חבש פאר/פרק ב
ומעתה איך לא ימס לבבנו ויהיה כמים. ושערות בשרנו איך לא תסמרנה מפחד ד' והדר גאונו. ומה נענה ביום תוכחה. עת ד' יביא במשפט אותנו כי השלכנו דברי קדשו וכבודו אחרי גוינו. חסנו על כבוד עצמנו אשר מהבל ימעט, ולא התעוררנו לכבוד שמו ית', החי וקיים לעד ולעולמי עולמים. כי רבים מבני עמינו מזלזלים במצות "תפלה של ראש". עיקר הפאר. ושם ד' וכבודו עליה נקרא. וכמבואר בדחז"ל הנזכרים. ומניחים התפלין שלא ככתוב, ומפורש לנו מפי חז"ל (מנחות לז) למשה מסיני "שיהיה במקום שער דוקא", ואם אפילו מקצת מן התיתורא מונח למטה מעקרי השער לא קיים כלל מצוות תפלין של ראש, ודומה כמי שקשר תפלין על מתניו או הפשילן לאחוריו. ומצות תפלין של ראש לא קיים כלל. ואם ברך, ברכתו לבטלה ועבר בלאו דלא תשא (ברכות לג). והנה כבר צוהו בזה גדולי עולם, וכבד נדפס קונטרס קטן. "תיקון עולם עם ציורים"–ברם זכור אותו האיש לטוב–. אבל בעוה"ר עוד המכשלה לא סרה ורבים מהעם לא הטהרו. ותפליהם על מצח נחותה למטה. ונתתי אל לבי, כי יד הסגנים במעל הזה, הקולר הזה תלוי רק בהנכבדים שבכל אתר ואתר מקהלות יעקב. וביחוד מופלגי התורה. הרבנים ומו"צ, מגידים, ושוחטים, וראשי ישיבות שבכל עיר ועיר. הרואים את המכשלה הרבה.–כבוד שמים המחולל.–ולא חלו ולא זעו. לוותר מעט על כבודם–למען כבודו של מקום ב"ה, לצוות במפגיע על כל איש המוני בהניחו תפליו למטה ממקום עקרי השער.–לתקן המעוות. ולהחזיר עטרת תפארת ישראל למקום הראוי. ואותם שקשר של תפלין שלהם רחב יותר מדאי–הלא עליכם חשובי העדה, וביחוד הרבנים, מוטל–לתקן, או לצוות עכ"פ על עושי רצונכם–לפקח בזה ולתקן; איה בנותנו צו לתקן כל איש תפליו כראוי. וגם לדרוש ולהעיר ולהעמיד מפקחים בעיר גדולה הדורשת כזאת. ואנה נוליך את חרפתינו, אם לא שמרנו את משמרת ד' אשר תחת ידינו בדבר נקל לתקן כזה:
ננצל כצבי מיד. שלא נמנה ח"ו בכלל מחטיאי רבים. שהם במדרגה האחרונה והגרועה,–שתשובתם קשה–והלא כה דבר החסיד בעל חובת הלבבות. (בשער התשובה פ"ט) "ומשיג במין הזה (של מחטיא רבים) מי שאפשר לו לצוות בטוח ולהזהיר מן הרע לאנשים תועים, ועכבו מזה יחול ממונם, או יראתם, או בשתו מהוכיח אותם. ותעו ולא הורה אותם הדרך הישרה. כמש"כ (יחזקאל לג) "הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש"–מה יתחמץ לב כל איש ירא מצוה אשר אך מעט ידאג לאחריתו הקיים. ולא ישליך נפשו אחרי גוו. לאמר (ישעי' כ"ב) "אכול ושתו כי מחר נמות" בראותו הסכנה הגדולה המרחפת על ראש מי שבידו למחות. בפרט בדבר גדול ונשגב כזה, אוי לו למי שמתכבד בקלון מצוה נשגבה וקדושה כזאת וכמו שאמרו חז"ל: "ומה המתכבד בקלון חבירו נעקר מן העולם, בכבודו של ממ"ה הקב"ה על אחת כמה וכמה" (ירושלמי חגיגה פ"ב), חלילה לנו שלא לחוס על כבוד קוננו ית'. וכי זוטר מה דאמרו חז"ל (רפ"ב דחגיגה) "וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו שלא בא לעולם":
ע״כ טהורי לב העירו רוחכם. וגולו מעליכם את החרפה הגדולה והאשמה הרבה הזאת ואיש לרעו יאמר חזק. ובשם ד׳ ית׳ וכבודו נבטח, כי יהיה לנו מחסה ועוז וחפצו בידינו יצליח. ובפרט כי נדברים יהיו יראי ד׳ שבכל עיר ועיר איש אל רעהו, להמנות בדבר המצוה הרבה והחובה המוטלת עלינו הזאת. ובדבר הזה תאריכו ימים. ואם באיש יחידי אמרו חז״ל (מנחות מד:) „כל המניח תפלין מאריך ימים” מה יקר וגדולה יהיה למזכה את הרבים ומוציאם מידי מכשול וגורם לנפשם לאור באור החיים. ודאי מצדיקי הרבים בזה. צדקתם עומדת לעד. וכבוד ד׳ עליהם יזרח:
והנה עצם עיקר הענין. הוא דבר שאינו סובל אריכות כלל לענין דינא, שהוא דבר פשוט שאין בו שום מחלוקת, שכל המניח תפלין של ראש למטה ממקום שער לא יצא. וצריך שיהיה הקצה התחתון למעלה מעט מעקרי השער, שהרי ודאי אי אפשר לצמצם שוה ממש לעקרי השער. ומאי שנא מכל התורה כולה דאמרינן (חולין כה ועוד) „אי אפשר לצמצם” אע״פ שיש אומרים (ע״ש ובתוס׳) „שבידי אדם אפשר לצמצם”, מ״מ מי מכניסנו בזה להכניס עצמנו במצוה כזאת. שה״ו האינו זהיר בה כל ימיו, הוא בכלל „פושעי ישראל בגופן” (ר״ה יז) ודעת הסמ״ג ז״ל, שעוד אין הדבר ברור, דגם מי שבטלה פעם א׳, ג״כ, יחוש לעצמו לשוב אל ד׳ וירחמהו שלא יהיה ח״ו בכלל „פושעי ישראל בגופן.” ואיך נעזוב בידים דרך סלולה. לתלות חיינו על השערה וכמו שאמרו חז״ל (ברכות כד) על פסוק (דברים כח) „והיו חייך תלויים לך מנגד” „זה התולה תפליו”, עם ד׳. הכינו נא לבבכם, אם בתולה תפליו שאין בזה כ״א מעט פחיתות ערך הכבוד הראוי להם לפי ערך קדושתם, אמרו חז״ל כן. מה יאָמר עונש רע ומר על הנוהג קלנא בעיקר יקרא דמלכא מלך העליון ית׳. ומכעיסו על פניו. ובהיותו עסוק במצותו,–עובר על רצונו. וכבר העירו הגאונים ר׳ יחיאל העליר ז״ל ור׳ ישראל סלנטר ז״ל מדברי הש״ס (בתולין ד׳) גבי חמצן של עוברי עבירה, „שהעובר עבירה בדבר שלא יתקפו היצר הרבה, רק בשביל המנעו מטורח קטן לבד, הוא נכנס ח״ו בכלל „מומר להכעיס”. ועכ״פ גרוע יותר ממומר לתאבון.–ומה נענה בתקון המצוה החביבה הזאת. אוי לנו ואבוי כי דבר ד׳ בזינו. ולא חרדנו לכבודו. ולא קדשנו שם קדשו. בעשותינו מצותיו בבלי דעת וחשבון. והתעצלנו להתבונן על דבר עיקרי, הפוסל את המצוה לגמרי: