חותם הארבעה/פרק 1

ארתור קונן דויל
חותם הארבעה
פרק 1: מדע ההֶסֵּק
	פרק 2←

שרלוק הולמס לקח את בקבוקו מזווית האח, ואת המזרק שלו מן הנרתיק מעור-מרוקו שלו. באצבעותיו הארוכות, הלבנות והעצבניות, הוא התאים את המחט העדינה והעיף לאחור את שרוול חולצתו השמאלי. במשך זמן מה נחו עיניו מהורהרות על אמת היד המגויידת ועל שורש כף היד, כולן מנוקדות ומצולקות באינספור סימני ניקוב. לבסוף הוא דחף את המחט החדה אל היד, לחץ על הבוכנה הזעירה, ושקע בחזרה בכורסה מרופדת הקטיפה באנחה ארוכה של סיפוק.

שלוש פעמים ביום במשך חודשים רבים הייתי עד למופע הזה, אך ההרגל לא הביאני להשלים בדעתי איתו. נהפוך הוא, מיום ליום נעשיתי נרגז יותר למראה מעשיו, ומצפוני התנפח בתוככי תוכי במחשבה שחסרתי את האומץ למחות. שוב ושוב הבטחתי לעצמי שאגיד לו את דעתי על הנושא; אולם היה דבר מה במיזגו הקריר והלא-נעים של בן-לווייתי, שהפך אותו לאדם האחרון שהיה אפשר לדבר איתו בחופשיות. כוחותיו הגדולים, התנהגותו המתנשאת, והניסיון שהיה לי עם תכונותיו המיוחדות הרבות, גרמו לי להירתע ולחשוש להרגיז אותו.

ועם זאת, באותו יום אחר הצהריים, בין אם היה זה בשל יין הבורגונדי ששתיתי עם ארוחת הצהריים שלי או התסכול הנוסף שגרמה האטיות המחושבת, הקיצונית, של התנהגותו, חשתי פתאום שאיני יכול להחזיק מעמד עוד.

"מה זה היום," שאלתי, "מורפיום או קוקאין?"

הוא הרים את עיניו בעצלתיים מן הכרך הישן, המודפס בכתב גותי, שהוא פתח.

"זה קוקאין," אמר, "תמיסה של שבעה אחוזים. היית רוצה לנסות?"

"למען האמת," עניתי בקצרה. "הגוף שלי עדיין לא התאושש מהשירות באפגניסטן. אני לא יכול להרשות לעצמי להעמיס עליו לחץ נוסף".

הוא חייך למראה זעמי. "אולי אתה צודק, ווטסון," אמר. "אני מניח שהשפעתו, מבחינה גופנית, היא גרועה. אבל אני מוצא שהוא מזרז ומבהיר את המוח באופן כל כך יוצא מגדר הרגיל, עד כי הפעולה המשנית שלו היא עניין קטן חשיבות".

"אבל חשוב על כך!" אמרתי ברצינות. "שקול את המחיר! המוח שלך עשוי, כפי שאתה אומר, להתעורר ולהתרגש, אבל זה תהליך פתולוגי וחולני, שמביא לשינוי רקמות מוגבר ועלול, בסופו של דבר, להשאיר חולשה קבועה. אתה יודע גם איזו תגובה שחורה באה עליך לאחר מכן. אין ספק שהמחיר לא שווה את התועלת. למה לך, לשם הנאה חולפת בלבד, להסתכן באובדן הכוחות הגדולים האלה שבהם ניחנת? זכור כי אני מדבר לא רק כחבר אל חבר, אלא כאיש רפואה לאדם שלמצב גופו הוא אחראי במידה מסוימת".

הוא לא נראה פגוע. להפך, הוא הצמיד את קצות האצבעות שלו, והשעין את מרפקיו על זרועות הכיסא שלו, כמי שמוכן לשיחה ארוכה.

"המוח שלי," הוא אמר, "מורד כנגד קפיאה על השמרים. תן לי בעיות, תן לי עבודה, תן לי את הצופן המסובך ביותר, או את האנליזה המורכבת ביותר, ואני נמצא באווירה המתאימה לי. אבל אני מתעב את השגרה המשעממת של הקיום. אני משתוקק להתעלות נפשית. לכן בחרתי במקצוע הייחודי שלי, או בעצם יצרתי אותו, כי אני היחיד בעולם שעוסק בו".

"הבלש הלא רשמי היחיד?" אמרתי, מרים את גבותי.

"הבלש המייעץ הבלתי-רשמי היחיד," ענה. "אני בית המשפט האחרון והגבוה ביותר לערעורים בבילוש. כאשר גרגסון, או לסטרייד, או אתלני ג'ונס חורגים מגבולות היכולת שלהם - אשר, אגב, זה המצב הרגיל שלהם - העניין מובא לפנַי. אני בוחן את הנתונים, כמומחה, ומבטא חוות דעת של מומחה לתחומו. אני לא תובע שום קרדיט במקרים כאלה. שמי אינו מופיע באף עיתון. העבודה עצמה, העונג של למצוא שדה פעולה לכוחות היחודיים שלי, היא הפרס הגבוה ביותר שלי. אבל אתה-עצמך הרי התנסית במקצת בשיטות העבודה שלי בפרשת ג'פרסון הופ".

"אכן, באמת," אמרתי בלבביות. "מעולם לא נדהמתי כל-כך מדבר כלשהו בחיי. אפילו סיכמתי אותו בחוברת קטנה, עם הכותרת הפנטסטית, במידת מה, 'חקירה בשני."

הוא נד בראשו בעצב.

"עברתי על זה ברפרוף," אמר. "למען האמת, אני לא יכול לברך אותך על זה. חקירה בלשית היא, או צריכה להיות, מדע מדויק, והיא צריכה להיות מטופלת באותה דרך קרה ובלתי רגשית. ניסית לצבוע אותה בגוונים רומנטיים, והתוצאה דומה למה שהיה קורה אילו צירפת סיפור אהבה, או בריחה של זוג כדי להינשא בסתר, אל המשפט החמישי של אוקלידס".

"אבל הרומנטיקה היתה שם," מחיתי. "לא יכולתי להתעסק עם העובדות".

"יש עובדות שמוטב להשתיק, או, לפחות, יש לתת את מידת החשיבות הנכונה כשמטפלים בהן. הנקודה היחידה במקרה שהיתה ראויה לציון היתה דרך ההסקה האנליטית המיוחדת מהתוצאות אל הגורמים, שבאמצעותה הצלחתי לפענח אותו".

כעסתי מעט על הביקורת הזאת על יצירה שתוכננה במיוחד כדי להשביע את רצונו. אני גם מודה שעצבנה אותי האנוכיות, שנראה היה שדרשה שכל שורה של החוברת שלי תוקדש למעשיו המיוחדים. יותר מפעם אחת במשך השנים שבהן חייתי אתו ברחוב בייקר הבחנתי כי גאוותנות קטנה רבצה מתחת אופן התנהגותו השקט והדידקטי של שותפי. לא הערתי על כך אלא ישבתי, תומך ברגלי הפצועה. כדור רובה אפגני עבר דרכה זמן מה קודם לכן, ואף שזה לא מנע ממני ללכת היא כאבה בצורה מעייפת בכל שינוי במזג האוויר.

"הפרקטיקה שלי התפשטה לאחרונה ליבשת", אמר הולמס, כעבור זמן מה, תוך שהוא ממלא את מקטרת עץ האברש הישנה שלו. "בשבוע שעבר פנה לבקש את עצתי פרנסואה לה וילאר, אשר, כפי שוודאי ידוע לך, הגיע לאחרונה לחזית שירות הבילוש הצרפתי. יש לו את מלוא הכוח הקלטי של אינטואיציה מהירה, אולם חסר לו הטווח הרחב של ידע מדוייק שהוא חיוני לפיתוח הרמות הגבוהות של אמנותו. המקרה עסק בצוואה והיו לו כמה מאפיינים מעניינים. יכולתי להפנות אותו לשני מקרים מקבילים, האחד בריגה בשנת 1857, והשני בסנט לואיס ב-1871, שהציעו לו את הפתרון האמיתי. הנה המכתב שקיבלתי הבוקר כהוקרה לסיוע שלי".

הוא העיף אלי, בעודו מדבר, גליון מקומט של נייר-כתיבה זר. רפרפתי במורד השורות, קולט שפע של מלות הערצה בצרפתית, עם "מפואר", "מעשה ידי אמן" ו-"מפגן כח" מפוזרות ביניהן, כולן מעידות על הערצתו הנלהבת של הצרפתי.

"הוא מדבר כתלמיד אל רבו", אמרתי.

"הו, הוא מעריך את הסיוע שלי יותר מדי," אמר שרלוק הולמס בקלילות. "יש לו-עצמו כשרונות רבים. יש לו שתיים מתוך שלוש התכונות הדרושות לבלש האידיאלי. הוא ניחן בכוחות של הצְפייה ותשומת הלב ושל ההיסק. חסר לו רק ידע, וזה עשוי לבוא עם הזמן. כעת הוא מתרגם את היצירות הקטנות שלי לצרפתית".

"היצירות שלך?"

"הו, לא ידעת?" הוא קרא, צוחק. "כן, חטאתי בכתיבתן של כמה מונוגרפיות. כולן על נושאים טכניים. הנה, למשל, 'על ההבחנה בין האפר של סוגי הטבק השונים'.  אני מונה כאן מאה וארבעים סוגים של טבק לסיגרים, סיגריות ומקטרות, עם לוחות צבעוניים המדגימים את ההבדל באפר. זו נקודה שמופיעה שוב ושוב במשפטים פליליים, ולפעמים היא בעלת חשיבות עליונה כראָיה. אם אתה יכול לומר בוודאות, למשל, שרצח כלשהו נעשה על ידי אדם שעישן סיגר הודי, זה בהחלט מצמצם את שדה החיפוש שלך. לעין המאומנת יש הבדל גדול באותה מידה בין האפר השחור של סיגר טריצ'ינפול הודי לבין המוך הלבנבן של טבק מקטרת, כמו בין כרוב לבין תפוח אדמה".

"יש לך גאוניות יוצאת דופן לדקויות," הערתי.

"אני מעריך את חשיבותן. הנה המונוגרפיה שלי על מעקב אחר עקבות רגליים, עם כמה הערות על השימושים של הטיח של פריז כחומר לשימור טביעות רגל. ואילו כאן יש עבודה קטנה ומעניינת על ההשפעה של עיסוקו של האדם על צורת כף היד, עם הדפסי-אבן של מניחי רעפים, מלחים, חותכי פקקי שעם, סַדָּרֵי-דפוס, אורגים ומלטשי יהלומים. זה עניין בעל חשיבות מעשית רבה לבלש המדעי - בייחוד במקרים של גופות ללא דורש, או כדי לגלות את עיסוקם הקודם של פושעים. אבל אני מעייף אותך עם התחביב שלי."

"כלל לא," עניתי ברצינות. "זה מעניין אותי מאד, במיוחד מאז שהייתה לי הזדמנות להתבונן כיצד אתה מיישם זאת בפועל. אבל הרי דיברת רק זה עתה על תצפית ועל היסק. ודאי שהאחד חייב לגרור את השני, במידת מה."

"נו, בקושי," ענה, נשען לאחור בהנאה בכורסתו ושולח תמרות עשן כחולות עבות ממקטרתו. "לדוגמה, התצפית מראה לי שהיית הבוקר במשרד הדואר של וויגמור, אולם ההיסק מאפשר לי לדעת שכאשר היית שם שלחת מברק."

"נכון!" אמרתי. "נכון בשתי הנקודות. אבל אני מודה שאני לא רואה איך הגעת לזה. זה היה דחף פתאומי מצדי, ואני לא סיפרתי עליו לאיש".

"זו הפשטות עצמה," העיר, מצחקק להפתעתי - "פשוט במידה אבסורדית, עד כדי כך שההסבר יהיה מיותר; ובכל זאת הוא עשוי לסייע להגדיר את הגבולות של התצפית ושל ההיסק. התצפית אומרת לי שיש פיסת רקבובית אדמדמה קטנה דבוקה אל כף הרגל שלך. ממש מול משרד הדואר ברחוב וויגמור הם פירקו את המדרכה והעיפו החוצה קצת אדמה, שנמצאת בצורה כזו שקשה להימנע מלדרוך בה כשנכנסים פנימה. האדמה היא בגוון אדמדם מיוחד זה שאינו נמצא, למיטב ידיעתי, בשום מקום אחר בשכונה. עד כאן התצפית, השאר הוא היסק."

"כיצד, אם כך, היסקת את המברק?"

"ובכן, כמובן, ידעתי שלא כתבת מכתב, כיוון שישבתי מולך כל הבוקר. אני גם רואה בשולחן הפתוח שלך שיש לך גליון בולים וצרור עבה של גלויות. לשם מה, אם כך, יכולת ללכת אל הדואר אם לא כדי לשלוח מברק? סלק את כל הגורמים האחרים, וזה שנשאר חייב להיות האמת."

"במקרה הזה זה בהחלט כך," עניתי לאחר מעט מחשבה.  "אבל העניין הזה הוא, כפי שאתה אומר, מהפשוטים ביותר. האם היית חושב אותי לחצוף אילו הייתי מציב את התיאוריות שלך במבחן חמור יותר?"

"להיפך," הוא ענה; "זה ימנע ממני לקחת מנה נוספת של קוקאין. אני אשמח לבחון כל בעיה שתציג לי".

"שמעתי אותך אומר שקשה לאדם להחזיק בכל חפץ בשימוש יומיומי בלי להשאיר את הרושם של אישיותו היחודית שלו על החפץ כך שצופה מאומן יוכל לקרוא את זה. עכשיו, יש לי כאן שעון שעבר לרשותי לאחרונה. התואיל בטובך לתת לי חוות דעת על אופיו או הרגליו של בעליו המנוח?"

הושטתי לו את השעון בתחושה קלה של שעשוע בלבי, שכן המבחן היה, כך חשבתי, בלתי אפשרי, והתכוונתי שהוא ישמש כלקח כנגד הטון הדוגמטי ששהוא אימץ מדי פעם. הוא איזן את השעון בידו, התבונן היטב בלוח השעות, פתח את הגב, ובחן את המנגנון, תחילה בעיניו הבלתי מזויינות ואחר-כך בעדשה קמורה חזקה. בקושי הצלחתי להמנע מלחייך אל פרצופו מוכה-האכזבה כשבסופו של דבר הוא סגר את המכסה והחזיר אותו.

"אין כמעט נתונים," העיר. "השעון נוקה לאחרונה, וזה גוזל ממני את העובדות שיכלו לתת לי את הרמזים הטובים ביותר."

"אתה צודק," עניתי. "הוא עבר ניקוי לפני שנשלח אלי."

בלבי האשמתי את שותפי בהצגת תירוץ צולע וחסר אונים כדי לחפות על כשלונו.  לאילו נתונים יכול היה לצפות משעון לא נקי?

"המחקר שלי לא היה עקר לגמרי, אף שלא היה משביע רצון," הוא העיר, מתבונן בתקרה בעיניים חולמניות, חסרות ברק.  "בכפוף לתיקון שלך, הייתי קובע כי השעון היה שייך לאחיך הבכור, שירש אותו מאביכם."

"כך אתה מסיק, ללא ספק, מראשית התיבות .H.W על הגב?"

"בהחלט. ה-.W רומז לשמך-שלך. השעון הוא כבן כמעט חמישים שנה, וראשי התיבות הם עתיקים כמו השעון: כך שזה נעשה עבור הדור הקודם. תכשיטים ושעונים בדרך כלל עוברים בירושה אל הבן הבכור, והוא זה שהסיכויים גדולים ביותר שיהיה לו אותו שם כמו אביו. אביך, אם אני זוכר נכון, מת כבר לפני שנים רבות. לפיכך, הוא נמצא עד עכשיו בידי אחיך הבכור."

"נכון, עד עכשיו," אמרתי. "עוד משהו?"

"הוא היה אדם בעל הרגלים לא מסודרים - מאד רשלני וחסר זהירות. אביך השאיר לו נקודת פתיחה טובה, אבל הוא זרק את ההזדמנויות שלו, חי במשך זמן מה בעוני עם תקופות מזדמנות של רווחה, ולבסוף, לאחר שהפך לשתיין, הוא מת. זה כל מה שאני יכול להסיק."

זינקתי מהכיסא וצלעתי בחוסר סבלנות סביב החדר במידה ניכרת של מרירות בלבי.

"זה לא ראוי לך, הולמס," אמרתי. "לא הייתי יכול להאמין שתרד נמוך עד כדי כך. ביררת את קורות חייו של אחי האומלל, ועכשיו אתה מעמיד פנים כאילו אתה מסיק את הידע הזה בדרך דמיונית כלשהי. אינך יכול לצפות ממני להאמין שלמדת את כל זה מן השעון הישן שלו! זה לא נעים, ואם לומר בכנות, יש בזה נופך של שרלטנות."

"דוקטור יקר שלי," אמר בחביבות, "אנא קבל את התנצלותי. בהביטי בעניין כבעיה מופשטת, שכחתי עד כמה אישי וכואב זה עלול להיות עבורך. אני מבטיח לך, בכל אופן, שמעולם לא ידעתי אפילו שהיה לך אח עד שמסרת לי את השעון."

"כיצד, אם כן, בשם כל מה שנפלא בעולם, מצאת את העובדות האלה? הן נכונות לחלוטין בכל פרט ופרט."

"אה, זה עניין של מזל. יכולתי רק להגיד מה מאזן ההסתברויות. כלל לא ציפיתי להיות מדוייק כל כך."

"אבל לא היה זה סתם ניחוש?"

"לא, לא: לעולם איני מנחש. זה הרגל מזעזע - הרסני ליכולת הלוגית. מה שנראה לך מוזר הוא כזה רק משום שאינך עוקב אחר זרם המחשבה שלי או מתבונן בעובדות הקטנות שעליהן עשויות להתבסס מסקנות גדולות. לדוגמה, התחלתי בקביעה כי אחיך היה חסר זהירות. כאשר אתה מתבונן בחלק התחתון של מכסה השעון הזה אתה שם לב כי לא זו בלבד שנטבעו בו שקעים בשני מקומות, אלא כולו גם חתוך ושרוט בגלל ההרגל לשמור חפצים קשים אחרים, כגון מטבעות או מפתחות, באותו כיס. אין ספק כי אין זה הישג גדול להניח שאדם שמתייחס לשעון השווה חמישים גיניאות בקלות-ראש כזאת חייב להיות אדם רשלני. גם לא יהיה זה מופרז להסיק כי אדם שיורש חפץ אחד בעל ערך שכזה זכה שצרכיו יסופקו במידה טובה למדי גם במובנים אחרים."

הנהנתי בראשי, כדי להראות שאני עוקב אחר ההיגיון שלו.

"מקובל מאד בין משכונאים באנגליה, כאשר הם לוקחים שעון, לחרוט את מספר הכרטיס באמצעות קצה סיכה על החלק הפנימי של מכסה השעון. זה נוח יותר מאשר תווית, שכן אין סיכון שהמספר יאבד או יוחלף. אני מסוגל לראות בעדשה שלי לא פחות מארבעה מספרים כאלה על הצד הפנימי של המכסה הזה. מסקנה - אחיך נמצא לעתים קרובות במצוקה כספית. מסקנה משנית - לעתים היו לו פרצי שגשוג, אחרת לא היה יכול לפדות את השעון. לבסוף, אבקש ממך לבדוק את המכסה הפנימי בגב השעון, המכיל את חור המתיחה. הבט באלפי השריטות מסביב לחור - סימנים לכך שהמפתח החליק. איזה מפתח של אדם פיכח יכול היה לחרוץ את השריטות האלה? אך לעולם לא תראה את שעונו של שיכור בלעדיהן. הוא מותח אותו בלילה, והוא משאיר את עקבות ידו הלא יציבה. איפה המסתורין בכל זה?"

"זה ברור כשמש," עניתי.  "אני מצטער על העוול שעשיתי לך. הייתי צריך לתת יותר אמון ביכולות המופלאות שלך. האם מותר לי לשאול אם יש לך חקירה מקצועית המתקיימת כרגע?"

"לא. לכן הקוקאין. אינני יכול לחיות בלי להפעיל את מוחי. לשם מה עוד יש לחיות? עמוד כאן ליד החלון. האם היה אי-פעם כזה עולם קודר, עגום, חסר תועלת? ראה איך הערפל הצהוב מסתחרר במורד הרחוב ונסחף על פני הבתים בצבע הבוץ. מה יכול להיות יותר פרוזאי וחומרני עד כדי חוסר תקווה? מה הטעם להיות בעל כוחות, דוקטור, כשאין לך שדה-פעולה כדי להשתמש בהם? פשע הוא דבר שבשִגְרה, הקיום הוא דבר שבשִגְרה, ושום תכונות פרט לאלו שהן דבר שבשִגְרה אינן בעלות תפקיד כלשהו על פני האדמה."

כבר פערתי את פי כדי להשיב לנאום התוכחה הזה, כאשר, בנקישה חדה, נכנסה בעלת הבית שלנו, נושאת כרטיס ביקור על גבי מגש הנחושת.

"גברת צעירה בשבילך, אדוני," אמרה, בפנותה אל שותפי.

"העלמה מרי מורסטן," הוא קרא. "הום! איני זוכר את השם הזה כלל. בקשי מהגברת הצעירה שתעלה, גברת הדסון. אל תלך, דוקטור. הייתי מעדיף שתשאר."