חות יאיר/טז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן טז עריכה
שאלה יש לי לשאול להלכה ולמעשה חותם שנתפתח עליו חותם וואפען של ערל ובתוך הוואפען נחקק השם הוי"ה והטבעת היא טבעת של זהב וחותמו היא אבן וקנה יהודי אחר מהערל חותם הנ"ל יש לספק אי מותר לחתום בו כשאר חותמו' ומותר להניח בידו כשאר טבעת ולא אסור דלא הוה ככותב ה' או אי טעון גניזה כדאיתא במס' שבת דף ס"א ע"ב היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנז אלמא בעי גניזה או אם אפשר לחלק בין כתיבה לפתיח' החותם כמו שמצינו כמה חלוקים.
וגב גררא תיוהא קא חזינא הכא כמעט דברי רש"י ז"ל סותרין אהדדי דאיתא בדף הנ"ל בענין הלז הברכות והקמעין אע"פ שיש בהן אותיות ועניני' הרבה שבתורה וכו' ופי' רש"ל בד"ה הברכות שתקנו חכמים כגון תשעה של ר"ה שיש בהן מלכיות זכרונו' ושופרות ע"כ. ובפרק כל כתבי דף קט"ו ע"ב פירש"י ז"ל בד"ה הברכות מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות ע"כ. ולפום ריהטא כמעט סותרין ויהי כאשר עמדתי על העי"ן ועל הבא"ר הטיב נלע"ד שיגעתי ומצאתי ת"ל ב"ה מ"מ נזכרתי הלכה יש לך רב וכו' אמרתי אפתח כחוט של מחט והוא יפתח כפתחו של אולם. נופך ספיר ויהלום. אורו כאור הנעלם. כי כל רז ממנו לא נעלם. וירני כיד ה' הטובה אליו בשקול וטרי' אית איפוא מקים דין הלז להוציא לרווחא. בקשתי שטוחה לראות אם כוונתי לדעת הגדול. כוחו יגדל ידעתי גם ידעתי יותר ממה שהעגל רוצה לינק וכו' ע"כ בטוח אני במעלתו שאל יעבור בבל תאחר ויקדים לעש' לנשמע ממש ויודיעני עי"מ:
תשובה ע"ד שאלת חכם דשאילנא קדמייכו בענין טבעת שיש עליה חותם חקיק בו שם כן ד"א שכתב השואל וז"ל יש לספק אם מותר לחתום בו כשאר חותמות ומותר להניח בידו כשאר טבעת או בעי גניזה כדאי' במס' שבת דף ס"א ע"ב היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה יגוד ויגנז אלמא בעי גנתה או אם אפשר לחלק בין כתיבה לפתיחת החותם כמו שמצינו כמה חלוקים עכ"ל החכם השואל. וכבר אמר החכם שאלת החכם חצי תשובה ודודאי מבריי' הנזכרת יצא לאור נוגה משפט השאלה ובאשר שראיתי שעץ הדעת זאת אשר בתוך עדן גנים מסתעף לכמ' סעיפים וסנסנים דודאים ושונים, אשקנה אחת לאחת אטה עליה כנהר מים התלמוד לשאת פרי מעדנים.
והנה מ"ש החכם ולא אסור דלא הוי כנותב את השם דמשמע מזה דס"ל פשיט דאסור לכתוב את השם שלא במקומו. כגון בזולת ס"ת תפילין ומזוזה וברכות וכה"ג והכי משמע בהג"ה רמ"א בי"ד ס"ס רע"ו איברא שם לא אמרי רק בנייר ואגרת רשות וכמ"ש דיוכל לבא לידי בזיון מש"כ בטבעת ובכה"ג ועוד דבשו"ת הרא"ש משמע דמנהג פשוט להקל בכלל ג' דין ט"ו ואף אם יש מקום לבטל דין לחלוק ולומר דכתיבה הוי כדבור (עי' בס' נחלת שבעה קמא ובתרא) [על"ק תשובה קצ"ד] בדוכתי אחריתא כמ"ש האבודרהם הכותב ד"ת צריך לברך ואף שלא נתן טעם לדבריו מכל מקום היה נראה קצת ראיה מדאיצטרך מיעוט גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם והכי מוכח בפרק מי שאחזו דע"א אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' ולא נדחו שם דבריו רק גבי גיטין ש"מ דכתיבה מקרי שפיר דיבור. ואין ראיה לסתור זה ממ"ש בת"ה סי' שכ"ו הביאו רמ"א בהג"ה בי"ד סי' רל"ב סי"ב בכותב בשטר שנשבע ובאמת לא נשבע שאין עליו איסור שבוע' דשאני התם דמטעם הודאות פיו אתינן עלי' והרי נפשו יודעת דשקר הוא ומעולם לא נשבע מש"כ בשכותב הריני נשבע או הריני נודר כך וכך היה נראה לכאורה דצריך לקיים אבל אחר העיון נ"ל דלעולם כתיבה לאו כדבור יחשב בשום מקום וכ"ש גבי נדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דדווקא בעי עקימת פיו. וראיה קצת תמה דק"ל הנודר או נשבע שלא לדבר עם חבירו מצי לכתוב לו כתב בבי"ד סימן רכ"א ס"י (מיהו י"ל שרני נדרים דהולכים בהם אחר לשון בני אדם) רק בד"ת דלא כתוב דביר רק לימוד כמ"ש הרמב"ם לכן לא בעי דבור וכן גבי עדות לא נזכר דבור ולכך איצטרך מיעוט וכ"ש כתיבת השם דאינו בכלל זה שמי לעלם שהרי בכתוב בסת"ם ואפילו כתבו בחנם נהי דמגונה הוי ואסור משום דיוכל לבא לידי בזיון כמ"ש מהרי"ל הביאו רמ"א ס"ס רע"ו וטעון גניזה מכל מקום אין בו איסור גמור מצד עצם הכתיבה וזה לענ"ד ברור. ולענין שאלה דשאילנא אף דד"ת ענים במקומן דמגמרא בשבת הנ"ל לא היה נראה לאסור לא משום זה שמי לעלם ולא משום לא תשא וגו' והיה אפשר לומר דמדנקט ידות הכלים וכרעי המטה י"ל דדוקא בכה"ג אסור להשתמש בהם אב"א משום גנאי דודאי כרעי המטה הם בכלל מבוזים ואפילו כלים גופייהו ה"ל מבוזים כמבואר בגמרא דע"ז דמ"ג והוא בש"ע י"ד סימן קמ"א כ"ש ידות דדהו מש"כ טבעת כמבואר שם א"נ מפני שע"י תשמישין השם הקודש נמחק והולך זכר לדבר מ"ש בגמרא דב"מ פ"ב דכ"ט ע"ב משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן והוא בח"מ סי' רס"ז רק דלפ"ז היה אפשר להתיר לחתום בו ולאסור להניחו בידו דבודאי נשחק מעט מעט ע"י זה ומשום לתא דלא תעשון כן אבל משום כתיבת השם במה חותם בו כבר כתבנו דלא ידעתי איסור בדבר ומ"מ ממקום אחר מצינו למידין מברייתא הנ"ל גופה דאסור הטבעת הנ"ל בהנאה באופן שנבאר בג"ה. והוא דאיתא ברייתא הובאה בפ"ק דערכין ד"ז ע"א (והביאה הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים) גוי שהתנדב קורה ושם כתוב עלי' בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי' יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה פירש רש"י וז"ל טעונה גניזה ואסור בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש וכו' ומסיק בש"ס דה"ה אע"ג דאין שם כתוב עלי' טעון גניזה והא קמל"ן דאע"ג דשם כתוב עלי' יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לאו קדוש דתנן היה כתוב על ידות הכלים וכו' ה"ז יגוד ויגנוז וכתבו התוספות יגוד ולא יהנה מאותו חתיכה ודבמקומו מיהא קודש השם ויש להזהר וכו' וגם בדברי רש"י מבואר כך. וש"מ דמשום איסור הנאה נגעו בה דאסור להשתמש בו בעוד השם חקוק עליו כי קודש הוא וכקודש יחשב דאסור בהנאה ואם כן ודאי דאפילו להניח הטבעל בידו אסור דכיון שע"י זה מתנאה אסור.
והיה צ"ע באשה אחר דטבעת שיש בו חותם אינו תכשיט לה אי שרי בטבעת של הקדש ובטבעת הנ"ל והיה נראה דמ"מ לכתחילה אסור כמו קול מראה וריח דאנן בו משו' מעילה ומ"מ לכתחלה אסור כמבואר בש"ס פסחים פ"ב דכ"ו ועיין בתוס' שם ופ"ה דסוכה דנ"ג ותדע שהרי לא בכדי נושאת אותה באצבעה רק להתנאות בו וה"ל הנאה. כדתנן רפ"ה דמעילה וכ"ש לחתוך בו דאסור ואם כן ע"כ הא דנקט ידות הכלים וכרעי המט' הוא משום דשייך בהו יגוד ומשתמש מינה דנשאר הכלי מותר בתשמישו כמקדש ולכך כתב הרמב"ם בפ"ו מיסודי תורה כלי שהיה שם כתוב עלי' קיצץ וכו'. ואין ראיה מלשון הרמב"ם שם (והעתיקו בש"ע ס"ס רע"ו) וז"ל קוצץ את מקום הפס וגנזו אפי' היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי ה"ז לוקה חותך את מקומו וגונזו וכן אם היה השם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחץ וכו' דלכאורה משמע דכלהו בחדא מחתא מחתינהו וגם טעמא דרישא דקיצץ מקום השם הוי מחשש מחיקת השם דעלה לוקה בהתיך וכו'. דאין זה רק כיילנהו הרמב"ם לאשמועינן דליכא תקנתא לכלי באופן אחר וק"ל. ונשאר לנו לבאר אי גרע קדושת השם באשר הוא חקוק ולא כתוב וכאשר גם החכם השואל הרגיש בזה וכתב כמו שמצינו כמה חילוקים ולא פירש ואנכי הרואה שו"ת משאת בנימין סי' צ"ט שהשיב בענין אי הוי דפוס שלנו קודש [על"ק תשובה ק"ו גם תשו' קפ"ד] ושרשיו שתולים על פלגי ים התלמוד דברור דבחקיקה עכ"פ יש ג"כ קדושה כמו בכתיבה יע"ש והכי מבואר לענ"ד בדברי הרמב"ם הנ"ל שהתקתי אפילו היה השם חקוק וכו' ובסוף תשובה הנ"ל כתב שכ"כ ר' ירוחם בשם שו"ת לרמב"ם נלע"ד דאישתמיט מיני' דברי הרמב"ם בספרו מדלא מייתי ראייה מהם. ועמ"ש בט"ז בי"ד ס"ס רע"א שמאד צ"ע במה שהביא ראיה מגמ' דסוטה ואין כאן מקום להאריך בזה נקוט מינ' דחותם הנ"ל אסור בהנאה כי קודש הוא. ומינה דאסור גם כן לחתום בו ויש בזה החותם בו איסור מוסיף דלפני עור שזה שנשתלח לו האגרת מקלקל ושובר החותם וה"ל פסוק רישי' ואסור אפילו אינו מכווין. גם לפעמים שאין החתימה עולה יפה בפעם הראשון אף על פי שכבר נגמרו בנחתם ד' אותיות הקדושים וחוזר ומטיף וחותם ועובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם. ואת"ל דישראל המקבל הכתב ידוע ומיזהר זהיר שלא לשבר החותם מ"מ לא זהיר לגונזו ובודאי דצריך גניזה ק"ו מכתב ממש שהרי בנקל בא לידי בזיון והשחתה ולפתחו ע"י גוי גם כן אין תקנה ומטעם שכתבתי ודבעינן למימר בסמוך דאמירה לגוי בכל דבר אסור וכבר כתבתי בספרי הנכבד בא"ח סי' ש"מ בכה"ג בפתיחת ספר שכתוב על ראשי הדפין אותיות שזכר רמ"י ושבירות עוגה שזכר רוקח ומהרי"ל בחג השבועו' ובכה"ג צ"ע בשם אפילו בחול וכל טבעת של פרקים עם חותם.
ואע"פ שאין בדעת המחתם זה החותם לקדש השם לא בפה ולא בלב מ"מ מאיליו נתקדש וראיה נ"ל דאפילו אם גוי חקק חותם זה או כתב השם קלט מקומו קדושה לאסרו בהנא' שהרי רש"י פירש בסוגיא הנ"ל דעירוכין על הא דסברוה מעיקרא שם טעמא דשם כתוב עלי' דבעי גניזה וכו' וז"ל רש"י דטעמא דשם כתוב עלי' דמוכחא מלתא דבלבו לשמים שהרי כתב עליה שמו של הקב"ה עכ"ל ויפה פירש שהרי בעי כל הקורה גניזה יע"ש ודו"ק (ונלע"ד דכל סוגיא דעירוכין נעלמה מהרב בעל שו"ת משאת בנימין כשכתב תשובה ק' בענין גליוני ספר יע"ש. ואין כאן מקומו).ואם כן ש"מ דידעינן או מחזקינן דזה הגוי שנדר הקורה הוא שכתב עלי' שם ה' ואפ"ה עכ"פ יגוד השם ומקמי הכי אסור בהנאה. ונהי דגבי אזכרות דבס"ת בעי קדושה בפה כמ"ש בטור וש"ע בי"ד סי' רע"ו מ"מ להחמיר להתקדש לאסור מקומו בהנאה ולאסור למחקו מעצמו קדיש מתמונת אותיות הקדושים זכר לדבר בכור בהמה סמצוה לקדשו ואם לא קדשו מאיליו קדוש כ"ש בנדון דידן. וכ"כ הרמב"ם להדיא גוי שכתב אם השם גונזין אותו.
וראיתי בהגהות מיימוני רפ"ו הנ"ל בשם הרא"ם דאם כ' אותיות של שם ולא נתכוון לקדש אין בהם קדושה כדתניא הרי שהי' צריך וכו' והביאם הרב בט"ז. והוסיף בו דברים דאם כתב שם שלא במקומו בכוונה לשם קדושה הוא קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים וכו' וא"כ משמע דה"ה גבי ידות הכלים מיירי כשנכתב לשמה והוא קדוש וזה נגד גמ' דעירוכין דאמר בהדיא שם שלא במקומו לאו קדוש דתנן היה כתוב על ידות הכלים וכו'. וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' דבמקומו מיהא קידש למקו' כתיבה וכבר בארנו דמיירי שם בקורה שגוי כתב עליו השם. ותמה אני דבה"מ ה"ל לאקשויי על הרא"ם מדברי הרמב"ם דגוי שכתב וכו'. ואפשר לדחוק ולומר דגם מ"ש הרא"ם היינו דוקא לענין הכשר ס"ת ויושר נראה לומר אחר דק"ל עוד למה מייתי הרא"ם ראיה מברייתא הרי שהיה צריך וכו' דפליגי ר"י וחכמים בהעברו' קולמס דה"ל לאתויי גמרא ברורה שם פרק הניזקין דצ"ד ע"ב דס"ת שאין אזכרות שלה כתובים לשמן אינו שוה לכלום אלא עכ ס"ל להרא"ם דשם י"ל דנהי דאין הס"ת שוה כלום מ"מ יש באכזרות קדושתם אחר דמ"מ נכתבו סתם וסתמן לקדושתן קאי ומזה י"ל דאפי' כתב גוי האזכרה בסתם תפש קדושה (ולפי זה ס"ל להרא"ם דאין בשם שום קדושה אם לא נכתב לשמו ומותר למוחקו ואם כן ה"ה ה"נ בההוא דפרק הניזקין היה אפשר למחוק כל השמות ולחזור ולכותבן וכן כל השוכח לקדש אם השם וזה נגד הסברא ונגד משמעות הגמ' רק מ"מ יש בו קדוש' השם להחמיר) וטפי י"ל דמסתמא כתבו הגוי לשם אמונ' ישראל בשם זה וראיה מהא דכתב הב"ח דבדעבד מהני עיבוד הגוי לקלף דס"ת אם א"ל ישראל שיעבדן לשמו אפילו לא סייע כלל כמ"ש בי"ד סי' רע"א הביאו בש"כ שם זכר לדבר מ"ש אם אמר בדעת ישראל וכו' מש"כ בשעקר הכוונה לשם חול כמו הרי שהיה צריך וכו' ונתכווין לכתוב יהודה וכו' דאפי' ע"י הערת קולמס אין השם מן המובחר ובלא העברת קולמס לא קדיש כללכיון דבכוונה עקר ליה וראיה מש"ס ריש זבחים ובכה"ג מיירי מ"ש ולא נתכווין לקדש רק כיון למלה אחרת וכדמייתי ראייה ואפשר להגיה ולא נתכווין לקודש. וצל"ע לדברי התוספות משמע דאפילו נגרר השם מן המקום לא הל קדושת המקו' שנשאר קודש כדמעיקרא ואסור בהנאה ובתשמיש חול וא"כ ה"ה בטבעת הנ"ל אף אם נוטל השם מראש חותמו ע"י פצירה פים בשוגג או ע"י רוב תשמישו ישאר תחתית החוסם בסיס שלה שם באסורו וזה ודאי מלתא דלא מיסתברא. וראיה לדבר גמ' דפרק כ"כ דקט"ז כי קדוש אגב כתב הוא דקדוש אזלא כתב אזלא קדושתא שמות הוי"ה מיירי שהרי על ס"ת שנמחק קאי ואע"פ דההיא לענין דטעון גניזה מיירי. מ"מ לענין זה ודאי אין חילוק ועוד דגניזה דגבי ס"ת כאיסור הנאה דשם הנכתב שלא במקומו דמי ובכוותי' מצינו לענין ע"ז להבדיל בין הקודש לחול אבן שהעמיד עליה וכו' כמבואר בגמ' ופוסקים ומבואר בטור וש"ע בי"ד סימן קמ"ה. ואין לדקדק היפוך זה ממ"ש יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומ' לא קדיש מכלל דאלו קדיש היה השימוש אסור אף במותר אפילו אחר הגדידה וה"ה תחתית מקום השם אפילו אחר שניטל השם די"ל דודאי לא קדיש רק כל זמן שהכתב קיים. מש"כ כשנמחק או ניטל אפי' אות אחד או מקצת' שע"י כך בטל תמונתו ומ"מ אלו השם קדיש כל הקורה והכלי לא היה רשאי לגודו לכתחל' להשחית ולכלות מן הקורה אפי' קצתו מש"כ אחר דלא קדיש רק מקומו לא נאסר רק כל מקומו ומ"מ כל שניטל השם חוזר השאר להיתרו ובאשר זה ברור נשארים דברי התוספו' נכונים וצ"ע. ולבאר מה יהיה משפט החותם ומעשיהו כבר מבואר שאסור לישראל להתיכו וכאשר ק"ל בכל דבר אמירה לגוי אסור דבר שאסור לישראל לעשותו כדמוכח פ' הפועלים דף צ' והוא בא"ה סי' ה' מעתה אסור גם כן להתיכו ע"י גוי וגם אם אפשר לצורף אומן לקלוף זה הטבעת מקום השם עם השם צל"ע להתיר להתחלה אפי' ירצה לגנוז המקום דיגוד תנן יקלוף לא תנן והכי נראין משמעות דברי התוס' דכתבו דלא יהנה מאותו חתיכה שכנגד השם דבמקומו וכו' ר"ל של מקומו קדיש דאל"כ מאי קמ"ל התוספ' שכתבו משמע וכו' דמשמע דחידוש קמל"ן. וצ"ל דיש בנטיל וקליפת המקום גם משום אכחושי קדושה אחר שנתקלש ע"י מקומו ואם כן אין תקנה לזה הטבעת רק על ידי נטילת כל ראשו שבו חקוקים אותיות הקדושים וגניזתן.
ויש עוד לדון ולומר דכל הטבעת אפילו הסובב האצבע מצדדיו ותחתיתו נאסר דכל הטבעת נקרא מקומו ובסיסו דחותם ובטול לגביה ולא דמי לשם שעל ידות וכרעי השמטה וקורה וק"ל. ומזה נראה ברור דגם למכרו לגוי אסור דנהי דאין הטבעת נמכר ביוקר מחמת חקיקת השם שבו מ"מ אחר שמקום השם קודש ואסור בהנאה גם דמיו אסורים לכתחלה. ונראה עוד דאפי' ליתנו במתנה לגוי אסור חדא דבכל דבר שאסור בהנאה אסור ליתנו במתנה וכדק"ל בדין חמץ וכדק"ל מתנה דינה כמכר ועוד שהרי מתנת חנם אסור ליתן לגוי מלא תחנם ועוד אסור מדבריה' פן יגיע לידי בזיון כמ"ש מהרי"ל שע"כ אין לכתוב השם חנם והרי כבר בארנו דשם זה קדוש הוא ולעד"ן דאסור להכניסו לבה"כ או למקום טינופות. מ"מ נקוט מיהא דהחותם הנזכר קדוש יאמר לו ולפי זה במטבעות שנטבעין במדינות שווידין בשם של ד' אותיות היה צ"ע.
ומ"מ נ"ל דמותרים הם כי נטבעו להוציאם וה"ל ככתיב' השם בפירוש לשם חול. ולכאורה צ"ע אחר שמונהח קיים דשם אפי' שלא במקומו ואפילו כתבו גוי צריך גניזה ואם כן כ"ש כתבו ישראל ולפי זה כל כתבי ברכות וקמיעין שבהם שמות הקדושים גם כן אם כלו ונקרעו באופן שא"א להשתמש בהם בקודש ודאי שצריכין גם כן גניזה ואם כן איך יתכן שלא יצילם מפני הדליק' אבל באמת ל"ק מידי דאחר שלא ניתנו לכתוב נהי דטעונים גניזה אי כלו מכל מקום אם נפלה דליקה בשבת לא ניתן לדחות אפילו איסור טלטול והוצאה דרבנן בשבילם. ול"ק מהא דפשוט בש"ס פ' כ"כ דקט"ו דאם נשארו אזכרות בס"ת אפילו אין בהם כד ללקט פ"ה אותיות מצילין. דשאני התם דקדושת הס"ת הוא דמהני ליה כדבעי למימר שם דאפילו הגליונים מצילין ופרטי דינים הללו מבוארים בטור וב"י וש"ע בא"ח סי' של"ד.
וטרם אכלה לדבר אודיע למר כי זה כעשר שנים נשאלתי בשם חקוק על טבעל של פרקים והם חיבורים עיגולים קטנים אם מותר לפרקו. והשבתי דלכאורה נראה לאסרו דה"ל מוחק את השם וראיה מהגה' ש"ע א"ח סי' ש"מ ס"ב הגה' שאסור לשבור עוגות שעליהם אותיו' בשבת ורמ"י הפריז עוד על המדה וכתב דה"ה אסיר לפתוח ספר שכתובי' אותיו' על ראשי הדפין ושגרע טפי דחושש לו לחטאת דה"ל מוחק ע"מ לכתוב. אבל לעד"ן דהיתר גמור הוא דודאי דברי רמ"י תמוהין דמה ענין מוחק ע"מ לכתוב דשם אין לו צורך במחיק' רק בכתיבה שאח"כ ודומה למחיקה דבמשכן וכאן ממש להיפך אעפ"י שרוצה לחזור ולסגור הספר מכל מקום אין זה תכלית פתיחתן. לכן פשיטא דאין חשש חטאת אלא אפילו איסורא נמי ליכא לע"ד וניליף מבנין וסתירה דק"ל דאין בנין בכלים ואפילו הדק היטב בפרקים וחוליות, ונלמד סברא משם אם לא מקרי חיבור בכה"ג כ"ש בכתוב על ראשי דפין דבפתיחה מסגרי הלוחות יתפרדו האותיות ממילא כויו אאופתא ובכל עת ורגע לפירוד קיימא. מש"כ במשכן היה בנין קיים אדיר וחזק עד עת נעלה הענן. ובכה"ג גם כן בקושר באם אינו של קיימא או מעשה אומן מותר גם לכתחלה ולא דמי לשאר מלאכות דכל עיקרן אינו רק לשעה מש"כ בנדון דידן גרע טובא מכותב במשקין דלכתחלה אסור דמחדש דבר ודוק.
וידעתי שרמ"א בתשובה סי' קנ"ט ג"כ מתיר ואין הספר בידי. ואם כדעת רמ"י היינו באיסור בפתיחת רוב ספרים שמציירים הכורכים צורות על ראשי דפין שהרי לא חייבו חז"ל ב' אותיות אלא משום רושם ואע"פ דלא ק"ל כר"ש לכתחלה מיהא אסור כמו מוחק שלא ע"מ לכתוב ומ"מ אותיות הרשומים בעוגות הוי שפיר דבר המתקיים ואין במ"ש סתירה לסתירת העוגות דבמרדכי רק שגם בזה צ"ע בעוגות ומצות שעליהם דמות מגן דוד ושאר תמונות או קליעות שבעוגות של שבת או סביב עוגות וחרוטים שבהם דנאמר לאסור השבירה. מיהו בלה"נ צ"ע על פסק המרדכי ממ"ש הרוקח סימן רצ"ו זכרו מהרי"ל שנוהגין לכתוב פסוקים על העוגה ולהאכילם לתינוק בי"ט חג השבועות. וקשה גם דידיה אדידיה שהרוקח גופי' כתב סי' ר"פ שאין לעשות סי' על המצות אותיות וחיה ועוף. וי"ל דבחג השבועות נותנים העוגה שלימה לתינוק והתינוק שוברו דזה שרי וכ"כ המרדכי שם. סוף דבר טבעת שנשאלתי ג"כ שרי לפענ"ד ובחיבורי מ"ח הארכתי עוד: