרש"י שבשעת כפיפתו נתלה בו האש ודו"ק בין כך ובין כך בנדון הנ"ל לא עשה זה המעקל שום מעשה ביין.

שלישי' שמה שעשה כדין עשה כיון דבזמנים כאלו אין זמן ליטול רשות מב"ד גם אין מי שיעמוד בדין וה"ל במקום פסידא ואדם בהול על ממונו ועביד דינא לנפשי' והרי ראובן היה לו לחוש יותר על יינו ולהעמיד לשמעון ערבות או לפייסו באופן אחר. כ"ש לשאר פוסקי' המחלקים בין גרמי בסברות שכתבו הפוסקים הרא"ש והטור והמרדכי דאין בנדון דידן מכל תנאי החיוב של גרמי שלא עשה מעשה וגם דיבורו לא עשה מעשה הנזק רק העיקול וה"ל דיבורו גרמא דגרמא שזכר בה"ת זכרו הש"כ ס"ק ג' וזה שלהציל ממונו עשה ודאי אפילו בדיני שמים פטור. ובדיני אדם נ"ל דאפי' הרמב"ם דמחייב גם בגרמא ולא ס"ל חילוק דגרמי וגרמא כמ"ש הסמ"ע אף כי לא מצאנו לו חבר לכך לא שייך קים לי מ"מ גם הרמב"ם ע"כ לא ס"ל חיוב גרמא עיר פרוצה אין חומה רק בדעביד מעש' בממון חבירו ומוחל שט"ח ה"ל כשורפו והוא לשון הרמב"ם פ"ז מחובל ומזיק ממון דין יוד הובא בש"ע סי' ס"ו סל"ב והיינו טעמו דהוצרך לומר כך דלהוי דמי לאידך שם דכולהו עביד מעשה בדבר השייך לחבירו מ"מ לא נכלל לחיוב גורם אלו דבר"פ הכונס ד' דברים וכו' גם אותן דמייתו בש"ס שם וזכרם הרמב"ם בפ"ד ובתרא דנזקי ממון וספיו דעדות ופ"ב דחובל ומזיק ולא גרע נדון דידן מפורץ גדר לפני בהמות חבירו שהוא חד מהם דג"כ פטור מד"א וכתבו הרמב"ם שם בפ"ד מנזקי ממון לפי מ"ש דעשה זה להציל אל שלו גם מד"ש פטור ולא נצרכנו למחלוקת הפוסקים בענין עביד אינש דינא לנפשי' זכרה רמ"א סי' ד' כי לא עביד מידי רק עיקלם להציל שלו.

ואם יתעקש אדם נגד מ"ש לומר מאחר שזה האיש הניזק ראובן חייב לשמעון מצי למימר בכל דבר שנחלקו הפוסקים קים לי אע"פ שודאי לאו בכל גוונא [עי' תשובה קכ"ח] מצי אדם למימר קים לי במקום שרוב הפוסקים והאחרונים כתבו נגדו כמ"ש ש"כ בכמה דוכתי מ"מ לו הונח דמצי למימר קים לי להשוות נדון הנ"ל לכופף קומתו של חבירו ברוח אינו מצויה מיהו דחייב בדינא שמים ולכן עלה על דעתו לגבות היזקו הואיל שכבר מוחזק גם בזה צלל ראובן במים אדירים והעלה חרס כי יאמר לו שמעון טול לך מה שהבאת דלהוי דמי לכופף הנ"ל ולחביריו החייבים בדיני שמים כבר כי רש"ל ביש"ש בפרק הכונס דלא מהני תפיסה בכל החייבים בדיני שמים [ע' תשובה קס"ו עע"ש סוף התשובה בפחות מבן כף]. הביאו הש"כ ר"ס כ"ח ושכ"כ הריב"ש סי' שצ"ב.

ואף כי בחידושי שדיתי נרגא בדברי רש"ל במה שהוכיח זה ממ"ש תוס' וא"ת גלוי וידוע למקום למה נתכווין וכו' בד"ה כיסוי כסיתי' שם ר"פ הכונס דנ"ו ע"א דאי ס"ד דהמני תפיסה הלא נ"מ אי תפס דלא הבנתי מה זו הוכחה ומה ענין נ"מ לכאן דודאי יש נ"מ שנזהר מאד מלעשותם כי לא ינקה ה' וגם הש"ס לא אמר רק דהנהי איצטריכו לי' ור"מ דנקטינהו לרבותא דה"א דגם בד"ש פטירי וכמ"ש בש"ס בפי'.

ולכן שפיר הקשו התוס' במ"ש גבי טומן קמת חבירו דאיצטרכי ליה דה"א דפטור גם מד"ש משום דמצי למימר כיסוי כסיתי' נמלך דבמנ"פ אם אמת הוא פשיטא דפטור מד"ש לפי סברת התוס' עתה ואם לאו ודאי דובר שקרים לא יכון כלפי שמיא. ותרצו התוס' דקמ"ל דלו יהי דכיון לטובה חייב בד"ש דה"ל לאזדהורי. ולאולם מסברא זו בעצמו לעולם י"ל אם תפס התובע מהני תפיסתו. וע"ק את"ל דבזה אפילו תפס מפקינן מיני' מנא לרש"ל ללמוד מזה לכל תופס במקום שחייב בד"ש. דלמא שאני הכא דאי לו טענה ברורה לתובע וזה אומר שלטובה כיון לכן פטור בהחלט מש"כ שאר פטורי מד"א וחייבי בד"ש דאין לו התנצלות למזיק רק גורם י"ל אי תפס תפס. מ"מ אע"פ שיש לפקפק בהוכחת רש"ל מ"מ מי יחלוק עליו בגוף הדין אף כי כ"כ גם הריב"ש דאפי' תפס מפקינן מיני'. כ"ש שאין התופס יכול לומר קיים לי מצד שום סברא נגד הנהו גדולים. והנלפענ"ד כתבתי הטרוד:

יאיר חיים בכרך.

והנה אחר משלש חדשים כתבתי להשואל שיודיעני מה הוי עלה דמשפט של ראובן ושמעון והשיבני שנגמר משפטם בדרך פשרה אחר שזבל"א וזבל"א ודיין שבירר לו ראובן נתחזק ממאד לזכות ראובן ולפטרו בטענותו ששמעון גרם לו היזק מכח מיגו שלא היה נאמנות בכ"י של שמעון והוי מצי למטעון פרעתי אחר שכבר עבר ז"פ ומשמעות דבריו דלולי זה לא היה שום זכות לראובן ולא היה תפיסתו ומוחזקתו כלום אחר דגרמא דלא שכיחא פטור והשבתי לו אם כן הדבר שלא היה ויכוח בין הדיינים הנכחיים רק זה הוא טעות גדול ביד הדיין בורר ראובן גם ביד ששמעון שנתרצה מכח זה לעשות פשר. שהרי ידוע גם לדייני דפרסאה ענין מיגו שהוא רק להאמין הטוען בטענותו עתה ולזכות בה כמו שזכה אלו טען טענה אחרת בתנאי שבטענתו אם נאמינהו או אם היו לו עדים עליו היה זוכה מש"כ אם אין לו זכות בטענתו אפילו נאמינהו אין מקום לזכותו במיגו [על"ק תשובה ר"ב ותשובה ק"כ] לכן אחר שאין ראובן זוכה במה שבידו שחייב לשמעון לא מצד הכחשת חבירו רק מצד הדין דגרמא פטור מה יועיל מיגו:

וכיוצא בזה בדידי הוי עובדא בימי חורפי שטבע איש עני המשיא בתו לבן דודו העשיר שיתן לו סיוע לבתו חמישים ר"ט שנדר לו כמה פעמים וחרה לעשיר שתבעו בב"ד והשיב לא קבלתי קנין על זה אמת שאמרתי וחזרתי בי וספקתי שמחויב ליתן לו מה שאמר לו (עי"ד סי' רנ"ח סי"ב ובח"מ סי' קכ"ה ס"ה [גם בא"ה ס"ס נ"א בהג"ה] ובסי' ר"ד ס"ח ור"ס רמ"א ורמ"ט) ועל פסקי זה הבאיש אותי בעל דין קשה נגד שלומים וכן רבים בתורה שהדרתי פני דל בבזה כי לא היה להתובע עליו לא עדים ולא כ' ולא שום ראיה והי' יכול לטעון להד"ם או כבר נתתי. ובאזני קצתם נכנסו דבריו ומ"מ משפטי ת"ל אמת וצדק הן מצד שסך המעות לסיוע נדן מקרוב אינו סך מרובה רק מתנה מועטת הן דמתנה לעני אפי' מרובה א"י לחזור בו. ואחר שאין לו זכות בטענתו אין ענין לזכותו במיגו.

ואף שכתבתי לשואלי ובבל תגל מפני המחלוקת. עבר על דבריי ורצה שמעון לחזור בפשר אף שנעשה בקנין ולא עלה בידו. האמנה ע"פ הדין אם ידוע לדיינים שלא היה שום זכות אחר לראובן רק מגו היה הפשרה בטלה כמ"ש בעל העיטור בשם הרי"ף הביאו בש"ע ס"ס כ"ה. ונ"ל אם היה נגמר בדין ע"פ הטעות שהיה ראובן זוכה בדין מכח מגו היה הטעות בדין טעות בדבר משנה אחר שהטעות גלוי בלי פקפוק לכל ואין מקום לומר לישב סברא דדהו ולא הוי שיקול הדעת רק בדלא טעו טעות מפורסם וכמ"ש בגמ' ה"ד שיקול הדעת כגון תרי תנאי וכו' שהוא בלא ידע דבר שבאמת נתפשט מש"כ כשטעה בשכלו בדבר פשוט בלי פקפוק וכן כל שפסק ע"פ שדומה מילתא למילתא דלא דמי ליה כלל והכל מודים בזה ה"ל כטועה בדבר משנה לכל דיניו. כנלפענ"ד: