חבל נחלתו ל סא

<< · חבל נחלתו · ל · סא

ספר יהושע – מבואות וסיכומים*

פתיחה

"אמר ר' אדא בר חנינא אלמלי לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד מפני שערכה של ארץ ישראל הוא שנאמר כי ברב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" (נדרים כג ע"ב).

ספר יהושע – ספר ערכה של ארץ ישראל.

הערך הוא הופעת המהות כלפי חוץ (בדמים כגון האומר ערכי עלי וכד'). ספר יהושע מלמדנו את ערכי הארץ הפנימיים הרוחנים, המוסריים, החברתיים, הכלכליים והפרטיים. כל סגולות הארץ המתאימות לסגולות האומה ויוצאות לפעול בשלמות בהיות האומה עליה חיה את חייה בדבקותה בכל צדדי חייה בצור ישעה. אז בוקעת לעין כל החיות הא-לקית הנפשית באומה הישראלית בכל אבריה וכל סגולות ארץ חמדה משפיעות את טובן על האומה ויחידיה.

כניסת האומה הישראלית – האומה הא-לקית לארצות החיים מעוררת את אוצרות הארץ ותובעת אותה לתת את פירותיה הרוחניים והגשמיים בעין יפה לעם הקרב ובא. וכאז כן עתה בימינו אלה, נפגשים אנו עם אותן סגולות ומבקשים לינוק מעורקי החיים, להתפתח, להתגדל להיות את אשר הננו.

המלמד את הספר וביותר בימינו, עליו לעמוד על ערכה של ארץ ישראל בהבנת העבר לשם הבנת העתיד. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וביאה שלישית אף היא מוקשת לביאה ראשונה וצריכה להיות מכוונת ומותאמת למידת הארץ.

מבוא

א. תפקיד האומה הישראלית

האומה הישראלית נוצרה – נבחרה ע"י אל–חי להופיע את שם ד' בעולם. כל חיי האומה מהפנימיים ביותר בחביוני קודש עד החצוניים ביותר נוצרו בהתאמה מלאה למטרה זו, החיים הלאומיים והפרטיים, המלכותיים והאוניברסליים של אומה זו כולם נועדו למטרה זו של הופעת שם ד'. כל ישות האומה וכל כוחותיה נוצרו ומוכנים למטרה זו. ממורשת אבות שנטעו בנו מידות ישרות ומכור הברזל שנצרפה אמונתנו בארץ מצרים, דרך נפלאות יציאת מצרים – נהיינו לעם. נוצרה האומה הא-לקית. במתן תורה נטעה בנו נשמתנו נטיעת עולם. ובר"ח ניסן שלאחר מכן נתגלתה השראת השכינה בישראל כמטרה האידיאלית של האומה בהתאמה לחייה בכל המצבים. "ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" "ובכל צרתם לו צר". מטרת האומה לבנות מלכותה שהיא – כסא ד' בהויה – בארצה בכל תכונות המלכות: בשלטון, בצבא ובכלכלה בהתאמה לשם ד' החי בקרבה. כשכל אבריה המשפיעים וקובעים את תכני חייה – התורה והנבואה הכהונה והמלכות במלא יניקתם מהאידיאה הא-לקית. אז חיה האומה את חייה בבטחון ומשפיעה לכל העולם ולכל ההויה את שם ד'.

"...מדינה שהיא ביסודה אידאלית שחקוק בהויתה תוכן האידאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר ומדינה זו מדינתנו – מדינת ישראל. יסוד כסא ד' בעולם שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד שזהו באמת האושר היותר עליון" (אורות ישראל פ"ו ס"ז).

ב. דור המדבר

הדור אשר יצא ממצרים, הוא אשר זכה למתן תורה ולהשראת שכינה בקרבו. יותר מזה זכה דור זה להשגחה א-לקית ניסית שלא לפי מעשיהם. מוקפים בענני כבוד, אוכלים מן ושותי מי באר וראו על הים אשר לא ראו גדולי נביאים. ארבעים שנה של יצירת הולד הלאומי בתוך סוכתו של מקום. נהנים מזיו השכינה ולומדים תורה מפי משה רבינו. דור זה הוא דור של ראשית – נטיעת כל היסודות הישראלים – הא-לקיים בתוך האומה, ע"כ זוכה הוא מעבר לכל מידת שכר ועונש ומעבר לכל מידה אנושית.

את גודל מעלתם מלמד רבב"ח (ב"ב עד) "אמר לי (ההוא טייעא) תא ואחוי לך מתי מדבר, אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמיבשמי וגנו אפרקיד והוה זקיפא ברכיה דחד מינייהו, ועייל טייעא תותי ברכיה כי רכיב גמלא וזקיפא רומחיה ולא נגע וכו'".

מסביר המהר"ל בביאור אגדות הש"ס: "ובאור ענין זה שבא ללמוד על דור המדבר ועל מהות מדרגתם ועל מעלתם שנבדלים משאר הדורות שאחריהם ואינם משותפים עמהם... ועוד הדור הזה מיוחד שניתנה להם התורה השכלית ובדבר זה נתיחדו דור הזה מכל הדורות הבאים אחריהם... ותראה עוד שהדור הזה הוא דור מיוחד בודאי שהרי הם נקראים דור המדבר... ולפיכך דור המדבר שהיו מרוחקים מן החומריות והם נקראים דור דעה ע"ש מעלתם הא-לקיות שלהם בפרט, לכן היו במדבר ששם אין נמצא דברים חמריים טבעיים ודבר זה ידוע וברור" (ע"ש).

המהר"ל שם מדגיש את שלמותם בארבעה צדדים: א. מעלת הצורה. ב. פונים אך לעליונים. ג. אף מעלתם היותר גופנית – הירך נעלית מעל קצה השגת החכמה שלדורות שאחריהם ד. כל קניניהם בהנהגה א-לקית עליונה – "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה וכו'".

עוד מוסיף בירור הרב זצ"ל בטוב ראי"ה: "נראה שזה החכם החכימו בגודל מעלת דור המדבר שבאמת ענין דור המדבר גבוה מאד שהיו דור דעה, ובדברי האריז"ל מבואר שסיבת העדר כניסתם לארץ ג"כ היה מפני מעלתם כדאי' עה"פ: ואתם הדבקים בד' א-לקיכם וגו' ...והיה ענינם בסוד גדול עד שהנהגת ארץ ישראל שהיא גלויה... לא היה ראוי להם מפני דבקותם במקום עליון שהיתה הנהגתם ראויה בדרך ניסים שהיא דרך הסוד"...

"ולא הוה מסתגי לן – שא"א בשום אופן לנו ללכת ע"פ דרכיהם, שדרכיהם גבוהים הרבה מדרכינו... כי אתאי לקמיה דרבנן, וספרתי להם מהשגה זו ומעוצם מעלתם, אמרו שרואים שנגד מעלת דור המדבר אין חכמי וקדושי דורנו נגדם נחשבים כלל שא"א כלל לעמוד על ענינם... ע"כ א"א להשיג מעלתם שעליהם הכתוב אומר: אספו לי חסידי כורתי בריתי על זבח. שהם מיוחדים בין בחסידות דהיינו בעובדין (מעשים) בין בחכמה".

ג. המעבר בין המדבר לכניסה לארץ

הדור הנכנס לארץ ישראל, חלקו יצא ממצרים והיה שותף לאותה הנהגה של נס בארבעים שנות מדבר והנה הוא צריך "לפרוק" את "עדיו" – אותה הנהגה של נס וצריך להסתגל להנהגת ארץ ישראל. הנהגת הארץ עליונה בתוכנה הפנימי וטבעית בחצוניותה. "והתהלכתי בתוככם" – "שתהיה הנהגתי בכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו" (רמב"ן לפר' בחוקותי) – "אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם והן בהיות כל עמנו צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם...". "והכלל בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע (המקרי – כונתו) כלל, לא בגופם ולא בארצם ולא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך ד' לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם וכו'"... (רמב"ן ריש בחוקותי).

מסביר זאת הנצי"ב (הק' לספר במדבר): "שבמדבר היו מתנהגים במדת תפארת הלך לימין משה שהוא לגמרי למעלה מהליכות הטבע, ובארץ ישראל הלכו בדרך הטבע בסתרי השגחת מלכות שמים ב"ה. וזה השנוי התחיל עודם במדבר בשנת הארבעים כמו בפרשת חוקת עפ"י זה השנוי נעשו מלחמות ישראל עם הכנעני ועם סיחון בדרך הטבע...".

אך טבעי הוא לאדם, שעם כל השלמות שבארץ והיכולת להתעלות ולהשתלם בה, בכ"ז המעבר ילוה בקשיים של הסתגלות שיש בה להאיר הרבה לתקופתנו להכוונת חיי הכלל והפרט.

משה רבינו

מה נאמר ומה נדבר בזה האיש – איש הא-לקים. שנבחר מכל להביא חמדה גנוזה להישרת לב האדם. אין בפינו להעריכו בתורתו שבכתב ושבע"פ, שנהג טוב עין בפלפולה של תורה ומסרו לישראל. במידותיו – והאיש משה ענו מאד. בקדושתו העליונה – שפרש מן האשה. בנבואתו – "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" "ומדוע לא יראתם לדבר ..." בתפילתו – "לולא משה עבדו עמד בפרץ..." במסירות הנפש שלו על האומה ועל כל יחיד שבה – "מחני נא מספרך". בהנהגתו הכללית באומה – "והביטו אחרי משה עד בואו האהלה (שמות לג, ח). "כאשר ישא האומן את היונק". ואף בגופניותו – לא כהתה עינו לא נס לחה. אין לנו מלים ומחשבות להבין איש פלאות זה שעומד ומשמש במרום (סוטה יג). ברור הוא שעַם אשר זכה להסתופף בצלו של משה יקשה עליו המעבר ודמותו תעמוד תמיד מאחורי יהושע: "כיוצא בדבר אתה אומר ונתת מהודך עליו ולא כל הודך זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה – אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" (ב"ב עה). מסביר הרשב"ם "שבאותו הדור שראו משה ויהושע אוי לה לאותה בושה – שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך, שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה ולא יכול להגיע לכבודו".

יהושע בן נון

מכל אבות האומה ומנהיגיה ניתן דגש ביהושע על התפתחותו. אפשר להגדירו כתלמיד האידאלי הזוכה עקב תלמידותו (שבת קד: "אתו דרדקי לבי מדרשא ואמרו מילי שאפילו בימי יהושע בן נון לא אתמר כותיהו" ומאי רבותא ביהושע בן נון? אלא ר"ל מפני שהוא ההשואה לתלמידים כפי שמ"ר לרבותם).

ארבעים שנות תלמידות במדבר ועוד לפני כן במצרים (לפי חז"ל). עד שכאשר הוא מתחיל להנהיג את ישראל, הוא כמשה רבו – בסביבות 80 שנה. (פרנס את ישראל כ"ח שנה, ומת בין 110 שנה). את דרך התפתחותו מלמדים אותנו חז"ל.

שנינו באבות (ו, ה): "והתורה במ"ח דברים ואלו הן: "בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, בשכלות הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה" וכו'. ונראה שכולם היו ביהושע. שנינו במשנת ר"א (פרשה יג): "יהושע לא נתגדל, אלא על שהיה עוסק בתורה תמיד". ובתנא דבי אליהו זוטא (פרק יג): "היה עוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו". באבות: "בשמוש חכמים" – יהושע משמש את משה בכל כוחו. "משרת משה ומה שירות היה משרתו, היה נוטל את הדלי ואת הבלנרים ומוליכן לפניו לבית המרחץ, והיה משכים בבקר בכל יום, ובורר את הגס הגס שבמן ואומר: זה לרבי משה, זה לרבי משה" (כעין הקדש) (בתי מדרשות פרק צדקות עמ' רלד). ובגלל שמושו כותבים חז"ל שנתמנה לתפקידו נאמר בבמדבר רבה (כא, יד): "מה ראה משה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות, אלא, כיון שירשו בנות צלפחד – אביהן. אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה: נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע הרבה שרתך, והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד את שכרו – קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה"1.

וכן כתבו במק"א: "ויהי ביום כלות משה וגו': נוצר תאנה יאכל פריה וגו'. מדבר ביהושע שהוא שימש את משה כמה דתימא ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל. למה נמשלה תורה כתאנה? שרוב האילנות, הזית הגפן התמר נלקטים באחת. והתאנה נלקטת מעט מעט. וכך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתים" (במדבר רבה פר' יב, ט).

השמוש הוא בלימוד, והשימוש המעשי בשניהם עוסק התלמיד וע"י שניהם מתעלה יהושע. כך כתוב במדרש הגדול (סוף דברים) "עשה עצמו ככסיל לפני משה רבינו והיה מטריח עליו ללמוד בכל שעה, עד שלמד כל התורה כולה". ("שימוש – הוא ענין כללי של דבקות וקשר" – שיחות הרצ"י זצ"ל).

יהושע התלמיד הדבוק במורו בכל עתותיו:

במצרים – "משה מוהל, אהרן פורע ויהושע משקה" (במ"ר י"א ג').

בהר סיני – "ויאמר ד' אל משה עלה אלי ההרה" והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר הא-לקים" (שמות כד, יב-יג). אנו רואים את יהושע הלומד כל הזמן ממשה רבנו, רבו עוסק אף בצרכי ציבור והוא "לא ימיש מתוך האהל". משמר את האהל ומשמר את התורה ולומד ומשנן ומוסיף – "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו' ד')

"מיעוט סחורה, מעוט דרך ארץ, מעוט תענוג. מעוט שנה, מעוט שיחה – "וכסיל אדם יבלענו – זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קוראים אותו כסיל ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו" (ילק"ש משלי סי' תתקנט). היו קוראים אותו כסיל – שלא היה מודיע את עצמו ותורתו ברבים עד בא עיתו ע' העמק דבר (שמות לג, יא): "ולא ימיש אלא ללמד שכך ראוי שלא ימיש מתוך האהל עד שיגיע עתו להנהיג את הדור".

ויהושע נשאר תמיד בענותנותו – אע"פ שחוזר וקורא ליהושע – הושע אינו לגנאי אלא לשבח. הוא הושע עד שלא נכנס לגדולה הוא יהושע משנכנס לגדולה" (עפ"י תוספתא ברכות פ"א הט"ו). ובסוטה (לה ע"א) למדנו שהיו קוראים אותו: "ראש קטיעא הזה" – שלא הודיע את עצמו2.

כשם שנתעטר בכתרן של מידות ודאי שהיו בו כל יתר מידות שתורה נקנית בהן – "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו: נקרא רע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות. ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה. שנאמר, לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה..." (אבות ו, א).

מתוך גבורתה של תורה נבחר יהושע להלחם בעמלק. – "ר"א המודעי אומר: אמר לו משה ליהושע: למה אתה משמר את ראשך לא לכתר? צא מתחת הענן והלחם בעמלק" (מכילתא סוף בשלח). וכבר כאן יש הכנה למלחמת מצוה אחרת שתיפול בחלקו של יהושע. "למה ליהושע? מתחילה אתה דורש שהיה מבקש להדריכו למלחמה לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ". (שמו"ר סוף בשלח). יהושע כמכניס לארץ ישראל, טבעי בצדדיו הנגלים, הוא הראוי למלחמות הטבעיות. משה מיחד עצמו למלחמות הפנימיות-רוחניות.

במלחמת עמלק מתגלה צד נוסף של יהושע – משבט אפרים – מבניה של רחל. כך מבאר הרב את תפקידו של יוסף בשבטי ישראל: "וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים, יוסף היה המשביר, ששלח אותו א-לקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר, לחם לפי הטף בעת שג"כ כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומ"מ ידע כח קדושתו, ודוקא ע"י זה היתרון אין עשו נופל כ"א ביד בניה של רחל, כעין מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" (מאמרי הראי"ה, המספד בירושלים עמ' 94).

יהושע מתאים להיפרע מעמלק בגלל מדותיו הבאות בירושת זקנו: "ד"א למה ליהושע? אמר לו זקנך אמר את הא-לקים אני ירא ובזה כתב ולא ירא א-לקים. יבא בן בנו שאמר את הא-לקים אני ירא ויפרע ממי שנאמר עליו ולא ירא א-לקים" (שמות רבה פר' כו סי' ג).

יהושע נרמז מספר פעמים במשך התגדלותו כתלמיד על היותו מנהיג האומה לעתיד. ואעפ"כ אין אנו שומעים בו שום גאוה ונשיאת ראש "ובמקומך יושיבוך". עוד ביציאת מצרים מיד לאחר מלחמת עמלק. "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע". כשם שבחירתו למלחמה הכנה גם השימה באזניו היא הכנה. "מגיד שאותו היום נמשח יהושע" (מכילתא בשלח ה, ב).

בהר סיני הוא העולה עם משה, יותר מכל שאר גדולי האומה. וכתב הנצי"ב שודאי היה זה בנבואה למשה רבינו. וכל ארבעים יום הוא כמשמש נאמן – משרת משה – ממתין לרבו. וגם כאן משה תמה על אוזן שאינה יודעת להבחין בקולות כיצד תבין לליבה של אומה.

בעת מנוי שבעים הזקנים והאצלת הרוח עליהם (במדבר, בהעלותך) מדבר יהושע לפני משה ולא נתקבלו דבריו (ילק"ש קהלת תתקפ"ט). הדברים עליהם הגיב הם – "מה נתנבאו (אלדד ומידד) משה מת, ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (סנהדרין יז).

בעת שלוח המרגלים מתווספת י' לשמו של יהושע, כביכול החלת שם ד' ביותר על יהושע – שלש אותיות של שם, בקריאה ע"י האיש אשר ידע מעשה שמים וארץ, ידע צירופיהן ושמותן. ויהושע היוצא, חוזר נאמן כפי שיצא ולא מכחש. בספרים פנימיים נכתב שנרמז לו, שהוא עתיד להיכנס לארץ ויהיה לו בה חלק ונחלה. אך שוב יהושע כל ימי משה, עיקרו לימוד ושימוש בשליחות רבו, הולך בשליחות רבו, וכל כולו דבקות והתחברות לרבו.

אף משה אוהב את תלמידו כבנו ומחבבו ומוסר לו את התורה. יהושע עוסק בתורה באהלו של משה: "והטעם לא ימוש מתוך האהל שהיו עסקיו לעמוד על תורה שבע"פ שהיה כמעין הנובע באהל משה" (נצי"ב שמות לג, יא). יהושע בעצם שקידתו, בדבקותו ברבו זוכה: "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור הדין, ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..." (אבות ו, א). "והיינו משום שהיה יהושע מיוחד להיות ראש המקבלים תורה שבע"פ. לקבל מאור התורה מנגד אור תורה שבכתב שניתן למשה, וכמו אור הלבנה המקבל מאור השמש" (נצי"ב שמות כד, יד).

לשלמות ההבנה למהות יהושע בתורה שבע"פ, מעיר הנצי"ב בפרשת וילך (לא, יד): "אלא הענין דיהושע היה גדול מכל הנביאים בזה הפרט של תורה שבע"פ, ובזה הפרט היה מושפע ממשה שהיה זורח בכח תורה שבכתב... דכח אור תורה שבכתב שהיה זורח בגבורה על פני משה נפל על פני יהושע וזרח באור כח התלמוד. וכדאי' בחולין ד' קכ"ד: אלו אמר יהושע ב"נ בפומיה לא צייתנא ליה".

יהושע ראש לתושבע"פ בו מתאחדת הזרחת תורה שבכתב עם תושבע"פ, שהיא בגניזו מן השמים ובגילוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם, מקדש ומלכות כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים, וכל תכסיסיהם, אז חיה תושבע"פ בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה" (אורות התורה א, ג).

משה מכין את יהושע לתפקידו. כפי שנזכר במלחמת עמלק ואף מבחינה רוחנית. למדנו בירושלמי תענית (פ"ד ה"ה) "וישמע יהושע את קול העם ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה, אמר משה: אדם שהוא עתיד להנהיג שררה על ששים רבוא אינו יודע להבחין בין קול קול".

אך יותר מזה בעצם תורה שבכתב נתיחד ספר, כביכול ליהושע: "ספר משנה תורה היה סגנון ליהושע בשעה שנגלה עליו הקב"ה, מצאו יושב וספר משנה תורה בידו, אמר לו: חזק יהושע, אמץ יהושע. 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו" (בראשית רבה פר' ו, ט).

על ענינו של ספר דברים כותב המהר"ל: "כי יש לך לדעת כי אע"ג שהכוחות הם מחולקים, הכל יוצאים משורש אחד... וכך הוא דעת חז"ל לכך זה החמישי הוא השורש אשר ממנו מתפשטים הכוחות המחולקות. והדמיון הזה כי התורה יש לה חמישה חומשי תורה וכנגד הזה הנשמה שיש לה חמשה כוחות אשר אמרנו, והספר החמישי משנה תורה כלול מכלם", (דרך חיים אבות פ"ב מ"ט). דהיינו, כל התורה מתומצתת אל ההתרכזות המעשית. וכן כותב הגר"א: "מיוסדים על אדני פז – הוא ספר דברים שהוא מיוסד על ארץ ישראל, איך להתנהג בארץ ישראל ומוסר ותוכחה". (פירוש הגר"א לשיה"ש ה, טו) – מודגש שחבור תורה שבכתב עם תושבע"פ בהתאמתה לארץ ישראל, היא התורה שהיא צביונו של יהושע – סגנונו.

לאחר שמשה מצווה: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבנ"י. וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה, כאשר נאסף אהרן אחיך" (במד' כז יב–יג) מבקש משה: "יפקד ד' א-לקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה". איש – שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. אשר ינהיגם במלחמה ויצא לפניהם, ואשר שקולים זכויותיו להצדקת כל הציבור. (רש"י) ומיד מצטוה: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" – שיכול להלך כנגד כל אחד ואחד "וסמכת את ידך עליו". ומשה סומך בשתי ידיו – "מה עשה ויסמוך את ידיו (בשתי ידיו) לקיים מה שנאמר טוב עין הוא יבורך" (במדבר רבה כא, טו). יהושע מקבל מנבואתו של משה רבינו "וסמכת את ידך עליו – כמדליק מנר לנר ונתת מהודך – כמערה מכלי אל כלי..."

ויהושע מקבל סמכותו כמנהיג ממשה רבינו: "תן תורגמן ליהושע להיות שואל ודורש ומורה הוראות בחייך כשתפטר מן העולם לא יהיו ישראל אומרים בחיי רבו לא הורה ועכשיו הוא מורה. מיד העמידו מן הארץ והושיבו אצלו על הספסל. ר' נתן אומר, כיון שהיה יהושע נכנס, היה משה משתיק את התורגמן, עד שנכנס וישב במקומו. (ספרי פנחס סי' קמ). ועוד מקבל יהושע ממשה הלכות מנהיגות בעם ישראל3.

"ויקח את יהושע" – לקחו בדברים והודיעו מתן שכר פרנסי ישראל לעולם הבא" (ספרי פנחס). "עם זה שאני מוסר לך עדיין גדיים הם, עדיין תינוקות הם אל תקפיד עליהם על כל מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עליהם על כל מה שעשו. וכן הוא אומר (הושע יא, א) כי נער ישראל ואוהבהו" (ספרי סוף נצבים).

בעת החלפת המשמרות הזו עולה יהושע למדרגת חבר של משה רבינו: "ויאמר ד' אל משה, קח לך את יהושע בן נון וגו' גברתן שכמותך. קח לך, אין קח אלא לקיחה (=קניה) לפי שאין חבר נקנה, אלא בקשי קשיין מכאן אמרו, יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו, ושונה עמו, ואוכל עמו, ושותה עמו, וגולה לו סתריו, וכן הוא אומר: טובים השניים מן האחד וגו'. והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (ספרי דברים פיס' שה).

יהושע זוכה במנהיגות עם ישראל – "ונותנת לו מלכות וממשלה" – ממשיך גם בגדלותו התורנית. זוכה יהושע להשלים בנבואה את התורה – "יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים (האחרונים) שבתורה..." (ב"ב יד ע"ב). אף בספרו הוא כותב פרשה של תורה – ערי מקלט (מכות יא ע"א).

"יהושע לא קרא עצמו עבד, והקב"ה קראו עבד" (ספרי ואתחנן פיס' כז). זוכה לנבואה המדריכה את האומה כולה. "אם בא אדם לומר למה בנה מזבח בהר עיבל... אמר הא-לקים אני הוא שאמרתי לו", "אם יאמר לך אדם היאך חילל יהושע את השבת וגו', אמור לו עפ"י הקב"ה עשה..." (במדבר רבה יד, א).

הוא עושה ניסים לישראל – "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ד' בקול איש כי ד' נלחם לישראל" (יהושע ו, יד). הוא מלמד את כל ישראל ומרגילם בעיסוק התורה: "וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העם" (יהושע ח, ט) "וא"ר יוחנן, מלמד שהלך בעומקה של הלכה" (ערובין סג ע"ב).

הוא מבדיל ערי מקלט (ספרי מסעי פיס' קנט), מתקן ברכה בברכת המזון (אדרת אליהו דברים יא, כט), מתקן תקנות לטובת ישראל (ב"ק פ ע"ב-פא ע"א). "יהושע אוהב ישראל היה עומד ומתקן להם וכו' (ערובין כב ע"ב). מתקן תפילת עלינו לשבח (תשובות הגאונים, שערי תשובה סימן מג). אומר מזמור בתהילים: "הלל זה יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהם מלכי כנען הם אמרו: 'לא לנו' משיבה רוה"ק ואמרה להם: 'למעני למעני אעשה'" (פסחים קיז ע"א). אף תפילתו היא תפילה המועילה לעם כולו: "ועשיר יענה עזות זה יהושע... ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן (סנהדרין מד ע"א). "ויציקום לפני ד' (בחטא עכן) בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו רבונו של עולם על אלו תהרג רובה של סנהדרין" (שם). "א"ר אלעזר, אין אדם חשוב רשאי לפול על פניו, אלא אם כן נענה כיהושע בן נון שנאמר: ויאמר ד' אל יהושע קם לך למה אתה נופל על פניך" (תענית יד ע"ב).

זוכה יהושע למלכות: "יהושע ראש למלכות משבט אפרים" (בראשית רבה נט, ו). "בימי שאול עשו מלחמה – בימי שאול זה יהושע ולמה הוא קורא אותו שאול שהיתה המלכות שאולה בידו" (בראשית רבה צח, יד).

אולם עיקר יעודו של יהושע: כיבוש וחלוקת ארץ ישראל לשבטים, ומכאן נקשרו כל חייו בהנחלת הארץ לאומה – "הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל – אם עובר לפניהם, עוברין – ואם לאו אין עוברין, אם מנחיל נוחלין ואם לאו אין נוחלין" (ספרי ואתחנן פיס' כט). וכן: "והוא ינחיל אותם – מגיד שאין יהושע נפטר מן העולם עד שינחיל לישראל את הארץ" (ספרי פנחס פיס' קלו).

ארץ ישראל – מצב רוחני, חברתי, כלכלי

בארץ ישראל יושבים בעת כניסת ישראל לארץ שבעה עמים: "והביאך אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי..." (שמות כג, כג. הגרגשי לא נזכר). עמים אלה ממלאים פשוטו כמשמעו, את ארץ ישראל. את גודל הפחד מהם שומעים מדברי המרגלים: "אפס, כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי ענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב. והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים, על יד הירדן" (במדבר יג, כח- כט). אף משה אינו מסתיר זאת מישראל: "שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גויים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים. עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתיצב לפני בני ענק" (דברים ט א–ב). אם בישראל ששים רבוא יוצאי צבא, ארץ ישראל מלאה עוד הרבה והרבה יותר ובבצורים גדולים ערוכים למלחמה. אף קיומם של העמים האלה בארץ מלא עושר: "והיה כי יביאך ד' א-לקיך.. ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ובורות חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת" (דברים ו, יא).

הארץ מעובדת על ידם והם מפיקים ממנה את עושרה, ועל העושר הכלכלי עמים גדולים ועצומים מתקיימים. על עושרה אנו שומעים אף בעת כיבוש הארץ, בתנחומא נאמר: "מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית–אל – אין בין יריחו לעי אלא ג' מילין והוא אומר כן? אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ, אם לא קונה בארץ ישראל לא היה נקרא מלך. למה? שהיו מתאוים לארץ ישראל ולפירותיה" (תנחומא משפטים סי' יז).

הכל מתאים לארץ ישראל, היא ראש לממלכות תבל, הכל רוצים ליהנות מחמודותיה. נמצא שאין בארץ אך יושבים חזקים, אלא כל המלכויות רצו להחזיק בה, ומי שהצליח קנה לו ד' אמות של עושר בארץ ישראל. ויותר מזה אף חשיבות השלטון נקבעה לפי שלטונו בארץ ישראל. "כל מלכים שלשים ואחד. ר' יהודה אומר: וכי ל"א מלכים שכבש כולם היו בארץ ישראל אלא כדרך שעושין ברומי עכשיו, שכל מלך ושלטון שלא קנה ברומי פלטרין אומר לא עשיתי כלום, כך כל מלך ושלטון שלא קנה פלטריות וחוליות בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום" (ספרי ברכה לג, יז).

את עוצמת אותם מלכי ארץ ישראל אנו למדים מאדני בזק מלך בזק שלא נזכר ביהושע כמלך מפאת קטנותו, והוא שעבד 70 מלכים (ריש שופטים). הנה כי כן ארץ ישראל – כנען היתה ראש לכל ממלכות העולם בכוחה, בעוצמתה הצבאית והכלכלית. אך את עיקר עוצמתם שואפים עמי כנען מקלקולם הרוחני והמוסרי. בתחלה פרשת עריות באחרי מות נצטוו ישראל: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה, לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו (יח, ג). לאחר הפרשה, אחרי שנזכרים איסורי עריות, מולך, משכב זכור, משכבי בהמה באנשים ונשים. נאמר לישראל: "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" (יט, כד-כה).

בספרא (אחרי ו, פרשה ט ד, ח) נאמר:

"שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים ת"ל: 'וכמעשה ארץ כנען לא תעשו', ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים ת"ל 'וכמעשה ארץ כנען לא תעשו'. ומנין למקום שבאו בו ישראל וכבשו שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם, ת"ל 'אשר אני מביא אתכם שמה'. ומנין שביאתם של ישראל גמרה להם לכל המעשים הללו, ת"ל 'אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'". "ר"ש אומר: הרי הוא אומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש – זימן לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם". ישראל העולים מארץ מצרים, לאחר שנפרעו מהם ומאליליהם – באים לשיא הקלקול העולמי אשר התגבר עוד יותר בעת כניסת ישראל ודוקא בארץ ישראל, קלקול של מידות רשע, ומעשים של תאוות. בחטאים עד עתה התאוות נטלו מקום, הרי ניווכח שלא הסתפקו בכך: "כי כל תועבת ד' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם". הקלקול מקורו בקלקול הרוחני עבודה זרה. ותוצאותיו: רשע של הריגת בניהם – "א"ר יעקב אני ראיתי גוי אחד שכפתו לאביו והניחו לפני כלבו ואכלו" (ספרי דברים ראה פיס' פא). תעיה אחרי דמיונות – "כי הגויים אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו..." (דברים יח, יד). והקלקול התאותי של עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות אופף את כל החיים. זוהי ראש לממלכות תבל. וממנה כל העולם נזון תרבותית–רוחנית.

דוגמא לקלקול הכנעני אפשר לראות בסדום. "מה נאמר בהן ארץ ממנה יצא להם... מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל" (איוב כ"ח א–ח). "אמרו הואיל ולחם יוצא מארצינו ועפרות זהב בארצינו כלום אנו צריכים לעוברי דרכים אינן באין עלינו אלא לחסרינו, בואו ונשכח תורת רגל מארצינו... אמרו הואיל ולחם נמצא בארצינו בואו ונעשה עצה שלא יעבור עוף השמים מעל ארצינו" (מדה"ג בראשית יח, כא). מדברים אלו ניכרים פני המקום: אידיאל של רשע, חוסר חסד, פועלי אוון. (כמו"כ כל המעשים בסנה' ק"ט אף הם מבליטים את הנגודיות שבין אברהם ומדותיו באליעזר שלוחו לבין סדום אשר כולה כל דיניה למען רשעיה). הקלקולים ניכרים אף מהמתואר בלוט, כל אנשי המקום מקיפים את בית לוט לשם משכב זכור.

וכשם שאת אנשי סדום הארץ הקיאה, כן עוונם של כל אנשי כנען היה כה גדול שהגיעה עת שנשלם עוון האמורי ותור הארץ להקיאו ממנה. קלקולים מוסרים כה גדולים בהכרח שיצאו מקלקולים רוחניים גדולים מאד של ע"ז, וצריך להעמיק מעט בענין זה להבין עד כמה כל המהות הישראלית מתנגדת לה:

"יסוד הרשעה, שהיא מתפצלת לעבודה זרה ולמינות, הוא בא לבצר מקום לסיגי החיים למותרות המציאותיות שבהויה ובאדם, במוסר ובחפץ, במפעל ובהנהגה לתן להם גודל ושלטון בתוך הטוב והקדש לא לטהר את הקדש, כ"א לטומאו ולסאבו" (אורות עמ' לב).

כל התורה מכוונת לתיקון האדם הנמצא בתוך עולם הטבע בעל החומר וכוחותיו מושכים אותו לכל צד. ובאה התורה ונותנת לו את דרך התיקון: לקדש, לטהר בכל המישורים בכל הכיוונים. ע"ז מהותה הפוכה – התמכרות שלמה לכל תאות החומר וממשיכתו אליה יוצא האדם מעצמיותו ונהפך לעבד לחומר והכל נטמא, הכל מתקלקל. בעולם כזה מופיע אברהם אבינו ומתחיל להאיר בעולם את ההארה הא-לקית (עיין אורות עמ' קלח, עולת ראיה ח"א עמ' רד–רז).

דבקים עוד יותר ברשעות ובאליליות הם עמי כנען ("א"ר עקיבא: ...כ"מ שאתה מוצא הר גבוה, וגבעה, ועץ רענן דע שיש שם ע"ז"... ספרי ראה פיס' ס).

כך מסביר המהר"ל בגבורות ד' (סוף פ"ד) "אבל הכנענים הארורים דומים אל הצורה המוטבעת בחומר וזאת הצורה הפחותה הארורה אינה מתאחדת ומתיחסת כלל עם הצורה הקדושה הנבדלת". לעומת עמים אחרים שהם חומריים ונוטים לאלילות, עמי כנען בעלי צורה–בעלי רוח, אך אצלם הצורה משועבדת, כלומר בעלי כוחות רוחניים שכלם מתמכרים לתאוות החמר ובכך הם תופסים מקום בראש כל האומות ביתרון הרוחני שכולו מכוון להרע. ממשיך המהר"ל: "לכך נאמר שלא היה אומה בקלקול כמו אומת כנענים, כי מצד הצורה הפחותה שבהם הם הפך ישראל הצורה השלמה ומפני כך הם מקולקלים יותר מכל האומות, והדור האחרון הוא יותר מקולקל, כי אחר שהם הפכים לישראל כאשר היו ישראל בשלמות וזה היה בדור האחרון כאשר יצאו ישראל ממצרים שהיו ביותר שלמות וכנגדו קלקול הכנענים".

[התיקון של עמי כנען בעבדותם לישראל: "כי מה יהיה היחוס בין צורה לצורה אם לא שהצורה המוטבעת היא משועבדת תחת הצורה הנבדלת ובודאי זה ענין עבד כנעני. אבל בבואם לארץ לא היו עבדים להם לכך נאמר: לא תחיה כל נשמה..." (מהר"ל שם). ועיקר תכונת הכנענים היא הארירה מאז ימי נח שראה את ענינו של כנען בכך וקללו לעבדות. (עיין אגרות ראיה א' אגרת פט עמ' צו).]

ישראל הנכנסים לארץ ישראל מוטל עליהם לעשות "תיקון גדול" במהלך התגלות אור האמונה הא-לקית בכללות העולם, לבער את החמץ העולמי הזה שהוא כולו כאבן המושכת את שאינו יודע לשחות למעמקי ים החומר והשעבוד לו. היה הכרח ב'ניתוח' הזה בכריתת האבר המדולדל ההולך ומרקיב את כל העולם עמו להצלה ולתיקון. א"א להמשיך את חינוך ותיקון העולם ללא כלוי כל אותו גזע – החלטה שיוצרם קבע להם. וכאנשי סדום שעליהם אומר מדה"ג (בראשית יח, כא): "מהו ארדה נא, אמר הקב"ה, דקדקתי ונסתכלתי במעשיהן ובתולדות הבאות אחריהן אולי אמצא בהן צדיק שאתלה להן בזכותו ולא מצאתי בהן". אין זו החלטה אנושית – "לא תחיה כל נשמה". הוראה א-לקית להצלה ולישועה של העולם כולו למען יוכל לבא למעמד שכל עין תכיר במלכות ד' בעולם.

צפיה זו מובעת בתוך שני החלקים של "עלינו לשבח", אותו לפי המסורת תיקן יהושע. לאחר ההודעה כי "הם משתחוים להבל וריק" באה הצפיה: "להעביר גלולים מן הארץ... וכל בני בשר יקראו בשמך" אין כלוי אומות כנען מתוך רשעות ח"ו. צדיקות גדולה הבאה מצד מידת הצדק של רבש"ע אומרת שזו הדרך. וע"כ מן הבורחים מן הבאים להשתעבד אח"כ כעבדים כנענים אין מונעים דרך השתלבות באומה הא-לקית. אך לכלל אין דרך תיקון, יש הכרה מתוך ההבחנה הא-לקית העליונה לכלות את כל אותה תרבות רשע מן העולם לתקונו ולישרו לעבודת ד' באמת.

כתב הרב זצ"ל: "...אין לנו כלל להתבושש באותן המלחמות אשר עשינו לצרכי תקומתנו ובאותה המשטמה אשר עוררנו בלבבנו נגד הקמים עלינו להכחיד את קיומנו... אבל בשביל כך הנבואה היא אחת מתכסיסי סגולת עמנו, ובמקום שהיא מאירה לנו דרך לאמר: זה המכשול, של איש פלוני או של קבוץ פלוני צריך שיוסר מעל דרך תולדתנו – רק אכזריות שוממה ושפלות של מוגי לב תוכלנה להתיצב נגד עז חיים זה... ושבע האומות שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן, גרמנו לנו כל אותן הצרות החמריות והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהן: שריפת בנים ובנות באש וכל תועבות האמורי, אשר היום אחרי אשר היד הא-להית הפיצה את ענני מאפליה אלה לכל עבר, לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונת נפשן... כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו, כמו שלא נוכל לצייר כמה רע ונתעב היה לולא ההארה הטהורה של אור ד' ודרכיו, אשר הארנו עליו במהלכנו ההסטורי" (אגרות ראיה אגרת יא מה' תרס"ח-פ – [לא נדפס במהדורות מאוחרות', מופיע במאמרי ראיה עמ' 507 ואילך בשם: 'על דעת ד' ומלחמות ד).

מצוות הכיבוש והישוב

על עם ישראל הנכנסים לארץ ישראל, מוטלות מצוות מיוחדות, חלקן בגלל הכניסה עצמה, חלקן בגלל הפגישה עם שבע האומות, חלקן בגלל עבודת האלילים בארץ וחלקן על עצם היותם מחנה צבא.

הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ של הרמב"ם משיג (מצוה ד'): "שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה והוא אמרו להם והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, ונחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם... וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצוה, וכן אמרו בגמרא סוטה אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה..." היינו, הכיבוש של ארץ ישראל עצמו (ואין זה משנה ממי נוטלים אותה) הוא עצמו מצוה של תורה.

פרט למצוה זו, עומדת בפני עצמה כמצוה מלחמת שבעת עמי כנען, אותה מונה הרמב"ם בעשה קכ"ז. ובהלכות מלכים (פ"ה ה"א) כתב: "אין המלך נלחם תחילה, אלא מלחמת מצוה ואיזו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממים. ושם ה"ד: "להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו, עובר בל"ת, שנאמר לא תחיה כל נשמה. וכבר אבד זכרם". (את הל"ת מונה הרמב"ם בל"ת מ"ט).

במצוה קפ"ה כותב הרמב"ם: "הצווי שנצטוינו להשמיד כל ע"ז ובתיה בכל מיני השמדה והשחתה: לשבר לשרוף להרוס ולכרות כל מין כמה שראוי לו... ושם אמרו: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא – בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם ואין אתה מצוה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ" (וכן בהלכות ע"ז פ"ז ה"א) וכן מצות ל"ת המשלימה: "האזהרה שהזהרנו שלא ידורו עובדי ע"ז בארצינו כדי שלא נלמד כפירתם, והוא אמרו יתעלה: לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (לאוין נ"א. בענין מצוות ל"ת הקשורות בע"ז איסור ברית, חיתון, נתינת חן. עיין סה"מ ל"ת מח–נב והלכות עכו"ם).

בענין קריאה לשלום, יש סתירה בין סה"מ לי"ד החזקה. בסה"מ (מצ' ק"צ) כתב הרמב"ם שאך במלחמת הרשות קוראים לשלום: "ואם ישלימו עמנו וימסרו לנו את הארץ אז נטיל עליהם תשלום מסים ועבדות, הוא אמרו יתעלה יהיו לך למס ועבדוך...". משמע שבמלחמת מצוה כגון כיבוש הארץ אין צריך לקרא לשלום, אבל בהלכות מלכים (פ"ו ה"א) כתב: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת המצוה". וכן כותב בהלכה ה' עפ"י הירושלמי: "שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ. הראשון שלח להם, מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים. וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה". נמצא שעפ"י פסקיו היו מחויבים לקרוא להם קודם לשלום אשר מותנה בג' תנאים: א) שבע מצוות בני נח. ב) מס – "שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם ובממונם" (רמב"ם שם) ג) עבדות – היא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם" (רמב"ם שם).

בהשגות לסה"מ (שכחת עשין מצוה ה) מונה הרמב"ן: "שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם... שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' את משה. ודרשו בספרי: 'הקיפו משלש רוחותיה4. ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו'. ואין זו מצות שעה במדין אבל הוא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות, וכ"כ הרב הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם". הרמב"ם הזכיר הל' זו בהלכות מלכים (פ"ו ה"ז)5. הרמב"ם לא חילק ששייכת מצוה דוקא במלחמת הרשות, ולפי שיטתו נראה ששייכת אף במלחמת מצוה. וכתב הרמב"ם: "מפי השמועה למדו שבכך צוהו". ולפי"ז אף במלחמות כנען היו מחויבים להשאיר רוח רביעית לבריחה. ולכאורה קשה, שהרי נצטוו ב"לא תחיה כל נשמה" וע"כ כנראה הסבירו הרמב"ן והרדב"ז, שרק במלחמת הרשות חייבים בהשארת רוח רביעית. אבל במלחמת כנען אסור. אך הרמב"ם לא כתב זאת6.

מצוה נוספת שנראית במחלוקת בין סה"מ להלכות ביד החזקה, היא מצות משוח מלחמה. בספר המצות (מצוה קצא) כתב הרמב"ם שמצות משוח מלחמה אינה נוהגת אלא במלחמת הרשות, ועיקר תפקידו להחזיר מי שאינו ראוי להלחם מפני חולשתו ורוך לבבו. או שמחשבותיו עסוקות בצרכיו הפרטיים (ארש אשה, בנה בית, נטע כרם) ואח"כ: "יעוררו העם למלחמה ויביאם להסתכן בנפשם לעזור דת האל ולשמרה ולהנקם מן הסכלים בה המפסידים יושר המדינות". אבל בהל' מלכים (פ"ז ה"א) כתב הרמב"ם: "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת מלחמה ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה". ומבררים שם הראב"ד והרדב"ז והכס"מ שתפקידו במלחמת המצוה להשמיע את איסור: "אל ירך לבבכם", ולא החוזרים מצרכים פרטיים מפני שאינם נוהגים במלחמת מצוה. ולפי"ז אף במלחמת כנען היו צריכים למנות כהן משוח מלחמה.

עוד הלכות יותר קונקרטיות למחנה צבא ישראל, ע' הל' מלכים לרמב"ם.

לעיון נוסף לקוטי מאמרים לר"צ מלובלין בהתחלה.

ספר יהושע

פרק א

יהושע (א, א-ב):

"(א) ויהי אחרי מות משה עבד ה', ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר: (ב) משה עבדי מת ועתה קום עבֹר את הירדן הזה, אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל".

ספר יהושע פותח בצער – "כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער". מגילה (י ע"ב).

"א"ר סימון. כ"מ שנאמר, ויהי אחרי מות, חזר העולם לאחוריו" (ב"ר פר' ב, ז). המעבר ממשה רבנו ליהושע מהמדבר לכניסה לארץ ישראל חריף ביותר. בבת-אחת נפסקים: הבאר, ענני הכבוד והמן שחזרו בזכות משה רבינו. נפסק הסדר הניסי ומתחיל הסדר הטבעי בהשגחה נסתרת. לכן: "רבי יודן ורבי הונא, תרויהון בשם רבי יוסי בן זמרא, ר' יודן אמר כל מקום שנאמר 'אחרי' סמוך, 'אחר' מופלג, ורבי הונא אמר כל מקום שנאמר 'אחר' סמוך, 'אחרי' מופלג, (ילקוט שמעוני יהושע רמז א). ושניהם צדקו. אחרי מות משה רק כשלשים יום אח"כ, אולם מופלגת מאד באופיה במהותה הרוחנית. "ומת משה נסתלקו כולן שנאמר: ואכחיד את שלשת הרועים הרועים בירח אחד" (זכריה יא, ח – תענית ט ע"א).

כשם שההנהגה הא-לקית מתחלפת והמנהיגים מתחלפים, אף דרך תלמוד התורה משתנה. "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לג"ע א"ל ליהושע שאל ממני כל ספיקות שיש לך, א"ל: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? מיד תשש כוחו של משה ונשתכחו ממנו (=מיהושע) ג' מאות הלכות ונולדו ז' מאות ספיקות ועמדו כל ישראל להרגו. א"ל הקב"ה לומר לך א"א, לך וטרדן במלחמה, שנאמר ויהי אחרי מות משה, עבד ד', ויאמר ד' קום עבור את הירדן" (תמורה טז ע"א). א"א לומר לך שהתורה לא בשמים (רבנו גרשום), או משום שנקראת על שמו של משה רבינו (רש"י). ושניהם בכיוון אחד שתורה שבעל פה צריכה להגלות מן הארץ – "וחיי עולם נטע בתוכנו".

א"א להכיל לאחר הסתלקותו של משה רבינו את דרך תלמוד התורה אשר בא מצד תורה שבכתב וצריכים דרך תורה שבעל פה. ותורה שבעל פה תפקידה להגלות מן הארץ, ודוקא בארץ ישראל שבידי האומה הישראלית ובכל שלמותה וע"כ: "לך וטרדם" במלחמתה של תורה ובמלחמת כבוש הארץ שעל ידי שני הצדדים תצמח האמת שוב, והפעם מן הארץ – "יניקת תורה שבעל פה היא בגניזו מן השמים ובגלוי מהארץ. וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל-פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה" (אורות התורה פ"א סעיף ג). ודרך זו היא תיקונה של שכחת ההלכות – "אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר: וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב" (תמורה טז ע"א) – עתניאל כובש את דביר–קרית ספר ויחד עם הכיבוש מתוך ההשתלמות בהתבררות הפנימית הישראלית נשלמים התורה והלכותיה.

כל ישראל בוכים על משה רבינו (דברים לד, ח) וגם יהושע עימם, אינם יכולים להינתק מכל ההופעה הא-לקית הנאדרת הזו. "אף יהושע היה יושב ומצטער על משה שלא ידע היכן הוא עד שאמר לו הקב"ה: יהושע למה אתה מצטער על משה – משה עבדי מת!" (אדר"נ יב, ח).

צריכה לבא פקודה א-לקית של הפסק אבלות: "משה עבדי מת, ועתה קום עבֹר את הירדן הזה" . הודעה – נגמרה תקופה הגיעה עת חדשה לבא למנוחה ולנחלה. "אל תבכו למת ואל תנודו לו... מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם רחמנים בו יותר ממני" (מו"ק כז ע"ב)7.

יהושע (א, ב – ט):

"(ב) משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל: (ג) כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה: (ד) מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם: (ה) לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך ולא אעזבך: (ו) חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם: (ז) רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאול למען תשכיל בכל אשר תלך: (ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל: (ט) הלוא צויתיך חזק ואמץ אל תערץ ואל תחת כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך:"

פסוקים אלו של דברי ד' אל יהושע הם הקדמה כללית לתפקידו. דברים דומים שמענו מפי משה כצווי לעם בתחילת פר' וילך. בדבריו שם ליהושע (לא, א-ח).

פסוק ב הוא הגדרת התפקיד בו הדגשה על יהושע כשקול כבי' נגד כל העם – "אתה וכל העם הזה". וכן מובא בילקו"ש מתנחומא: "וכן הוא אומר כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם. אם עובר לפניהם נוחלים ואם לאו אין נוחלים. וכן אתה מוצא כשהלכו לעשות מלחמה בעי, נפלו מהם כשלשים וששה איש. ויאמר ד' אל יהושע קום לך – לא כך אמר משה רבך אם אתה עובר לפניהם עוברים, ואם לאו אין עוברים, אם אתה מנחילם נוחלין ואם לאו אין נוחלין". תפקיד יהושע וכל פעולתו בעולם קשורים בכבוש הארץ, וכביכול לו נתנו מפתחות הפלטרין, ואם לאו אין נפתח בפני אף אחד.

פסוק ג לפי הפשט הבטחה על כבוש הארץ (רד"ק). ובמדרש חכמים, על כבוש אף מחוץ לגבולות הארץ (עיין רמב"ן סוף פרשת עקב).

פסוק ד מגדיר את הגבולות שאותם מחויבים לכבוש, מקביל לגבולות מסעי המפורטים (רש"י) ולגבולות בסוף פרשת עקב.

לענין הגבולות: חשוב לעמוד על מהות כ"א מהמקומות המוזכרים.

א ירדן – ענינו להפך טומאה לטהרה. מפריד בין ארץ זבת חלב ודבש לשאר ארץ ישראל. יוצא ממערת פמייס (שהיא מקומו של שבט דן, ירוד שבשבטים ושם הניח ירבעם אחד מעגליו) עובר בימה של סבכי ובימה של טבריה ובימה של סדום ומתגלגל ויורד לים הגדול ומתגלגל ויורד לפיו של לויתן (ב"ב עד ע"ב, בכורות נה ע"א) "כי הנהר הזה ראש לנהרות המקיפים את ארץ ישראל. ובא לבאר שהוא מיוחד מכל שאר נהרות שיציאתו ממקום נסתר שהרי יוצא ממערות פמיאס ודבר זה מורה שיש לירדן מדרגה עליונה ג"כ, שכל דבר שיש לו מדרגה עליונה יוצא ממקום נסתר... וגם הוא נופל לתוך פיו של לויתן, ר"ל כי סופו מקושר ג"כ במדרגה עליונה א-לקית נסתרת..." (מהר"ל ב"ב שם)

ב המדבר – מדבר צין (רש"י, גר"א) ושייך לארץ ישראל. עיין פי' הגר"א (יהושע טו, א).

ג הלבנון – בפשט אזור בדרום מזרח ארץ ישראל (גר"א), ובילק"ש "והלבנון זה בהמ"ק שנאמר: גלעד אתה לי ראש הלבנון ואומר: והלבנון באדיר יפול ואומר: ולבנון אין די בער. ולמה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (וי"א ע"ש הקטורת שמתקנת ומעלה את הכל – גבעת הלבונה).

ד נהר פרת – מקומו ידוע, וענינו מתוך היותו גבול ארץ ישראל, זוכה להתברכות גדולה במימיו (עיין ילקו"ש).

ה ארץ החתים – בצפון מזרח ארץ ישראל (גר"א).

ו הים הגדול – נראה שזהו הים התיכון עליו ישנה מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים בגיטין (ח ע"א) אם הוא גבולה של ארץ ישראל וחוצה לו או מתוכה.

פסוקים ה-ט בפרק א חשובים מאד לכל הספר. בדברי ד' אלה חיזוק לכל דרכו של יהושע במשך כל שנות מנהיגותו בעם ישראל. על שני דברים דגשים מיוחדים: 1) התחזקות. 2) תלמוד תורה.

"ת"ר ארבעה צריכין חזוק, ואלו הן: תורה, ומע"ט, תפילה ודרך ארץ. תורה ומע"ט, מנין? שנאמר רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה: חזק בתורה ואמץ במע"ט" (ברכות לב ע"ב).

האדם צריך לחנך את עצמו להתחזקות. ד' אינו מברך את יהושע שהוא יחזק אותו. הפעולה הזו – הזריזות הבאה מצד גודל הענין – מוטלת על יהושע. ודוקא בדברים בהם האדם מגלה את שם ד' בעולם, בהם הוא צריך התחזקות–זריזות. "אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על הלא תעשה, והזריזות על העשה. והיינו סור מרע ועשה טוב. וענינו של הזריזות מבואר שהוא ההקדמה למצות ולהשלמת ענינם וכלשון הזה אמרו ז"ל: זריזים מקדימים למצוות (פסחים ד)... כן צריך פקחות גדולה והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ושלא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצה"ר בתחבולותיו להפיל את האדם במכמרת החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשית המצוות ולאבדם ממנו, ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדף אחריהם ולתמוך בם, ישאר נעור וריק מהם בודאי... ומקרא מלא הוא: חזק ואמץ כי חזוק גדול צריך למי שרוצה לכפות הטבע אל הפכו" (מסילת ישרים פ"ו).

רש"י מסביר את שלשת החיזוקים ליהושע: הראשון בהנהגת האומה – "תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם", וכנגד חיזוק זה שני החזוקים בספר דברים בפר' וילך (עם ההבדל שבין החיזוק של ד' לחיזוק של משה עיין רש"י שם). האמצעי – חיזוק בתורה. והשלישי – חיזוק במלחמה "...אל תערוץ ואל תחת כי עמך ד' א-לקיך בכל אשר תלך".

במבט כולל על מפעלו של יהושע, יש כאן שלשה חיזוקים כלפי שלשת השטחים העיקריים בהם פעל יהושע בן נון.

"רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך. לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (פס' ז-ח). מפסוקים אלו למדו חכמים הרבה עניינים בתלמוד תורה. בריאתו של אדם לשם תלמוד תורה – גילוי שם ד' – על כל מפעלות ד'. "א"ר אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר: כי אדם לעמל יולד" ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה" (סנהדרין צט ע"ב).

על מי מוטל ת"ת ובאיזה עמל, גם כן למדים מכאן: "והלא דברים ק"ו מה יהושע שנאמר בו: מלא רוח חכמה, נאמר בו: לא ימוש, שאר בני אדם על אחת כמה וכמה" (ספרי פנחס פיס' קמא).

"שאל בן דמה, בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יוונית" (מנחות צט ע"ב).

ולא אך מצד החכמה, גם מצד רוב העסק נלמד מכאן: "והרי דברים ק"ו ומה יהושע בן נון שעסק בכיבוש הארץ, ועומד לחלקה לישראל נאמר בו: לא ימוש וגו' שאר בנ"א עאכו"כ (תוספתא סנהדרין פ"ד ה"ה). ואף מצד עצם הכמות למדים מכאן: "אמר ר' יוחנן משום רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש" (מנחות צ"ט ע"ב).

הלכות ת"ת למלמדי תינוקות נלמדו אף הם: "לכן התקינו חכמים שיהיו המשנין יושבין בבקר ובערב לקיים מה שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (שמ"ר פר' מז, ח).

"רבי הוה משלח לר' אסי ולר' אמי דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל, והוון עלין לקרייתא ואמרין להון אייתו לן נטורי קרתא, והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא, והוון אמרין להון אלין נטורי קרתא אלין חרובי קרתא, אמרו להון ומאן אינון נטורי קרתא, א"ל אלו סופרים ומשנים שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה על שם שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה" (פתיח' דאי"ר סימן ב).

"ויושב (=המלמד תינוקות) ומלמדין כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכן ללמוד ביום ובלילה. (רמב"ם הל' ת"ת פ"ב ח"ב).

דרכי הלמוד עצמן גם הן נלמדו: "ר' יוחנן אמר אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר: קומי רוני בלילה. ר"ל אמר: ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. ר"ל הוה פשיט קראי וכד הוה מטי באילין קראי: ותקם בעוד לילה, קומי רוני בלילה היה אומר יפה למדני ר' יוחנן. חזר ואמר ליה אתון חמין אולפני מה נהיר באפי, ולמה דהוה דלילא ודיממא" (ויק"ר פר' יט, א. ורמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ג).

ברכתה של תורה גם היא נלמדת מכאן: "אמר ריב"ל דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל העוסק בתורה נכסיו (גי' הגר"א: דרכיו) מצליחין לו... שנוי בנביאים דכתיב: לא ימוש... כי אז תצליח דרכך ואז תשכיל..." (עבודה זרה יט ע"ב).

ואף רוה"ק נאמרה: "אמר ר' אחא הלמד ע"מ לעשות זוכה להקביל רוח הקודש מה טעם (יהושע א) למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח דרכך ואז תשכיל ואין תשכיל אלא רוח הקדש כד"א (תהלים פט) משכיל לאיתן האזרחי". (ויקרא רבה פר' לה סי' ז).

כל אותם הענינים הנלמדים הן הן חיזוקיו של יהושע, לומד הוא מפי ד' על דרכה של תורה, שהוא עיקר ענין האדם מישראל בעולם, וממנה לא יסור. על הצורך ליסד את תלמודי תורה בישראל לתשב"ר. ואף ההצלחה של העוסקים בה. ולא לחנם נאמרו דברים אלו דוקא עם הכניסה לארץ, צריך הרבה זירוז לכך: "השלוה הגשמית שתבא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ" (אורות התחיה סי' מד).

על כן יהושע כראש למקבלי תורה שבעל פה נצטוה להתחזק מאד בלימוד ובקיום, ורק אז תבוא הצלחתה של האומה. "הקו היסודי אצל האיש ואצל הציבור, אצל היחיד ואצל הצבור, הוא עצמאות, ומתוך כך: כל אשר יעשה יצליח. מה שנמשך מהכרה עצמית ותוכן עצמי – מצליח". (שיחת מו"ר הרצ"י קוק זצ"ל ליום העצמאות תשמ"א). "אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות פ"ו ה"ב). ע"כ אך בלמידה של ת"ת, עמלה של תורה וקיומה של תורה יגיע עם ישראל למטרותיו האלוקיות. ועליה הקב"ה מצוה את יהושע בתחילה בראשית כניסתו לארץ.

יהושע (א, י – יא):

"(י) ויצו יהושע את שׂטרי העם לאמר: (יא) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים אתם עברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ אשר ה' אלהיכם נתן לכם לרשתה":

בפסוקים אלו יהושע מצוה לשוטרים לצוות לעם (ולכן פעמיים לאמר) להכין צידה כי בעוד שלשת ימים הם עוברים את הירדן לרשת את הארץ. ימים אלו הם ימי הכנה: "כל דבר הצריך לדרך וכלי זיינם למלחמה אמר להם לתקן" (רש"י א, יא). אך יותר מהכנה חמרית, נצרכים ימים אלו להתכוננות של פרישה מן החמריות – להתעלות רוחנית כדוגמת ימי ההגבלה לפני מעמד הר סיני. "וקדשתם היום ומחר" (שמות יט, י) פרישה מאשה, תורה ומעשים טובים ותקון הכל. וכל ההתכוננות לשם שלמות הכניסה לארץ ולתורתה.

"אם רוצה אתה ללמוד וחפץ אתה בדברי תורה, צא למד מראשו של ענין תחלת מעשים כולם, כשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל עליהם תורה מסיני, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, לך אל העם וקדשתם וגו' (שמות י"ט י'), בא משה ואמר להם, היו נכונים לשלשת ימים [וגו'] (שמות י"ט ט"ו), וכי מאשה בלבד אמר להם, אלא כך אמר להם, בדלו עצמכם מעבירה ומגזל ומדבר מכוער, כדי שתהו כולכם טהורים בשעה שתעמדו על הר סיני. בא יהושע ואמר להן, [התקדשו] כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות (יהושע ג' ה'), ואומר הכינו לכם צידה (יהושע א' י"א), וכי צידה (בלבד) היתה שם, והלא אינן אלא אוכלי המן, (כשהיו) [שהיו] מלקטין אתו בבקר בבקר ומניחין אתו עד הערב ולערב היה (כלא) [כלה] מידן, [מה] תלמוד לומר והכינו לכם צידה, אלא אם (כן) [כך] אמר להם, עשו תשובה כדי שתיכנסו לארץ ותאכלו מתבואת הארץ, שנאמר וישבות המן ממחרת" (תנא דבי אליהו רבה (איש שלום) פרשה יח).

לאכילת תבואות הארץ צריכים להתקדשות (כדברי הב"ח סימן ר"ח דף קמ"ה ובאו"ח) וביותר לזכות לכל קניני תורה שבארץ ישראל, ע"כ יש הכנה של התעלות לקראת יום הכניסה שהוא כביכול יצירה חדשה של האומה כמעמד הר סיני.

יהושע (א, יב – טו):

"(יב) ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אמר יהושע לאמר: (יג) זכור את הדבר אשר צוה אתכם משה עבד ה' לאמר ה' אלהיכם מניח לכם ונתן לכם את הארץ הזאת: (יד) נשיכם טפכם ומקניכם ישבו בארץ אשר נתן לכם משה בעבר הירדן ואתם תעברו חמשים לפני אחיכם כל גבורי החיל ועזרתם אותם: (טו) עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם המה את הארץ אשר ה' אלהיכם נתן להם ושבתם לארץ ירשתכם וירשתם אותה אשר נתן לכם משה עבד ה' בעבר הירדן מזרח השמש:"

נשאר ליהושע ממשה רבינו צווי לקיימו. "ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבנ"י. ויאמר משה אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן, כל חלוץ למלחמה לפני ד' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה. ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתככם בארץ כנען" (במדבר לב, כט-ל). ההתחייבות היתה לפני משה רבינו ולכן יהושע מזדרז להעמידם במקומם.

נקודה נוספת: בהתחיבות מלולית קל להתחייב, אך לבצע, להיות מרוחקים ממשפחותיהם, מביתם, מאחוזתם ולחיות בתוך מחנה צבאי הרבה שנים קשה ביותר, ולכן יהושע ממהר לחזקם לקראת ביצוע משימתם.

לכמה שנים, או ליתר דיוק לאיזה תקופות בחיי ישראל התחייבו ב"ג וב"ר? לדעת המלבי"ם (כאן) התחייבו לשנות הכיבוש, ומשה אמר להם בדברים (ג, כ) שמן הראוי שישארו אף לחלוקה (שהיתה מלחמות שבטיות כל שבט לתחומו). לסיבת בקשתם לקבל אחוזתם בעבה"י. התורה כותבת "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד" (במדבר לב, א) ואף חז"ל כותבים שאהבו את ממונם. הנצי"ב בדברים (ג, טז) עפ"י הירושלמי בבכורים, באר שבני מנשה צורפו ע"י משה רבינו לשמירה רוחנית על אותם שנים וחצי שבטים.

יצוין לְשם הבחנות בקדושת הארץ, שעבה"י הוא חלק מארץ ישראל (דברים לד א': "ויעל משה ... ויראהו ד' את כל הארץ את הגלעד עד דן ... ויאמר ד' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה...") ואעפ"כ לא היתה צריכה להתחלק כחלק שממערב לירדן (עיין נצי"ב במדבר לב, א) וכן מבואר בפרק מז ביחזקאל שהארץ שממערב לירדן תתחלק לי"ג חלקים (עם נחלת הנשיא). את דרגתה הפחותה בקדושה אנו למדים מפרשת ערי מקלט, מענין מזבח ב"ג וב"ר, ומכך שאין מביאין משם בכורים (ירושלמי בכורים פ"א ה"ח). משה רבינו מדגיש לבני גד וראובן שאין זו נחלתם לעולמים. הם מזכירים מספר פעמים על עבה"י את השם 'נחלה', משה רבינו נמנע מכך. "נחלה – אין לה הפסק" (ראש השנה יב ע"ב). אחוזה אינה קנין תמידי. וע"כ משה רבינו מדייק להדגיש להם שהאחזותם בעבר הירדן היא בדיעבד.

יהושע (א, טז – יח):

"ויענו את יהושע לאמר כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך: ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך רק יהיה ה' אלהיך עמך כאשר היה עם משה: (יח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ:"

בתשובתם של בני גד וראובן ליהושע, שני חלקים. ראשית: "ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך רק יהיה ד' א-לקיך עמך כאשר היה עם משה". על כך הובטח יהושע בפסוק ח: "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך", ושנית: "כל איש אשר ימרה פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, רק חזק ואמץ". נותנים הם ליהושע סמכות להרוג אף עם המראת פיו. לא מצאנו סמכות כזו אלא למלך.

הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ג ה"ח) כותב: "כל המורד במלך ישראל, יש למלך רשות להרגו אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג. שנאמר: כל איש אשר ימרה את פיך". לפי זה היה ליהושע גדרי מלכות, אע"פ שאפ"ל שכאן היתה קבלה עליהם מצידם. וכן רש"י (דברים לג, יז) בברכת משה רבינו: "בכור – מלך היוצא ממנו והוא יהושע". וכן בבמדבר רבה (פרשה כ סי' כ): "אמר לו בלק הואיל ואינך יכול ליגע בהן מפני משה משמשן ראה זה שעומד אחריו מה יהיה, אמר לו אף הוא קשה כמותו ותרועת מלך בו תוקע ומריע ומפיל חומה".

הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"א) "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך, שנאמר... ולהכרית זרעו של עמלק... ולבנות בית הבחירה" ובהל' ב: "מנוי מלך קודם למלחמת עמלק". דהיינו מצוה ראשונה מג' מצוות כלליות שנצטוו. מכאן מתברר שהעמדת המלך אינה רשות אלא מצוה לשם עתידה של האומה. הר"ן בדרשותיו (דרוש י"א) מסביר: "ונמצא שמנוי השופטים היה לשפוט משפטי תורה בלבד, שהם צודקים בעצמם כמו שאמר, ושפטו את העם משפט צדק. ומנוי המלך היה להשלים תקון סדר המדיני, וכל מה שהיה מצטרך לצורך השעה".

לפ"ז יוצא שהמלך תפקידו וצרכו להעמיד את המדינה כיחידה אחת. ולשפוט משפטים שאין בסמכות הדיינים, ע"מ להעמיד את הארץ.

מבאר המהר"ל בחדושי אגדות (סנהדרין כ ע"ב):

"ומה שהיו אלו ג' כסדר הזה, ודוקא כאשר באו אל הארץ. כי כאשר באו אל הארץ אז נעשו ישראל אומה שלימה לגמרי, כי כל אומה יש לה ארץ. ומתחלה כאשר הוציא הש"י את ישראל ממצרים [היה] לתת להם הארץ לירושה. ולפיכך כאשר באו ישראל ונעשו לאומה שלימה לגמרי, נצטוו למנות עליהם [מלך], כי המלך הוא שלימות האומה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ויתקן להם כל צרכם ופרנסתם אשר הם צריכים, וזהו עניין המלך להשלים את העם במה שהם צריכים לכך ימנו למלך. ואח"כ להכרית זרעו של עמלק, כי המלך הוא מסלק ומכרית את אשר מתנגד לעם והוא אויב להם, כמו שהיה עמלק אויב וצורר את ישראל, והמלך שהוא לקיום העם מכרית ומסלק את המתנגד לעם אשר הוא כנגדם ומבקש להפילם, לכך על המלך לסלק את האויב והצורר להם. וכאשר העם שלימים למטה אז יושלמו מלמעלה לבנות להם בית הבחירה ותהיה השכינה עמהם ובזה יושלמו לגמרי, ואלו ג' השלמת הם זו על זו עד השלמה האחרונה שהוא מה שהשכינה ביניהם, ואין על זה".

נראה לפי המהר"ל שהמלך הוא לב האומה כביכול. תפקידו לתת לאומה את צביונה הלאומי. הוא המעביר כביכול את החיים הא-לקיים המושפעים לאומה אל כל חלקי העם. בחסרון מלך חסרה האומה את הרכוזיות שבה, את היותה חטיבה אחת ששם ד' נקרא עליה.

כך כותב הרב זצ"ל: "בראשית מטעו של העם הזה אשר ידע לקרא בשם הרעיון הא-לקי הברור והטהור בעת השלטון הכביר של האליליות בטומאתה–פראותה, נתגלתה השאיפה להקים צבור אנושי גדול 'אשר ישמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט' למלואה של שאיפה זו, צריך דוקא שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומי. ברום התרבות האנושית, עם חכם ונבון וגוי גדול והאידאה הא-לקית המוחלטת מושלת שמה, ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה" (אורות, למהלך האידאות פ"ב).

כח המלכות שבישראל יונק את מלכותו-שלטונו משם ד' אשר על האומה, והוא אשר מוציאו מהכח לפעל בכלל ובפרטים.

"תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעז מלכותם, באופן הראוי להם להתעלות כפי ערכם בתור עם גדול וקדוש. עם חכם ונבון כשהם לעצמם" (עולת ראיה ח"א עמ' רלג).

המלך בישראל בשלמות מלכותו הוא מולך על העולם בכח הוראתו המוסרית: ואז ברור לכל כי לד' המלוכה ומושל בגויים.

"בימי גוג ומגוג יגיע הדבר שלא רק בתור ממלכה עומדת לעצמה יגיע ישראל, כ"א רוחו יהיה כח רודה בעמים רבים, ושם ד' א-לקי ישראל יהיה הולך וכובש את כל העולם, המלא דעה והשכל וכולם יכירו כי אור חיי הצדק, זרע השלום והברכה מונח הוא באוצר חיים של תורת ד' א-לקי ישראל" (עולת ראיה ח"א עמ' רלב). וכן היה בשלמה טרם חטאו: "ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ד' על ישראל" (דבה"י א' כח, ה).

וכן הרב כותב "כבר היו שני המאורות הללו (האידאה הא-לקית, והאידאה הלאומית) 'משתמשים בכתר אחד' בישראל והאידאה הלאומית היתה עומדת במעמד שוה, בכל קומתה ובכל הסתעפות חיליה והמון תכסיסיה עם האידאה הא-לקית המחיה כל, ומעדנת כל שטפי החיים ותנועותיהם בריח בשמי עדן גן א-לקים" (אורות, למהלך האידאות בישראל פ"ג).

נראה שיהושע אינו מלך במלא השלמות ההלכתית. אין אנו שומעים על הל' מלכות האישיות בו כגון: כתיבת ס"ת, ריבוי: נשים, סוסים, כסף וזהב. גם בקשת משיחתו לא באה מצד ישראל, והרי זו מצוה על ישראל. ואעפ"כ כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"א ה"ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו".

ולכן אף יהושע נמשח עפ"י בי"ד של שבעים זקנים ועפ"י נביא ונלמדות ממנו הלכות מלכות. נראה שבעניני הכלל היו ליהושע סמכויות מלך. בהל' סנהדרין (פי"ח ה"ו) כותב הרמב"ם: "גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו, אלא עפ"י שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה, או דין מלכות היה".

בהל' מלכים (פ"ה ה"א): "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה. ואיזו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעת עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

יהושע נלחם מלחמת ז' עממים. וכן בהל' ו'"כל הארצות שכובשין ישראל במלך על פי בית דין הרי זה כבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר". ובהל' תרומות (פ"א ה"ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכובשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כבוש רבים". ליהושע מלכות, וסמכויות מלכות כיון שהוא עיקר כבושה של ארץ ישראל, ואם אינו מלך חסרה מהארץ מלא קדושתה בכבוש רבים (עיין עוד ברור בדברים בשו"ת משפט כהן עמ' שלז-שלח).

יהושע מלך על ישראל, ובכח זה נעשות פעולותיו: כיבושים, חלוקת הארץ והנחלתה לישראל. אף שלטונו על העם מכח סמכויות אלה. צריך לראות בו מלכות ראשונה של בני יוסף אשר מתפקידם להכין את מלכות בית דוד. (כפי הנראה בפסחים קי"ט ע"ב שנותנים לו כוס לברך, ואינו מברך מפני שלא העמיד בן. ונ"ל בהסבר המשמעות, שאין לו המשך, כי מלכותו יעודה מלכות שעה כמלכות שאול להעבירה לדוד). וכ"מ בדברים בשם הגר"א בקול התור פ"א.

פרק ב

לפרק זה ענין מיוחד בסטייתו כביכול מנושאו העיקרי. עיקר משימת המרגלים היתה, לראות את הארץ ואת יריחו. התפתחות המאורעות היא, שבעצם את משימת הריגול הם לא מבצעים (באותו יום שנשתלחו הגיעו לרחב ויצאו ממנה – גר"א (פ"ב) ואף מבחינת הפסוקים העוסקים בכך – מעט פסוקים. את עיקר הפרק תופסת הפגישה עם רחב שעניניה העיקרים שלה: 1) דבריה על עם ישראל ופחדם מד' ומעם ישראל. 2) הצלת המרגלים על ידה. 3) הצלתה והצלת משפחתה.

נראה שאת המידע שהמרגלים מביאים ליהושע, הם מקבלים מרחב, ובכך מבינים את עיקרו של הפרק. שהוא הפגישה עם האישיות הזו שהיא גדולה ביותר (עד כדי שחז"ל אומרים שיהושע נשאה לאשה). ומתוך ההסתכלות הגדולה שלה, על עמה והמצב הרוחני הכללי בעקבות התקרבות ישראל, שואבים המרגלים את הסתכלותם על המצב. זו גם אחת הסיבות לדברי חז"ל, שהמרגלים הם כלב ופנחס, מפני שרק גדולי גדולים כגון אלה יכולים להפגש עם אשה כגון זו, ולקלוט את מלא ההתרשמות מדבריה .אך אי אפשר להגדיר פעולה זו כריגול שבודק את כל ארץ ישראל.

בהבנה יותר עמוקה נראה שתכני הפרק קולעים למטרת שילוח המרגלים. תוקפו של עם היא רוחו, וזאת בעיקר מטרת שילוחם. לא אך עניני מבואות ופתחים כוחות צבאיים וכד'. בעיקר מודגשים הדברים בפסוק א: "ולכו ראו את הארץ ואת יריחו". את הארץ לא מצאנו שהם ריגלו באותה שליחות. אלא עיקר השליחות לבדיקת רוחו של העם וכן תשובתם: "כי נתן ד' בידינו את כל הארץ, וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו". על רקע זה תובן הפגישה עם רחב. לדברי חכמים רחב בת עשר שנים ביצ"מ ובת חמישים בפגישת המרגלים עמה. וכל זמן שישראל במדבר היא מזנה – "ואמר מר, אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה" (זבחים קטז ע"ב). ומעמידים אותה חז"ל בראש כל נשים יפיפיות שהיו בעולם (פרט לשרה) ו"בשמה זינתה" (מגילה טו ע"א). אשה זו שמגואלת בעומק החטא של ארץ כנען, ממנה הם מבינים את עומק הזעזוע של הופעת ישראל בעולם. "ידעתי כי נתן ד' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. כי שמענו..." (יהושע ב, י) ללמדנו שעד עומק החטא הכנעני, מגדולי גדוליו עד המדרגות הירודות ביותר הכל מזדעזע ונופל עליהם פחד "דאפילו אקשו (=אבר תשמיש) נמי לא אקשו" (זבחים שם). אף יצרי הקיום החיוניים ביותר, עצמות החיוניות הכנענית בטלה למול היצירה הא-לקית – עם ישראל. ומכאן מסירת המצב הרוחני האמיתי על האימה בארץ כנען. (לבעיות הפשט יש לעיין בר"י אברבנאל ובמלבי"ם).

ברחב עצמה אנו מוצאים עוד מעבר למסירת הידע למרגלים, גם חזרה בתשובה ובגדלות. ראשית דבריה וההכרה הברורה באלוקות ד'. "את אמרת מה שלא ראית בעיניך, חייך שבנך עומד ורואה מה שלא ראו הנביאים – כמד"א נפתחו השמים ואראה מראות א-לקים (יחזקאל א)" (ילקוט שמעוני יהושע רמז י). "רחב שמתהו (לקב"ה) בשמים ובארץ" (דברים רבה פר' ב, כח). חזרתה בתשובה נזקפת לזכותם של ישראל, מחמת יצירת האומה הישראלית נוצרה תשובתה – "כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב". (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח).

אי אפשר לומר שתשובתה הוא מעשה רגעי להצלת עצמה. זאת לומדים מהשבעתה את המרגלים בד', ואם אינה מאמינה בו, במה היא משביעתם?! תשובתה המעשית היא בעזרתה להצלת המרגלים ששלחו ישראל עד כדי תשובת המשקל – "אחרי חמישים שנה נתגיירה, אמרה יהא מחול לי בשכר: חבל, חלון ופשתים" (זבחים קטז ע"ב) ורש"י שם: "במכילתא תניא הכי אמרה רבש"ע בג' דברים חטאתי בג' ימחל בחבל ופשתים וחלון שהיו מנאפים עולין אליה בחבלים דרך החלון ויורדים וגם טמנתם בפשתי העץ ובאותן שלשה דברים עצמן זכתה להציל השלוחים". את מלא ההתהפכות מטומאה לטהרה אנו מוצאים בדברי חז"ל שנישאה ליהושע, ושעמדו מבניה שמונה נביאים והם כהנים (מגילה יד ע"ב). ובסוף הפרק שנצנצה בה רוה"ק ואמרה להם שבסוף ג' ימים יוכלו לחזור (רש"י פס' טז).

המרגלים עצמם מלמדים מידת מסירות נפש למען ישראל. "שאין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שמשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחתו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון שנא' (יהושע ב) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים מי היו שנו רבותינו אלו פנחס וכלב והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותן" (במ"ר פר' טז סי' א). מסירות נפש לדבר מצוה – "בכל נפשך".

תוספות בסוטה (ל"ה ע"ב) מתקשים כיצד קבלו את רחב והלא היא היתה מכנענים שנאמר בהם "לא תחיה כל נשמה" ומתרץ בתירוץ א' – עפ"י הדיבור. ובתירוץ ב' – שהותר לקבל כנענים שבתוך ארץ ישראל קודם שהתחילו במלחמות בפועל. הרד"ק (ו, כה) מתרץ שהיתה מנכרים ולא מעמי כנען.

ורמב"ן (בראשית יט, יב) כתב: "ויתכן שהיה זה לכבוד אכסניא כי דרך המוסר לשלוחים להציל בעל ביתם וכל אשר לו כאשר עשו שלוחי יהושע שהצילו גם כל משפחת בעלת ביתם".

על שני התרוצים קשה.

על התירוץ הראשון – מדוע יהושע בכיבוש יריחו מצוה את המרגלים להוציא את רחב בגלל שנשבעו לה, הרי בדבר ד' נצטוו להחיותה ולקבלה.

ולתירוץ השני – בכבוש בית אל בספר שופטים (א, כד) נוקטים שבטי יוסף אותו תכסיס ומשאירים חי את האיש המראה אותם את מבוא העיר.

אלא נ"ל שיש כאן ענין חדש של דיני הכלל. וכיון שנצטוו להלחם בדרך לחימה רגילה, יש אפשרות של בריתות ושבועות מעין אלו עם יחידים מכנען לשם נצחון הכלל ולכן לא חל על אותם יחידים דין "לא תחיה כל נשמה". וכאן, על רחב ומשפחתה – אין דין לא תחיה.

ואח"כ כיון שרצו להתגייר, התגיירו. וכיון שלא צריך להורגם מותרים להתגייר כשאר אומות. ועוד שהצילתם ממות וא"א שלא לגומלה חסד. שא"כ יאמרו הגויים, וכי זה השכר שגומלים ישראל עם העושים עמהם חסד?!

[הערה נוספת שנראה שלא העירוה המפרשים מחוסר הכרת המקום והאזור. כשרחב מיעצת "ההרה לכו" מבחינה גאוגרפית היא יועצת להם ללכת מערבה – ההיפך מכוון מחנה ישראל שמעבר לירדן – ממזרח. בעוד שהרודפים מחפשים אותם בין יריחו לירדן. ובכך הערימה על מחשבת הרודפים.]

פרק ג

עם ישראל העומד להכנס לארץ ישראל עדיין אינו בשמחה ובשלמות. התחלפות ההנהגה, שינוי ההארה הא-לקית כלפיהם – "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" פסיקת המן הענן ומי הבאר, הפרידה משנים וחצי השבטים המתישבים בעריהם, ואך חלק מחיליהם כארבעים אלף נלוים לארץ ישראל גופא. כל זה מלווה בחרדה מסוימת לבאות. אמונה בקב"ה ודאי שיש. אבל איזה חסרון וריקנות נלוים עימה. אין זו הדרך הראויה לכיבוש ארץ ישראל, לא שבטים מחפשי נחלה ולא עמים בוזזים חסרי רכוש אנו. באים אנו בברית ובזכות אבות, ארץ ישראל – "ירושה היא לכם מאבותיכם" (בבא בתרא קיז ע"ב) . באים אנו במצותו של מי שאמר והיה עולם "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו " (רש"י ריש בראשית). מצוה זו צריכה להעשות באהבה וביראה ובשמחה שלמה, מתוך שלמות האמונה. ע"כ בכניסה לארץ ניתנת ההטבעה הא-לקית לכניסה. "כי ד' א-לוקיכם הוא הנלחם לכם" (יהושע כג, ג). אין זו מלחמה פרטית של עם בזוי, זוהי מלחמת עם ד' הבונה את מלכותו – מלכות ה' בארצו, ומתוכה על כל ההויה כולה. על כן להראות ולהעלות על נס את משמעות הכניסה לארץ מופיע הנס עם הכניסה.

הכניסה היא בעצם תחילת ענינו של הספר – ארץ ישראל והנחלתה, אלא שנוספו הכנות לכניסה – "ויאמר ה' אל יהושע היום הזה אחל גדלך (יהושע ג, ז) זה היה ראוי להכתב תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה " (קה"ר א, יב). גם בראש פרקנו עדיין הכנות. "ומן המעשים המדריכים את האדם לבא לידי מידה זו (הטהרה) היא ההזמנה לדבר העבודה והמצוות, והיינו, שלא יכנס בקיום המצוה בפתע פתאום שאין דעתו עדיין מיושבת עליו ויכולה להתבונן במה שהוא עושה, אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהכנסו בעיון הזה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החצוניות ויקבע בלבו הכונה האמיתית הרצויה" (מסילת ישרים פי"ז).

יהושע משכים בבקר – "שהזריזים מקדימין למצות" (ספרא תזריע פרשה א, פרק א אות ג), ועם כל ישראל מתקרב עד מקום המעבר ולן שם. עוד התרוממות לפני המדרגה העליונה של הכניסה עצמה. (וכעין יום אחד שהוסיף משה רבינו מדעתו שבת פז ע"א). ציווי על סדר הנסיעה והמעבר, וציווי נוסף על התקדשות לקראת הנס. – "וידוע דדרך הנס אינו ראוי אלא לפי ההכנה לכך". (העמק דבר ויקרא כה, כ).

ולאחר כל זה מסדרו של הנס הכהנים נושאים את הארון, "עד עכשיו נשאו הלויים והיום כהנים" (רש"י ג, ו) – התכוננות לאומית כוללת לקראת הנס והכניסה לארץ.

"תנו רבנן: כיצד עברו ישראל את הירדן? בכל יום ארון נוסע אחר שני דגלים והיום נסע תחילה, שנאמר: הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם; בכל יום ויום לוים נושאין את הארון והיום נשאוהו כהנים, שנאמר: והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' וגו'" (סוטה לג ע"ב). סדר מיוחד לנסיעת יום זה הארון נוסע לפני המחנה.

"וחז"ל אמרו שצמצם את כולם בין שני בדי הארון ואמר להם בזאת, ר"ל ממה שאתם רואים שכולכם מצומצמים כאן, תדעו כי אל חי בקרבכם".

"ויש בזה ענין מושכל. כי חול השכינה בישראל יהיה בשני מדרגות, א] שיהיה ה' בתוכם במדרגת הלב שהוא בתוך הגוף, מוקף מכל האיברים. ב] שיהיה במדרגת המוח הנתון בראש הגוף ומקיף את כולו הקפה שכליית. וכבר באר המורה (ח"א פע"ג) בדמותו את העולם הגדול עם העולם הקטן, כי בעולם הגדול כל החשוב מחברו מקיף על הפחות ממנו, והארץ השפלה מכולם מוקפת מכולם. ובאדם יהיה בהפך, שהחשוב יותר נתון באמצע ומוקף מכולם. והנה עת יהיה ה' במדרגת הלב מוקף בתוכם, ינהיג בהנהגה נסתרת עפ"י אמצעים טבעיים, והשגחתו מוקפת מן העולם וטבעיה הסוככים עליה. ועת יהיה במדרגת המוח מקיף על הטבע ומנהיג אותה, אז ינהיג הנהגה שכליית בחירית לא טבעית, רק הנהגה נסיית נפלאה. וזה ההבדל בין ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין שזכרו המשכילים. ואז תבוטל הטבע והחומריות ותנאיה לגמרי. לכן פה שהלך מלכם בראשם לא מוקף בתוכם, צמצם את כולם בין שני בדי הארון והיו כולם מוקפים ממנו, והמקום שהוא מתנאי הגשם לא חצץ בעדם, וא"ל בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם המחיה את הכל בשפעו הרוחני, והוא יוריש הכנעני בדרך נס ומופת. והראיה, כי עובר לפניכם, בהיותו אדון כל הארץ המנהיג הכל לבדו" (מלבי"ם יהושע ג, ט).

הנס בעליונות השליטה האלוקית בכל, מגלה את מה שבטבע נעלם, אך קיים ודאי, את השליטה השלמה. ישראל, העוברים מחיים של סדרי נסים לחיים טבעיים מתחזקים ומתמלאים בטחון ברבש"ע גם כשפעולתו במסתרים.

"מאור הנס העליון מתגלה איך סעיפי הטבע כולם, הבלתי מובנים מצד עצמם, הם הם ענפיו והתפשטות אורו, וכל הטבע כולו המתגלה בכל תפקידיו, בעולם ובאדם, בנפש היחיד ובנפש העמים, בדאגות החיים היומיים ובהתגדרות הלאומים והממלכות, בעליותיהם וירידותיהם בנכלי הפוליטיקה, בשגעונות המשתגעים, בערמת הערומים ובישרת לבב הישרים, בחכמת החכמים, בבינת הנכונים, בגבורת הגבורים וברוח החלש של החלשים, בכל, רק יד האורה העליונה, אור חכמת כל עולמים, רוח ד' נשמת חיי העולם היא מופיעה. והיד נטויה, והזרוע מושלת,למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך". (אורות, ישראל ותחיתו יג).

בארץ ישראל מקום החיבור של הטבע והנס, מכאן יוצאת ההודעה לכל ההויה שאין היא עזובה, מלך עולמים מושל בה. עד שבירושלים בביהמ"ק היו משמשים הנסים בקביעות (אבות פ"ה). והנס ממקור העליון ביותר היה 'שלא אמר אדם צר לי המקום' שמתאים לצמצום כל ישראל בין בדי הארון – הרחבה העליונה למעלה למעלה מכל מידות העוה"ז (ע' פירוש המהר"ל לאבות, ובגבורות ה' פרק עא).

"והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נשאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן, מי הירדן יכרתון המים היורדין מלמעלה ויעמדו נד אחד..." (פס' יג) "ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד..." (פס' טז). פסוקים אלו מזכירים מאד את קי"ס. ישראל עוברים בחרבה לארץ ישראל. (בכלל כל אותו יום דומה לקי"ס עד מתן תורה ובכלל).

"מלמד שהיו המים נגדשין ועולין כיפין ע"ג כיפין יותר משלש מאות מיל עד שראו אותן כל מלכי מזרח ומערב" (סוטה לד ע"א).

הכהנים הנושאים את ארון ה' עומדין בירדן וכל ישראל עוברים. לא ברגע אחד עוברים ישראל, שבט אחרי שבט והנס עומד ויציב כבי' הוא טבעו של העולם. אך המעמד בירדן מותנה, יש תפקיד לכניסה ועליה מותנה הנס.

"עודם בירדן אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן – ע"מ שתורישו את יושבי הארץ מפניכם שנאמר: והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וגו'" (במדבר לג). אם אתם עושין כן – מוטב, ואם לאו באין מים ושוטפין אותיכם. מאי אותיכם? אותי ואתכם". (סוטה לד ע"א).

אם הנס מקושר עם כל ירושת הארץ יש לו ערך, ולא – הכל תוהו. מזכירים הדברים: "ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.... דאמר ר"ל מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום השישי ה' יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". (שבת פח ע"א).

פעולות כלליות הנוגעות לחיי האומה ולכל הופעת שם ה' בעולם אינן ענין של בחירה, הן בריאה של יעוד למטרה זו, ע"כ קבלת התורה והכניסה לארץ להקמת מלכות ישראל הן הכרח. בעל כרחנו אנו עם ה' ובעל כרחנו מקבלים את התורה, ועל כרחנו יורשים את הארץ ומכריתים את עמי כנען, ובעל כרחנו מקיימים את מלכות ישראל. והן הן יסודות העולם עליהן משותת כל קיומו.

לעומת ההתעלות הישראלית – אימה ופחד בגויים. – "עד שראו אותן כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר: ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח מפני בני ישראל" (סוטה לד ע"א).

וכן בסוף פרק ד (פסוקים כג-כד): "אשר הוביש ה' אלהיכם את מי הירדן מפניכם עד עברכם כאשר עשה ה' אלהיכם לים סוף אשר הוביש מפנינו עד עברנו. למען דעת כל עמי הארץ את יד ה' כי חזקה היא למען יראתם את ה' אלהיכם כל הימים".

כל אומות העולם נרעדים מפני גבורת ה' המתגלית ע"י ישראל עמו. וכפי שהוסבר לגבי דברי רחב, כל יסודות הקיום מתערערים, ערכי החיים מתנוולים ומתבטלים כנגד מלכות ה' שבכל משלה.

אף תושבי יריחו כולם עומדים וחוזים בנס באימה ופחד "והעם עברו נגד יריחו" (ג, טז). "הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרתן..." (שם). "א"ר יוחנן: אדם – קריה (=עיר) וצרתן – קריה (=עיר) י"ב מיל מזו לזו מלמד שהיו המים גדושין ועלין כמצד צרתן". (י"ב מיל השיעור בין שתיהן, ירושלמי סוטה פ"ז ה"ה) מה שבלב ישראל הופך ליראת הרוממות, בלב העמים ליראת העונש, אך שוב אין מקבלים אותם בתשובה.

בליבם של כל הגויים מתבססת ההכרה. "הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן" – "אמר רבי שמואל בר נחמני: כל מקום שנאמר אדון – עוקר דיורין ומכניס דיורין. וזה בנין אב לכולם. עוקר כנעניים ומכניס ישראל" (ילק"ש יהושע סי' יד).

"הנסתרות לה' א-לקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט, כח) "למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עין שבעד מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן דברי ר' יהודה..." (סנהדרין מג ע"ב) ורש"י שם: "לפי שלא ענש המקום את הצדיקים שבישראל על הנסתרות שביד עוברי עבירה אלא על העבירות הידועות". וכן בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ה) "אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא ויאות תדע לך שהוא כן שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי. אמר רבי לוי ביבנה הותרה הרצועה יצתה בת קול ואמרה אין לכם עסק בנסתרות".

בארץ ישראל סדר חיי האומה הוא אורגני מלא, גוף אחד, שכל אבר חש בכל צערו של כל חלק וחלק שבגוף. כל אחד אחראי וערב לכל חלק, ע"כ הצדיקים, לב האומה, נתפשים אף על הנסתרות – עבירות שבחשאי של הירודים באומה, מפני שחסרון החיוניות שבאותם יחידים שהשיאם יצרם לדבר עבירות מקורו בחוסר שלימות עבודת לב האומה בהחיותו אף איברים מדולדלים כאלו. וזה דוקא בארץ ישראל. כאן הבנין השלם, האורגניות המלאה. "א"ר מאיר בשעה שאדם מצטער (שפורענות באה עליו בעוונו – רש"י) שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי קלני מזרועי (כמו שהאדם שיגע ועיף אומר ראשי כבד עלי וזרועי כבד עלי – רש"י) אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך" וכו' (סנהדרין מו). וצדיקי ישראל שמתדמין לשכינה, אף הם חשים ומצטערים בצער כל אחד ואחד שבישראל. ודוקא בארצות החיים אשר שם החיוניות עוברת במישרין. "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (ישעיהו ס, כא). כל ישראל ערבין זה לזה וזה בזה. ובארץ ישראל אותה קישוריות נשמתית שבין כאו"א באומה, חיה וקימת ופועלת לתקן את הפגום. ובחו"ל האומה מפוזרת ומבודדת לחלקים ולאברים שכ"א כבי' בפני עצמו יונק מהאלקות המתגלה בארצות הגויים. וישראל שבארץ ישראל מעולים אף מדור המדבר באחריות הדדית של אהבה וכבוד שבין כל פרטי האומה המגיעה אף לאחדות שבעוונות ותיקונם.

פרק ד

החלוקה של פרק ג' היא שרירותית עפ"י החלוקה הנוצרית (אף שהרב יצחק אברבנאל הסכים לה). בפרק זה החלוקה עפ"י המסורת לסדרים מצרפת את הפרקים. ענין הפרק הקמת האבנים במלון. כשנלוים אליה שיבת המים לקדמותם, וסדר ההליכה שחוזר לסדר הליכה רגיל.

הצבת האבנים היא זכר לנס. "למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר לאמר: מה האבנים האלה לכם. ואמרתם להם אשר נכרתו מי הירדן מפני ארון ה' בעברו בירדן נכרתו מי הירדן והיו האבנים האלה לזכרון עד עולם." (פס' ו-ז) לשם אותה מטרה האבנים שיהושע קובע בתוך הירדן במקום עמידת הכהנים (בין אם נסביר שהיו בתוך המים ובין אם נסביר שבלטו מע"ג המים). אותות וסימנים למעמד הגדול אשר היה במקום זה לדורות עולם. "ת"ר הרואה מעברות הים (של קריעת ים סוף) ומעברות הירדן (של כניסה זו)... על כולן צריך שיתן הודאה ושבח לפני המקום". ובמשנה שם: "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל אומר 'ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה'" (ברכות נד ע"א).

אבל בעיון בדברי חז"ל נראים הדברים יותר עמוקים. נאמר בסוטה (לו ע"א):

"בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז, שנאמר: את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם וגו', ואומר: תפול עליהם אימתה ופחד... עד יעבר עמך ה' – זו ביאה ראשונה... ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: באר היטב; והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו, וקיפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל, שנאמר: והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון"...

נראה מדברים אלו שלקיחת האבנים והבאתם למלון בגלגל בלילה קשורה לכל סדר אותו יום פלאות, יום הכניסה לארץ ישראל אשר כלל: קריעת הירדן, קפיצת הדרך להר גריזים והר עיבל, בנית המזבח מהאבנים. כתיבת התורה ב-70 לשון. העלאת שלמים ושמחה. ברית הברכות והקללות. וחזרה לגלגל בקפיצת הדרך, והצבת האבנים שם.

כל יום זה וסדרו נצטוו ישראל עליו בפ' כי תבוא: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד. וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך. והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד. ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך והעלית עליו עולת לה' אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ב-ח).

בפירוש בעל הטורים (דברים כז, ב) כותב: "והקמות לך – ב' במסורה. דין ואידך והקמת את המשכן לומר ששקול להם הקמת אלו האבנים כהקמת המשכן". המעמד כולו בהר גריזים והר עיבל שקול כנגד השראת שכינה בישראל.

הרמב"ן (דברים כז, ג) כותב: "אמר ר' אברהם כי השם יעזרך אם החילות לשמור מצוותיו. כי זאת המצוה הראשונה לביאתם לארץ. ולפי דעתי, 'למען אשר תבא' רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה... תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה".

בברית עפ"ז שלש משמעויות: א) כיבוש הארץ והורשת העמים ע"פ התורה. ב) קיום המצוה הראשונה ובזכותה תשרה ברכה בהמשך מעשיהם. ג) ברית על העתיד לשמירת התורה בארץ. ואפשר להוסיף כאן את פירוש בעל הטורים שביחד עם כל צדדים אלו תשרה שכינה בישראל בארץ ישראל.

פירושים אלו לא בררו את תפקיד כתיבת התורה על האבנים בשבעים לשון.

בגמ' בסוטה (לה ע"ב) נחלקו ר"י ור"ש: "ת"ר: כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת וגו', ואחר כך סדו אותן בסיד; אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו"... לפי דברים אלו בין לר"ש ובין לר' יהודה חשיבות גדולה יש לברית כלפי האומות.

מסביר המהר"ל (באור לאגדות סוטה שם): "דברים אלו גדולים מאד לכתוב את התורה על אבנים אלו, כי האבנים האלו הם על גבול ארץ ישראל, ולכן ראוי לכתוב התורה שם, כי התורה תחתיה נכלל הכל שהכל מצטרף אליו אף האומות... אמנם התורה היא בגבול הארץ אע"ג שהיא קרוב אל האומות מ"מ הוא בתוך הארץ, כי התורה היא תוך ישראל בפרט." (לברור דעת ר"י ור"ש – עי' מהר"ל שם, ובנצי"ב דברים פ' כז).

היינו ישראל כורתים ברית על קיום התורה ומעצם הברית בהיות ישראל בארצם, בשלמותם, יש על העמים לבוא וללמד את התורה בלא להשפיע על ישראל לרעה. כאן בארץ מגיע ישראל למהותו השלמה. הפצת שם ה' אף מעבר לגבול ישראל וע"כ ברית זאת היא ביום הכניסה לארץ.

בראיה כוללת יותר יש כאן המשך של בריתות. א) ברית הר סיני לפני או ביום קבלת התורה ב) ברית ערבות מואב ג) ברית ארץ ישראל. את הבריתות מסביר המלבי"ם: "והוא כי במעמד הר סיני לא היה התעוררות מצד ב"י לקבל התורה אלא מצד ה' ששלח את משה... אבל ברית ערבות מואב שהיה אחרי שאמר משה כל דברי התורה שכתבנו לעיל שנתלהבה נפשם להתדבק בה' וקבלו על נפשם בחשק נפלא לקבל כה"ת וע"י התעוררותם הבטיחם ה' כל הדברים שהבטיח להם מוקדם בהר סיני... וזה (=ברית סיני) היה רק כשהיו ישראל במדרגת ביניים בשביל קבלת התורה. אבל אחרי שגמר משה את משנה התורה ולא יתחדשו עוד להם חוקים ומשפטים ויבואו תיכף לארץ ישראל ויעבדו שם בענינים גשמיים ויתנהגו רק בהנהגה נסיית הקרובה להנהגת הטבע, ויקראו רק עם ה' וה' מלכם..." (דברים כז, ט-י).

בין ברית הר סיני וברית ערבות מואב נעשים עפ"י המלבי"ם שני תהליכים הפוכים באומה הישראלית. בהר סיני מדרגת ישראל גבוהה ביותר – בנים לה'. אך לא מצידם כי אם מצד הקב"ה וקבלתם הם מיראה. בערבות מואב הם במעבר למדריגה נמוכה יותר מצד נסיותה – עם ה' וה' מלכם, אך אצל עם ישראל העבודה והדבקות בה' מאהבה. "ועפ"ז יש לתת טעם למה בא הברית שבערבות מואב ולא די בהברית שבהר חורב: מפני כי עבדי המלך כל שיתעלו למדרגה יותר גבוהה יתעלה וישתנה לעומתם גם שכרם וענשן... לכן כשעלו ישראל למדרגה הגדולה הזאת כמ"ש 'את ה' האמרת וה' האמירך' הוכרח לפרש להם ברית חדש שכר ועונש לאנשי המעלה הגדולה שעובדים מאהבה" (דברים כז, כו). המדרגה העליונה נקנתה בארץ ישראל ועליה כרתו ברית עתה.

"כמו שהיה בהר סיני הקרבת עולות ושלמים ושמחה, בשביל שנתקבלו לעם ה' ולעבודתו, כן היה בהר עיבל שנבחרו אז לברית עם. וכמו שאמר ישעיה הנביא: "ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים" והפירוש לתקן הברית שהוא האמונה לכל עם. שיהיו משליכים אמונת אלילים ולהאמין בה' אחד. וכבר נכרת ברית עם אברהם אבינו על דבר זה כמש"כ בס' בראשית י"ז ד', והיום נכרת זה הברית עם כלל ישראל והיה התחלה לזה בהר עיבל, במה שכתבו את התורה בשבעים לשון ולא הגיעו לתכלית זה הענין הנעלה רק ע"י גלות ופזור, וכשמ"כ בפ' שלח בפסוק ואולם חי אני. ובשביל שכאן זכו לדבר הזה שיגלה כבוד ה' על ידם לכל הארץ ע"כ נצטוו לבנות מזבח ולעשות שמחה". (נצי"ב כז, ה).

לסיכום אותו יום: כולו מכוון למדריגה העליונה בהופעת שם ה' בעולם שיכול להתקים רק בשלמות האומה בכל כוחותיה ואבריה בארץ ישראל – "והיה ה' למלך על כה"א ביום ההוא יהיה ה' אחד וש' אחד". (סוף עלינו לשבח שחברו יהושע) הנס נעשה כנגד ובראית כל גויי הארץ. ישראל מגיעים להר גריזים והר עיבל וכל העומד מולם מתבטלים כוחות קיומו (נתרז). האבנים – אבני הגבול של ארץ ישראל הופכות להיות יריעות לס"ת, ובשבעים לשון ואבני מזבח – אחדות של תורה ועבודה בשלמות כל כוחות החיים בעבודת ה'. מתוך המעמד הגדול של ברית עם ה' על הגעתם לשלמות התפתחות זו. שמחה גדולה ואח"כ קבלת ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל לשמירת תפקידי האומה בארץ ישראל, ולבסוף שבו לגלגל ושם אותם אבנים של ברית תורה ועבדות ה' הן הן אבני הגבול המסמנות לאומות את גבולה הרוחני של האומה הא-לקית ואת הנתבע מהן ביחס לתורה.8

לשם השלמת ההבנה צריך ללמד וללמד בסמיכות את פרק ח (פס' ל-לה) ואילך שעוסק בבנית המזבח והמעמד שבהר גריזים והר עיבל.

יש להעיר הערה נוספת על מקום כריתת הברית. המקום יפול בנחלתם של בני יוסף ומצאנו דוקא ליוסף ולכחו באומה יכולת בבירור התורה כלפי חוץ.

כתב הרב זצ"ל: "ומעוררים הם את הקודש שבכל לשון בכחו של יוסף שכלל הכלל באות ה' שבו נברא העולם הזה, שנתוסף על שמו, ובכחו של הדבור שבסיני, שבא להרבות אור גדול יותר ויותר מזה 'ה' א-לקים יתן אומר המבשרות צבא רב'. שנחלק כל דבור לשבעים לשון, וכן באר משה את התורה היטב, והיטב זה היינו שנמצא ערך הטוב האמתי שבכל לשון, הכח המאצילו בהוד קודש ואז הולכת השפה ומתבררת ושפה ברורה הולכת ומתהפכת אל כל העמים לקרא כולם בשם ה'. וכל המלאכות יאירו באור החיים ע"י מלאכת הקודש, וכל מה שמתוספות מלאכות ועבודות גשמיות בארץ ישראל תצא ע"י ישראל ביסודה המלאכה והעבודה משפלותה המאררה... (ע"ש) וחיי עולם וחיי שעה יתקשרו בחוברת אמיצה יקבלו דין מן דין ויאירו כל הפרטים כולם באור הכלל וכל ההופעות המעשיות והשכליות שבעולם – מאורה העליון של אור תורה אשר האיר אב המון גויים איתן האזרחי, שהעיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו, והנה כבוד א-לקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו. ואפילו התכנים היותר נפולים יתרוממו ויתקדשו. ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים" (אורות, אורות התחיה סי' טז). ודברים אלו הם הם שעומדים ביסודה של ברית הר גריזים והר עיבל להפצת אור תורת ה' על כל העמים ועל כל התכנים שבהויה. (לכוחו של יוסף. עיין שיחות הרב זצ"ל לחנוכה, והמספד בירושלים – מאמרי הראיה עמ' 94).

"באותה שעה (שנכנסו לארץ) נתחיבו ישראל בחלה ובערלה ובחדש" (סדע"ר פי"א) "באותה שעה... כי בכל המצוות התלויות בארץ לא נתחיבו עד שחלקו אבל בג' מצות הללו נתחיבו תיכף בכניסתן לארץ ישראל. (בי' הגר"א שם).

פרק ה

יהושע (ה, א): "ויהי כשמע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברנו עברם וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל".

פסוק זה קשור לפרקים הקודמים, ומלמד על הרושם על גויי הארץ של הכניסה לארץ ישראל.

יהושע (ה, ב-ח):

"בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צרים ושוב מל את בני ישראל שנית: ויעש לו יהושע חרבות צרים וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות: וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היצא ממצרים הזכרים כל אנשי המלחמה מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים: כי מלים היו כל העם היצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו: כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד תם כל הגוי אנשי המלחמה היצאים ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש: ואת בניהם הקים תחתם אתם מל יהושע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך: ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם במחנה עד חיותם: "

מקריאה ראשונה של ברית המילה בגלגל נראה לכאורה, שכל ברית המילה במקום זה היא בדיעבד: "ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע כי ערלים היו כי לא מלו אותם בדרך" (פס' ז) זהו סיום ההסבר הארוך את מי מל יהושע. כך גם נראית התרצנות הכפולה – "כי ערלים... כי לא מלו...". מסיבות בהן דנה הגמרא ביבמות (עא ע"ב) לא מלו בדרך. אלא שאם כן, תמוה צווי ה' ליהושע למול. לשם מה צווי הלא כבר נצטוו ע"כ, ואם עד עתה – "אונס רחמנא פטריה" הלא מעתה – זריזין מקדימין.

נראה בדברי חז"ל שהם אינם רואים ברית מילה זו כדחויה עד עתה. "'כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה וכו' זמן היה להם לבניו שנמולו שני פעמים, אחד במצרים ואחד במדבר שנאמר: כי מולים היו כל העם היוצאים וגו' ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע" (בראשית רבה פר' מו, ב. קהלת רבה פר' ג, א).

קשר מיוחד יש לברית המילה עתה עם כיבוש ארץ ישראל – "ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' אבון ב"ר יוסי כתיב וזה הדבר אשר מל יהושע. דבר אמר להם ומלן. אמר להו: מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך על מנת ואתה את בריתי תשמור" (ב"ר מו, ט).

ברית המילה מכשירה את הכניסה לארץ, אי אפשר לעם ישראל להיות ערלים. היות עם ישראל ערלים היא מגמת חיים הפוכה לכל מהות הארץ. "להיות לך לאלהים מגיד הכתוב שלא ניתנה מילה אלא להיות סימן לצדיקי זרע אברהם אבינו שהן מיחדין את השם ומקבלין עליהן עול מלכות שמים באהבה. לכך נאמר להיות לך לא-לקים ולזרעך אחריך". (מדה"ג בראשית יז, ז).

מטרת ברית המילה גילוי האחדות הא-לקית באדם בבשרו, באיחוד כל כחותיו בכל לבבו וכל נפשו להופעת שם ה' עליו. "ודבר זה כי הערלה היא דומה לקליפה כמו שאמרנו והקליפה מפסקת וכאשר יסולק הערלה יש כאן ברית לגמרי עם השם יתברך" (מהר"ל נדרים לא ע"ב). "ועוד יש לך לדעת ולהבין, כי האדם נברא ערל. ולמה נברא האדם ערל? אבל דבר זה נמשך אחר ענין האדם כי האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, בענין זה נברא האדם. כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים ודומים. וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפעל (ע"י תורה ומצוות) כך נברא בגופו בכח ג"כ..." (מהר"ל שם). קשר הגוף והנפש שבאדם באחדותם מונע באטימת הבשר את הופעת שם ה' על כוחותיו הוא, ועל היותו שלם למטרת ההופעה הכללית הא-לקית. האדם בערלתו (במהות הערלות הגויית) אינו מותאם להופעת שם ה', אין האחדות הא-לקית מקיפה אותו וממילא כולו נתון לסחף הגוף וכוחותיו ולכן מנותק הוא, אטום הוא, להופעת הקדושה בעולם. הסרת הערלה היא המביאה לחיבור בין האדם לבין הקב"ה בתנאי שכל מהותו הנפשית מותאמת לאותה ברית (עי' סוף פ"ג נדרים). מהות הארץ כמהות הברית. גלוי האחדות הא-לקית בעולם, ולכן התאמת מצות ברית המילה למצות ישוב הארץ. "בארץ העמים הטמאה אי-אפשר להשקפת העולם המאוחד להגלות, והעולם המפורד שולט בחזקה, והשקפתו הפרטית והמפורדה המחולקה והמנוכרה היא הרודה בכל מערכי החיים... ע"כ מלאה היא האדמה הטמאה שבחו"ל מסרחון עבודה זרה. וישראל שבחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הם. ואין דרך להנצל מחרפת עבודה זרה כי אם בכנוסן של ישראל לארץ ישראל לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-לקים" (אורות הקודש ח"ב עמ' תכד).

מצאנו בגמרא ובמדרשים השוואת ארץ ישראל, לחלק אחד מהמילה במיוחד – הפריעה9. "אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנא' בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו' ודילמא הנך דלא מהול כלל דכתיב: כי מולים היו כל העם היוצאים, וכל העם הילודים במדבר וגו' לא מלו. אם כן מאי שוב אלא לאו ש"מ לפריעה" (יבמות עא ע"ב).

וכן בפדר"א: "ומענוי הדרך לא מלו בני ישראל שנאמר: כי לא מלו אותם בדרך (פרקנו). ר' ישמעאל אומר וכי ישראל שלא נמולו שמעו קולו של הקב"ה על הר סיני ונתן להם את התורה?! אלא חס ושלום נמולין היו, אלא שלא היה להם פריעה וכל מי שמל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. וכשבאו ישראל לארץ ישראל אמר הקב"ה ליהושע: אי אתה יודע שאין ישראל נמולין כתקנן חזור ומול אותם פעם שניה שנא': ומול את בנ"י שנית". (פ' כט).

דוקא כשנכנסו ישראל לארץ ישראל ראוי שיקיימו את הפריעה, עד עתה כביכול היא לא היתה חסרה. כיון שמלוא השלמות עדיין לא יוצאת אל הפועל אף השלמות הגופנית אינה חסרה. אך קרום דק מפריד. והוא במקום שהאידיאה לא התגלתה בשלמות אינו מפריד בין ישראל לבין הקב"ה, ע"כ אברהם אבינו ודור המדבר שהם דורות הכנה לקראת הגילוי המלא אינם טעונים פריעה. ויהושע צריך לכך צווי מיוחד. כנאמר לאברהם אבינו "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א). תמימות כלל ישראלית היא רק עם הפריעה. וזאת כוונת חז"ל שברית מילה זו היתה מתוכננת. מילת ארץ ישראל היא השלמה נוספת ע"ג מילת אברהם ועל גבי מילת דור המדבר. "תן חלק לשבעה וגם לשמונה... ר' עזריה אומר תן חלק לשבעה זה דור שמל משה לשבעה (שהיה דור שביעי לאברהם אבינו), וגם לשמונה זה דור שמל יהושע לשמונה דכתיב (יהושע ה') בעת ההיא אמר ה' אל יהושע וגו' מול את בני ישראל שנית מכלל שמלן בראשונה ויעש לו יהושע שעשו אותה גבעה בערלות" (קה"ר פר' יא, ה).

וברית מילה זו היא שבח גדול לישראל עד שבלעם נסתתם פיו עת חזה אותה. "א"ל בלק ראה מה שעתידין לעשות בשטים א"ל אתה צופה בשטים אני צופה מה שעתידין לעשות בצורים עשה לך חרבות צורים והוא מכפר להן על כמה עבירות" (ילק"ש ח"א פר' בלק רמז תשסח).

וריח מילה זו כקטורת לפני המקום. "המגמה העליונה של הקטורת היא להופיע בעולם באדם, באומה, באנושיות, בחיים ובהויה בכלל את האור העליון של הרוחניות הקדושה האצילית אשר לא יגורה רע. וכל מה שמתפשט ונראה כמו דבר רע וכעור בחיים ובפעל איננו כ"א לבוש חצוני של הדבר הטוב. כי א"א להיות כלל שום הויה עצמית (=של רע) כי אם טהור וקדוש טוב בתכלית הזהר, כי הלא הכלל ממקור העליון ממקור הטוב והמיטיב ב"ה יצאו ויוצאים" (עולת ראיה ח"א עמ' קלז). זוהי מגמתה של ההתגלות הא-לקית בעולם והיא יוצאת לפעל ע"י ישראל שבארץ ישראל.

"ר' לוי אמר בשעה שמל יהושע את בני ישראל העמיד להם ערלותיהם גבעה, וזרחה עליהם חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כריח קטרת סמים וכריח קומץ של לבונה שעל גבי אישים, באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לכשיבואו בניהם של אלו לידי עבירות ומעשים רעים אני נזכר להם ריח זה ומתמלא עליהם רחמים והופך להם מדת הדין לרחמים, מה טעם אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה" (שיר השירים פר' ד, א [ו]).

ברית המילה שנעשית עתה בלב שלם במילת הלב והבשר לעבודת ה', לגילוי מלוא האידיאה הא-לקית בכלל ההויה מתוך השלמות של ישראל בארץ ישראל. היא פעולה נצחית על-דורית, המגלה את כל המהות הישראלית בכל הדורות.

השם גלגל ("גלותי את חרפת מצרים") – אותה אטימות חומרית – חמורית, הוא לתפארת האומה הישראלית בדבוקה בקב"ה.

יהושע (ה, ט – יב):

"ויאמר ה' אל יהושע היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה: ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו: ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה: וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא".

"בעת ההיא אמר ה' אל יהושע (יהושע ה, ב), באחד עשר בניסן, ויעש לו יהושע חרבות צרים וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות (יהושע ה, ג). בארבעה עשר בניסן שחטו ישראל את פסחיהן, שנאמר ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח וגו' (יהושע ה, י), בששה עשר בניסן הקריבו בני ישראל את העומר, שנאמר ויאכלו מעבור הארץ וגו' (יהושע ה, יא, סדר עולם רבה פי"א).

הרלב"ג מסביר באחת מדרכיו את קשר המילה כאן לפסח: "היום גלותי – הסירותי מעליכם חרפת מצרים. ירצה לפי מה שאחשוב בחרפת מצרים – אמונותיהם הנפסדות. כי ענין הפסח היה מביא את ישראל להעתיק מהאמונות ההם כמו שביארנו בפר' בא. ואמנם אמר זה כי עתה סרה זאת המצוה מהם לסבה שזכרנו, ולזה סמך לזה שכבר עשו שם את הפסח בי"ד יום לחדש". (פס' ט). כלומר המילה הכשירה את קיום הפסח שהיא הסרה מעל האמונות הנפסדות אמונות עבודה זרה. וע"כ סמיכות הפרשיות.

כשנזכר בפסח מצרים נראה שאף שם המילה לפני אכילת הפסח, ואף שם דורשים חז"ל שישראל מלו לפני ובסמוך להקרבת הפסח. "ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג). וכמצוה כך היה הקיום. "ובב' דמים ניצולו ישראל ממצרים בדם פסח ובדם מילה". (ש"ר י"ז ג'). הפסח מהותו הבחירה הא-לקית בישראל ולקיחתנו לעם ה' כפתח לכל העתיד של האומה הישראלית. המילה – כהבדלת המהות בין ישראל לעמים – בהתאמתם הפנימית לאחדות שם ה' בהויה מהוה תנאי לקיום הפסח.

אי אפשר לפסח בלא מילה: "זאת חוקת הפסח, אמר ר"ש בן חלפתא כיון שיצאו ישראל ממצרים אמר הקדוש ברוך הוא למשה הזהר לישראל על מצות הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו וגו'. כיון שראו ישראל שפסל לערלים לאכול בפסח עמדו כל ישראל לשעה קלה ומלו כל עבדיהם ובניהם וכל מי שיצא עמהם שנאמר וילכו ויעשו בני ישראל, משל למלך שעשה משתה לאוהביו אמר המלך אם אין סימנטרי (מצנפת – מתנות כהונה עפ"י הערוך) על כל המסובין אל יכנס אחד מהם לכאן, כך האלהים עשה משתה להם צלי אש על מצות ומרורים מפני שגאלן מן הצרה אמר להם אם אין חותמו של אברהם בבשרכם לא תטעמו ממנו, מיד כל הנולד במצרים נמולו לשעה קלה עליהם נאמר (תהלים נ) אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. ורבותינו אמרו לא בקשו ישראל למול במצרים אלא כלם בטלו המילה במצרים חוץ משבטו של לוי שנאמר (דברים לג) וללוי אמר תומיך ואוריך, למה כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו במצרים, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היה להם זכות מה עשה הקדוש ברוך הוא קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם, וי"א שם היה יהושע שמל אותם שנא' (יהושע ה) ושוב מול את בני ישראל שנית, והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול. אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לד' רוחות העולם ונושבות בג"ע מן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר (שיר השירים ד) עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך מ' יום. נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח היה אומר הקדוש ברוך הוא אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו' מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה עובר ונוטל כאו"א ונושקו ומברכו שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' חיי בדם פסח, חיי בדם מילה" (שמות רבה פר' יט, ה).

כשם שמדרגת המילה של ארץ ישראל בשלמות גדולה יותר אף הפסח מתעלה במעלות הקדושה להבדלה המהותית הישראלית מכל הדעות החמציות העולמיות דעות הפירוד והעבודה זרה להתיחדות לשם ה' לקיום מצוותיו והקמת מלכותו בארץ.

חותמת את פרקי ההכנה לכבוש הארץ הפרידה מהמן. והירידה השלמה לארציות, להעלאתה ותקונה בהופעת מלכות ה' בארץ "והיה ה' למלך עכה"א ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

יהושע (ה, יג-טו; ו, א):

"ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו: ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדני מדבר אל עבדו: ויאמר שר צבא ה' אל יהושע של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו קדש הוא ויעש יהושע כן: ויריחו סגרת ומסגרת מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא:"

הפגישה המתוארת בסוף הפרק צריכה בירור לשם מה נועדה. מה נתברר ליהושע במהלך הדברים.

בפשטם, המלאך בא להודיע ליהושע שאדמת קדש היא ושיסיר מנעליו, לא נתברר למה המקום אדמת קדש. הר"י אברבנאל מסביר שיהושע נתכוין לכבוש את יריחו בדרך טבעית, וע"כ שלח בעבר מרגלים. בעת זו נתגלה אליו מלאך ה' בשליחות המקום והודיעו שלא תלכד העיר כי אם בנס. "והמלאך אמר לו תכלית ביאתו ושהוא להודיעו שלא יחשוב שילכד יריחו בכח אנושי וזה שאמר של נעליך מעל רגלך, ר"ל הסר ממך המחשבות אשר אתה בהם לקחת את העיר בחזקה, לפי שהמקום אשר אתה עומד עליו (רמז ליריחו) קדש הוא ובנס א-לקי תלכד...".

הפסוק הראשון של פ"ו המתאר את יריחו המוכנה לקרב מברר את הצורך בסיוע א-לקי לכך.

הרלב"ג בפירוש מאד דומה מסביר שהפגישה עם המלאך היתה בחלום נבואי. וכולו הכנה לעיקר הנבואה בפסוקים הראשונים בפרק ו (ב–ה) על דרך הכיבוש המיוחדת ליריחו. שוב עיקר הפגישה הודעה על כבוש יריחו בנס. לפי הר"י אברבנאל המקום קודש – מחמת העתיד של כבוש בנס. ברלב"ג – מחמת גלוי שכינה שמיד אחרי-כן. המלבי"ם משלב את פירושי הקודמים ומסביר שמחד היתה כאן הודעה ליהושע על דרך כיבוש יריחו וחיזוק גדול ליהושע: "כי באמת אני שר צבא ה' ר"ל לא באתי יחידי רק יש ויש אתי רבבות מחנות צבא עליונים היוצאים להלחם עם האויב ואני שר צבא ההולך בראשם..." (פס' יד) ומאידך הכנה לדבר נבואה: "ומה שראיתני עומד ופני נגדך הוא מצד כי עתה באתי בפעם הראשון כי עוד לא נשקה המלחמה, רק באתי להודיעך איזה ענין נבואי ולכן נפל על פניו כשראה כי דבר לו אליו ושאל מה אדוני מדבר אל עבדו" (שם).

חז"ל לומדים מפגישה זו הלכות בהנהגת כלל ישראל. (שתיהן כנראה מחמת תחילת הפגישה המאיימת) "אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין–הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה (רש"י שם: "האשימן בשני דברים אמש כלמר כשהעריב היום היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו ונשתהיתם במארב העיר חנם, שאין זמן מלחמה בלילה משתחשך. ועכשיו שהוא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה). אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: עתה באתי. (רש"י: "על של עכשיו – תלמוד תורה") מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, א"ר יוחנן מלמד שלן בעומקה של הלכה. (רש"י: "לא באותו הלילה כתיב, אלא בלילה שצר על העי, וה"ק מיד חזר יהושע מדבריו וכשבא לילה אחר במצור עסק בתורה") (מגילה ג ע"א).

חכמים לומדים מכאן שת"ת של רבים – כלל ישראל – חמור מעבודת ביהמ"ק ועל זה המלאך בא להתריע. נלמדת מכאן הדרכה חשובה שאם אין זה זמן מלחמה בפועל, העם אשר אינו שותף בלחימה צריך לישב ולהיות עסוק בת"ת.

עוד לומדים חכמים שיהושע נענש שלא יהיו לו בנים (אלא רק בנות) על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד. "וגמירי כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן אסורין בתשמיש המטה". (עירובין סג ע"ב). חיי הפרט בישראל מחוברים לחיי הכלל. אם חיי הכלל אינם במצב של השפעה ישרה, אלא מעוכבים בדרך שלא במקומם, אין היחיד יכול לפתח את דרכי חייו הפרטיים. הגערה הסמויה ליהושע, לא מצאנוה אצל משה, ונראה שנובעת היא מחיי המעשה בתחילת הפגישה עם ארץ ישראל. הנטיה הטבעית יכולה להטות עד שכחת יסודות החיים, ואף יהושע בן נון נזקק להתראה א-לקית שעבר במעט את הגבול בנטית החיים המעשיים.

בסוף פר' משפטים נאמר לישראל: "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי" (שמות כג, כ) רש"י מסביר: "כאן נתבשרו שעתידין לחטא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך". הרמב"ן מקשה על הסבר זה שלא התקיים בימי משה ועל כך עונה: "והתשובה לפי הדעה הזאת, כי הגזרה ההיא לא נתקימה עם משה בימיו... אבל לאחר מיתתו של משה רבינו שלח להם מלאך... ושם תראה ששאלו יהושע מה אדני מדבר אל עבדו, ולא צוה דבר שנגלה אליו בעבורו, אלא שאמר לו של נעלך מעל רגליך ולא בירר למה בא. אבל היתה המראה להודיע אותו כי מעתה יהיה מלאך שלוח לפניהם לצאת בצבא במלחמה... ...וכך אמרו בתנחומא (משפטים י"ח) אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך עמו. ומפורש אמרו בטל (שמו"ר לב, ד) שלא ימסרו להם שר כל ימי משה וכיון שמת משה חזר אותו השר למקומו...".

מלאך זה בא לפי דבריו לסייע לצבאות ישראל במלחמותם. אין הוא שייך להנהגה הכוללת לאומה באותו דור אלא עזר א-לקי לכיבוש. "שכל ימי משה לא היה מלאך שר הצבא הולך עמהם, כי משה היה ממלא מקומו, כענין שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (מלחמת עמלק). ובימי יהושע הוצרך לו שיבא אליו מלאך שר צבא ה' ללחום מלחמותם והוא גבריאל הנלחם להם וזהו שראה אותו וחרבו שלופה בידו. כי בא לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים" (רמב"ן שם).

עפ"י באור זה מטרת הפגישה הודעה ליהושע על הסיוע הא-לקי לעם ישראל במלחמתם עתה עם עמי כנען. נראה שהסיוע במלחמה בעליונים כפי שמבורר במלחמת עמלק שלכך הוצרך משה רבינו לחלק את הנהגת המלחמה הוא בעליונים בשרו של עמלק – כחה הרוחני א-לקי של אותה אומה, ויהושע בתחתונים בעם הלוחם פיזית. כן עתה. יהושע בתחתונים ושר צבא ה' בעליונים שלוחו של מקום לנצח כל שריהן של שבע אומות. ואף שבמשה רבינו לא הוצרך למלאך השומר משרי אומות העולם, אך יהושע שמדתו מידת ב"ו, הוצרך לכך לחזקו ולאמצו לפני המלחמה הראשונה עם החזקה בערי כנען – "לכו ראו את הארץ ואת יריחו" (פרק ב) ששקולה יריחו כנגד כולם, ואולי נצחונה יש בו מן הנצחון על כל אותם שרי אומות. נמצאת עפי"ז משמעות הפגישה כהודעה ליהושע (שמן הסתם היה ידוע לו עקרונית על אפשרות ביאתו) על דרך הנהגת הדור – דור המלחמה. ועל הסיוע מן שמיא למלחמותיו10.

פרק ו

יריחו היא עיקר תוקפה של ארץ ישראל.

למרגלים (בפרק ב) נאמר: "לכו ראו את הארץ ואת יריחו" – וכך נאמר בספרי דברים (פרשת עקב פיס' כה): "יריחו בכלל היתה ולמה יצאת מלמד שהיתה קשה כנגד כולם". אף מלך יריחו מכיר בחשיבות מקומו: "וישלח מלך יריחו אל רחב לאמר: הוציאי את האנשים... כי לחפר את כל הארץ באו". אף מצווי ה' נלמד חוזקה: "ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל" (ו, ב). ומפי יהושע בסוף דבריו לישראל למדנו מי עמד מולם ביריחו "ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו – האמורי, והפריזי, והכנעני, והחתי והגרגשי, החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם" (יהושע כד, יא). כל שבע אומות של ארץ ישראל הן בעלות יריחו. יש להן קנין רוחני וחומרי ביריחו. מסביר רש"י (עפ"י במ"ר פר' טו, טו) "כל ז' האומות נזכרים כאן לפי שיריחו עומדת על הסְפר והיתה נגרה ומנעולה של ארץ ישראל ונתקבצו לתוכה מכל ז' האומות גבורי החיל".11

יריחו חזקה מכל ארץ ישראל אף ברוחניותה הקלוקלת. וזאת אחת הסיבות להחרמתה "והנה צוה שיחרימו כל אשר בעיר ולא יהנו ממנה בדבר כדי שלא יטעו ישראל במה שיגיע להם מההצלחה אחר זה וייחסוה אל מה שקנו משלל העיר ההיא, ואולי יהיה זה סבה שיחשבו שאמונתם היתה טובה עד שגם מקניהם ונכסיהם מביאים הצלחה למי שיקנם ולזאת הסיבה קלל מי שיבנה יריחו... וידמה שפעולות יושבי יריחו ואמונתם היו יותר מגונות מפעולות שאר יושבי הארץ ואמונתם ולזה צוה שלא שאר מהם רושם ולא מן העיר..." (רלב"ג ו, יז).

יריחו נכבשת ע"י כל ישראל כשארון ה' בתוכם. מלחמה שהיא שלוב נס וטבע נפילת החומות ע"י נס וכיבוש והחרמת העיר בדרך הטבע.

"בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומר אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. ר' יהודה אומר: אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא. (פני משה – "אני והו. בגימטריא אנא ה' ועוד שהם שני שמות שבשם של ע"ב") אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים". ובגמרא: א"ר אחא זכר ליריחו" (ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג).

"כונת הקפת המזבח בחג שישמרנו הא–ל מסביב מאויבים, כמו שכתוב: חונה מלאך ה' סביב ליראיו והוא ענין הקפת יריחו. ששה ימים בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים למפלת אויבים והקפת המזבח ע"ש הכתוב ואסובבה את מזבחך ה' היא כמו הקפת יריחו, וכמו שהערבה כלה ע"י חבוט כך יכלו הרשעים" (מהרש"א סוכה מ"ה ע"א). המצוה בזמן של הקפת המזבח מקבילה בתוכנה להקפת יריחו. והיא זכר לאחרונה. בהקפת המזבח שתי פעולות משלימות האחת ישראל מוגנים מאויביהם ומאידך אויביהם נופלים לפניהם.

"ועל ידי פרטיות מצות הלולב, בנענועיו והקפותיו, משתלם ענין זה, להתחזק שליטת השם, ברוך הוא, על ראשם של ישראל, ולהפיל אויביהם לפניהם ולהכניעם תחתם, עד שהם בעצמם יבחרו להיות להם לעבדים. והוא הענין שנאמר (ישעיה ס, יד): והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך כל מנאציך, כי כולם ישתעבדו להם וישתחוו להם, לקבל על ידם אור מאור השם, ברוך הוא, השורה עליהם; והנה תשפל כל גאותם וייכנעו תחת ישראל, וישובו על ידם אל עבודתו, יתברך שמו". (דרך ה' לרמח"ל ח"ד פ"ח אות ב).

אומות העולם וכל כוחותיהם צריכים להיתקן כדי לקבל אורם של ישראל ע"כ בסוכות, ישראל מתקנים תמציתם ע"מ שיוכלו לינוק משפע הקודש המושפע דרך עם ישראל בלא שינזקו מחמת פגיעתם הרעה. והאומות חוזרים ומכירים בתפקידו המוחלט של ישראל בעולם.

"וקדושת חג הסוכות הוא לאתהפכא חשוכא לנהורא דהיינו להכניס את ההיפוך לקדושה כי מצות אכילה בסוכה הוא בלחם חמץ. ולכן כל יום מימי החג הוא אושפיזא אחת וגם מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות והיינו לברר את הרע שבשבע מדות שכ"א כלול מעשר ולהכניסם לקדושה. וביום הזה (יום ז') נכללו כל הז' מדות הקדושה... והוא ענין אחד כעין הקפות של יריחו שבכל יום היו מקיפים כל ישראל פעם אחת, וביום השביעי בשבת הקיפו שבע פעמים עד שנפלה החומה ובזה הכניעו את כללות שבע אומות שבארץ ישראל שהיו זה לעומת זה נגד השבע מדות שבקדושה כידוע מפני שהיתה מנעולה של ארץ ישראל" (פרי צדיק הושע"ר סי' כט). כיבושה של יריחו בדרך זה היה דרך התיקון לאותן שבע אומות של ארץ ישראל.

"חודרים אנו גם בטבעיותה של האנושות בהכרח החמרנות שלה בצורך שבעים האומות אשר חלק ה' אותם לכל צבא השמים ועל הכל אנו מטביעים את הוד הקודש שממעל לכל טבע את חינו והדרו בתוך עומק הטבע, בתוך הלב הבשרי בתוך הגויה החמרנית הגדולה, בתוך הטבע הגס הארצי, בתוך הארץ המקולקלת האדמה אשר אררה ה'. במעמקי החושך אנו מאירים באבוקת אורנו והננו ששים ושמחים בגאון ה' גם בעוד אשר החושך הוא כ"כ עב ומגושם". (אגרות ראיה ג' סי' תשפז)12.

בכל–בו (סי' טז) כתב שיהושע בן נון חיבר עלינו לשבח בשעה שכבש את יריחו. וכ"כ בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' מג) בשם רב האי גאון. מובא בפרוש בשמים ראש בסידור אוצר התפילות בשם הרוקח (לא מצאתי בפנים: "...ויהושע משרת איש הא-לקים יסדו כשנכנס לארץ ישראל הקדושה ראה חוק העובדי כוכבים חמה ולבנה אוב וידעוני ולמכשפים התחיל לפרוש כפיו השמימה וכרע על ברכיו באימה ואמר בקול רם עלינו לשבח".

כשבוחנים את תפילת עלינו לשני חלקיה רואים בברירות את הבדלי החלקים. החלק הראשון מדבר בבחירת האומה הישראלית לחלק ה' ובאלוקותו שאין עוד מלבדו. אך אומות בעולם אינן שייכות לכך הן טועות אחרי הבליהן. אך ישראל השייך למגמת המגמות הא-לקית של העולם זוכה ומכיר בה. אבל בקשת ישראל אינה אך על עצמם אלא בהופעת שם ה' בכל תפארתו על כל ברואיו. וע"כ הפיסקא המשלימה המבקשת על כל העולם.

"אך במלחמתן של ישראל היה הדבר בגלוי ונודע לכל כי ה' הוא הנלחם להם. ובכניסתם לארץ הקיפו את עיר יריחו והיו אומרים עלינו לשבח מראשו לסופו ומסופו לראשו ונפלה חומת העיר תחתיה, ונכנסו בעיר ושרפוה באש..." (הק' לס' חרדים). בפועלם של ישראל יש אחדות של נס וטבע – א-לקיות כבי' ועולמיות, הכל כלול בהוית החיים הישראלית. ומתאים הדבר דוקא בביאת ישראל לארץ לומר בתפילה ובקשה את כל מגמת מפעלם בכיבוש הארץ שאך טוב לכל אנו מבקשים.13

עם נפילת החומה מצוה יהושע: "והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה', רק רחב הזונה תחיה היא וכל אשר אתה בבית כי החבאתה את המלאכים אשר שלחנו. ורק אתם שמרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם, ועכרתם אותו. וכל כסף וזהב וכלי נחושת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבא" (פס' יז-יט).

בקביעת חרמה של יריחו צריך לברר את סמכותו של יהושע להרוג כל בהמות שבתוכה, ולהקדיש מיני מתכתה לשמים ולשרוף כל אשר בה.

הר"י אברבנאל כותב: "ודעתי שהמלאך צוהו בשם האל של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא. וחרם וקדש אחד הוא ולכן אמר שחרם יהיה, וראוי היה שיהיה כן כי אם לה' הישועה, איך ישראל ישללו בה שלל? אך אשר יורישם כחם וגבורתם אותו יורישו ואשר הוריש האל יתברך בנס ופלא מבלי יד אדם לא היה מהראוי שישלול אדם שלל" (פ' יז).

חז"ל אינם מסכימים לדעה זו ואומרים: "אמר ר' יהושע בן לוי ג' דברים גזרו בי"ד של מטה ואלו הן: ...ואחד בימי יהושע בשעה שנכנסו ישראל לארץ, א"ל יהושע והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה, ואין אתה מוצא שנצטוו על כך. אלא יהושע מעצמו אמר. ומנין שהסכים הקב"ה עמהן? שכך כתיב: חטא ישראל וגם עברו את בריתי (במעילת עכן) הוי שהסכים הקב"ה עמו" (תנ' ויחי, ח). גם שני הדברים האחרים (פורים, קבלת מעשרות בימי עזרא) ענינם תוספת מצד ישראל וחיבתם למקום. להראות עד כמה מצוות המקום חביבות עליהן ולהראות שחסד הבורא עליהם נחרת כחלק מחיי האומה לדורות. והקב"ה הסכים עמהן.

ראינו בחז"ל אף בקורת על חרם זה: "מה ת"ל קום לך (לאחר מפלתם בעי), א"ל אתה גרמת להם" ("ד"א... בשבילך זאת להם לא אמרתי לך להקדיש שלל העיר – רש"י) ומשתי סיבות אם מפני הדרישה המוסרית הגבוהה מדי לירודים בעם, ואם מפני שדרך תיקון העיר באכילת ישראל שלל אויביהם.

רמב"ן (עה"ת סוף בחוקותי) ובתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' רפח, נדפס בשם משפט החרם בחידושיו) וכן ר"י אברבנאל חידשו כאן דין חדש מדיני הכלל: "אבל המחרים מן האדם שאינו שלו כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר 'אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם', ימותו כל האדם הנמצא בהם... ועוד מצאתי באגדה בילמדנו, תניא ר"ע אומר החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, אנשי יבש עברו על החרם ונתחייבו מיתה. ולכך אני אומר כי מן הכתוב הזה יצא להם הדין הזה שכל מלך בישראל או סנהדרי גדולה במעמד כל ישראל שיש להם רשות במשפטים, אם יחרימו על עיר להלחם עליה, וכן אם יחרימו על דבר, העובר עליה חייב מיתה" (רמב"ן עה"ת ויקרא כז, כט).

ובמשפט החרם: "ואם החרים אותו חרם מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל הרי העובר עליו חייב מיתה, ורשאין הם המלך או הסנהדרין להמית אותו באיזו מיתה שירצו. וזהו דינו של יהושע שדנו עכן בדיני נפשות לפי שפשט ידו בחרמי שמים". יש כח בחרם. בדומה לנידוי ולחרם בדיני בי"ד דברים שמנדים עליהם. לקבוע דין ואיסור הנאה בדבר, והעובר עליו עונשו בידי אדם. ולא אך כח לענוש, אלא שאף הקב"ה נפרע מעם ישראל כאילו נתחיבו במצוה זו בתורה, שהרי בגלל עכן נענשו כל ישראל, ובגלל יונתן שאכל מן הדבש כל ישראל התחילו ליסוג. "תדע לך איך כח החרם היה גדול: בא וראה מיהושע בן נון שהחרים את יריחו היא וכל אשר בה ושרף באש ... ונרצה לו הקב"ה ואמר לו: יהושע מעל ישראל בחרם שנא' חטא ישראל וגו'... ראה שאול את הפלישתים חוזרים על ישראל וידע שמעלו ישראל בחרם". (פדר"א פל"ח) אין זה אך כדיני הפרט שהחרם פושט ברמ"ח אברים (מו"ק יז ע"א) ו"שמתא" – שם מות" (מו"ק שם), אלא דין ורשות לכלל לקבוע ולענוש במוות על איסורים או קביעות שהכלל והמלך קבעו. ומכאן נבעה סמכותו של יהושע להחרמת יריחו. (אין דברים אלו מתנגדים למדרש ג' דברים והסכימו אלא משלים)14.

ענין נוסף שיש לבררו הוא סיבת יהושע לקביעת חרמה של יריחו. בתלמוד ובמדרשים נזכרו ג' סיבות: (מלבד סיבת הר"י אברבנאל שדבריו הובאו לעיל).

א) עיר הנידחת – נאמר בסנהדרין (קיג ע"א): "ת"ר היו בה אילנות תלושין אסורין, מחוברין מותרין (בעיר הנדחת של ישראל שהודחו רוב יושביה לעכו"ם) של עיר אחרת בין תלושין בין מחוברין – אסור. מאי עיר אחרת? אמר רב חסדא: יריחו, דכתיב והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'. ההשואה ברורה בין הדין המבוצע בעיר הנידחת לבין יריחו. אך יריחו חמורה מעיה"נ אולי בגלל ריבוי עכו"ם שבקרבה של ז' אומות ואולי מטעמים אחרים.

ב) יריחו נכבשה בשבת (ע' תנחומא מסעי סי' ח, סדר עולם רבה פי"א) "שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת" (ירושלמי שבת פ"א ה"ח). "א"ר יהושע השבת כולה קדש וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש לה', וכה"א (יהושע ו') וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבא" (במדבר רבה פי"ד, א). מטעם זה של קדושת השבת לא מתברר בשלמות מדוע בהמות ימותו והעיר תשרף באש.

ג) השלמת הבאור נראית לי בטעם השלישי (במדבר רבה פי"ד, א): "א"ר ברכיה הכהן: כעיר הנדחת עשאה. והרי עיה"נ אסורה בהנאה? שנא': ושרפת באש את העיר ואת כל שללה. וכן הוא אומר: ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב" – דהיינו: קשה משני מעשים הסותרים שעשה, מחד הקדיש לשמים ומאידך החרים לפי חרב, ובעיה"נ אסורה לגמרי בהנאה אף לשמים. – "א"ר יודה הלוי בר שלום לימוד לישראל מה שאמר הקב"ה: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. אמר יהושע, הואיל וכבשנו אותה תחילה נקדיש שללה לגבוה" (במ"ר פי"ד, א). החלה ענינה תחילת ההופעה הא-לקית בתוך העולם המורכב, היא הראשית ממנה הושתת הכל (נצח ישראל פ"ג). יריחו בכיבוש ארץ ישראל היא ראשית, וע"כ היא הקדש לגבוה כראשיתה של כל ארץ ישראל.

יריחו היא עיר הכוללת במהותה את כל ארץ ישראל וע"כ לאחר כיבושה אינה יכולה לשוב להיות כאחת הערים.

כדי להפוך את הארור לברוך יהושע מחרים את יריחו ומבצע את כל הענישה בה.

"ארץ ישראל יש לה הסגולות החיות העליונות של יסוד הקדושה היותר עליונה המתגלה בעולם, שיש בכחה להפך את התכן היותר רע והיותר מקולקל לטובה ולברכה. לפיכך שם הארץ היא כנען, האיש המקולקל והמקולל אוצר הכיעור והזוהמה והשפלות האנושית" (עולת ראיה ח"א עמ' מ). ע"כ דיני יריחו מחד חמורים מעיה"נ ומאידך היכולת לכובשה היא בשבת בלבד ושללה מוקדש לשמים15.

ע"כ "כשחלק יהושע את הארץ הניח דושנה של יריחו ת"ק אמה על ת"ק אמה ונתנוה לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה ... וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין באו בני בנימין ליטול חלקם". (ילק"ש במד' תשכ"ו) יריחו מפאת קדושתה לא נתחלקה לשבטים אלא הונחה כחלק למי שיבנה ביהמ"ק בחלקו. ועד שיבואו בנימין היא ניתנת לבני יתרו – גוי שזכה והכיר בקדושת ישראל וזכה ליצטרף אליהם.

שנינו בתמיד: "מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח. מיריחו היו שומעין קול המגריפה. מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז. מיריחו היו שומעין קול החליל. מיריחו היו שומעין קול הצלצל. מיריחו היו שומעין קול השיר. מיריחו היו שומעין קול השופר וי"א אף קול של כה"ג בשעה שהוא מזכיר את השם ביוה"כ. מיריחו היו מריחים ריח פיטום הקטורת" (פ"ג מ"ח).

בפירוש הראב"ד שם: "ומורי הרב החסיד ז"ל אמר כל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה נסים היו ודוקא היה ביריחו נשמע ולא בשאר צדדים מפני שיריחו היתה כמו ירושלים16 מפני שהיא היתה תחלת כבוש ארץ ישראל וכמו דתרומת דגן צריכין לתרום כן נתרמה ארץ ישראל עצמה, ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש, לפיכך היא כמו ירושלים והיו נשמעין בה כל הנך דקתני כדי שירגישו בנ"א שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים, ולפיכך באלה יותר משאר דברים מפני שכל אלו הדברים: קול שער הגדול וצלצל וגביני כרוז הם תחלת עבודות המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם וגם קטורת הוא תחילת עבודת פנים...".

ענינה של יריחו הופעת סגולת הקדושה העליונה שבארץ ובביהמ"ק כלפי העמים. ע"כ העמים הופכים אותה לבירתם ודרכי תיקונה כה מסובכים. היא כבי' שוות ערך לירושלים. היא בגודלו של הר הבית וניתנת לגויים שהכירו בגדולת ישראל והתגיירו, ובה היו תוצאות קדושת ירושלים ניכרות17. יריחו מפרסמת לכל העולם את קדושתה של ירושלים, והשראת השכינה בישראל. לכן אף לעת"ל ביריחו דינם של אומה"ע: "בקעת יריחו – מלמד שהראהו גוג וכל המונו שעתידין ליפול בבקעת יריחו". (למשה רבינו לפני מותו – ספרי וזאת הברכה סי' שנז, ג)18.

המפרשים עוסקים בבירור השבועה שלא יבנה איש את יריחו. כנגד הסתירה שיריחו נזכרת כמקום ישיבה עוד הרבה לפני חיאל שבנאה. ובמיוחד שהגמ' לומדת שאסור אף עיר אחרת על שמה. ועיין במשך חכמה (דברים יג, יא) המדייק שיריחו משנבנתה הותר לישב בה. ועוד מדייק שדוקא לאיש נאסר לבנותה כיחיד, אך לציבור הותר לבנותה. ותואמים דבריו למה שהוסבר לעיל בענין קדושת יריחו. ונראה לי שהותר לבנותה לציבור מעת שהוכרה ירושלים19. (עיין עוד בענין זה בספר ארץ ישראל בספרות התשובות ח"ג פכ"ב).

פסוק כז "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ" הוא פסוק המסכם את כל הפרקים, ואת כל ההתרחשויות מתחילת הספר.

"ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר: ארבעה הם שיצא להם מוניטין בעולם (מטבע שעובר לסוחר בכל העולם מחמת חשיבותם) יהושע ...ומהו מוניטין שלו? שור מכאן וראם מכאן20 ע"ש בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי-ארץ..." (בראשית רבה פר' לט סי' יא).

פעולת יהושע מפרסמת מטבעו בעולם, כהופעת האומה בדורו, הכרתת כל העמים בארץ ישראל לסלקם מגבולות הארץ. וכל העמים מכבדים את מטבעו של יהושע – מטבע הכח והגבורה המגלה את ה' בעולם. "כתיב גפן ממצרים תסיע מה הגפן הזאת שרביט אחד יצא ממנו ומכבש כמה אילנות, כך ישראל צדיק אחד יוצא מהן ושולט מסוף העולם ועד סופו. הה"ד ויהי ה' את יהושע ויהיה שמעו בכל הארץ" (ויקרא רבה לו, ב).

פרק ז

"וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל" (יהושע ז, א).

הפסוק הראשון בפרק משמש כותרת לכל הפרק. זהו ענינו טיפול במעילה בחרם. ומובא הפסוק כאן כניגוד לסוף הפרק שעבר – בכל העולם יראה ופחד מישראל, אף בישראל שמחה והלל לה' על הנצחון, אך בעומק המציאות בפנימי פנימיות חרון אף על ישראל – מעל בחרם. "וכל מי שיודע דבר ואינו מגיד החרם בא עליו ומכלה אותו ואת עציו ואת אבניו..." (פדר"א פל"ח).

"אמר ר"ל בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות, אמר להן יהושע: אם אין אתם מקבלין את הנסתרות המים באין ושוטפין אתכם". (תוס' סוטה לד ע"א ד"ה עודם מהירושלמי).

יסוד הבנת הפרק הוא הערבות (עיין שמועות ראיה וישלח) – כל ישראל אורגן אחד אין מעשים פרטיים הכל מעשה של האומה כולה. – "כל ישראל, כל האומה כולה, בחטיבה אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחרית מרום הגובה של הנשמה היותר עליונה שבדור ראשון עד עמק התחתית של הנשמה היותר נמוכה שבדור אחרון כולם באחדות אחת הם קשורים..." (עולת ראיה ח"ב עמ' קנז). אותה אחדות אינה אך רוחנית היא חיוניות אחת שאותו מעין רוחני הנובע בגדולי האומה נביאיה וחסידיה הוא הוא המחיה את קטניה. ואותה איתנות טבעית שיש בפשוטי אישיה היא המכינה את הבסיס היציב להופעת רוח ה' על האומה. כשם שכל חיי האומה מתחדשים בא"י גם האורגניות החיונית שבין אישיה מתחזקת ומשתלמת להיות אחדות אחת המגלה את שם ה' בעולם.

ע"כ דוקא כאן מדקדק הקב"ה עם ישראל כחוט השערה "...אני אמרתי אצרוף בני ועבדי (=במפלת העי) כדי שידעו בי שאני מכיר לב כל אחד ואחד" (תדא"ר פר' יח). – "ויכו מהם אנשי העי כשלושים וששה איש וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד וימס לבב העם ויהי למים". בפשט הדברים אך ל"ו איש אך האימה היוצאת מזה גדולה ביותר. חכמים מעמיקים ודורשים: "א"ר סימון בר זבדא ויאות, תדע לך שהוא כן, שהרי עכן חטא ורובן של סנהדרין נפלה בעי". ואף יותר מכן: "ויכו ... כשלושים וששה איש, זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין". יאיר נולד בימי יעקב (ב"ב קכא ע"ב) כובש בעבה"י המזרחי – "...ויקרא אתהן חוות יאיר" (סוף פר' מטות) ונהרג בעי על חטא עכן. יאיר הוא דור מעבר בין אבות לעם ישראל. "ניצוץ אחד מאור חיי האבות מקדושתם וגבורת א-לקים העליונה שבגדולתם ... הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה תורה ומצוה של ההמשך שמועתק מספיחי ספיחים של בנים" (אורות ע' סו). יאיר בן מנשה הוא דור מעבר מהאיתנות האצילה של האבות לחיי תורה במעשה של בנים. נוטל הוא בכוחו הרוחני משני הצורות וכובש את ארץ ישראל ומכח הערבות שבישראל, על אי השלמות שבאומה בירודיה, נותן הוא את הדין.

הזעזוע העמוק בעם וביהושע מופיע בסדרי תענית לדורות. קריעה – על שמועות רעות (מ"ק כו ע"א) – "ויקרע יהושע שמלותיו". מוציאין את התיבה לרחובה של עיר – "ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב". – למה יוצאין לרחוב? ר' חיא בר אבא אמר: לומר זעקנו בצנעא ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא. ריש לקיש אמר: גלינו, גלותינו מכפרת עלינו. ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר – אמר ריב"ל: לומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו" – וימס לבב העם ויהי למים" (תענית טז ע"א).

"ויפל על פניו ארצה לפני ארון ה' עד הערב הוא וזקני ישראל" – "בכל יום תענית שגוזרין על הצבור מפני הצרות בית דין והזקנים יושבין בבית הכנסת ובודקים על מעשי אנשי העיר מאחר תפלת שחרית עד חצות היום. ומסירין המכשולות של עבירות ומזהירין ודורשין וחוקרין על בעלי חמס ועבירות ומפרישין אותן, ועל בעלי זרוע ומשפילין אותן וכיוצא בדברים אלו. ומחצי היום ולערב – רביע היום קוראים בברכות וקללות שבתורה שנאמר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, ומפטירין בנביא בתוכחות מענין הצרה. ורביע היום האחרון מתפללים מנחה ומתחננים וזועקים ומתודים כפי כוחם" (רמב"ם הל' תענית פ"א הי"ז). בפשט הדברים אין התענית לכפרה אלא לגילוי החטא ונראה שזוהי הנפילה לפני הארון לבירור סיבת הנפילה בקרב –הפיכת העורף של ישראל.

"ויעלו עפר על ראשם". – "א"ר אלעזר בן שמוע התחילו מזכירים זכותו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר כלום בנה אברהם מזבח בעי אלא שלא יפלו בניו בעי" (בראשית רבה פר' לט, טז).

"ולמה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כאפר, וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק" (תענית טז ) (שים לב לא כתוב ששמו בראש התיבה – הארון כבסדר תעניות שהשימה בראשו לומר עמו אנכי בצרה ובכל צרתם לו צר, וכאן עדין לא יכלו לומר זאת שהתענית לגלוי העוון ולא לכפרה ע"כ לא עשו כך).

"ויאמר יהושע אהה אדני ה' למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אתנו ביד האמרי להאבידנו ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן: בי אדני מה אמר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני איביו: וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז, ז-ט).

בתפילת יהושע שני ענינים.

"אמר רב נחמן אמר רב: מאי דכתיב "תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות". תחנונים ידבר רש – זה משה. ועשיר יענה עזות זה יהושע מ"ט... מהכא: למה העברת העביר את העם הזה את הירדן. משה נמי מימר אמר: למה הרעות לעם הזה אלא מהכא, ולו הואלנו ונשב בעבה"י" (סנהדרין מד ע"א). משה – עני – ואתחנן אל ה' להכנס לארץ ישראל, יהושע עשיר הוא בתוך הארץ, ותביעתו לכבוד ישראל ולקיומם הפיזי מתוך מצב העשירות שכבי' יכול להבטל. דבורו תוקפני (עד כדי הגעה לחטא – תדא"ר פי"ח) מתוך תביעה ברורה.

הענין השני שמזכיר יהושע הוא שם ה'. – עשה למען שמך – "ר"ש בן לקיש בשם ר' ינאי שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל, למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא (חדר) קטנה אמר המלך אם אני מניחה כמות שהיא אבודה היא, אלא הריני עושה לה שלשלת שאם אבדה תהא מונחת עליה, כך אמר הקב"ה אם מניח אני את ישראל כמות שהם נבלעין הן בין העכו"ם, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והם חיים. מ"ט: וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול?" (ירו' תענית פ"ב ה"ו) אותו רוח א-לקים המתגלה באומה הוא נצחה הוא הגורם לה שלא תטמע ולא תבלע בין האומות, מחד, ומאידך האומה בכל ארחות חייה היא גלויו של שם ה' הגדול ע"כ באי–הופעת האומה כביכול מסתלקת אלוקותו מהעולם. (עי' נצח יש' למהר"ל פ"י). "מיד: ויאמר ה' יהושע קם לך קם לך ההוא דאדכרת"! (ירוש' שם)21.

יחד עם הגילוי שחטא ישראל, מתלמד יהושע שאף בעת שהאומה במצב כה קשה אין הקב"ה דילטור אלא רק בהפלת גורלות יתגלה החוטא.

"ויש להבין מאי נפקא מינה הא הגורל ג"כ ע"פ ה' ולא במקרה ח"ו... אך באמת מצינו בתורה מצות גורל בשעירי יוהכ"פ אף דשניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ולמה הוצרך הגורל יקח הכהן א' לה' וא' לעזאזל. אכן השעיר לעזאזל איתא (ב"ר פר' ס"ה): "ונשא השעיר – זה עשו איש שעיר, את כל עונותם – עונות–תם והוא שהשי"ת מברר שהוא החייב בכל חטאי ישראל שע"י הרע שנמצא בו בשרש נכנס גם בלב ישראל השאור שבעיסה וכתיב: הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב. והיינו אף שנדמה ח"ו במעשיו למעשה עשו, וכן אם מתנהג עשו בנגלה למראה עין כיעקב, השי"ת דן את הלבבות ומברר שישראל קשורים בשורש בהשי"ת. משא"כ עשו ולזה נצרך גורל שמורה על רצון העליון דכל שבא בנבואה הוא הארה בדעת הנביא, כש"נ במראה אליו אתודע. משא"כ הגורל שהוא רק מרצון העליון... ואין לדעת המגריל חלק בו..." (פרי צדיק שושן פורים ב').

הגורל22 מקורו ב'לכתחילה' ביסוד היסודות ברצונו העליון של בורא עולם, משם מגיע הבירור לחטאי עכן ושם אין דילטוריא מגעת.

"א"ר יהודה בשם ר' יהודה בן מספרתא: מלמד שעבר עכן על חמישה חומשי תורה. עכן מושך בערלתו היה ... בעל נערה המאורסה..." (סנה' מד ע"א). ומסביר המהר"ל: "נראה מפני שהש"י היה מסולק לגמרי מישראל ולא היה אתם ואי–אפשר זה אם לא שהיה אחד מבטל הברית היא המילה כאשר אין ברית אין השי"ת אתם, ולפיכך אמר לפני זה שעבר על חמישה חומשי תורה כי כמו שהמילה היא ברית גם התורה היא ברית, שהיא ברית בין השי"ת ובין האדם ואלו שני בריתות: המילה לגוף שהרי היא בגוף האדם והתורה היא לנשמה, שהתורה שהיא שכלית היא ברית לנשמה עם השי"ת כמו שהמילה היא ברית לגוף. ואם לא היה זה שלא סלק לגמרי הברית א"א שלא יהיה הש"י אתם ולא היו נופלים. ומי שסבר שבא על הנערה המאורסה... הוא סלוק שכינה... ודבר זה הוא ערוה יותר מכל עריות ולכך נסתלקה מהם שכינה לגמרי..." (חידושי אגדות סנהדרין מד ע"א).

עכן בחטאו פוגע בקשר ישראל והקב"ה בכל מהותו בברית הגוף ובברית הנשמה, ומגיע אף לסתר עליון לפגיעה בעצם הקדושה ע"י חטאו כבא על נערה מאורסה – "ויראה לומר מה שעבר על חמישה חומשי תורה היינו שעשה עבירה שהיא שקולה ככל התורה..." (חידושי אגדות שם).

אך לא החמדה בלבד היא הגורמת לחטא כה כבד יש בחטא פגימה מוסרית "וארא בשלל" – הסתכלתי מ"ש בתורה (דברים כ, יד) ואכלת את שלל אויביך וערבו עלי דברי תורה מדברי סופרים – גזרתך שגזרת". (במ"ר פר' כג, ו עפ"י עץ יוסף שם).

תורה שבע"פ החיה בתוך האומה חביבה על האומה אף יותר מד"ת – "כנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה ערבים עלי דברי דודיך. כלומר תקנות שתקנו וגזרו החכמים יותר מיינה של התורה מעיקר תורה שבכתב" (רע"ב עבודה זרה פ"ב מ"ד). יהודי אפיקורס שאין התורה שבע"פ חיה אצלו נתלה בכתוב. וכנ"י החיה את חייה, ותורה שבע"פ המופיעה אותה אומרת: "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (עפ"י ע"ז לה ע"א).

"ויאמר יהושע אל עכן בני שים נא כבוד לה' א-לקי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני" (פס' יט).

פניית יהושע אל עכן אינה תובעת בזעף, אלא בבקשה: "אמר לו עכן ליהושע בשביל דבר זה שאתה אומר אני מת, מה אתה מפיל גורלות ביני ובין ביתי, אף אני מפיל גורלות בינך ובין פנחס אם לא יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין. א"ל הגד לי מה עשית! אמר לו עכן: אף אתה מה עשית? מיד נפלה מחלוקת בישראל ועמדו שבט יהודה והרגו בישראל כתות כתות" (תנחומא מסעי). מלבד הבירור ע"י גורל שהוא משונה מכל בירור: "א"ל עכן לית דמשה רבינו דמיך אלא תלתין או ארבעין יומין, לא כן אולפן משה רבך: עפ"י שנים עדים או שלשה עדים יומת המת" (שם). עומדת ברקע, מחלוקת בישראל בין יהודה לשבטי ישראל. כביכול כל הנהגתו הלאומית של יהושע משבטי יוסף עומדת במבחן. הוא – נוגע בדבר. מעונין, כביכול, להכפיש את דמות שבט יהודה בעם ישראל למען קחת את מלכות הדורות מלכות בית דוד משבט יהודה. וע"כ יהושע פונה בלשון פייסנית לעכן. "מיד וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה, כדי שלא יגנבו אותם שבט יהודה ויוסיפו במחלקת" (ילק"ש יהושע רמז יח).

עם כל חטאיו עכן מורה דרך תשובה לרבים: "היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה שכן דרך המומתין מתודין שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב שכן מצינו בעכן שא"ל יהושע בני שים נא כבוד לה' א-לקי ישראל ותן לו תודה ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וכזאת וגו'. ומנין שכיפר לו וידויו שנא' ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה – היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב" (סנה' פ"ו מ"ב).

ועוד יותר יותר מוידוי דברים: "אמר רב הונא בשם ר' אחא זובח תודה יכבדנני – זה עכן שזבח את יצרו בתודה. ושם דרך – שהראה דרך לשבים" (ויקרא רבה פר' ט, א).

וע"כ מעניננו נלמד "חטא ישראל" –" אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא – ישראל הוא. אמר רבי אבא: היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה, ואסא קרו ליה". (=הדס העומד בין קוצים שמו הדס וכן קורים אותו). (סנהדרין מד ע"א).

"וכן כתיב שם 'חטא ישראל' שנדרש אע"פ שחטא ישראל הוא. ורמזו שם בגמ' עליו כל שרשי החטאים החמורים רח"ל, ללמד שבכל האופנים כל שהוא מזרע יעקב לא ידח ממנו נדח" (פרי צדיק שושן פורים ב).

לסיכום הפרשה מלמדת את ערך היחיד בישראל בשני מישורים א) האחריות של הכלל על כל אחד ואחד. ועד כמה כל יחיד קשור בכלל. ב) קדושת היחיד בישראל אינה נידחת לעולם.

פרק ח

פרק זה פשוט יחסית, ומחלוקת על תפקיד האורב השני עיין בפרשנים. הערתי קודם על הבעיה האם מותר היה להקיף את הכנענים מד' רוחות. ויש בכך כדי להסביר את מחלוקת הפרשנים. כמה הערות:

א. ההפסד בקרב הראשון מותיר יראה בלבות ישראל וגבורה בלב העמים, ע"כ החיזוק לעם ישראל עם הציווי על הכיבוש. לאור זה אפשר להבין שגם הנצחון צריך להיות מוחלט. עפי"ז מתבארת שריפת העיר בצווי ה', ההתגברות דוקא ע"י אורב באופן שאין מלחמת צבא נגד צבא אלא מלחמת צבא כנגד פזורים, כיבוש העיר לב המלחמה עוד לפני הקרב הראשי, לכידת כל אנשי העיר במלכודת והשמדתם ולכידת המלך ותלייתו כהדגשה של התגברות על הצורה המלכותית של העיר.

ב. הרמת הכידון ביד יהושע בעלת ג' משמעויות א) סימן לאורב ב) סימן לישראל להתגברות על העי בכך אפשר להבין את כיוון ההטיה לעי ואת ההטיה עד סוף הקרב. ג) מעשה הנגזר ע"י ה' שיעשה ע"י נביא כהטית המטה בים והרמת ידי משה במלחמת עמלק. בכך אפשר להסביר את הטית הכידון דוקא ע"י יהושע.

ג. השתתפות בית אל בקרב מוגבלת. הם באים לרדיפה אחר ישראל ע"מ לשלול שלל ולבוז בז. והם מצטרפים למנוצחים. (אין הם כתובים כבאים לעזרה ואינם כולם כלים במלחמה).

ד. הצתת העיר ע"י האורב שתי משמעויות לה: א) קיום התחלת צווי ה' כהדגשת יהושע. ב) סימן ליהושע להפוך פניו אל רודף.

ה. מי שיברר בעומק את הפרק צריך להתקשות בקושיה גדולה: כל השמוש באורב והשתלבותו במלחמה מתבסס על יציאת אנשי העי מן העיר. ונשאלת השאלה מה הבטחון לכך. אפשר לענות בפשטות ה' צוה על האורב והוא ידאג לשאר, אך צריך לזכור המלחמה כאן היא טבעית ומה הבטחון שהם אמנם יצאו את העיר.

התשובה הנראית לי בטחון אנשי העי בבריחת ישראל. ואם נבין כך נראה עומק מחשבת יהושע, שהופך את בטחונם בנצחונם של אנשי העי מחמת נצחונם הקודם – לכשלון במלחמה זו. ואותו נצחון קודם הוא שבעוכרם במערכה השניה. מתוך עמידה על עומק מחשבת האויב ונתוח כוחו, הופך יהושע את הכשלון של ישראל לדרך על ידה הוא מנצח במלחמה זו.

פרק ט

בענין הגבעונים מחלוקת עקרונית במפרשים הנמצאת אף בין הרמב"ם והראב"ד בהל' מלכים ומסבירה היטב ר"י אברבנאל.

פרק י

נפתח באסיפה כללית – אחת מג' אסיפות על ה' ועל משיחו. מתבטלת מחשבתם במלחמת מלך ירושלים על גבעון, וכל מפלתו ומפלת חבריו מפירה כל עצתם למלחמת כוללת בישראל. צריך להדגיש את חשיבות קיום השבועה ע"י ישראל לגבעונים על רקע הבנת חטאם בפרק הקודם.

שירת יהושע: "שמש בגבעון דום"... שירת התורה העולה על כל שירת הטבע.

פרקים יא-יב

שבע שכבשו – מסתיימות, ומתחילות שבע שחלקו. בירור חשיבות החילוק על מנת שכל מקום יהא כיבוש רבים ולא כיבוש יחיד עפ"י הרמב"ם.

פרק כב

מצות לויה ופרידה מרב עפ"י הפסוקים והגמרא במו"ק.

חטא המזבח בהבנה כללית ולא אך כבנין במה. ערבות ישראל זל"ז.

פנחס משכין שלום בין שבטים.

הודאה כלל ישראל.

פרקים כג-כד

שני כינוסים בשני מקומות למנהיגות ולכלל ישראל.

חשיבות הברית השניה עפ"י תדא"ר.