חומה של זכוכית/יומן ג'נבה

יומן ג'ניבה

חיים ארלוזורוב

באניה "הלואן" 30.5.26

אני משתמש בימי הנסיעה כדי לקרוא שוב ברשימות הפרטיכלים של ועדת-המנדטים. מתוך כך אציג לנגד עיני עוד פעם את האוירה המיוחדת המקיפה את עובדתה ואת זיקת הועדה לפרובלימות המנסרות בעולמה; אתאר לעצמי עוד פעם אחת את כל אחד מעשרות או מאחד-עשר חבריה של ועדה זו (האנגלי גרימשו משתתף בישיבות הועדה בתורת בא-כוח המשרד הבין-לאומי לעבודה בדעה מייעצת), אתאר לי את האנשים האלה באופן בולט, את אישיותם ואת אופים. לשם כך אני משתמש גם בפרטיכל הנוגע לשאלות יתר ארצות המנדטים, שכן כדאי להכיר את המצב ואת האנשים האלה בשעת טפולם בטוגו ובקאמרון, בזמן שאין באמצע שאלת היהודים של כל קויה המיוחדים.

חלק הגון מהאנשים האלה עבר למעשה בהנהלה אדמיניסטרטיבית של ארצות קולוניאליות בתואר ובדרגה של פקידות גבוהה. האנגלי סיר פרידריק לוגרד הוסיף לאימפריה הבריטית חבלים רחבים וחשובים באפריקה המערבית, ופתח אותם; הבלגי אורטס השתתף בהנהלת קונגו; ההולנדי ון ריס יש לו חלק בהודו ההולנדית. נדמה כי גם שליחה החדש של צרפת בועדה, הגנרל מרלין, הממלא את מקום חברו שהלך לעולמו, גם הוא היה מושל קולוניאלי ממדרגה גבוהה. לאנשים אלה יש בודאי תפיסת עין מעשית ושכל אדמיניסטרטיבי, הם אוהבים מצבים בלתי מסובכים ודברים שקופים. הם יודעים את "ילידי הארץ" מתוך נסיונם, ונראה כמו כן כי מחשבות מרחיקות-ראות ומחשבות אנושיות שולטות בהם לגבי ילדיהן המסכנים של הארצות האלה. גם כל חוקה למעשה ושאלותיה מושכת בודאי את לבם. חלק אחר של חברי הועדה הם הלמדנים המשכילים (אנשי-מדע העוסקים בפוליטיקה): קודם-כל רפרד, שנבחר עתה לריקטור של האוניברסיטה בג'ניבה: פלאסיוס הספרדי הוא פרופיסור באחת המכללות בארץ מולדתו, וגם הפרופיסור גרימשו, המטפל בתוך המשרד לעבודה בשאלות המנדטים, שמש בהוראה בבית-הספר הגבוה למדעי-הכלכלה אשר בלונדון. השאר: יו"ר הועדה, האציל האיטלקי טיאודולי, והחבר מפורטוגל ד'אנדרי – נראים בעיני כבעלי-אופי דיפלומטי. ללבם, כמו גם ללב אנשי-המדע, קרובות יותר השאלות העיוניות של חוקה והשאלות הפרינציפיוניות של ההנהלה. אגב, בענין מיוחד הם מטפלים כמובן בפרובלימות של המשפט הבין לאומי, הכרוכות בשיטת-המנדטים החדשה. בשטח זה אינם יודעים לאות ומתקינים תזכירים, הצעות ורשימות סתם.

מחוץ לאלה יש בועדה עוד בא-כוח אחד של יפן ואשה אחת משוידיה, הגברת ויקסל, ולאלה אין כנראה לא חשיבות מיוחדת ולא אמביציות לכך. בדבר היפני אי-אפשר לדעת זאת בברור, שכן קשה לחדור לאפיו.

גורל משונה גרם לכך כי אנחנו, עם בן ששה-עשר מיליון, נעשינו אובייקט לשיטת-המנדטים, לההמצאה החדשה הזאת! יחד עם הפפואס אשר בגיניאה החדשה, הדרוזים בסורים ועם האשנטי באפריקה – אנו עומדים תחת ההשגחה העליונה של הועדה. לאום בן ששה-עשר מיליון, שאפילו בשעה זו שייכים אליו בדמם ובמהותם עשרה אנשים כאיינשטיין ופרויד, כברגזון, ליברמן, לוצטי, טרוצקי, הרברט סמואל, וייצמן, ביאליק והלורד רידינג, למשל, – והוא עומד תחת הנהלה מנדטורית זו! איני מתכוון כאן, כמובן, לדיוק משפטי. במובן המשפטי המדויק רק "הבית הלאומי" בארץ ישראל הוא מונהל, ובמובן המשפטי המדויק לא ירצו גם טרוצקי וגם רידינג וגם אחרים להודות בזיקתם ללאום זה. אולם העובדה המדינית והנפשית קיימת, ומבחינה זו אסור לנו לשכוח שלגבי אנשי ועדת-מנדטים שאלת "הבית הלאומי" שלנו היא אחת מיתר השאלות השונות "בעניני ילדי הארץ", האחת מן המסובכות ומטרידות ביותר.

ואיזה מפעל משונה ומלא העזה מוזרה הוא בכלל המפעל שבו שקועים האדונים האלה מועדת המנדטים! במובן ידוע יכולה האבנטורה הזאת אפילו להקרא בשם מעשה רומנטיקה. הדבר דומה באמת למחזה של פירנדילו: "שש נפשות דרמטיות מחפשות מחבר". הגבולות בין המציאות ובין עולם הדמיון מטושטשים כאן לגמרי. מציאות ואי-מציאות משולבות וכרוכות יחד. מצד אחד בנויה כל שיטת המנדטים וגם חבר הלאומים כלו על יסוד ההודאה המלאה בסובירניות, בשלטון המלא של המדינות, למעשה משתדלים לנגוע כמה שאפשר פחות בהחלטות הממשלות בעלות המנדטים, המכירות כאות נפשן. וגם אין לגמרי במציאות מוסד המסוגל לדפוק ברצינות בדלתה של ממשלת מנדט. מצד שני משתרע דמיון פוליטי, מלא הרגשות אנושיות יפות, בשדה-התיאוריה והמחשבה, בסבך הפרובלימות הנוגעות בהשגחה בין-לאומית ומשקלה הממשי – ומגלה שם צללים מצללים חדשים ושאלות משאלות חדשות ומפולפלות. כשחבל אחד תחת מנדט (ששמו "א") ישיג ביום מן הימים הלואה מאיזה צד (ששמו "ב") – והמנדט הזה יעבור מידי בעל המנדט (ששמו "ג") לידי מנדט חדש (ששמו "ד") – "מה שאינו קרוב למציאות כלל וכלל", כפי שכתוב בפרטיכל – מה יהיה אז גורל החבות של החבל הזה ומי ישא בעולם? על הועדה לטפל בשאלות כאלה, ואנשיה נתונים באופן מתמיד בתוך צבת או בין הפטיש והסדן. מצד אחד: הרגליהם ומסורותיהם, שאין מוחם מסוגל כלל לזוז מהם, דוחפים אותם להודאה מלאה בשלטון הבלתי מוגבל של כל מדינה ומדינה בארצות הקולוניאליות "שלה" ובשיטות שבהן משתמש השלטון הזה; מצד שני התחייבותם לשמור על רוח-המנדטים, על תוכנם ועל התגשמותם, וכתוספת לכך – הכרתם החדשה שהיא פרי "רוח-ג'ניבה", והם למדו להעריך ולאהוב אותה. אכן מסובך ומשונה עד למאד הוא המפעל הזה!

ע"י הרכבת השגתי במקרה את גליון ה"טיימס" שהכיל את הידיעה בדבר המשלחת שלנו. היתה לי הרגשה קשה. ה"ראש" בלבד: קובלנות היהודים בא"י – מעורר את ההרגשה שממנה רצינו להמנע במשך כל הזמן. נחתמנו בחותמת כאנשים הבאים להתלונן. במלים כאלה לא מדברים על בעל-ברית המשתתף אגב שווי-זכויות במפעל משותף, באופן כזה מדבירם על "ילידי הארץ" המטרידים בקינותיהם ובדרישותיהם. אם אשמה בהערכה זו רק עמדתם קרירת-הלב של האנגלים והתפתחות הענינים המדינים בעולם, או אשמה בזה גם עמדתנו וכל סגנון פעולתנו המדינית – בכך איני רוצה להכריע ברגע זה. התוצאה – העברת השלאה המדינית שלנו משטח של קואופרציה בינינו ובין האנגלים לשטח של ממשלה נאורה ונתינים קובלים-תוצאה זו קיימת, ויש להצטער עליה.

ג'ניבה 1.6.26

בתוך גשם שוטף הגענו אתמול הנה. ג'ניבה טבעה יפה מאד; מכילהרק 120.000 תושבים. אולם מושב חבר הלאומים מוסיף לעיר אופי בין-לאומי בולט. בירת העולם – אומרים בני העיר. ברחוב נתקלים תיכף בטפוסי אנגלים, אמריקנים, פשיסטים, הודים, טורקים וגרמנים. כל השפות המדוברות, ביחוד אנגלית. כשהגענו לכאן מצאנו את הקן ריק. ד"ר י. נמצא כעת בפריז. אפילו מזכירות, סופר צרפתי צעיר ועורך ה – Juive Revue, לא היה נוכח. איש לא חכה לנו איפוא בתחנה. היינו נתונים לעצמנו. אנחנו גרים במלון "אנגליה". ראשית – מסיבות פטריטיות; והשנית – זה מלון לפי רוחנו. דרך אגב אין בו כמעט אף אנגלי אחד, אלא רק דיפלומטים של מדינות המפגרות במקצת, כגון שליח יון, חבר ועדת המנדטים מפורטוגל, משלחת הפשיסטית לועידת העבודה הבין-לאומית.

א., שבקר אותנו בערב באותו יום, אמר לי בשיחתנו הראשונה: "וכי מה אתה רוצה? חבר הלאומים זהו אנגליה!" הגדרה זו אינה נכונה בדיוק – אך יש בה גרעין אמת. הדבר מורגש באויר. בלי אנגליה אפשר כאן רק בקושי רב להכריע בשאלה חשבוה פחות או יותר, נגד אנגליה – אי אפשר להכריע בשום אופן. כשאנגליה נוחלת כאן מפלות, אלה הן ע"פ רוב מוכנות מראש ומחושבות מראש.

2.6.26

יום מלא וגדוש.

לפני הצהרים עשיתי את בקור הכבוד ב"טרקלין הלאומים". את המלים האלה צריך כמובן להבין מבחינה בלתי רשמית לגמרי, לאמר שמחתי מאד כאשר השוערים והשומרים והמשרתים המרובים – כל אחד מיניסטר של מדינה קטנה בהופעתו החיצונית – נתנו לי להכנס בלי מעצור.

לפי חזותו "טרקלין-הלאומים" הוא ארמון ענק של חדרי-פקידים. קומות על קומות ודלתות על דלתות. על יד כל דלת שלט קטן הנושא עליו שם של פקיד – בן לאחד מ-54 עמים.

והנה הרושם לאחרי שעות אחדות של נדידה בים החדרים האלה: לפניך מכונת-כוח אדמיניסטרטיבית כבירה, שאינה מחוברת לשום מכונת-עבודה. כוונת דברי ברורה: מכונה, כפי שאנו, הדיוטים לעניני טכניקה, מבינים מלה זו, מורכבת בעצם משני חלקים: ממכונת הכוח ומכונת העבודה המחוברת אליה. למשל, מכונת קיטור למכונת דישה, או דינמו למכונה המחברת סוליות אל נעלים. מכונת-הכוח הכבירה שבארמון ג'ניבה אין לה חבור. היא הועמדה כאן ע"י יד נעלמה – אנגלית – והובאה לידי תנועה. עכשיו היא מסובבת את גלגליה, במהירות או בלאט, אך ללא הפסק. ברם אין כאן העברות ורצועות דחיפה וגלגלי שנים, אשר ימשיכו את המרץ היוצא מכאן. חוץ מאחוז קטן בערך – הוא מוצא לבטלה.

ובכל זאת יש כאן ריצה מיוחדת, התחרות של כל הממשלות בגלל כל מקום ומקום של פקיד בתחום הפקידות המרובה. כל אחת מהממשלות רואה, כמדומני, בחבר הלאומים מקום הכנה משובח לדיפלומטים ולמנהלים הצעירים שלה. הללו לומדים כאן צרפתית ואנגלית, מקבלים תשלומים הגונים ואינם כורעים תחת סבל עבודה. ואגב כל זה הם נכנסים לתוך שיטת העבודה של חבר הלאומים. בימים האחרונים נפוצה כאן שמועה, שהגיעה דרישה אולטימטיבית כמעט מאת מוסוליני – להעסיק 20 מזכירים פשיסטיים נוספים בג'ניבה, מכיון שלפי טענתו מספר האיטלקים פה אינו עולה בד בבד עם מספר האנגלים והצרפתים. אחד מפקידי המשרד הבין-לאומי לעבודה – שהוא מכונה נוספת, מקבילה, לפוליטיקה סוציאלית – ספר לי, שבמשרד זה בלבד עסוקים עכשיו כ –600 פקידים קבועים. לפי ידיעתו נמצאים בידי המנהל יותר מ – 26000 מכתבים שתוכנם הצעות עבודה. הרושם השני ההי: אין אני נמצא בחבר הלאומים, אלא בפרוזדור הממשלות. כאן בג'ניבה יש חשיבות רק לזה שיש לו קיום ממשלתי. חבר-הלאומים לפי מושג הלאום המתאים למושג האנגלי של מלה זו, לאמר: לאום מרוכז בארץ אחת ועומד ברשות עצמו. כל החבר בנוי על יסוד ההודאה בסוביריניות הממשלתית. כל מדינה, ותהא גם חלשה וקטנה, דוגמת אלבניה או ליטא או אסטוניה, יש להן באות-כוח באספה הכללית, יש להן זכויות ומשקל. הללו יכולות אפילו במידה שהיא להפריע. לאום כעמנו, המקיף אנשים יותר מאשר בלגיה, הולנד ודניה יחד – אינו כאן אלא אפס. אין הוא קיים כלל מבחינת ההשגה הבין-לאומית. יש לו רשות לחכות בפרוזדורים של הפקידים האנגלים, הצרפתים, האיטלקים או האסטונים. במאזנים יש לו משקל כלגרעין חול.

אחרונים ובודדים נשארנו בין עמי אירופה. אפילו עמי אסיה – יפן, סין, הודו, חג'ז, פרס וטורקיה – עברו דרך רבה יותר מאשר אנחנו. עלינו להתאמץ למעלה מכוחות אנוש כדי למהר. השאלה הלאומית עוד מעט ותהא שייכת לסוג השאלות שאין איש מוצא בהן ענין – מפני שנפתרו.

כל ההרגשות האלה התחזקו בי עוד באותו ערב בשעת משתה שנערך לכבוד פולין ע"י עתונאי ג'ניבה. הדגל הפולני קשט את הקיר, להימנון הפולני הלאומי ניתן כבוד ע"י הסופרים והמדינאים של כל העולם מתוך שמחה והערצה. סוקל, ב"כ פולין ליד חבר הלאומים, מגזע יהודים כפי שאומרים – הורם על נס. שחרור הפולנים הורם על נס. סוקל הזכיר בנאומו, כי לא עבר זמן רב מאותם הימים שמנהיגי התנועה הפולנית מצאו מקלט בארץ שויצריה. שנים מן הנשיאים של מדינת פולין – נרוטוביץ שנהרג ומושציצקי שנבחר אתמול – היו נתיני שויצריה ומורים באוניברסיטאות הארץ הזאת.

הפולנים הגיעו למחוז חפצם. העם שעשה את דרכו זכאי בעיני העולם. אוי למפגר.

4.6.26

הייתי היום בישיבת הועידה הבין-לאומית לעבודה. זהו המושב השמיני של הועידה מאחרי גמר המלחמה.

נכנסנו בערך עם סיום הוכוח הכללי, שהיה קשור בדו"ח שהורצה ע"י המנהל הראשי אלברט טומאס בדבר תקופת העבודה האחרונה. פרק זה בוכוחים הזכיר לי בבהירות יתרה פרק דומה לו בוכוחי הקונגרס שלנו. רוב הצירים לא היו באולם אלא בפרוזדור, על היציע, אצל העתונאים – אלא נתונים היו לאדישות וטמטום ואלה לשיחת-חולין או עבודה צדדית. הטריבונה הדיפולומטית, שבה אני יושב, ריקה כמעט לגמרי. על במת הקונגרס היה עומד ברגע כזה ב"כ הפרקציה "דרור" או אחד ממנהיגי ההסתדרות בסלוניקי – וכאן, בזירה הבין-לאומית – ב"כ הממשלה היונית החדשה או ציר פירו או מנהיג נותני-העבודה באסטוניה. אין איש מקשיב להם. הכל מחכים לסוף הוכוח ולתשובת האכסקוטיבה: תחת וייצמן – טומאס. רק כשזה מתחיל לדבר – מתמלא האולם ברגעים מעטים.

טומאס, אחד ממנהיגי הסוציאליות בצרפת ומיניסטר להכנת נשק לשעבר, בזמן המלחמה, הוא היום שמת ההסתדרות הבין-לאומית לעבודה. שלשת הצדדים גם יחד המאוחדים בהסתדרות זו, המסובכת וגם רומנטית במקצת – הפועלים, נותני-העבודה והממשלות, – אוהבים אותו כנראה. בכל-אופן כולם מעריכים אותו במידה רבה. מרגישים שבלעדיו לא היו כאן חיים.

נאום התשובה של טומאס היה, לדעתי, יפה ומחוכם באופן יוצא מן הכלל. נאום מאומן מאד, מלא רגש, עשיר ב-esprit ובכל זאת גם רציני מאד מבחינת הענין. כנגדו באו טענות הבקורת – ביחוד בקורת הפועלים – על העדר האשרו מצד כמה וכמה מדינות לגבי החוזים העיקריים שנתקבלה הסכמה עליהם בתוך הועידות הבין-לאומיות לעבודה ובהם תקנות ליום עבודה של שמונה שעות, הגנת ילדים ונשים וכו'. חוץ מן הבקורת – ישנו כאן גם חוסר-אמונה כללי לגבי כל ההסתדרות הזאת, מצטרף לכך גם אי-אמונם של נותני-העבודה, הרואים בכל המכונה הזאת מעין התקפה סוציאליסטית וחשש להגבלת זכויותיהם המוחלטות בתעשיה שלהם.

הנימוקים שבהם השתמש טומאס נגד כל אלה – קלעו למטרה:

א) הוא השוה לפי מספרים את כמות החוזים של משרד העבודה הבין-לאומי, שקבלו אשור ע"י כל המדינות – אל ההסכמים שיצאו מלפני חבר-הלאומים. והנה אף על פי שכאן נגודי האינטרסים החברתיים-כלכליים הם קשים הרבה יותר מאשר בשטח ה"פוליטיקה הטהורה" – הרי מספר ההסכמים של משרד העבודה גדול בהרבה.

ב) הוא הודה בכך כי לא כל החלומות נתגשמו. אולם הוא שאל: אילו לא היתה קיימת כיום הסתדרות העבודה הבין-לאומית – האפשר היה, לאחר גל הריאקציה ששטף את העולם בשנים האחרונות, לשמור כבושי 1918, וביניהם גם על שמונה שעות העבודה, אפילו בהיקף הנשמר כיום?

ג) הוא ציין – ובמקום זה היו דבריו מפיקים רגש של אמת, שזוהי מתוצאות עבודתו – כי אין היום עוד אף מדינה אחת, גם מאלה שלא אשרו עדיין את ההסכמים, שתרשה לעצמה לקבוע את עמדתה בלי חקירת תנאים רצינית ובלי נימוקים מספיקים. בלי בירורים יסודיים אי-אפשר עכשיו, אפילו בתורת נסיון, לפגוע בעיקר של יום עבודה בן שמונה שעות ואי-אפשר היום לנצל נשים וילדים.

ד) מובן מאליו שפעולה כזאת מוגבלת ע"י האפשרויות הכלכליות – זוהי הנחמה לנותני העבודה – ורק בשעה שהסתדרות הכלכלה הבין לאומית תקבל צורה ממשית יותר – תוכל גם חוקת-העבודה הבין-לאומית להרחיב את גבולות פעולתה. בסוף נאומו השביע אלברט טומאס את רוח ג'ניבה. מהו רוח-ג'ניבה זה? זוהי אוירה מיוחדת החדורה אידיאולוגיה של עבודה בין-לאומית משותפת ושל הסכמה מתוך שלום, והיא הנותנת לאנשים האלה את הכוח להסתפק בתוצאות מוגבלות כל כך ולהמשיך את מלחמתם בעד השגת כל התוצאות החלקיות האלה. זוהי אוירה שבתוכה חיה עדיין, אפילו היום, כעבור שמונה שנים אחרי ארבעה-עשר הסעיפים של וילסון, האמונה בשלום בין העמים, בדימוקרטיה בין-לאומית, בהסכמה ובקורת בין-לאומית. בג'ניבה אפשר עוד היום לשמוע ברחוב מפי עוברי-אורח פסוקים כגון אלה: ”זוהי סתירה ליסודות הדימוקרטיים" – "זה יבוטל ויעבור מן העולם ע"י הסכם בין-לאומי" – ואיש-השיחה, שאליו מכוונות המלים האלה, אינו צוחק באירוניה. זוהי גם אטמוספירה המלאה צפיה, צפיה לקוניונקטורה חדשה העתידה לבוא ולהחיות מחדש את הכחות הטמונים בארבעה-עשר הסעיפים, את הכחות שהתגלו בסמוטס ובברנטינג. וכל זה אולי לא מעט.

היום בקרה הדלגציה את בקורה הרשמי הראשון אצל מנהל מחלקת המנדטים, איטלקי ששמו קטסטיני. ידוע כי הוא ממתנגדינו ומשמש כלי-שרות בידי טיאודולי. חוץ ממנו היו נוכחים בשעת הבקור אחד ממפקידי המחלקה העוסק בענינינו ומזכירו של המזכיר הראשי לחבר-הלאומים, סיר אריק דרומונד. קבלת הפנים היתה פורמלית לגמרי, קטסטיני היה זהיר מאד. דרך אגב: מרגישים כמה מפחדים כאן הפקידים לעשות איזו שגיאה באיזה צעד שהוא. הם נזהרים כגנבים. באמת ישנה סכנה לא קטנה לפגוש על כל צעד אחד מחמשים וארבעה הלאומים המאורגנים כאן. משום כך הפקידים צועדים כאן, כביכול, על בהונות רגליהם, כאילו נטל עליהם לרקוד על פני ביצים מבלי לשבור אותן. אחרי כל מילה שהם מבטאים הם עושים את סימן הצלב.

7.6.1926

שלשום בערב נתכבדנו בנשף קבלת פנים ציוני, שנערך ע"י אגודת הסטודנטים הג'נבאית "השחור". נוכחו באי-כוח מתוך החוגים הנקראים "האינטלגנציה הלאומית", החל בנשיאות ההסתדרות הציונית בעיר וגמור במנהיגי החברה לעזרה הדדית בין המתלמדים היהודים. נאומי קבלת-פנים נלהבים ופטטיים – כרגיל. אנשי "השחר" יושבים עדיין בכל מיני כובעים צבעוניים, בכל מיני סרטים וחגורות שמראיהם מוזר במקצת. מובן מאליו שאמרתי להם בדברים ברורים, כי בא"י יום החול הוא המכריע ושהגשמת הציוניות בעבודה אין לה בדרך כלל מראה רומנטי ונלהב כזה. גם על דבר אהלים וצריפים ופרות בנות שלשת אלפים ליטר דברתי, כפי שאפשר היה לצפות מראש.

אתמול היה היום נתון כולו לחגיגות הרבות שהוחגו עם חנוכת הבית החדש של משרד העבודה הבין-לאומי. הבנין החדש הוא גדול ונהדר מאד, עומד בתוך גן רחב-ידים וסדורו מודרני ויפה. כל אומות העולם השתתפו בחלקן כדי לקשט וליפות אותו: תמונות, פסלים, חלונות מצוירים.

חגיגות החנוכה היו מחולקות לשתים. ישיבה חגיגית בבוקר ו-Garden Party עם הבקור בבנין החדש אחר הצהרים. בישיבה החגיגית נאמו 22 נואמים, ביניהם הנשיא של מדינת שויצריה, סיר אוסטין טשמברלין, קמיל הויסמנס בנש, סיר אריק דרומונד, המיניסטרים לעבודה של צרפת ושל גרמניה, טומאס – בקצור חברייא הגונה למדי. השעמום היה באמת יוצא מן הכלל. חוץ מטומאס לא השמיע איש מלה חיה, רק דברי-ברכה רשמיים, חלקים וסכימטיים. תענוג ונחת הסב רק הגרמני, ד"ר ברוינס. נאומו הכיל נתוח מדויק של המתנה שנתנה גרמניה לבנין החדש, חלון-ענק מצויר בן חמשה חלקים. זהו בכל זאת קצת יותר מדי מדרכי Parvenu. חוץ מזה הוא דבר בלי הפסק ע"ד שילר וצטט פרקים שלמים מתוך "הפעמון" ירחם אלוהים!

8.6.26

הבוקר נפתחה הישיבה הראושנה של הועידה. פתיחת המושב טיאודולי, שנבחר שוב ליו"ר הועדה, נעדר בגלל מקרה משפחתי, ויגיע לכאן רק בסוף השבוע. גם גרימשו איננו עוד, מפני שאמו מתה לפני איזה ימים. גם לחברי ועדת המנדטים יש אמהות. גם אמותיהם מתות. ובכן אין הדבר נורא כל כך. בדרך כלל היתה ישיבת הפתיחה, שנסגרה אחרי שעה קלה, מורכבת מרשמים בלבד. ההולנדי ישב ראש. החברים ישבו מסביב לשולחנות הירוקים, שהיו מסודרים בצורת פרסת-סוס. באמצע – המתרגמים והמזכירים. סדר היום נקבע בערך. שאלת עירק נדחתה לאוקטובר, גם שאלת סוריה נדחתה ע"פ בקשתו של בריאון, אף על פי שהמצב בסוריה רציני למדי. רק לפני שבועות אחדים אירעה הרעשת דמשק, שהמיתה כמה מאות נשים וילדים. וסוף כל סוף הלא סוריה אינה ריף – כאן ארץ העומדת תחת המנדט של חבר הלאומים.

ואשר לא"י – הציע היו"ר להסיר גם את השאלה הזאת מעל הפרק ולדחותה לסתיו. הדו"ח של הממשלה הבריטית הגיע רק בשביעי לחודש, ז"א אתמול. אף חבר אחד לא מצא עדיין זמן לעיין בו, ומכיון שהמנדט על א"י הוא אחד המנדטים שחשיבותם גדולה ביותר לפי דבריו – הרי אין לחשוב על משא ומתן בשאלה בתנאים כאלה. כנגד הצעה זו דבר ביחוד רפרד, בהדגישו כי כעת נמצא המזכיר הראשי של ממשלת א"י מאירופה, וכי נוכחותו של פקיד גבוה כזה בשעת הוכוח היא חשובה יותר מאשר קריאה באיזה דו"ח שהוא. הוחלט להשאיר את א"י בסדר היום, ולשמוע דברים מפי סיימס, אולם בתורת סעיף אחרון שידונו בו כעבור שבועיים.

רפרד הוא עד היום היחידי בין חברי הועדה שדברנו אתו בתורת מלאכות. הוא סעד עמנו סעודת צהרים אצל יעקובסון – סעודה בלי בשר לכבודו של הרב. רפרד הוא טפוס של איש מדע המכוון את דעתו לעניני העולם הזה, בגרמנית אפשר לקורא לו בשם Sozialpolitischer Professor. זקוף, איתן, שערות קצרות, דומה לקולונל במלבוש של אזרחים.

השיחה עם רפרד נמשכה כשתי שעות ומחצה ונגעה בכל השאלות הקשורות בעבודתנו. הוא אומר שאף בשאלה אחת לא טפלו בכובד ראש גמור. הכל נשאר בתחומי הנחות כלליות. זהו, כמדומני, הקושי המיוחד בשיטת עבודה זו, הנותנת לנו את האנשים רק למספר שעות מצומצמות. אנשי ועדת המנדטים עמוסים בימי המושב כמונו בימי הקונגרס, ברור יסודי של שאלות נראה כדבר בלתי-אפשרי. אגב שיחה כזאת אין איפוא דרך אחרת אלא להבליט את כוחו של רעיוננו ואת גדלו האנושי והלאומי, וליצור ע"י כך רושם חזק.

10.6.26

במצבנו כאן חל שנוי. בשעה זו דנים באופן רשמי בתוך הועדה בשאלת ההתיצבות הרשמית של משלחות בפני הועדה. אחד הגורמים לוכוח זה הוא אולי גם המכתב שנשלח ע"י המלאכות שלנו אל יו"ר הועדה. במכתב זה הודענו על שלחותנו לג'ניבה, הדגשנו את עמדתנו הלויאלית כלפי ממשלת המנדט ובקשנו מאת הועדה לקבוע את צורת התיצבותנו בפניה. אילו באה הועדה לידי החלטה חיובית בענין זה – היה נוצר באמת מצב חדש לגבי המשלחת. היינו זכאים להופיע לפני הועדה ולתת באורים בשאלות שונות שיציגו לפנינו. אני מצדי, כמה שהייתי רוצה בפתרון כזה, איני חושב שיש "סכויים" להגשמתו. איני סבור כי הועדה תסכים להפקיר את עצמה ללחץ של פגישות מתמידות עם כל מיני משלחות (סוריה!).

מה שיש אצלו ומה שיש אצל כל חברי הועדה בנוגע לא"י והמנדט שלנו – זהו רגש ידוע של אי בטחון בעצמם, שאפשר לקרוא לו בשם: מצוקת-לב משפטיות. רוב האנשים האלה מהלך מחשבה משפטי-פורמלי שולט בהם מאיזו בחינה שהיא, מצפונם מכוון אף הוא לצד משפטי-פורמלי. הם רוצים להיות נאמנים למצפונם זה. בכך אין להטיל כל ספק, ומבחינה זו קשה להם מאד לעכל את המנדט הא"י על תפקידיו המרובים והבלתי רגילים, שהמבנה המשפטי שלהם ושלמותם נראים רק בקושי רב. בשמעי את פלסיוס היה לי הרושם לרגעים, כי הוא סובל באמת יסורים מסוריים ורוחניים בגלל הסתירה שהוא מרגיש בין הבית-הלאומי שלנו ובין סעיף 22, ורק בעמל רב הוא מוצא לו חודו של סכין כדי להחזיק עליו את שווי המשקל המחשבתי. הפעם הוטל עליו להרצות בועדה ע"ד התזכיר הערבי. לפי שהוא מסר לנו – דו"ח זה הוא לטובתנו. מסקנותיו הן, כי כל זמן שאין הודאה פורמלית מצד הערבים בכל תכנו של המנדט, לא תוכלנה שום זכויות קונסטיטוציוניות כאלה לפגוע בזכות היסודית של היהודים לגבי ביתם הלאומי. (הוא מתגאה בכך כי נוסחאתו מרחיקה לכת מנוסחאות סמואל. "במנדט, הוא אומר, כתוב "הבית הלאומי", לא "בית לאומי"). אולם גם זה הוא פרי מחשבה פורמלית לגבי טופס המנדט.

11.6.26

ויצמן, האיש שאינו נח ואין לו מנוח אף ליום אחד, חזר היום ללונדון על יסוד טלגמרה שנתקבלה משם, לאחר ששוחח פה עם חשובי האנשים: רפרד, אורטס, לוגרד, ראשי המחלקות לפיננסים ולאינפורמציה, המזכיר הראשי ומנהל משרד העבודה הבין-לאומי. ליום השישי הבא נקבע לנו לראיון אצל נשיא הריפובליקה השויצרית בברן.

12.6.26

היום באה התשובה של נשיא ועדת המנדטים בנוגע למכתבנו. התשובה היא שלילית, כפי שאפשר היה לשער מראש. אמנם לא קבלו שום החלטה עיקרונית בשאלה זו של קבלת משלחות, אלא העבירו את השאלה להכרעת "המועצה" של חה"ל; ברם לדעת מביני דבר (גרימשו ורפרד) – תדחה המועצה כל הצעה ממין זה.

יוצא איפוא, כי אנחנו נוכל להזקק לחברי הועדה רק באופן אישי, אגב שיחה עם כל חבר וחבר. אחד מאלה, הצרפתי מרלין, קבל בינתים את דיזנגוף לראיון. מרלין זה נכנס לועדה רק עתה, אחרי מות חברו, הוא איפוא "מתחיל", ומבחינה זו הוא בעל חששות וספקות עוד יותר מאשר חבריו. אי-אפשר לגשת אליו. אפילו על כרטיס-הבקור שלו, ששלח להזמנה, הוסיף: …recevra a` titre purement prive` כפי שמספר דיזנגוף, הסתכל בו מרלין במשך כל הזמן בעיני בודהא, מבלי להוציא הגה מפיו. סוג זה הוא כמובן בלתי נעים ביותר. איזה סטודנט אינו יודע את לחץ הפרופיסור השתקן בשעת הבחינה?

המשלחת הסורית, שהזכרתי כבר לעיל את נוכחותה, פרמסה היום גלוי-דעת מכוון לועדת המנדטים, ואני צריך לציין כי כתב זה עורר בי מחשבות רבות. קודם-כל הוא חזק בהרבה את פקפוקי לגבי הפוליטיקה הסורית-צרפתית, שהתחילו לנהל אצלנו בזמן האחרון, להופיע מעל במה אחת עם נציב סוריה, בהזדמנות של אספה ציונית גדולה באולם "טרוקדרו" בפריז, רק שבועים כמעט אחרי ההרעשה החדשה של דמשק, שבשעתה נהרגו באחריותו של נציב זה תושבים פשוטים, שלא מהלוחמים, נשים וטף–לא היה כל טעם. לעמוד ברגע זה, בשעת מצוקה לאומית קשה בסוריה ושלטון עריץ מצד הצרפתים, לצד האימפראליזם הזה באופן גלוי–האם אין זה מחיר יקר יותר מדי חלף החיבה לציונות שאנו יכולים לרכוש ע"י כך במערכת ה"מטין"? אין אני יודע אפילו אם האנשים האלה, בני המפלגות הלאומיות-קיצוניות בסוריה, גם בבירות וגם פה בג'ניבה – הם באי-כח ישרים של ההמונים הרחבים תושבי סוריה, ואם הם שליחים אחראים ונאמנים. אולם יודע אני כל "קדוש", הנוצר בהיום ללאומיות הסורית ע"י הצרפתים, מקרב את השעה בה יעמוד הרוב המוצק של הסורים לצד הקבוץ הזה. כשם שהרוב המוצק של המצרים עומד היום ויעמוד גם מחר לצד זגלול פחה, אף על פי שספק הוא אם גם זגלול וכמה מחבריו הם השליחים הנאמנים והישרים לאינטרסי העם המצרי. האם נחוץ הוא כי הישוב העברי ישתתף, ביום מן הימים בתשלומי חשבונותיו של ז'ובנל?

אמש היתה לנו אספה ציונית פומבית. נוכחו ארבע מאות שומעים, ביניהם מספר של לא-יהודים, פקידים של מחלקת המנדטים ואנגלים בעלי spleen. הרב דמתא ישב ראש. אפשר היה להגיע לידי יאוש.

14.6.26

לפני הצהרים הלכתי שוב לבית חבר-הלאומים. ועדת המנדטים יושבת ועוסקת בחברינו הפפואס. יתר האנשים משחקים במדיניות עולמית. לנו, כידוע, אין עסק בזה. בטלן קבל מכת-לחי. ודאי שאין הוא כאן היחידי הראוי לכך. ברזיליה הודיעה כי היא פורשת מן החבר. אני מתעניין לדעת, אם יש כאן יד ארצות הברית באמצע או לא. בולגריה קבלה הלואה בת שני מיליון לירות לצרכי התישבות של פליטים. ואנחנו?

14.626

לקבוצת חברי ועדת המנדטים שאנו מחליפים אתם דברים נוסף היום ד'אנדרדי, ציר פורטוגלי. דרך אגב: חברי הועדה אינם נחשבים כצירים מטעם ממשלת ארצם, אינם מקבלים כל הוראות, מצביעים ומדברים רק על יסוד הכרתם, ומוכרחים לפרוש מן הועדה ברגע שהם מתמנים לשרות ממשלתי בארצם. גם מחינת ד'אנדרדי היה לי רושם אחר מתוך העתונות והפרטיכל מאשר זה שהתאמת במציאות. יחסו אלינו הוא בדרך כלל ידידותי במלא מובן המלה. נראה שהוא לומדת את החומר מתוך שקידה. שאלותיו היו מכוונות בעיקר, חוץ משאלת העליה והעבודה, לענין ארגון הקהלה, שנתעורר כאן לרגלי בקשת "אגודת ישראל". שאלה זו בדבר "אגודת ישראל" עוררה כאן בכלל תשומת-לב יותר מאשר אצלנו, ובדאי הרבה יותר מאשר היא ראויה. השאלה הזאת מעניינת כאן את חוגי החבר, ראשית, מכיון שאין איש שידע או יבין את מהותה. אפילו ה' אורמסבי-גור היה אנוס בפעם הקודמת להודות בפני הועדה, כי אין לו לצערו חומר מספיק כדי לברר שאלה זו (היכן השרות הפוליטי שלנו??). והנה שאלה שאף אחד אינו מבין אותה – משתקפת במוח כולם כשאלה עמוקה וחשובה מאוד. השאלה נוגעת בחופש המצפון, וזוהי דוקא נקודה כאובה כאן בג'ניבה. בנקודה זו אסור לגעת. חופש המצפון הרי זה דבר שאינו מחייב כלום. שלישית, הללו היו רוצים בכל מאודם לתפוש פעם גם אותנו בשעת החטא, בשעבוד איזה מעוט שהוא. אנו משתדלים לברר את השלאה מנקודת השקפתנו.

17.6.26

משעה שהוברר הדבר אין אין תקוה למשלחת להתקבל באופן רשמי, לפחות כל זמן ש"המועצה" לא החליטה בדבר אופן הקבלה, רכזנו כמובן את כוחנו ביתר תוקף בפגישות, בשיחות ובמשא ומתן עם יחדים. במובן זה התקדמנו כהוגן במשך שני הימים האחרונים. פגישותניו כללו במשך האימים האלה שני סוגים. ראשית: פקידים באי-כוח גבוהים של חבר הלאומים, ביחוד ראשי המחלקות המדיניות; והשנית: חברי הועדה.

לסוג הראשון שייך בעיקר בקורנו אצל המזכיר הראשי של חבה"ל, סיר אריק דרומונד. אפשר שיש ליחס באמת לבקור זה חשיבות מיוחדת, מכיון שמשמעו הוא קבלה רשמית של המשלחת ע"י הראש האדמיניסטרטיבי של ג'ניבה. גם בשיחה זו נסתמנו שוב הקוים המיוחדים של פקידות המקום: זהירות יתרה ויוצאת מן הכלל, בד בבד עם רגשות מיוחדות לגבי כל השאלות הצורה והפרוצדורה. אגב שיחה זו – שהתנהלה באנגלית – נגעתי, למשל, בשאלה הפורמלית של קבלת המשלחות ע"י ועדת המנדטים. בשאלה זו הביע סיר אריק, באופן חביב מאד, את דעתו הברורה בתורת תשובה: גם חבר הלאומים וגם הועדה – מכירים רק באות-כוח אחת של כל ארץ מנדט, זו הממשלה המנדטורית המופיעה בשם כל התושבים. הואילו לשים לב למבנה המשפטי הזה. לא יתכן כלל שנודה מבחינה זו באיזה סוכן אחר. אם איזה קיבוץ שהוא – כמונו היום,למשל – רוצה לפנות אל חבה"ל באופן בלתי-אמצעי, הרי זה יכול להיות רק דרך המעצמה המנדטורית. אם הממשלה המנדטורית תרצה בכך ותדרוש את זה, הרי הועדה ודאי שתהיה מוכנה לשמוע דעתה של המשלחת המורכבת מתושבי המקום יודעי-דבר. נראה שדרך אחרת אינה אפשרית כרגע – אם יש להניח בכלל ששאלה זו – קבלת משלחות – היא בשבילנו דבר חשוב וחיובי.

מבין הפקידים הראשיים ראינו חוץ ממנו: את קלבן, נורבגי, ראש מחלקת המעוטים, ומנטו, יהודי צרפתי, מנהל סקציה במחלקה המדינית. על הנורבגי אומרים כי הוא אחד האידיאליסטים הגמורים בעיר זו. הוא היה, אפילו לגבי טעמי האנגלי-סכסוני, קריר יותר מדי, אף על פי שדבר בנעימות. תוכלו לשער את התפעלותי כאשר – בשובי למלון מבקור זה–מצאתי חבילת עתונים מהארץ וקראתי ב"דואר היום" ידיעה ראשונה ע"ד בקורנו אצל ראש מחלקת המעוטים – מלאה בקורת חריפה. הרי לכם שרות-ידיעות זריז! מנטו היהודי שייך לסוג האינטלגנטי ביותר שמצאתי כאן, אמן בשפה הצרפתית והאנגלית, פסיכולוג יוצא מגדר הרגיל. דרך אגב, פטרו אותו – עם ההכנות לקבלת הגרמנים, שאחד מהם יבוא לרשת את מקומו.

ועוד דבר: ג'ניבה, במידה ידועה כמו ארץ-ישראל, משמשת היום מקלט ומרכז לכל מיני "משוגעים" ומוחות מבולבלים. בדיחה אחת לדמוגמא. בצאתנו מחדרו של דרומונד נטפל אלינו אמריקני אחד. הוא מציג את עצמו כראש הליגה לתיקון הלוח. הוא והסתדרותו שואפים לתקן את הלוח בכל העולם בכוון הלקוח היהודי, כלומר ירחים שוים בצרוף חדשי-עבור וכו'. קיימת ועדה מיוחדת ליד חבה"ל, המטפלת בשאלה זו של תקון-הלוח. כששמע כי אנחנו יהודים מא"י – לא היה גבול לשמחתו. ראשית, מפני שמשה היה גדול המחוקקים בעולם (שכן הוא יצר את הלוח היהודי), שנית; מפני שהוא, איש שיחתנו עמו, היה בא"י לפני 28 שנים ויש לו לשאול לשלום שתי גבירות מסקוטלנדיה שנהלו אז בית תיקונות נוצרי ביפו והשפיעו עליו, כנראה, רושם בל ימחה לעולם. שלישית, מפני שרבני "אגודת-ישראל" העמידו לו קושיים מיוחדים בדרך לתקוני-הלוח בישיבה הקודמת של הועדה. הוא רוצה איפוא להוכיח לנו דבר. הוא אוחז בכפתורי בגדינו, בשרוולים ובמטריות, כמעט שעה שלמה. הוא נותן לכל אחד מאתנו את החוברות שלו על נושא זה. הכרתו היא שזוהי אחת השאלות החשובות בעולם, ובפתרונה תלוי חסכון במאות מיליוני דולרים ובמאות אלפיים ימי-עבודה. הוא מבטיח לשלוח לנו גם את התרגום הצרפתי. בקצור, קנאי לתקוני הלוח.

יותר, כמובן, חשוב המשך פגישותינו עם חברי הועדה הנכבדים. והנה הפגישה הנעימה ביותר, שאירעה לי בכלל בג'ניבה. היה הראיון אצל גרימשו, ששב זה עכשיו מאנגליה. זהו באמת טפוס נהדר של איש-מדע אנגלי, בהיר, בעל-מרץ, בן ארבעים ושש וזקוף כתלמיד אוניברסיטה. מרוכז בענין, גלוי-לב, ועל כל אלה איש אידיאליטס בכל אפיו – וגם מסור לנו בחיבה רבה. ראיתי בכך נחמה וגם סימן טוב – שעניננו מסוגל לכבוש לו אנשים כאלה. במשך ערב שלם שוחחנו כמעט בכל שאלות העבודה בא"י. הוא גלה הבנה יפה ועמוקה לגבי שאלת הפועל העברי בארץ. הוא שמש קודם פרופיסור למדעי-החברה באוניברסיטה בלונדון, כתלמידו של גרהם ולס, והיה סוציאליסט מחברת הפביאנים. עכשיו הסתלק מכל אלה והוא מטפל במשרד הבין-לאומי לעבודה בכל שאלות העבודה במושבות ובארצות המנדטים, ובשאלות העבדות ועבודת אונס. הוא מסור כולו לעבודתו ועוזר בעבודה זו להקל את מצבם של העבדים האומללים ולהגן עליהם בפני הנצול הברוטלי. הוא ספר לי מעשיה המאירה את שיטת המנדטים בצורה אמנם מבדחת במקצת, אבל מתאימה לענין. בחבל אחד תחת מנדט צרפתי באפריקה היו שתי משפחות ראשי –שבטים מתחרות זו בזו. באחד הימים הגלתה אחת המשפחות האלה בפקודת המושל הצרפתי, וזו פנתה בבקשה לועדת המנדטים מארץ גלותה. מתוך הבקשה אי-אפשר היה לעמוד על טיבו של הדבר, גם הערות הממשלה המנדטורית לא בררו כלום: שכן המושל עצמו היה מחברן במו ידו. לבסוף הוברר הדבר ע"י מכתבים פרטים: המושל קבל בתורת מתנה מראש המשפחה המנצח – את בתו, בת 17, בת יחידה של השיך המפורסמת בין תושבי הארץ ביפיה. ועל יסוד זה נגזרה גזרת הגלות על איש ריבו. באופן רשמי אין הועדה יודעת עד היום כלום על דבר זה אינה יכולה לעשות כלום. והנסיך בגולה – גורלו עוד מעט ידמה לגורל מלך הכושים אצל המשורר, עוד מעט וישא את התוקף באחד הקרקסים הנודדים באירופה. וחבר הלאומים אין ביכלתו להשיב דבר בענין בקשתו. אף זו היא משיטת המנדטים ורק החכמים להועיל יגידו: הרי זה מנדט מסוג ב.

עם גרימשו שוחחתי, חוץ מאשר בשאלות מעשיות, כגון הגנת העובד וכו' – בשאלת יצירת קשרים בין ההסתדרות ובין הועידה הבין-לאומית לעבודה. גם כאן השאלה הפורמלית היא המכריעה. גם הסתדרות העבודה הבין-לאומית אינה רואה את יחידותיה אלא במדינות עצמאיות ובדומיניונים. בורסאיל וגם בחוגי-השלום האחרים לא הותקנו בנידון זה תקנות לגבי מושבות וארצות מנדט. גם מבחינה זו אין ליצור שום קשר אלא דרך המעצמה המנדטורית. הסכמנו ביניו, כי ההסתדרות תפנה לקונגרס האגודות המקצועיות באנגליה, כדי שמשלחת האימפריה הבריטית לועידה הבין-לאומית תצרף אליה בעתיד גם ב"כ של ארצות המנדט. משרד העבודה הבין-לאומי יתמוך במרץ בענין רב.

18.6.26

הגברת אשר בועדה היא אשת-פגישתנו היום: הגברת בוגה ויקסל, אשה שוידית באה בשנים – שעות חלקות, משקפי-זהב ופנים שזופים, שקטים וטובים. היא קבלה על עצמה להרצות על בקשת "האגודה" והיא מענה את עצמה בשאלת השחיטה ומס-המצות. הרב ואני בקרנו אצלה ושוחחנו עמה זמן רב. היא יודעת את הדו"ח והתזכירים על בורים. אולם מה רב הבלבול שהכניסה למוחות הגויים האלה תעמולה הזורעת שנאה לענינים היהודים בכלל ע"י הרגזת העצבים בשאלות שאין איש מוצא בהן כאן את ידיו ואת רגליו. זוהי שערוריה מאין כמוה! בשום אומה אחרת לא היתה אפשרית נבלה כזאת כלפי חוץ. תקותי היא כי אחרי הראיונות שלנו לשם שאלה זו – "האגודה" לא תשיג מאומה ותצא וידיה על ראשה.

היום נתקבל תזכירנו באופן רשמי. את הדו"ח קבל ד'אנדרדי. החבר היפוני קבל את הדו"ח של הסוכנות. גם סיימס הגיע היום לכאן.

19.6.26

ביום השלישי מתחיל הוכוח הא"י בועדה. שני ימים תמשך בודאי חקירת סיימס ושני ימים ימשך הוכוח, ואנחנו בינתים ממשיכים. שלשום בקרה המשלחת אצל פלסיוס. גם הפעם היה חביב מאד, והרצה יותר מחצי שעה על מדיניות סוציאלית. נודע לנו שבישיבה הסגורה, שדנה במנדט על סוריה, דבר ז'ובנל הרבה בשבח עבודתנו בא"י.

הבוקר היתה ישיבה פומבית של ועדת המנדטים – בהסכמתו, או נכון יותר ע"פ דרישתו של ז'ובנל, ובה נתנה לו אפשרות להצהיר בפומבי את הצהרתו בדבר המצב בסוריה. ישיבה זו נועדה להיות "הצגה חגיגית", כדי להראות לעולם כי אין למדינאים הצרפתים יסוד לפחוד מפני אור השמש. הנסיון הזה לא עלה, לפי דעתי יפה ביותר. נאומו של ז'ובנל עשה, עלי לפחות, בחלקו האחד רושם עלוב, בחלקו השני – רושם עתונאי במלוא מובן המלה (הלא הוא היה עורך ה"מטין" בימי קדם, טרם היותו לנציב סוריה). הרצאתו היה בנויה כולה על פולמוס נגד תזכיר המשלחת הסורית; הפולמוס היה אמנם מבריק, מלא חדוד – אבל לא יותר. תארו לעצמכם: המצב החמור בסוריה מצד אחד, ומאידך גיסא – נאום מזהיר וחריף מפי הנציב היושב אל השולחן והמונוקל לעינו והוא מחפש אגב פנים מכוסי-גאוה איזו עובדה בתוך הניירות...

מובן מאליו כי כל זה לא ישנה את המצב בסוריה. בישיבה הסגורה כבסו בודאי את הלבנים, אם כי ז'ובנל חביב ביותר על חוגי ג'ניבה. בכל אופן כלפי חוץ הכל חלק. המשלחת הסורית הזמינה בו ביום את העתונאים לכוס-תה. חוץ מאיזה עתונים מסכנים, ברובם ב"כ עתונים גרמניים ויהודיים, לא בא שום איש. כך הדבר.

כל המוסר השכל, שיש להוציא בכלל ממצב הדברים בג'ניבה, מתבטא כמדומה בדבריו הקלסיים של היינה: Wer vielhat, der eird sehr bald noch mehr dezu bekommen וכו'... אתמול נסענו כולנו לברן כדי לבקר בקור כבוד אצל נשיא הריפובליקה השווייצרית. לפי החוקה–הנישא השוויצרי הוא הנשיא הרחוק ביותר ממונרכיה, מדי שנה בשנה בוחרים את הנשיא מחדש מתוך המיניסטריון, זה שקוראים לו כאן "מעוצת הברית". תפקידיו הם: רפרזנטציה כלפי חוץ ונשיאות במועצת המיניסטרים. מלבד זה אין לו שום יפוי כוח אחר. הדמוקרטיה בארץ זו, שגדלה גדול אורגני מתוך שרשים עממיים, היא כנראה בדרך כלל מפותחת למדי, כפי שמראה גם בגרות הצורות של משאל-עם ודרישת-העם. לא קיום הצורות החוקיות האלה הוא החשוב, אלא כיצד משתמשים בהן ומה היא השפעתן למעשה. יש לה חוזי-שמירה בין-לאומים ואין לה לפחוד מפני סבוכים רציניים. אפילו אם יש איזו תסיסה בטסין או מסביב לו (הרי זה הקנטון האיטלקי של שווייצריה) – לא תגרום תסיסה זו, גם אם רצון ההתרחבות לא יתמעט אצל הפשיזם, להפרת הניטרליות של המדינה.

הנשיא המכהן כיום במשרה זו הוא השווייצרי גרמני, יוריסטן ע"פ מקצועו, אחד מעורכי הדין הנכבדים של הארץ. משכורתו מגיעה ס"ה ל-35,000 פרנקים, ז"א 120-110 לי"מ לחודש, כדי מחצה ממשכורתם של כמה חברים בהנהלה הציונית. אומרים כי הברלין זה – כך שמו של הנשיא – יכול היה להשתכר בתורת עו"ד פי שלוש או ארבע. אולם בשרות הארץ הוא מצווה להצטמצם עד גבול האפשרות, והוא נשמע לכך ברצונו הטוב. קבלת הפנים שלנו היתה גם היא פשוטה ולבבית מאד. שהינו אצלו כחצי שעה, נתנו לו בתורת מתנה אלבום תמונות ושוחחנו על א"י החדשה. הוא נתן את תשובתו בחיבה רבה ובנחת רוח. אף הוא – כיתר האישים של חבר הלאומים – נמצא תחת הרושם החזק של הצלחתנו הישובית.

20.6.26

היום הוא היום הראשון ללא גשם מזמן שהגענו לג'ניבה. יום בהיר וחם. היינו היום אצל סיימס, השיחה היתה ידידותית ומתוך יחס טוב. הוא סדר לנו אפילו ראיון אצל סיר פרדריק לוגרד, מבלי לחכות שנזכיר לו את הדבר. מחרתים בבוקר יעמוד לבחינה. יש רושם כי הוא למד בינתים לדעת שעמדתנו הפוליטית כאן הוטבה. גם עמדתו הפוליטית היא טובה למדי.

24.6.26

ביום השני בקרה המשלחת אצל אלברט טומאס ואצל סיר פרדריק לוגרד. טומא היה עמוס עבודה. עד היום לא נגמרה עדיין ועידת העבודה. וזו תסתיים רק בסוף השבוע אחרי 40-35 ישיבות בערך. הנגודים הפנימיים בועידה מעמידים בסכנה את כל ההסתדרות. בין הפועלים ביחוד משתלטים, כנראה, יותר ויותר כווני התנגדות כלפי משרד העבודה הבין-לאומי. בחוגים האלה מפקפקים בתועלתן של פועלות משותפות מסוג זה, ורואים בכל הענין רק תכסיסים מצד נותני העבודה, המכוונים להפחית את כוח-ההתקפה של תנועת הפועלים. לטומאס יש איפוא עבודה רבה כדי לשמור על כל הכרוכות השונים האלה בכפיפה אחת. הוא הדבר בידידות רבה, בטא במלים חזקות או החיבה שלו – והעביר את ברור כל הפרטים לידי גרימשו, שהוא המנהל האחראי למחלקה המתאימה במשרד העבודה והוא גם היחידי השולט באמת במידה ידועה בחומר. בערב בררתי עמו ועם ליאונרד שטטין במשך שעות רצופות פרטי שאלות העבודה בארץ, ביחוד מבחינה של פוליטיקה סוציאלית. נדמה לי כי הוא מבין יפה את השאלה.

את לוגרד מעיריכם כאן כאד האישים החשובים והאחראים בין חברי הועדה. שיחתנו הביא ה בלי ספק תועלת. הוא ידע את התזכיר שלנו. בראשית דבריו אמר, כי בשעת מתן הדקלרציה חשבו האנגלים שהיהודים עצמם יבנו את הבית הלאומי, ומפליא הדבר כי הם באים עכשיו ותובעים מן הממשלה השתתפות אקטיבית במפעל זה. אבל לבסוף התחיל מבין, כנראה – ביחוד את שאלת תקציב החנוך וקרקעות הממשלה.

אחה"צ היה לי ראיון אצל העורך הפוליטי של Journal de Gene’ve, שהוא כידוע עתון מדיני חשוב מאד. האיש הוא עדין, מלא מחשבה, בעל השכלה מדינית יוצאת מן הכלל. השיחה היתה רבת ענין. איש שיחתי נגע ביחוד בשתי שאלות: א) אם מוצדק הדבר מצדנו לרכז את כל עבודתנו התרבותית בעברית, היות ולשפה העברית לא תוכל להיות לעולם השפעה העוברת את גבול היהודים. ע"י כך היהודים מותרים, לפי דעתו, על פעולה והשפעה חשובה בכל חוג היום התיכון; ב) אם אין סכנה צפויה כי יחד עם התבצרות הישוב ילכו ויתחזקו בישוב זה הזרמים השוביניים, וכי הלאומיות התוקפת הזאת תפוצץ את המדינה הא"י מבפנים. בדרך כלל מצאנו גם אצלו חיבה לעיננו והערכת הנעשה.

למחרת התראינו עם יו"ר ועדת המנדטים, טיאודולי, שהוא המתנגד המוחלט היחידי בועדה לגבי עניננו. הוא קטן קומה, מגוהץ ומקושט במעיל ארוך ובשם מגונדר, הרבה קמטים וקמטי קמטים על מצחו ומסביב לעינים הקטנות המזהירות ומתרוצצות הנה והנה. טמפרמנט רב בשעת הדיבור. הוא הדגיש בתוקף את דתו הקטולית, שכן הוא רוזן מטעם האפיפיור. אף שאלתו הראשונה היתה מכוונת לצד זה. הוא שאל את הרב הראשי אם אמת הדבר, כי רוב הציונים הם אנשים רחוקים מדת. הרב השיב שכל היהודים, גם אלה שאינם רוצים להודות בכך, הם אנשים דתיים. חוץ מזה התעניין המזכיר מאד בשיטת הבחירות לאסיפת הנבחרים ובידי מי הבקורת לגבי רשימות הבוחרים. לבסוף העיר, כי שמע שהד"ר ויצמן ציין אותו כמתנגד לעניננו. אין הדבר הזה אמת, הוא רק מתכוון לשמור על המנדט לכל חלקיו ודקדוקיו.

בינתים נמשכה אתמול ושלשום החקירה מפי סיימס לפני הועדה. רק אמש הספקנו לשמוע פרטים בדבר זה, הזדמנות לכך נתנה לנו ע"י ארוחת-ערב פשוטה וקטנה, שסודרה ע"י רפרד באחד מבתי האוכל הגדולים על שפת אגם-ג'ניבה, נוכחו שבעה אנשים: ד'אנדרדי, הגנרל הפורטוגזי, רפרד ואשתו, גרימשו, גברת אמריקנית אחת, ה' דיזנגוף ואני. הגברת האמריקנית הצטיינה בזה ששאלה פתאום את גרימשו: "סלח לי, אדוני, אמרת לפני איזה געים כי הנך סוציאליסט – האם אמרת את זה ברצינות או רק דמית לבדח אותנו?" זוהי אמריקניות בולטת. גברת מסוג זה אינה יכולה לתאר לעצמה, כי אדם הלבוש כהוגן פחות או יותר יקרא לעצמו סוציאליסט.

במסיבה זו ספר לנו רפרד כי סיימס עשה על הועדה רושם טוב, אפילו מצוין. יחסו לגבי הציוניות היה יחס של חיבה גלויה ובולטת. ענינו ביחוד הערותיו בדבר המצב הכלכלי, שהוא רואה אותו באופטימיות יוצאת מן הכלל.

גרימשו שאלו אותו הרבה שאלות בעניני עבודה, וסיימס הבטיח הרבה. הוא היה, כפי שהם אומרים, בהחלט בקו הענינים.

היום קבלנו טלגרמה מויצמן, כי ענין התקבלותנו במשרד המושבות נסתדר. אנו נוסעים איפוא ללונדון.