חותם הארבעה/פרק 10

ארתור קונן דויל
חותם הארבעה
פרק 10: הסוף באי
→פרק 9	פרק 11←

דף זה נוצר באמצעות תרגם מכונה. דרושה הגהה מלאה. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (תוך צפייה בטקסט בשפה המקורית והשוואתו) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

הארוחה שלנו הייתה ארוחה עליזה. הולמס ידע לדבר טוב במיוחד כשבחר, ובאותו לילה הוא בחר. נראה שהוא נמצא במצב של התעלות עצבנית. מעולם לא הכרתי אותו כל כך מבריק. הוא דיבר על רצף מהיר של נושאים - על מחזות פלאים, על כלי חרס מדיווליים, על כינורות סטרדיבריוס, על הבודהיזם של ציילון ועל ספינות המלחמה של העתיד - התייחס לכל אחד כאילו עשה מחקר מיוחד על כך. ההומור הבהיר שלו סימן את התגובה מהדיכאון השחור שלו בימים הקודמים. אתלני ג'ונס התגלתה כנשמה חברותית בשעות ההירגעות שלו, והתמודדה עם ארוחת הערב שלו באוויר של חיים טובים. לעצמי הרגשתי שמחה מהמחשבה שאנחנו לקראת סיום המשימה שלנו, ותפסתי משהו מהעליצות של הולמס. איש מאיתנו לא רמז במהלך ארוחת הערב למטרה שהפגישה אותנו.

כאשר סיימו לפנות את השולחן, הולמס הציץ בשעונו ומילא שלוש כוסות ב"פורט".

"כוסית אחת," הוא אמר, "להצלחת המשלחת הקטנה שלנו. ועכשיו הגיע הזמן שנסע. יש לך אקדח, ווטסון?"

"יש לי את אקדח השירות הישן שלי בשולחן שלי."

"מוטב שתקח אותו," הוא הציץ שוב בשעונו, "כדאי שנהיה מוכנים. אני רואה שהמונית נמצאת כבר ליד הדלת. הזמנתי אותו לשש וחצי."

השעה הייתה קצת אחרי שבע כאשר הגענו לרציף ווסטמינסטר ומצאנו את הסירה שלנו ממתינה לנו. הולמס הביט בה בצורה ביקורתית. "האם יש משהו שעלול לסמן אותה כסירת משטרה?"

"כן, המנורה הירוקה ההיא בצד."

"אז תוריד אותה."

השינוי הקטן נעשה, עלינו על הסיפון, והחבלים הושלכו. ג'ונס, הולמס ואני ישבנו בירכתיים. היה אדם אחד ליד ההגה, אחד שיטפל במנועים, ושני פקחי משטרה קשוחים.

"לאן?" שאל ג'ונס.

"למגדל. אמור להם לעצור ממול לחצר של ג'ייקובסון."

הסירה הייתה כנראה מהירה מאוד, כי עברנו על פני השורות הארוכות של הדוברות העמוסות כאילו היו נייחות. הולמס חייך בסיפוק כשעקפנו ספינת קיטור ששטה בנהר, משאירים אותה אחרינו. "אנחנו צריכים להיות מסוגלים לתפוס כל דבר על הנהר," אמר. ״טוב, בקושי זה. אבל אין הרבה ספינות שיכולות לנצח אותנו." "נצטרך לתפוס את האורורה, ויש לה שם שהיא גוזז. אני אגיד לך איך הארץ שוכנת, ווטסון. אתה זוכר כמה התעצבנתי על כך שדבר כל כך קטן מתבאס עלי?"

"כן."

״טוב, נתתי למוחי מנוחה יסודית בצלילה לניתוח כימי. אחד המדינאים הגדולים שלנו אמר כי שינוי בעבודה הוא המנוחה הטובה ביותר. ככה זה. כשהצלחתי להמיס את הפחמימן בו עבדתי, חזרתי לבעיית השולטוטים וחשבתי שוב על כל העניין. הבנים שלי היו במעלה הנהר ובמורד הנהר ללא תוצאה. השיגור לא היה בשלב הנחיתה או ברציף, וגם לא חזר. עם זאת, בקושי ניתן היה להפריע להסתיר את עקבותיהם, אם כי זה תמיד נשאר כהשערה אפשרית אם כל השאר נכשלים. ידעתי שהאיש הזה סמול הוא בעל מידה מסוימת של ערמומיות נמוכה, אך לא חשבתי שהוא מסוגל לשום דבר באופיו של עדינות עדינה. זה בדרך כלל תוצר של השכלה גבוהה. אז שיקפתי שמאחר שהוא בוודאי שהה בלונדון זמן מה - כיוון שהיו לנו עדויות לכך שהוא שמר על המשמר המתמשך על פונדיצ'רי לודג'- הוא בקושי יכול היה לצאת בהתרעה של רגע, אבל יצטרך קצת זמן, אם זה היה רק ​​יום אחד, כדי לסדר את ענייניו. זה היה מאזן ההסתברות, בכל מקרה."

"זה נראה לי קצת חלש," אמרתי, "סביר יותר שהוא סידר את ענייניו לפני שיצא למסעו."

״לא, אני לא חושב כך. המאורה הזו שלו תהיה מפלט יקר מדי למקרה הצורך לו לוותר עליה עד שהיה בטוח שהוא יכול להסתדר בלעדיה. אבל שיקול שני הדהים אותי. ג'ונתן סמול בוודאי הרגיש שהמראה המוזר של בן זוגו, ככל שיהיה לו ציפוי עליון, יביא לרכילות, ואולי להיות קשור לטרגדיה הזו של נורווד. הוא היה די חד כדי לראות את זה. הם התחילו ממטהם בחסות חושך, והוא היה רוצה לחזור לפני שיהיה אור רחב. עכשיו, השעה שלוש, לפי גברת סמית', כשהגיעו לסירה. זה יהיה די בהיר, ואנשים יהיו בערך בעוד כשעה. לכן, לטענתי, הם לא הרחיקו לכת. הם שילמו היטב לסמית' כדי שינצור את לשונו, שמרו על שיגורו לבריחה הסופית, ומיהרו למלון שלהם עם תיבת האוצר. בעוד כמה לילות, כשהם יספיקו לראות מה נכתב בעיתונות, והאם יש כלפיהם חשד כלשהו, ​​הם יעשו את דרכם בחסות החשכה לאונייה כלשהי בגרייבסנד או במורדות הנהר, שם אין ספק שכבר מסודרים להם כרטיסים להפלגה לאמריקה או למושבות."

״אבל הסירה? הם לא היו יכולים לקחת אותה למגורים שלהם."

"אדרבה. טענתי כי הסירה עשוייה להיות דרך נהדרת, למרות חוסר הנראות שלה. ואז שמתי את עצמי במקומו של סמול, והסתכלתי על זה כמו שאדם בכושרו יעשה. הוא כנראה ישקול כי להחזיר את הסירה או להחזיק אותו ברציף יקל על הבריחה אם המשטרה במקרה תעלה על עקבותיו. כיצד, אם כן, יוכל להסתיר את הסירה ובכל זאת להחזיק אותה בהישג יד כשירצה? תהיתי מה עלי לעשות בעצמי אם הייתי בנעליו. יכולתי לחשוב רק על דרך אחת לעשות זאת. יכול להיות שאעביר את הסירה לאיזה בונה או מתקן בסירות, עם הוראות לעשות בה שינוי מזעזע. לאחר מכן היא תועבר לסככה או לחצר שלו, וכך תהיה מוסתרת באופן אפקטיבי, ובאותה עת אוכל לקבל אותה בהתראה של כמה שעות."

"זה נראה מספיק פשוט."

"רק הדברים הפשוטים האלה עשויים להתעלם מאוד. עם זאת, החלטתי לפעול על פי הרעיון. התחלתי מיד באסדת הימאים הבלתי מזיקה הזו ושאלתי בכל החצרות במורד הנהר. ציירתי ריק בשעה חמש עשרה, אבל בשש עשרה - של ג'ייקובסון - נודע לי שהאורורה הועברה לידיהם לפני יומיים על ידי רפסודה מעץ, עם כמה כיוונים טריוויאליים באשר להגה. "אין שום דבר עם הגה שלה," אמר מנהל העבודה. "שם היא שוכבת, עם הפסים האדומים." באותו רגע מי צריך לרדת מלבד מרדכי סמית', הבעלים שנעלם? הוא היה גרוע יותר מבחינת משקאות חריפים. לא הייתי צריך, כמובן, להכיר אותו, אבל הוא השמיע את שמו ואת שם ההשקה שלו. "אני רוצה אותה בלילה בשעה שמונה," אמר הוא - "שמונה בידיוק, שים לב, כי יש לי שני ג'נטלמנים שלא ימשיכו לחכות." הם כנראה שילמו לו טוב, כי הוא השליך מאוד כסף, זינק שילינג לגברים. הלכתי אחריו מרחק מה, אבל הוא שקע בבית אייל, אז חזרתי לחצר, ובמקרה שאספתי את אחד הבנים שלי בדרך, מיקמתי אותו כזקף מעל השיגור. הוא צריך לעמוד על שפת המים ולנפנף אלינו את המטפחת שלהם כשהם מתחילים. נשכב בזרם, וזה יהיה דבר מוזר אם לא ניקח אנשים, אוצרות וכל זה."

"תכננת את הכל בצורה מאוד מסודרת, בין אם הם הגברים הנכונים ובין אם לא," אמר ג'ונס. "אבל אם הרומן היה בידיי הייתי צריך לגשת למשטרה בחצר ג'ייקובסון ולעצור אותם כשירדו."

"מה שהיה מעולם לא היה. האיש הזה סמול הוא בחור די ממולח. הוא היה שולח צופה הלאה, ואם משהו גורם לו לחשוד הוא ישקר צמוד למשך שבוע נוסף."

"אבל יכול להיות שדבקת במרדכי סמית וכך הובלתם למסתור שלהם," אמרתי אני. ״במקרה כזה הייתי צריך לבזבז את יומי. אני חושב שזה מאה לאחד נגד שסמית יודע איפה הם גרים. כל עוד יש לו משקאות חריפים ושכר טוב, מדוע עליו לשאול שאלות? הם שולחים לו הודעות מה לעשות. לא, חשבתי על כל קורס אפשרי, וזה הכי טוב."

בזמן שהשיחה הזו נמשכה, צילמנו את סדרת הגשרים הארוכה המשתרעת על פני התמזה. כשעברנו את העיר קרני השמש האחרונות הזהיבו את הצלב על פסגת סנט פול. היה דמדומים לפני שהגענו למגדל.

"זה החצר של ג'ייקובסון," אמר הולמס והצביע על זיפים של תורנים וחבל על הצד של סארי. "שייט כאן בעדינות ולמטה בחסות חוט המציתים הזה." הוא הוציא זוג משקפי לילה מכיסו והביט זמן מה בחוף. 'אני רואה את הזקיף שלי בתפקיד שלו', הוא העיר, 'אבל שום סימן לממחטה'.

"נניח שנרד בדרך קצרה ונמתין להם," אמר ג'ונס בשקיקה.

בשלב זה כולנו היינו להוטים, אפילו השוטרים והסטוקיסטים, שהיה להם מושג עמום מאוד לגבי ההמשך.

"אין לנו שום זכות לקחת דבר כמובן מאליו," ענה הולמס. 'זה בהחלט עשר לאחד שהם יורדים מהזרם, אבל אנחנו לא יכולים להיות בטוחים. מנקודה זו אנו יכולים לראות את הכניסה לחצר, והם בקושי רואים אותנו. זה יהיה לילה בהיר והרבה אור. עלינו להישאר איפה שאנחנו. ראה כיצד העם מסתובב שם באור הגז. '

'הם באים מהעבודה בחצר.'

"נבזים מלוכלכים למראה, אבל אני מניח שלכל אחד יש איזה ניצוץ אלמוות קטן שהוסתר עליו. לא היית חושב את זה, להסתכל עליהם. אין כל הסתברות אפריורית. חידה מוזרה היא האדם! '

'מישהו קורא לו נשמה שמסתתרת בחיה', הצעתי.

"ווינווד ריד טוב בנושא," אמר הולמס. "הוא מעיר שלמרות שהאדם היחיד הוא חידה בלתי מסיסת, בסך הכל הוא הופך לוודאות מתמטית. אתה, למשל, לעולם לא יכול לחזות מה כל אדם אחד יעשה, אבל אתה יכול לומר בדיוק בדיוק מה יהיה המספר הממוצע. אנשים משתנים, אך האחוזים נשארים קבועים. כך אומר הסטטיסטיקאי. אבל האם אני רואה מטפחת? אין ספק שיש רפרוף לבן מעבר לזה."

'כן, זה הילד שלך,' בכיתי. "אני יכול לראות אותו בפשטות." "ויש את האורורה," קראה הולמס, "והולכת כמו השטן! מהירות מלאה קדימה, מהנדס. בצע לאחר ההשקה עם האור הצהוב. בגן עדן, לעולם לא אסלח לעצמי אם היא תוכיח שיש לנו את העקבים שלנו! ' היא גלשה מבלי לראות דרך הכניסה לחצר ועברה מאחורי שתיים או שלוש מלאכות קטנות, כך שהצליחה לעלות במהירות לפני שראינו אותה. עכשיו היא עפה במורד הנחל, קרוב לחוף, והלכה בקצב אדיר. ג'ונס הביט בה בכובד ראש וניענע את ראשו. ״היא מהירה מאוד, ״ אמר. "אני בספק אם נתפוס אותה."

'אנחנו חייבים לתפוס אותה!' קרא הולמס בחירוק שינים. 'ערמומי, סטוקרים! תגרום לה לעשות כל מה שהיא יכולה! אם נשרוף את הסירה אנחנו חייבים לקבל אותם!"

חתך את מי הנהר השקטים ושלח שני גלים מתגלגלים מימין ומשמאל לנו. עם כל פעימות המנועים קפצנו ורעדנו כמו יצור חי. פנס צהוב אחד גדול בקשתותינו השליך מולנו משפך אור ארוך ומהבהב. ממש לפני כן טשטוש כהה על המים הראה היכן שוכבת האורורה, וסחרור הקצף הלבן מאחוריה דיבר על הקצב בו היא הולכת. העברנו על פני דוברות, קיטוריות, כלי סוחר, פנימה והחוצה, מאחורי זה וסביבו. קולות היללו אותנו מחוץ לחושך, אך עדיין האורורה רעמה הלאה, ובכל זאת עקבנו על עקבותיה.

'ערמו את זה, גברים, ערמו את זה!' קרא הולמס והביט מטה לחדר המכונות, בעוד הזוהר העז מלמטה היכה על פניו הלהוטים, האוויניים. 'השג כל קילו אדים שאתה יכול.' "אני חושב שאנחנו מרוויחים קצת," אמר ג'ונס בעיניו אל האורורה. "אני בטוח בזה," אמר לי. "אנחנו נהיה איתה בעוד כמה דקות."

ברגע זה, עם זאת, כפי שגורלנו הרע היה, גורר עם שלושה דוברות נגרר בינינו. רק באמצעות הנחת הכוח של ההגה, התחמקנו מהתנגשות, ולפני שהספקנו לעקוף אותם ולהתאושש בדרכנו האורורה זכתה למאתיים מטרים טובים. עם זאת, היא עדיין נראתה היטב, והדמדומים העכורים והלא ודאיים התמקמו בלילה בהיר וכוכב. הדודים שלנו היו מתוחים עד תום, והקליפה השברירית רטטה וחרקה מהאנרגיה העזה שהסיעה אותנו. עברנו דרך הבריכה, מעבר לרציפי מערב הודו, במורד הדפטפורד הארוך, ועלינו שוב לאחר שסיבבנו את אי הכלבים. הטשטוש העמום שלפנינו פתר את עצמו כעת בצורה ברורה מספיק לאורורה העדינה. ג'ונס הפנה אליה את אור החיפוש שלנו, כך שנוכל לראות בבירור את הדמויות שעל סיפונה. איש אחד ישב ליד הירכתיים, עם משהו שחור בין ברכיו, שעליו התכופף. לצידו שכבה מסה כהה, שנראתה כמו כלב ניופאונדלנד. הילד החזיק את הטילר, כנגד הבוהק האדום של הכבשן ראיתי את סמית 'הזקן, פשט עד המותניים, ודוחף גחלים לכל החיים היקרים. אולי היה להם ספק בהתחלה אם אנחנו באמת רודפים אחריהם, אבל עכשיו כשעקבנו אחר כל פיתול ופיתול שהם לקחו כבר לא יכולה להיות שאלה לגבי זה. בגריניץ 'היינו כשלוש מאות צעדים מאחוריהם. בקיר שחור לא יכולנו להיות יותר ממאתיים וחמישים. חיפשתי יצורים רבים במדינות רבות במהלך הקריירה המשובצת שלי, אך מעולם לא הספורט נתן לי ריגוש פרוע כמו המצוד המטורף והמעופף הזה במורד התמזה. בהתמדה התקרבנו אליהם, חצר אחר חצר. בשתיקת הלילה יכולנו לשמוע את התנשמות ונקיקות מכונותיהם. האיש בירכתיים עדיין השתופף על הסיפון, וזרועותיו נעו כאילו היה עסוק, ואילו מדי פעם היה מסתכל למעלה ומודד במבט מהמרחק שעדיין הפריד בינינו. קרוב יותר באנו וקרוב יותר. ג'ונס צעק להם לעצור. לא היינו יותר מארבע אורכי סירה מאחוריהם, שתי הסירות טסו בקצב אדיר. זה היה טווח הגעה ברור של הנהר, עם מפלחת נביחות מצד אחד וביצות פלומסטד המלנכוליות מצד שני. בעת ברדנו האיש בירכתיים קפץ מהסיפון וניער לעברנו את שתי אגרופיו הקפוצות, מקלל את הזמן בזמן בקול גבוה וסדוק. הוא היה אדם חזק וגדול, וכשהוא עמד בשכיבה עם רגליים הצועדות, יכולתי לראות שמהירך ומטה לא היה אלא גדם עץ בצד ימין. למשמע זעקותיו החריפות והזועמות, הייתה תנועה בצרור הצפוף על הסיפון. זה יישר את עצמו לגבר שחור קטן - הקטן ביותר שראיתי אפילו - עם ראש נהדר ועצב והלם של שיער סבוך ומפותל. הולמס כבר שלף את האקדח שלו, ואני העליתי את שלי למראה היצור הפרוע והמעוות הזה. הוא היה עטוף באיזה סוג של כיבה או שמיכה כהה, שהשאירו רק את פניו חשופים; אבל הפנים האלה הספיקו כדי לתת לגבר לילה ללא שינה. מעולם לא ראיתי תכונות כל כך מסומנות עמוקות עם כל החיות והאכזריות. עיניו הקטנות זוהרו ונשרפו באור קודר, ושפתותיו העבות התפתלו משיניו, שגיחכו ופטפטו עלינו בחצי זעם של בעלי חיים.

"אש אם הוא מרים את ידו," אמר הולמס בשקט.

בזמן הזה היינו באורך של סירה וכמעט ונמצאים בקשר למחצבה שלנו. אני יכול לראות את שניהם כעת כשעמדו, האיש הלבן שרגליו רחוקות זועק, צועק קללות, והגמד הלא מקודש עם פניו הנוראיים, ושיניו הצהובות והחזקות חורקות עלינו באור העששית שלנו.

היה טוב שהשקפנו עליו כל כך ברור. גם כשהסתכלנו הוא שלף מתחת לכיסויו פיסת עץ קצרה ועגולה, כמו שליט בית ספר, ומחא כפיים על שפתיו. האקדחים שלנו נשמעו יחד. הוא הסתחרר, הרים את זרועותיו, ובמעין שיעול נחנק נפל הצידה אל הנחל. קלטתי הצצה אחת לעיניו הארסיות והמאיימות בתוך מערבולת המים הלבנה. באותו רגע האיש עם רגליים מעץ השליך את עצמו על ההגה והניח אותו בכוח, כך שהסירה שלו פנתה ישר לגדה הדרומית, בעוד אנחנו חולפים על פני הירכתיים שלה, רק מפנים אותה בכמה מטרים. היינו סיבוב אחריה בן רגע, אבל היא כבר הייתה כמעט בבנק. זה היה מקום פרוע ושומם, שבו הירח נצץ על שטח רחב של אדמת ביצה, עם בריכות מים עומדים ומיטות צמחייה מתפוררת. השיגור, עם חבטה עמומה, רץ אל גדת הבוץ, כשקשתה באוויר ורציף החמוק שלה במים. הנמלט קפץ החוצה, אך הגדם שלו שקע מיד לכל אורכו באדמה המופחתת. לשווא הוא נאבק והתפתל. לא יכול היה לעשות צעד אחד קדימה או אחורה. הוא צעק בזעם אימפוטנטי, ובעט בטירוף ברגל השנייה שלו בבוץ; אבל מאבקיו רק שיעממו את סיכת העץ שלו עמוק יותר לתוך הגדה הדביקה. כשהבאנו את השיגור שלנו לצידו הוא היה מעוגן כל כך בתקיפות שרק באמצעות השלכת קצה חבל על כתפיו הצלחנו לגרור אותו החוצה ולגרור אותו, כמו איזה דג רשע, מעבר לצדינו. שני הסמיתים, האב והבן, ישבו בזועף בהשקתם, אך עלו על סיפונם די בפקודה. את האורורה עצמה נסענו ויצאנו במהירות לירכתיים שלנו. על הסיפון ניצב תיבת ברזל מוצקה של ביצוע הודי. זה, לא יכול להיות שאלה, היה זהה שהכיל את האוצר הלא טוב של שולטוס. לא היה מפתח, אבל היה לו משקל ניכר, אז העברנו אותו בזהירות לבקתה הקטנה שלנו. כשקיטרנו שוב לאט במעלה הנחל, הבזקנו את אור החיפוש שלנו לכל כיוון, אבל לא היה שום סימן לאיילי. אי שם בחושך הנוזל בתחתית התמזה מונחות עצמותיו של אותו מבקר מוזר לחופינו.

"ראה כאן," אמר הולמס והצביע על פתח העץ. "בקושי היינו מספיק מהירים עם האקדחים שלנו." שם, בוודאי, ממש מאחורי המקום בו עמדנו, תקוע אחד מאותם חצים רצחניים שהכרנו כל כך טוב. זה בטח התחלחל בינינו ברגע שפינינו. הולמס חייך אליו ומשך בכתפיו בצורה הקלה שלו, אבל אני מודה שזה החליא אותי לחשוב על המוות הנורא שעבר כל כך קרוב אלינו באותו הלילה.