חותם הארבעה/פרק 3

ארתור קונן דויל
חותם הארבעה
פרק 3: בחיפוש אחר פתרון
	פרק 4←

השעה היתה חמש וחצי לפני שחזר הולמס. פניו האירו והוא היה נלהב ובמצב-רוח מצוין, מצב-רוח שבמקרה שלו נהג להתחלף בפרצים של הדיכאון השחור ביותר.

"אין תעלומה גדולה בעניין הזה," אמר, בלוקחו את ספל התה שמזגתי לו; "נראה שהעובדות מאפשרות רק הסבר אחד."

"מה! פתרת את זה כבר?"

"טוב, יהיה קצת מוגזם לומר זאת. גיליתי עובדה מרמזת, זה הכול. אבל היא מאד מרמזת. יש עדיין צורך להוסיף את הפרטים. מצאתי זה עתה, בבדיקת גליונות ישנים של ה-"טיימס", שמייג'ור שולטו מנורווד העילית, ששרת לאחרונה בגדוד החי"ר השלושים וארבעה של בומביי, מת ב-28 באפריל 1882."

"אולי אני קשה-תפישה, הולמס, אבל אני לא מצליח לראות מה זה מרמז."

"לא? אתה מפתיע אותי. אם כן, ראה זאת כך: קפטן מורסטן נעלם. האדם היחיד בלונדון שאותו יכול היה לבקר הוא מייג'ור שולטו. מייג'ור שולטו מכחיש ששמע שהוא בלונדון. ארבע שנים לאחר מכן שולטו מת. בתוך שבוע לאחר מותו בתו של קפטן מורסטן מקבלת מתנה רבת ערך, החוזרת על עצמה משנה לשנה, וכעת מגיעה לשיאה במכתב המתאר אותה כאשה שנעשה לה עוול. לאיזה עוול הוא יכול להתייחס, פרט להיעלמותו זו של אביה? ומדוע היו המתנות צריכות להתחיל מיד אחרי מותו של שולטו, אם לא משום שיורשו של שולטו יודע דבר-מה על התעלומה ורוצה לפצות עליה? האם יש לך איזושהי תיאוריה חלופית שתתאים לעובדות?"

"אבל איזה פיצוי מוזר! ובאיזו צורה מוזרה הוא ניתן! ומדוע, אם כך, הוא צריך לכתוב מכתב עכשיו, במקום לפני שש שנים? וחוץ מזה, המכתב מדבר על לעשות איתה צדק. איזה צדק אפשר לתת לה? יהיה מופרז להניח שאביה עדיין בחיים. אין שום עוול אחר שאתה יודע עליו במקרה שלה."

"יש קשיים; יש בהחלט קשיים", אמר שרלוק הולמס מהורהר; "אבל המסע שלנו הלילה יפתור את כולם. אה, הנה מרכבה, ומיס מורסטן בתוכה. כולכם מוכנים? אז מוטב שנזוז, כי זה כבר קצת אחרי השעה".

לקחתי אתי את הכובע ואת מקל-ההליכה הכבד ביותר שלי, אבל ראיתי שהולמס לקח את אקדחו מהמגירה שלו והחליק אותו לכיסו.  היה ברור שהוא סבר שעבודת הלילה שלנו עלולה להיות רצינית.

העלמה מורסטן היתה עטופה בגלימה כהה, ופניה הרגישות היו יציבות אך חיוורות.  היא היתה מוכרחה להיות יותר מאשה אילו לא הרגישה אי-נוחות כלשהי מן הפעולה המוזרה שאליה יצאנו, אבל השליטה העצמית שלה היתה מושלמת, והיא ענתה ברצון על כמה שאלות נוספות ששרלוק הולמס הציג לה.

"מייג'ור שולטו היה ידיד מאד מיוחד של פאפא," אמרה.  "המכתבים שלו היו מלאים בהתיחסויות למייג'ור. הוא ואבא פיקדו על החיילים באיי אנדמן, כך שהם עבדו הרבה בצמידות. דרך אגב, בשולחן של פאפא נמצא נייר מוזר, שאיש לא היה יכול להבין אותו. אני לא מניחה שיש לזה ולוּ החשיבות המעטה ביותר, אבל חשבתי שאולי תרצה לראות אותו, אז הבאתי אותו אתי. הנה הוא."

הולמס פרש את הנייר בזהירות ויישר אותו על ברכו. לאחר מכן הוא בחן את כולו באופן שיטתי מאד בעדשה המגדלת הכפולה שלו.

"זה נייר מתוצרת מקומית הודית," העיר.  "במשך זמן מסויים הוא הוצמד ללוח. התרשים עליו נראה כתכנית של חלק ממבנה גדול עם מספר רב של אולמות, מסדרונות ומעברים. בנקודה מסויימת יש צלב קטן מצוייר בדיו אדומה, ומעליו נכתב "3.37 משמאל" בעיפרון דהוי. בפינה השמאלית יש סימן מוזר כמו ארבעה צלבים בשורה שזרועותיהם נוגעות זו בזו. לצד זה כתוב, בתווים נוקשים מאד וגסים, "חותם הארבעה - ג'ונתן סמול, מַהוֹמֵט סינג, עבדוללה ח'אן, דוסט אכבר."  לא, אני מודה שאני לא רואה איך זה נוגע למקרה. אבל ברור שזה מסמך בעל חשיבות. הוא נשמר בקפידה בתוך ארנק; הצד האחד הוא נקי באותה מידה כמו השני."

"מצאנו את זה בארנק שלו."

"אם כך שמרי עליו היטב, מיס מורסטן, כי הוא עשוי להתגלות כמועיל לנו. אני מתחיל לחשוד שהענין הזה עשוי להתגלות כהרבה יותר עמוק ועדין מכפי שהנחתי בתחילה. אני חייב לשקול מחדש את הרעיונות שלי."

הוא נשען לאחור במושבו, ויכולתי לראות על פי מצחו המקומט ומבטו המזוגג שהוא שקוע בהרהורים.  מיס מורסטן ואני פטפטנו בקול שקט על המשלחת הנוכחית שלנו ועל התוצאה האפשרית שלה, אבל בן לוויתנו שמר על הריחוק הבלתי-חדיר שלו עד סוף הנסיעה שלנו.

היה זה ערב של ספטמבר, והשעה עדיין לא היתה שבע, אבל היום היה קודר, וערפל סמיך ומטפטף רבץ על העיר הגדולה. עננים בצבע בוץ צנחו בעצב מעל הרחובות הבוציים.  במורד רחוב הסטרנד היו המנורות אך כתמים מעורפלים של אור שהסתנן והטיל זוהר עגול רפה על המדרכה החלקלקה.  הבוהק הצהוב מחלונות הראווה זרם אל האוויר המהביל, מלא האדים, והאיר את הרחוב הצפוף באור עכור, מרצד.  היה, בעיני, משהו מעורר אימה, דמוי רוחות-רפאים בתהלוכה האינסופית של פרצופים שחלפו על פני פסי האור הצרים האלה - פנים עצובות ושמחות, רעות-מראה ועליזות.  ככל בני המין האנושי, הם ריחפו לרגע מתוך האפלה אל האור וחזרו אל האפלה.  אני לא נוטה להתרשמות, אבל הערב המשמים, הכבד, יחד עם הפרשה המוזרה שבה התחלנו לעסוק, חברו יחד לעשות אותי עצבני ומדוכא.  יכולתי לראות מתוך התנהגותה של מיס מורסטן שהיא סבלה מאותה תחושה.  הולמס לבדו יכול היה להתעלות על השפעות קלות ערך.  הוא החזיק את פנקסו הפתוח על ברכו, ומדי פעם שרבט מספרים והערות לזכרון לאור עששית-הכיס שלו.

דף זה נוצר באמצעות תרגם מכונה. דרושה הגהה מלאה. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (תוך צפייה בטקסט בשפה המקורית והשוואתו) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בתיאטרון ליסיום כבר היו ההמונים עבים על הכניסות הצדדיות. בחזית זרם מתמשך של כרכרות וארבע גלגיליות, משחררות את מטענם של גברים עם חזית חולצה, ונשים צבועות נשים. בקושי הגענו לעמוד השלישי, שהיה המפגש שלנו, לפני שאיש קטן, כהה, נמרץ, לבוש בשמלה של כרכרה, ניגש אלינו.

"אתם הצדדים שמגיעים עם העלמה מורסטן? "שאלתי. הוא שאל.

"אני העלמה מורסטן, ושני האדונים האלה הם ידידי, "אמרה.

הוא כופף עלינו זוג עיניים חודרות ושואלות להפליא.

"אתה תסלח לי, מתגעגע, "אמר בנימה מעוותת מסוימת, "אבל הייתי מבקש ממך שתאמר לי שאיש מחבריך אינו שוטר".

"אני אומרת לך את זה, "ענתה.

הוא פלט שריקת צווחה, שעליה ניצב ערבי רחוב על פני ארבעה גלגלים ופתח את הדלת. האיש שפנה אלינו עלה אל הקופסה, בעוד אנחנו לוקחים את הבית פנימה. בקושי הצלחנו לעשות זאת לפני שהנהג הצליף בסוסו, ואנחנו צללנו בקצב זועם ברחובות הערפילים.

המצב היה מוזר. נסענו למקום לא ידוע, בשליחות בלתי ידועה. אבל ההזמנה שלנו היתה מתיחה גמורה - שהייתה היפותזה בלתי נתפסת - או שהיתה לנו סיבה טובה לחשוב שיש נושאים חשובים שעשויים להיתקע במסע שלנו. התנהגותה של מיס מורסטן היתה נחושה ונאספת כתמיד. השתדלתי לעודד ולשעשוע בהזכרונות של הרפתקאותי באפגניסטן; אבל, למען האמת, הייתי עצמי נרגש כל כך מהמצב שלנו וסקרן כל כך עד היעד שלנו, כי הסיפורים שלי היו מעורבים מעט. עד היום היא מצהירה שאני סיפרתי לה סיפור אחד על הדרך שבה הסתכל מוסקט על האוהל שלי באישון לילה, ואיך ירהתי בו גור נמר כפול.בהתחלה היה לי מושג לגבי הכיוון שבו נסענו. אבל עד מהרה, מה עם הקצב שלנו, הערפל, ואת הידע שלי מוגבל של לונדון, איבדתי את המסבים שלי ולא ידעתי כלום, כי נראה שאנחנו הולכים דרך ארוכה מאוד. שרלוק הולמס מעולם לא היה אשם, והוא מילמל את השמות כשהמונית טרטרה דרך ריבועים, נכנסה פנימה והחוצה על ידי רחובות מתפתלים.

"רוצ'סטר רו, "אמר. "עכשיו וינסנט סקוור, עכשיו אנחנו יוצאים לדרך גשר ווקסהול, אנחנו עושים את הצד של סארי כנראה, כן, חשבתי, עכשיו אנחנו על הגשר, אפשר לתפוס את הנהר.

אכן ראינו נוף חולף על פני התמזה, כשהמנורות בוהקות על המים הרחבים, הדוממים; אבל המונית שלנו התנפצה במהירות, והיא היתה מעורבת עד מהרה במבוך של רחובות בצד השני.

"דרך ונדסוורת', "אמר בן-לווייתי. "דרך פריורי, רחוב לארק הול, סטוקוול פלייס, רוברט סטריט, קארד הארבור ליין, נראה שהמסע שלנו לא מוביל אותנו לאזורים אופנתיים מאוד".

אכן הגענו לשכונה מפוקפקת ומאיימת. קווים ארוכים של בתי לבנים עמום היו משוחררים רק מן הבוהק הגס והבריקות הגסה של בתי-הציבור שבפינה.אחר-כך באו שורות של וילות דו-קומתיים, כל אחת עם חזית של גן מיניאטורי, ואחר-כך שוב שורות אינסופיות של בנייני לבנים חדשים, בוהקים - זרועות המפלצת שהעיר הענקית זורקת אל תוך הארץ. לבסוף נעצרה המונית בבית השלישי במרפסת חדשה. אף אחד מהבתים האחרים לא היה מיושב, וזה שבו עצרנו היה כהה כמו שכנותיה, למעט ניצוץ בודד בחלון המטבח. על הדפיקות שלנו, עם זאת, הדלת נפתחה מיד על ידי משרת הינדים, לבוש בטורבן צהוב, בגדים לבנים רופפים, ואבנט צהוב. במשהו המזרחי הזה, שהיה ממוסגר בדלת המקורית של בית-דירות פרברי ממדרגה שלישית, היה משהו מוזר.

"הסאהיב ממתין לך, "אמר, ובזמן שדיבר נשמע קול גבוה, צונח, מאיזה חדר פנימי.

"תראה אותם לי, חטמוטגר, "אמר. "תראה אותם ישר אלי".