חדושי מהר"ל יורה דעה לט

סעיף ב

בגדיים או מלאים זכו׳. מלתא דפסיקא נקט והוא הדין עגלים לעגלים:

סעיף טז

וסירכא עולה מן האונא לדופן וכתב מעם בעל העיטור מפני שהמקום שהניקב והוא צמיחות הסרכא הוא במקום מיצר החזה אין סופו להתפרק.

וקשה דהא בסוף סימן זה כתב בשם בעל העיטור דאם הריאה סרוכה לחזה ולדופן שדינן בתר רובא ומשמע אם הסרכא יוצא מן האונא דאי מן האומה פשיטא דטריפה.

ויש לומר דלקמן מיירי שהסרכא עולה לדופן ולחזה ויש מכה בשניהם והמכה שבדופן תלינן בה להכשיר האונא ומכה לא מכשירין כפי מה שהעלה שם מדברי הרמב״ם והרא״ש דאנן תולין אלא במכה שבדופן ואומר שרינן בתר רובא ואם רוב הסרכא דבוקה בדופן תלינן במכה שבדופן ואם רובא בחזה לא תלינן במכת החזה:

סעיף כ

והרא"ש כתב ואני רואה דפרי האוסרין כיון דבגרמא וכו׳.

וזה סותר מה שכתוב בסוף הסימן והרא״ש הסכים לסברת בעל העיטור במה שכתוב שאם האונא והאומה נסרכה ביחד אל הדפן אם רוב הסרכא מהאונא תולין להקל וכו׳ יש לחלק דלא דמי להכא דהכא הסרכא מגעת אל הבשר והצלעות בשוה אם כן כאשר אין הסרכא מסובבת בצלעות תתרפק החלק הנסרך אל צלעות אבל מה שכתב בעל העיטור הרי מה שכנגד האונא אינו עתיד להתפרס משום דדופן סותמו והאומה טפילה ואין הסרכא בא מחמת כולו רק האומה נארגת אל האונא ומקום האונא מגין: