פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן טעריכה

תשובה כתב ראש הפילסופים היוני אהוב סקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר הביאו בס' נשמת חיים מ"ב פ"י וס' מאור עינים חלק אמרי בינה פמ"ח. ובספר בא גד פ"ד ובהקדמת ספר חוזק האמונה ובהקדמת ספר האמונות ובכמה דוכתי ובכה"ג כתב ריב"ש תשובה ש"ע. והנה מ"ש מכ"ת דברי ספר מגן דוד והקשה עליהם חפצתי להודיע למר כי יותר מב' שלישים ספרי מקור חיים מצאתי בספר מגיני ארץ ולדעתי גם שניהם בעל מג"ד ובעל מג"א לא עשו מהדור' בתרא ולכך לשונם מגומגם מאד גם טעו ולא חשו לקמחייהו בכמה מקומות בדברים קלים כבודם במקומם מונח וכתבתי עליהם כמה קונטרסים ולולי העמל והטורח הייתי מעתיק למכ"ת איזה דברים מהם. ונבא אל המבוקש ותחלה נציע כללות הדינים ודחיות הללו אשר לכאורה נראים נגד השכל ומשפט הסיקש הידוע לבעלי הגיון לא לבד זר רק נמנע (ומ"מ אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין דעת קדושים כי לא נפלאת סיא ולא רחוקה ואם רחוקה היא ממך) אף כי לא עמד מכ"ת על אופן ההיקש הראוי למשפט המופת בשלילה וחיוב. והוא זה. שאם בדחייה והיא בשא"א לקיים שניהם שמגילה דוחה למת מצוה ומ"מ דוחה לעבודה. התולדה מוכרחת שמגילה דוחה לעבודה והלא לא ק"ל הכי לדעת הפוסקים התוס' והר"ן. ולענין קדימה נאמר אם מגילה קודמת לכל המצות ולא למ"מ ש"מ שמ"מ חמורה מכל המצות ולענין דחיה קלה רק שאין מופת זה חותך כמו הראשון למבין. ופשר דבר הוא לקיים דברי התוספות הר"ן והרא"ם כי זה חוב מוטל על כל יודע ספר כמ"ש ספ"ט במשנה דנגעים חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים. אחר שנקדים דהא דבעי רבא מגילה ומת מצוה הי מנייהו עדיף לא דמי כלל לשאר מת מצוה ומגילה האמירים בענין מקמי הכי דכלהו מיירי בקריאת המגילה עם הצבור ברוב עם. משא"כ הא דמת מצוה ומגילה איהו דחיק ומוקי נפשי' שאין כאן ציבור דבצבור לא שייך מת מצוה. ולא נעלם ממני מה שיש להשיב לכאורה דאם כלם זקוקים למגילה מעתה ה"ל כמ"מ שאין לו קוברין ואם כן נצרך לומר דכל מת קר לי' רבא בשם מ"מ וזו דבר שאין הדעת סובלתו כלל כי לא נקרא מ"מ רק במונח על פני השדה או במקום שאין לו קוברין (וכמ"ש טור וש"ע בי"ד סי' שע"ד יע"ש מדברי רז"ל דנזיר) ואם תאמר שמיירי שהולך לקהלה ומצא מת מצוה סמוך לערב הרי אכתי לא הגיע זמן קריאתה (וכתבנו בחידושי הלכות חנוכה דאף דק"ל נר ביתו עדיף מנר חנוכה היינו נ"ח דשבת מש"כ דליל ע"ש אע"פ שאין לו עוד מעות לנר שבת אין מעבירין על המצות ומצות שבא לידו אל יחמיצנה מלבד טעם פן ימות [עי' תשובת רדב"ז י"ג שר שהרשה לתפוס שיתפלל פ"א בשנה בעשרה ופסק שיבתר יום ראשון דזריזין מקדימים ולעד"ן דטעם פן ימות עדיף ואפשר שזהו טעם דזריזין מקדימין] ואולי יבא לו מעות. ונ"ל דע"כ לא אבעי' לש"ס מתנות לאביונים ונר שבת הי עדיף שפורים לא חל בשבת כי נ"ל פשוט דגם עני ואביון חייב במתנות אביונים) ואיך יעלה על דעת רבא דאבעי' לי' שיניח המת לחית הארץ ולציפור השמים וילך לו. ועוד דלפי מ"ש הרא"ם אבעי' דרבא ופשיטותי' מיירי בדאפשר לקרא המגלה אח"כ ואיך יעלה על דעת דיניח המת. ולא אדמה שיתעקש עוד אדם נגד זה ויאמר דמיירי שאפר שישכור גוי לשמר או שילכו שנים יחד וישאר אחד. דברים רחוקים וזרים שאסור לבלות זמן בהם ובסתירתם רק מיירי באדם שהולך לכפר שלו או מכפר לכפר ומגילתו בחיקו ביום י"ג וסמוך לערב בהיותו בשדה מצא מת מצוה. ומזה מוכח דגם דחיית מ"מ הזה לא דמי לדחיית מ"מ דדחי לעבודה דשם אלו נאמר דידחה עבודה למ"מ ע"כ ילך לו לשחוט פסחו ופן טרם חזרו יאכלוהו הכלבים וכ"כ התו' בפ"ב דב"מ ד"ל ע"ב דע"כ הוי כבוד הבריות גדול יע"ש. ולכך שם מ"מ דוחה לעבודה לגמרי ומש"כ פה אבעי' לי' לרבא מפני שבקריאת המגילה אין העדר כבוד הבריות כולי האי רק שעה קלה שקורא המגילה אצל מת ברחוק ד"א ואח"כ קובר מ"מ. וי"ל בהפוך מאחר דמ"מ יש קצת העדר כבוד (וראי' מהא דקי"ל אפילו במת דעלמא בכה"ג סי' תקכ"ו ס"ח) באיחור הקבורה ומצות מגילה אין גרעון בקדימה ואיחור כלל מאחר שלקרותה עם הצבור א"א. ופשיט רבא גדול כבוד הבריות וכו' רק לסברא ללמוד משה דיש לחוש טובא לכבוד הבריות ומזה דאפילו לשעה מעוטה יש קפידה מאחר דלמגילה אין גרעון כלל בקדימה ואיחור (וכ"פ רמ"א בהג"ה סי' תרצ"ו ס"ז בכלמת והראה מקום לכאן אף דזה ודאי צ"ע). וא"ת ממ"ש באבעי' דרבא פרסומ' ניסא עדיף או וכו' שמזה שמעינן דמיירי בקריאתה עם הציבור. דלא כן הוא רק קריאתה אפילו ביחיד נקרא כן כמו דקי"ל נר חנוכה עדיף מקידוש היום משום פרסומא ניסא. ואין להשיב עוד שאני נ"ח שמדליק מבחוץ והוי שפיר פרסומא ניסא דא"כ בשעת הגזירה או לדידן מה איכא למימר דלא נזכר שום חילוק אלא ע"כ תאמר דמ"מ טעם המצוה הוא (ובכה"ג אמרו רז"ל בברכות פ"ב די"ד בהלל ומגילה מה שיפסיק וכו' או דלמא פרסומא ניסא עדיף ואין חילוק בין יחיד לציבור) לפרסם הנס רק שבצבור הוא פרסום טפי והוא דקדוק לשון התוס' ריש דף ג'. ואל יהא זר בעיני מעלתו שלחלק אבעי' דרבא יצאתי משאר עדיפות' דבשמעת' דמ"מ ומגילה כי הדברים מוכחים ומוכרחים מצד עצמן. והרי ג"כ אין פי' מ"מ דגבי ת"ת כמו דלגבי עבודה כמ"ש התוס' גם אין פי' הדחיות שוין לדעת הרא"ם. וכה יזכני האל לחיי עה"ב שאחר שהעלתי הנ"ל מסברת נפשי ורשמתיו בראשי פרקים מצאתי שכ"כ ג"כ הב"ח סגרתי הנ"ל כמשמעה רק שלא זכר סברא שכתבתי דבמקרא מגילה אין גרעון באיחור וקדימה מאחר שעכ"פ קורא המגילה ביחיד. ובאמת לא צריכנא לזה מצד הסברא ומ"מ ודאי בהכי מיירי ואין דרך לנטות ממנו ימין ושמאל. אבל מה שהכריח להרב בב"ח לומר כך מפני קושיות דגם קבורת מ"מ הוא מצוה דאורייתא אי מהא ל"ק דלא מצינו קבורת מ"מ מצוה ולא מטהו מוני מצות וי"ל רשות ואפי' בקרא לה יטמא נחלקו רז"ל וטפי הל"ל מכי קבור תקברנו (שמנאה הסמ"ג ובספר החינוך אף שדעת הרמב"ם בזה ע' בי"ד שרשים שהקדים למנין המצות צ"ע) רק די"ל דההיא במתו דרמי' עלי' ואין להאריך. עכ"פ אין לומר דקבורת מ"מ דאורייתא ומכל מקום גדול כחו מפני כבוד הבריות. משא"כ בשאר כל המצות נגד מגילה הוא ממש בהיפך וג"כ הסברא הישרה מסכמת מכל צד למודה על האמת ובלתי מעקש כי אם א"א לקיים שניהם כלם דוחים למקרא מגילה הן מלקרותה בצבור או לגמרי כי איך תהיה פונדקית עדיפא מכהנת ואיך יעלה על דעתינו שתדחה מצוה דרבנן את מצוה דאורייתא. ומ"ש בברשות ב"ד דפי' לא תעשה לאו דלא תסור וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות ממרים דעובר על לא תסור וכתב דמ"מ אין מלקין עליה דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ור"ל גבי זקן ממרא דגבי' כתיב לא תסור מן הדבר ואין חיוב מיתה רק ע"פ תנאים המבוארים וע"פ הוראתו לעשות ובראוי להוראה ובדבר שחייב על זדונה כרת ודוקא בסנהדרי גדולה הקבועין במקומן לאפוקי המרה עליהם בבית פאגי (עיין במגלת אסתר דף י' ע"ג ד') כבגמרא ס"פ הנחנקין רק דבכלל לא תסור גם גזירות ותקנות חכמים ולשון גמרא הנ"ל כל מילי דרבנן אסמכוהו על לא תסור ור"ל מצאו סמך. ולכן נ"ל דהרמב"ם קושטא דמילתא אמר בטעם דאין לוקין אף כי יש מקום עין גדול בזה בתוס' פרק מי שהחשיך גבי לאו דמחמר והוא חוץ לענינינו ומ"מ בלאו הכי נמי לא היה מלקות בלא תסור דעיקרו על זקן ממרא ובשאר כל אדם הוא לאו שבכללות בכה"ג לא תאכלו על הדם ובלשון רז"ל נמצא טובא [על"ק תשובה קס"ו] (ועמ"ש ג"כ כך בספר ש"ש פ"ק דתמיד ד"ל ע"ד) המחזיק במחלוקת עובר בלאו והנהנה מצרי עין והשח שיחות חולין והמונח לישראל והעולה מבבל לא"י ומאן דשתי בקרנא דאומנא ובודאי דאין בהם מלקות ואסמכתא נינהו ואיך נאמר בלאו דלא תסור דמיירי בכל אדם ובכל ענין ועונשו דסמוך לו דוקא ע"פ כמה תנאים שזכרו רז"ל אלא ע"כ גם הלאו עיקרו על אופן המבואר כי יפלא וכל תנאיו. ועוד אלו היה לאו גמור לכל מילי דרבנן לא הוי פליגי אמוראי בפ"ק דשבת על וציונו דנר חנוכה היכן ציונו מ"ס מל"ת ומ"ס משאל איך ויגדך. וקשה למה חולק על מ"ד מלא תסור שהוא דבר ברור ומייתי קרא דלא נזכר בו שום ציווי גם אין פשוטו של מקרא כך א"ו כמ"ש דלא תסור קאי על כי יפלא (ובזה גם כן מתורץ מה שהקשה אלי בכתב אב"ד ה"ה ל"ל לש"ס למימר דנשים חייבות במילה שאף הם היו בנס. תיפוק ליה דה"ל לאו דל"ת וכל ל"ת נשים חייבים אף שהשבתי לו באופן אחר [ע' סמוך סי' י'] וחלילה לומר דמטלטל בחצר בלי עירוב ואוכל בלי נט"י יהיה חייב מלקות דחמור כמיתה ובגמרא כתובות פרק אלו נערות שקשה דלמא נגידא חמירא ממיתה. ומ"ש הרמב"ם בפירוש היישנה ריש שבת המוציא מרשות היחיד או רה"ר לכרמלית או להיפך חייב מלקות א"א ליישבו בשום אופן רק דקרי למכות מרדות מלקות יעוין בגמרא דכתובות סוף דף מ"ה ובכה"ג בהפך ריש סנהדרין ומכות קרי למלקות בשם מכות ואין לתמוה על הרמב"ם שלא בירר לשונו כי ידוע שחיבר פירוש המשניות בלשון ערבי והם מועתקים וגדולה מזו מצאתי בחבורו הגדול שכתב או במקום וא"ו לפי מה שפירש נכדו דבריו כמ"ש ב"י בא"ח סי' קס"ח ובכה"ג מצינו במשנה וי"ו במקום או חלץ ועשה מאמר כמ"ש ר"ש בספר כריתו ואין להאריך בזה. (אחר כותבי בא לידי ספר מגילת אסתר להר"י דליאון חיברו על השגות הרמב"ן על י"ד שרשים במספר המצות שחיבר הרמב"ם שבהם השיג על בה"ג. ובשורש הראשון השיג הרמב"ן על מ"ש הרמב"ם שבכל מצות דרבנן יש בו משום ל"ת ומחי ליה במאה עוכלי ובפרט בגמ' דכל ל"ת אסמכוהו על לא תסור דמשמע רק סמך גם בעל זהר הרקיע השיג על הרמב"ם ובא בעל מגילה הנ"ל ודחה דברי המשיגים וקיים דברי הרמב"ם ע"ש ד"ט ע"א וע"י ומ"מ גם לרמב"ם ולבעל המגילה קילא טפפי ד"ס ואפילו תיקון נביאים מד"ת יע"ש כי הרמב"ם כתב שמגילה תיקון נביאים ע"ש סוף ד"ו וס"ד יו"ד. ובגמ' דמגילה מ"ח נביאים וכו' לא פחתו וכו' חוץ ממ"מ משמע ג"כ הוא תיקון נביאים. ומ"מ לדעתי לא מקרי דברי קבלה א"ל נכתב בהם עיין בספר הנ"ל דף כ"א ע"ג ד') והנה על מ"ש רז"ל בפ"ב דשבת נ"ח וקידוש היום נ"ח עדיף משום פרסומא ניסא הקשה הר"ן והלא קידוש דאורייתא ומשני דאפשר לקדש על פה. ובפ"ב דהלכות ממרים כתב הרמב"ם וז"ל וי לב"ד לפקוד וכו' שלא יהיו גזירות אלו חמורות מד"ת עצמן ש"מ מכל זה דמילתא דפשיטא הוא שאין כח מצוה מד"ס חמור כשל תורה. ותמה אני על המג"ד ומכ"ת אחז דרכו לומר דפרסומא ניסא דוחה לגמרי מצוה דאורייתא א"כ נימא ה"ה נר חנוכה ידחה כל מצוה דאורייתא. וארז"ל נ"ח ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום בית וא"כ ידחה נר ביתו למצוה דאורייתא והם דברים שאין להם שחרי"ת וערבי"ת כלל. ואעפ"י שהכח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בגזירותם היינו במקום שאמרו דווקא ובמקום שגזרו מחשש איסור דאורייתא שלא לעשות דבר אפילו ע"י זה תבטל מ"ע ואפילו יש בה כרת כגון ערל הזאה ואזמל (ע' במיימוני ספר קרבנות פ"ו מקרבן פסח טעם ערל הזאה ואזמל ומה שהשיגו הראב"ד) וכל השנוים בגמרא בפרק האשה רבה ד"ץ ע"ב. ובגמרא שלפעמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ע' יבמות פ"ד ופ"ט ועירובין פוז"ח כתובות פ"ה ב"מ פ"ד. ולפעמים יותר משל תורה אבל לא שיתקנו מ"ע ואנן נחמיר בה לדחות מ"ע דאורייתא א"א לומר כך. ואפילו אם נודה ונשביק לטעותי' דמג"ד אשר מכ"ת נתלה בו לומר דקריאת המגילה הוא דברי קבלה והוא כד"ת ומייתי ראיי' ממ"ש הגה' מיימוני גבי צום גדליה מ"מ לא חמיר כולי האי שידחה למצוה דאורייתא. דעכ"פ לא עדיפא כנ"ל (ובגמ' פ"ג דשבועות ד"כ ע"ב קרי לתענית צום גדלי' דרבנן ואף דרש"י ל"ג ליה הוא מטעם אחר והתו' מקיימים הגיר' יע"ש) גם לא דמי לה לגמרי דע"כ ארז"ל בכמה דוכתי ד"ת מד"ק לא ילפינן. אבל באמת הוא טעות גדול לומר כך (ומצאתי בר"ן מפ"ק דתענית שהשיג על מ"ש הרז"ה שימי פורים הם ד"ק. ומ"מ צ"ע דבספ"ק דר"ה כתב איהו ג"כ הכי) ושאי צום גדלי' שנזכר בדברי נביאים והם נקראים ד"ק בכל מקום ואבוהון דכלהו (מה שהגיה תלמיד טועה ברש"י ר"פ סדר תעניות הוא שיבוש גדול מאוד שהש"ס אומר בכמה דוכתי ד"ת מד"ק לא ילפינן אף שאין ענין לתוכחה ומוסר ע' ריש ב"ק ובמסכת נדה פ"ג דכ"ג חגיגה דף י') מ"ש במשנה ר"פ סדר תעניות ובקבלה הוא אומר קרעו לבבכם ואל בגדיכם (ומזה מ"ש בסוף סליחות דתעניות בה"ב שהבטחנו בדו"ק על ידי ירמיה חוזך) והרי אנשי כנסת הגדולה כתבו מגילת אסתר כבגמרא דב"ב שהי' אחר חתימת חזון (מיהו י"ל שעדיין היו קצת נביאים אחרונים (ע' ברבה רות פסוק והנה בועז) חיים וקיימים כמ"ש ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והכי משמע בספר הי"ד ריש מגילה גם בהקדמת ספר הנ"ל שחגי זכרי' ומלאכי היו מאנשי כנסת הגדולה. ובמס' זבחים פ"ו דס"ב ששלשה נביאים עלו אתם מן הגולה ופירש"י חגי זכריה ומלאכי וכ"כ רע"ב ריש מסכת אבות) והוצרכה אסתר לשלוח לחכמים קבעוני לדורות ולא רצו עד שמצאו סמך לקרא. ואף אם נאמרה ברוח הקודש מ"מ לא נאמרה בנבואה והם מדרגות שונות זו מזו ורחוקות מאד. ואפילו נתלה עצמינו במה שפי' רש"י ריש ב"ק דברי קבלה נביאים וכתובים (והכי משמע בשו"ת רשב"ץ הובא בש"ע בח"מ סי' ס"א סי"א) והרי מגילת אסתר בכלל כתובים [וכ"כ רש"א שאין קריאת מגילה רק מצוה דרבנן ושכ"כ הר"ן]. וא"כ הי' אפשר לומר דמצות שלוח מנות ומתנות והשמחה המה ד"ק וכ"כ בש"ע סי' תרצ"ו ס"ז. מ"מ לומר דמצות קריאתה הוא מד"ק וכ"ש לומר עוד דקריאתה בפורסום גדול עם הצבור אף שמצי גם אח"כ לקרות בעשרה כמ"ש הפוסקים ידחה עבודה לגמרי איזה דעת עקומה ועקושה (וידעתי שיש מקום להשיג על מ"ש מדברי הרב הב"י בכסף משנה בפ"ג דהלכות מגילה וחנוכה אבל חלילה לאגור דברי מפני כך ואין מחניפין ונושאים פנים לגדול בד"ת וגם הרב באשר אין עיקר דבריו סובבים שם על קריאת מגילה לא שת לבו לדקדק בזה יע"ש) יסבול זה (ומצאתי במסכת סופרים פי"ח דנביאים נקראים ד"ק וכתובים דברי קדושה ושם משמע נביאים עדיפא ע' בר"ן פ"ג דר"ה גבי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות ומשם צ"ע על רש"י דפירש גם כתובים על דברי קבלה וע"ש מ"ש בגליון הרי"ף. ובמס' חולין פי"א דקל"ז ע"א פי' רש"י דברי קבלה נביאים מפני שקבלו מרוח הקודש) והלא גם עשרה נקרא פרסום כמ"ש במס' ב"ב בפרק מי שמת זיל אייתי לי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר לא קני ופי' רש"י לפרסומי מלתא. וקי"ל גבי ברכת המזון כר"ע אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אע"פ דכתיב במקהלות דאפקי' לדרשא אחרינא בגמ' פרק שלשה שאכלו. וסגי ליתן למגילה משום פרסום רב ורוב עם טפי עדיף הקדימה ונ"ל דכ"ש קריאתה ביחיד נגד קריאתה בעשרה אע"פ דגם ביחיד שם פרסומא ניסא עלה כמ"ש למעלה אבל לא לדחות. ופשוט דדחיית שעה גם ת"ת בכלל כל המצות כסמכו של בית רבי כי היא כמו עבודה דמצי ג"כ ללמוד ח"כ. וידעתי שיש להשיב ממה שהקשו התוס' (בב"מ דף ק"ט וב"ב דכ"א ע"ב] על מ"ש רבא מקרי דרדקי דפשע הוי פסידא דלא הדר והוא בטור חשן המשפט ובש"ע סוף סי' ש"ו יע"ש והלא איהו גופ אמר בשתא ממילא נפקא ותירצו דמ"מ אותו שעה שפשע והי' יכול ללמוד כהוגן לא הדר. גם ממ"ש האחרונים דע"כ אין ברכה לאחר הלימוד ביחיד מאחר שלא שייך גמר מצוה דתמיד החיוב עליו. ואין זו קושיא דמ"מ לא מקרי בטול שעה ביטול מ"ע דאורייתא דלא קי"ל כרשב"י דס"ל והגית בו יום ולילה דברים ככתבן רק אפי' לא קרא רק שמע וכו' במנחות והכי מוכח בכמה דוכתי' ומהם בטור וש"ע א"ח סי' פ"ט ס"ו ואע"פ דשם משמע מלמד לאחרים מחמור ל"ק מסמכו של בית רבי די"ל דזריזין היו ולמדו אותו שיעור אחר המגילה א"נ לא ר"ל לימוד רבי עם בני ישיבתו רק תלמידי רבי ששנו כל אחד בפני עצמו ויש עוד לתרץ ומפני שהוא חוץ למבוקשינו אין להאריך בו כמו שג"כ יש מקום עיון בת"ח בכפר אם יצרך להפסיק לקריאת מגילה כמו בבדיקת חמץ וק"ש ותפילה והוא חוץ לענינינו ואין כאן מקומו. נקוט מיהא דגם ביטול ת"ת מקרי איחור לא דחיה ולכן מבטלין ת"ת אף למת שאינו מ"מ כמ"ש התוס' בזה יפה כוון מכ"ת להשיג על המג"ד ויפה הביא ראיה מסי' ע' וישר חולף וכחך ששברת דבריו. ומעתה כל דיני קדימות ודחיות האמורים בענין נכונים וישרים למוצאי דעת בשינוי קדיות ובדחיות בטוב טעם ודעת. ובכה"ג כתבו התוס' פרק ב"מ דף כ"ג ריש ע"ב גבי הפטרות לחלק בין דקומה לדחיה. וקרוב לזה בתוס' דיומא דל"ג סע"א למעיין. משא"כ בשאין סברא מחלקת העדיף לדחות עדיף ג"כ להקדים כדמוכח בשמעתין דמגילה דשניהם בשם עדיף יכונה. וראיה עוד מגמרא פרק ב"מ שאמר אבעיא לי' נר חנוכה וקידוש היום הי מינייהו עדיף והוא לדחות זה את זה ואמר קידוש היום עדיף משום דתדיר או נ"ח וכו' והלא מהיכן פשיטא לי' דתדיר קדים אם לא ממשנה דכל התדיר מחבירו קודם לחבירו במס' מנחות ושם מיירי בקדימה ש"מ שאין חילוק ומההיא דפשיט בש"ס דנר שבת עדיף בעי הר"ן למימר דה"ה יקדים נר שבת כמ"ש הר"ן רק דנדחה מטעמים ונמוקים ולא משום חילוק בין דחיה לקדימה דאין חילוק בלי סברא מחלקת: ובכן אבא לדברי אגרת של מכ"ת יגישו עצמותיהם ויעברו לפני לאחת כבני מרון אפס בקצור מופלג כי מסתמא השאיר ההעתק אצלו: א' הקשה מכ"ת דה"ל לש"ס לתרץ ולחלק בין קדימה לדחיה גבי תורה עם עבודה ואין זו קושיא שלא נאמר בש"ס עילויי ועדיפת ת"ת על עבודה או ההפוך בענין פגישתן זה בזה ושתיהם לפניו שיוקדם א' לחבירו. רק הש"ס מקשה על מ"ש בפשיטות ק"ו מעבודה דמשמע עבודה עדיפא וכן מ"ש עתה באתי גבי יהושוע לא נאמרו הדברים בענין קדימה ודחיה רק דשם משמע דת"ת חמור ומה ענין לתרץ זה. וא"ת דמ"מ ה"ל לדחוק ולחלק ולפעמים יש צד עדיפות בזה ולפעמים בזה אף דדוחק גדול הוא מ"מ כבר כתבתי שאין לחלק בכך בלי סברא וטוב דעת וטעם: עוד הקשה מכ"ת מאי איבעיא ליה לרבא פשיטא דמ"מ עדיף לענין דחיה דדחיה לעבודה ועבודה דוחה למגילה באין שמות. וכתב כשטר ושוברו עמו אף שיש לתרץ דאיבעיא לרבא לענין קדימה כסברת הרא"ם בודאי תירוץ זה אמת ומוכרח הוא לדעת הרא"ם והרי גם בהמשך דבריו עדיין לא שת לבו לחלק בין הר"ן להרא"ם עד בתר הכי נפל בסברא זו לומר דחולקים ושארי לי' מארי' כמ"ש בסמוך בג"ה. וכ' עוד דקשה באמת א"כ האיך פשיט דין קדימה מדין דחיה כבר מיושב כמ"ש דסברא בעלמא לקח לחוש מאוד לכבוד הבריות. עוד כ' וז"ל אקשה למה לא ידחה מ"מ מגילה לגמרי וכו' כבר מיושב במ"ש שאין דחית מ"מ רק לשעה. עוד כתב אלא ע"כ צ"ל דבמגילה ומ"מ לא ס"ל להר"ן כהרא"ם וס"ל דאבעיא הוא לדחות לגמרי וכו' לא כן בני לא זו הדרך ולא זו העיר לעשות פלוגתא בין הפוסקים חכם מה שלא נרמז בדבריהם אדרבא הרא"ם הביא דברי הר"ן וכ' דגם דברי הרמב"ם משמעי' כך והוא מסייע לא מתנגד וחולק ועל החלוקין אנו מצטערין ומוטל עלינו לדחוק ולקרב דעתם כל מה שנוכל וכ"כ האחרונים ואיך נבא לחלוק את השווים ואם מפני קושיותיו כבר מיושבים הם בג"ה: עוד כ' מכ"ת וז"ל עוד ק "ל לפי סוגיא דשמעתתין דברכות ד"ך פריך הש"ס גבי כלאים מכבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ותירץ שב ואל תעשה שאני וא"כ לר"ן אני אקשה גבי מגילה דאסורא הוא ושב ואל תעשה הוא מה אבעי' לית לרבא לגמור מאחותו. נ"ל שר"ל ומה אבעי' לי' לרבא פשיטא דמ"מ עדיף. קושייתו זו נכללה בקושייתו הנ"ל שהקשה לרא"ם איך באמת מגילה דוחה למ"מ ומ"מ דוחה לעבודה. ומ"מ אינו דוחה לעבודה באין שהות רק שלרא"ם קשה מאד לפי דעתו שאבעי' דרבא הוא להקדים ולר"ן קשה לדעת מעלתו דס"ל האבעי' בדחי' ממש מת אבעי' ליה והכל מתורץ לפי מ"ש. עוד כ' וז"ל ואדרבא קשה לי השתא דמייתי ראיה מגדול כבוד הבריות האיך יליף איסורא מממונא. ועוד שאני התם דכתיב והתעלמת וליכא למילף מני' כמ"ש הש"ס בברכות עכ"ל. תיוהא רבא חזינא בקושיותו השניה שכתב ועוד וכו' שאם ר"ל וליכא למילף מיני' משום דהיכי גלי גלי הא ודאי ליתא שהרי בגמ' אחר שאמר שאני התם דכתיב והתעלמת מקשה ולילף מיני'. ואם ר"ל וליכא למילף מיני' מפני שאמרו בש"ס איסורא מממונא לא ילפינן היינו קושיותו הראשונה ומה ועוד. והנה לדעת מכ"ת נשאר תירוץ הש"ס שריר וקים איסורא מממונא לא ילפינן. ולדעת רש"י שפירש גדול כבוד הבריות בלאו דלא תוכל להתעלם מעתה לא שייך גדול כבוד הבריות בדבר איסור והיה למכ"ת להרגיש דקשיא על זה מביטול עודה והקרבת פסח מפני מ"מ מולאחותו ולילף מינה ואם יאמר מכ"ת תירוץ הש"ס בברכות שב ואל תעשה שאני וזה אפילו באיסורא"כ ה"נ דחיית המגילה לדעת הר"ן דס"ל מכ"ת דלדעתו אבעי' דש"ס בדחייה לגמרי מיירי. יעיין נא מר בדברי התוס' בפרק כה"ג דף י"ח ע"ב ופרק שבועות עדות דף ל' ע"ב שהוצרכו התוס' לחלק בין בזיון [מי' תשובה קצ"א] והעדר כבוד גדול לקמן (ומזה סייעתא רבתי למ"ש כי העדר כבוד המת פה אינו רק לשעה וקלה מאד) ולפי שיטתו בדעת הר"ן דמיירי בדחייה גמורה א"כ מיירי ג"כ שבאם יקרא המגילה יניח המת וילך לו ובכה"ג אפילו באיסור גדול כבוד הבריות כמ"ש התוס'. האמנם גם בלה"נ קושיות מכ"ת ליתא דאין מניעת קריאת מגילה נקרא אסורא שאינו רק מדרבנן והרי גבי כלאים גופא ק"ל הא דפושטו אפי' בשוק דווקא בכלאים דאורייתא כבטור וש"ע י"ד סי' ש"ג. עוד כ' שכ"ל שמפני שתי קושיות אלו יצא הר"ן מפי' רש"י שפי' ל"ת שבתורה לא תוכל להתעלם ופי' לאו דלא תסור. אזל מר לשיטתו לעשות פירוד בין הדביקים ומחלוקת בין הפוסקים וז"ל שפיר יליף מעתה איסור מממון היינו איסור דרבנן שס"ל לר"ן מגילה דרבנן עכ"ל אין הלשון מדוקדק דלפי' הר"ן לאו דלא תסור אין ענין לממון כלל רק באם פרושו לאו דוהתעלמת. וכבר מבואר דמניעת קריאת מגילה לא בשם איסור יכונה ולא דמי אפי' לכלאים דרבנן. ומ"ש שס"ל להר"ן מגילה דרבנן כבר כתבנו דמי שיחלוק על זה הוא דעת חצוני בטלה ומבוטלת שכ"כ המיימוני והסמ"ג והטור וכל הפוסקים שהוא מצות א' מז' מצות דרבנן סימנם אש"ר לרע"ך סוף הדברות שבהם כת"ר אותיות רומזים לתרי"ג דאורייתא וז' דרבנן [צ"ע מקמי דאתו רבנן ומה גם דעירובין ונט"י תיקון שלמה מה הוי אמרינן ברמז המספר וכי א"א שיעמוד ב"ד ויתקן עוד תקנה] משא"כ צום גדלי' כל פוסקים הנ"ל לא כתבו בו שם מצוה רק שהוא חיוב מדברי קבלה. וכבר בארנו בקונטרסים טעם שנקראו דברי נביאים כך והוא אמתי לע"ד [עפ"י מדרש מעת היותה שם אני] ואין כאן מקומו כמדומה לי שגם בספר הליכת עולם כתב טעם מה. ונחזור לדברי רש"י והר"ן הנ"ל דלדעת מכ"ת יצא הר"ן מדעת רש"י מפני שסוגי' הלכה קשה לדעתו וא"כ לא היה שותק הר"ן ולא נשא לו פני' כלל רק היה כותב כך פירש"י וקשה כך וכך לכן נ"ל לפרש כך ולא להכותו בסתר ומה גם לדעת מכ"ת יש נפקותא לדינא ביניהם. וע"ק לדעתו איך שינה רש"י בפירושו ממה דמסיק הש"ס בברכות דמוקי לה בלאו דלא תסור. ואין לומר דרש"י ס"ל דנדחה התירוץ במסקנא שבאמת יש פנים לומר כך דר"ל דוחה ל"ת בשב ואל תעשה והוא מסקנת הש"ס ומעתה ג"כ אין צריך לתרץ גבי כלאים דמקשה והתעלמת די"ל שב ואל תעשה שאני. דהא סוף פ"ג דמנחות מוכח דנשאר אומתא דלאו דלא תסור. והיא דעת הר"ן בלי ספק דס"ל אעפ"י דמסיק הש"ס שב ואל תעשה שאני וגבי והתעלמת א"צ עוד תירוץ איסורא מממונא לא ילפינן דג"כ שו"ת היא וכן לימוד דולאחותו. מ"מ בעובר מפני כבוד הבריות בקום ועשה צריכין אנו לומר דלא דחי גדול כבוד הבריות רק בלא תסור כגון כלאים דרבנן או בטלטול בכרמלית ספ"ג דמנחות הנ"ל ואעפ"י דאין צורך להר"ן לפרש זה בשמעתין דלא מיירי רק בשו"ת מ"מ קמ"ל פי' הברייתא דלפי פשטה עובר משמע אפילו בקום ועשה וסתם דחיית לא תעשה הוא במעשה. ומ"מ מודה הר"ן דבשב ואל תעשה אפילו ל"ת דאורייתא דחי כגון והתעלמת (וענין איסורא ממונא לא ילפינן חלקו התוס' דבזיון גדול דוחה אפילו איסורא כמ"ש בסמוך) ורש"י תפס פירושו הבמסקנא בברכות שב ואל תעשה שאני דבכה"ג מיירי בשמעתין וס"ל דע"י המסקנא תו לא צריך לתירוץ הראשון דמצינו למימר בענין ל"ת שאין מעשה בביטולה כגון והתעלמת ומ"מ מודה דבמידי דרבנן גם במעשה כבוד הבריות דוחה אותו ואינן מחולקין כלל בדינא ובפי' הסוגיא דשמעת' כלל ולא זכר הר"ן שנחלק על רש"י בזה. ואבעי' דרבא הוא כמ"ש לעיל דאין דחיות כבוד שעה גדול כולי האי ופשט לי' ג"כ מסברא דגדול כבוד הבריות לא דדמי ליה. ומ"ש בתר הכי להשיג על המג"ד דכתב דדחיית ת"ת הוי דחיה לגמרי יפה כתב ויפה השיג כנ"ל. אף כי מ"ש מכ"ת מסברא דנפשי' דאם ס"ד שלא לבטל ת"ת מפני מקרא מגילה נמצא בטלה קריאת מגילה לגמרי ולא היה צריך לאשמעינן אינה ראי' מוכרחת דיש להשיב דקמ"ל אפילו רשב"י וחביריו שתורתן אומנתן. ואינם מבטלין תורתם לשום דבר וס"ל והגית בה יום ולילה כמשמעו ולכן אין מפסיקין לתפלה וקריאת המגילה אפשר ע"י אחרים רוב העולם כבטור וש"ע א"ח סי' ק"ו קמ"ל. מ"מ יפה למ"ד ויפה השיג משיקלא וטריא דא"ח סי' ע' רק שמסי' פ"ט ברור טפי כמ"ש לעיל. בתר הכי כתב ביאור דברי המזרחי לדעתו ס"ל דמגילה דוחה עבודה לגמרי מפני דמגילה דברי קבלה ושטחות דבריו משמע דהא דמגילה ד"ק הוא חידוש סופרים מדעת מכ"ת רק שהביא ראי' שכ"כ ב"י בשם ר"ת והביאו מג"ד דד"ק הם דאורייתא. ובאמת כלל מסקנתו כתב במג"ד דמגלה ד"ק ודוחה לעבודה לגמרי רק שלדעת מכ"ת קושיותיו מתורצים בש"ס. וכבר בארנו שהמג"ד ואחריו מכ"ת שהחזיק בו שגו בזה מאד והר"ן והרא"ם לא נחלקו וכן הר"ן ורש"י לא נחלקו לא בדין ולא בפי' ל"ת שבתורה להתנגד לפי' האחר כי ל"ת הכל במשמע אפילו דאורייתא מיהא בשב ואל תעשה כמו והתעלמת ובמילי דרבנן אפילו בקום עשה. ובדחיית דבר איסור יש חילוק בין העדר כבוד להעדר כבוד כמ"ש התוס' וכל הלכות פסוקות מסתברות טעמייהו בנוים על יושר השכל והסברא. סוף דבריו נשארו לו דברי הש"ע בצ"ע שכתב שני הדעות יחד דעת הר"ן ודעת הרא"ם והם חולקים לא הרי זה כהרי זה ולפי מ"ש יתבאר שדבריהם עולה בקנה יבואו שלום וינוחו על משכבותם ואין כאן שום השגה עליהם:

יאיר חיים בכרך