חבל נחלתו ל נג
סימן נג
גדרי שינוי מפני השלום
שאלה
משפחה שיודעת שהאורח שלה אוכל רק 'כשרות מהדרין' והיא אינה מקפידה. האם מותר לכתחילה לשנות מהאמת ולומר לו שהכל 'מהדרין' מפני השלום? (אם ידע שהמאכלים אינם 'מהדרין', הוא לא יאכל, ואז תהיה פגיעה הדדית)1.
הקדמה
לפני בירור השאלה, הקדמה בעניין דיבור שקר.
אין איסור לאו וענישה על דיבור שקרים. ישנם איסורים וחיובי כפרה על שקרים הגורמים נזק או על שבועת שקר או נבואת שקר. כגון: הנשבע לשקר מביא אשם (רמב"ם סה"מ עשין עא), או עולה יורד (שם, עשין עב), עדים זוממים (שם, עשין קפ), לא להתנבא שקר (שם, ל"ת כז), לא לירא ולא להתרשל מהריגת נביא שקר (שם, ל"ת כט), לא להישבע לשקר (שם, ל"ת סא), לא לכחש בחובות ממון (שם, ל"ת רמח), לא להישבע לשקר על כפירתו (שם, ל"ת רמט), עדות שקר (שם, ל"ת רפא).
כמובן שאף שאין ענישה, אסור לדבר דברי שקר.
כתב בספר שערי תשובה (לרבינו יונה שער ג אות קעב):
"באור דברי עוונות ארבע כתות – אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה מב, א): ארבע כתות אין מקבלות פני השכינה: כת ליצנים, כת שקרים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע. כת ליצנים דכתיב (הושע ז, ה): 'משך ידו את לוצצים', כת שקרים דכתיב (תהלים קא, ז): 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני', כת חנפים דכתיב (איוב יג, טז): 'כי לא לפניו חנף יבוא', כת מספרי לשון הרע דכתיב (תהלים ה, ה): 'כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע'.
עולה, שעונש כת שקרנים שאינם מקבלים פני השכינה.
באר במנורת המאור (אבוהב, נר ב כלל ב חלק א פרק א [לה]):
"ואפילו הקל שיש בדברי שקר, שהוא בספור דברים והגדת מאורעות, יש בני אדם שמחליפים בהם מאין הנאה להם וגם אין הפסד בו לאדם אחר, אלא שנראה להם שמקבלים הנאה בדברם שקר ובהחליף הדברים אשר לא כן. ואף על זה אמרו, שהוא אסור משום 'למדו לשונם דַבֶּר שקר העוה נלאו' (ירמיה ט, ד). ואף על פי שאין עונשן כעונש המשקרים להתעות או להפסיד לאחרים. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מי שהוא ירא שמים יש לו לקיים בפיו מה שמספר בלבו, כמו שמצינו ברב ספרא, שאמרו עליו בסוף מכות (כד, א) ובמסכת בתרא, פרק המוכר את הספינה (פח, א), שקיים 'ודובר אמת בלבבו' (תהלים טו, ב)".
א. איסור דיבור שקר
בספר שערי תשובה (לרבינו יונה, שער ג אות קעח – קפו) חילק את כת השקרנים לתשעה סוגים. וכן חלוקה זו כתב בלשונו בספר אורחות צדיקים (שער השקר):
"קעח] וזה דבר כת שקרים. ענין הכת הזו נחלק לתשעה חלקים".
"החלק האחד – איש כזב, אשר תורה עזב, וירע וישחית במענה פיו, כמו המכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בשכר שכיר, שנאמר (ויקרא יט, יא): 'ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו', וכן העונה ברעהו עד שקר, שנאמר (שמות כ, יג): 'לא תענה ברעך עד שקר'. ומן החלק הזה כלל התרמית והאונאות במסחרים ובשותפות, שנאמר (ויקרא כה, יד): 'אל תונו איש את אחיו', ונאמר (תהלים נה, יב): 'ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה', ונקרא איש און, ונקרא בליעל, והוא כבד עון בכתות הרשעים, כאשר הקדמנו בשערי יראת חטא. ומדות זה איש האון שהוא קורץ בעיניו ומולל באצבעותיו, כמו שנאמר (משלי ו, יב – יג): 'אדם בליעל איש און וגו', קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו'".
"קעט] החלק השני – המשקר ואין בעצם השקר נזק והפסד לחברו, אך יתכוין בו לעשותו סבה אל הנזק ואל הרע, כמו המתעה את חברו, שיאמין בו כי הוא אוהב וריע נאמן עמו, ומתכוין בזה כדי שיבטח בו ולא ישמר ממנו, ויוכל להדיח עליו רעה, כענין שנאמר (ירמיה ט, ז): 'בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו', ונאמר אחריו (שם פסוק ח): העל אלה לא אפקד בם נאם ה' אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי'. ואלה שני החלקים ענשם על שני דברים: על השקר ועל הנזק הצרור בכנפיו, כי השקר מלבד צד הנזק הוא תועבת ה', שנאמר (משלי יב, כב): 'תועבת ה' שפתי שקר', ונאמר (שם ו, טז – יח): 'שש הנה שנא ה' – עינים רמות לשון שקר וגו' לב חורש מחשבות און וגו ונאמר (שם ח, יג): 'ופי תהפוכות שנאתי', ונאמר (איוב טו, טז): 'אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה', ואף בשר ודם נתעב השקר להם".
"קפ] החלק השלישי – הבא בערמה ודברי מרמה למנוע טוב מבעליו, להעביר הטובה אליו, לא לגזול מחברו דבר שהוא שלו, ולא לחמסו, אבל יתן עינו בטובה העתידה לבא לידי חברו, וצודה אותה לקחתה אליו בשקר מליו, או יסבב בשקריו לו אשר יתן חברו לו מתת, ועיקר ענשו על השקר. אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו, אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד, כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו, כענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צב, א): כל המחליף בדבורו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית כז, יב): 'אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע', ונאמר על עבודה זרה (ירמיה י, טו): 'הבל המה מעשה תעתעים', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כאילו עובד עבודה זרה, הביאו הדמיון על קצהו, אחר כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשוא".
"קפא] החלק הרביעי – המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו, אבל כה משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה, ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד, על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו, אבל גדול מאד ענשו בעז פניו ואהבת השקר, ויכבד עונו, כי יאהבהו לבלי תועלת. ואמר שלמה עליו השלום (משלי ו, יט): 'יפיח כזבים עד שקר', פירוש: אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו, תדע כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו ולענות בו סרה, אחרי אהבתו השקר".
"וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו (כתובות יז, א): כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו (יבמות סה, ב): מותר לשנות בדברי שלום, שנאמר (בראשית נ, טז – יז): 'אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו. ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת, כי לא ישיתו לבם לחקור בעת שמעם – גם זאת מדה רעה. ואמר שלמה עליו השלום (משלי כא, כח): 'ואיש שומע לנצח ידבר', פירוש: איש נותן לב לשמוע ולהאזין עד תכונת הדברים אשר ידברו באזניו למען יספר אותם על נכון ולא ימצא בפיו לשון תרמית, 'לנצח ידבר' – כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו ולא יאמרו לו לעולם: למה תדבר עוד דבריך?"
"קפב] החלק החמישי – האומר לחברו כי ייטיב עמו ויתן לו מתת, ועודנו מדבר עם לבבו ישיח שלא לתת, ונאמר (תהלים לד, יד): 'נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה', ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (בבא מציעא מט, א): שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב, ועוד אמרו (ב'מ ירושלמי פרק ד, הלכה ב): דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה אם יחזור מדבריו, ובלבד שיהא אומר בפה וגומר בדעת".
"קפג] החלק הששי – המבטיח את חברו להיטיב עמו וישקר דבריו וישים לאל מלתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר (צפניה ג, יג): 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'. וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו (ב'מ מט): כי יש בו משום מחוסרי אמנה, כי לב חברו סומך עליו ובוטח בו, אחרי שהמתנה מועטת, כי נתון יתן לו, (ירושלמי ב'מ פ'ד ה'ב) ואם איש עני הוא, אף על פי שהמתנה מרובה, אם יחזור בו רעתו רבה, כי נדר נדר, ונאמר (במדבר ל, ג): 'לא יחל דברו'. וכן מי שמתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא כמתהלל על נדיבתו בזה, הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר, כענין שכתוב (משלי כה, יד): 'נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר', פירוש: כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם ולא בא הגשם – כן ענין איש מתהלל במתת שקר, כי מה שהתהלל בדבר סימן קיום הדבר, על כן יצטער האיש שהבטיחהו על המתנה, כי הכזיב תוחלתו".
"קפד] החלק השביעי – מי שמתעה את חברו לאמר כי עשה עמו טובה או דיבר טוב עליו ולא עשה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין צד, א): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש".
"קפה] החלק השמיני – מי שמשתבח במעלות שאינן נמצאות בו. אמר שלמה עליו השלום (משלי יז, ז): 'לא נאוה לנבל שפת יתר אף כי לנדיב שפת שקר', פירוש: אין לנבל להתגאות ולהתנשא במעלת אבותיו, כי אמרו במקרא שלמעלה מזה (שם פסוק ו): 'ותפארת בנים אבותם', אף כי אין לנדיב להתכבד בשקר ולאמר: כה עשיתי ופזרתי ונתתי! ולא כן עשה. וזה גנאי לכל אדם וכל שכן לנדיב, וגנה נדבותיו אשר עשה, כי הלל נפשו על מה שלא עשה, כי זאת תהיה לעדה, כי לבו בכל צדקותיו אשר עשה אך לשם ולתהלה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי סוף שביעית): כי מי שמכבדים אותו במדרגות הכבוד הראויות לתת למי שהוא יודע שתי מסכתות, והוא אינו יודע זולתי אחת, עליו שיאמר להם: אחת לבדה אני יודע! כל שכן כי אסור לכזב ולהתפאר לאמר: שמענו כאלה רבות!"
"קפו] החלק התשיעי – בנים לא ישקרו בספור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו (יבמות סג, א): כי גם זה אסור, והוא שנאמר (ירמיה ט, ד): "למדו לשונם דבר שקר", אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר אשר זכרנו ענינם בחלק הרביעי".
"הנה אלה חלקי כת של שקרים. וכבר הקדמנו לך עקרים בדרכי איש אמונים, וכי המה יסודות לנפש".
ב. מדבר שקר תרחק
נצטוינו להתרחק מדברים בפה של שקר או ממצבים היוצרים תדמית שקר.
נאמר בשבועות ל ע"ב (בסוגריים מרובעות פירוש חברותא):
"תנו רבנן: מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו, [שלא ינסה לחזק את יסוד דינו בשעה שהוא עצמו לבו נוקפו אם הוא אמת. (או שלא ימליץ בפני בעל הדין כיצד לטעון – פירוש הר"ח)] – תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק'!"
"ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו [כדי שלא יטעהו בדבריו?] תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!"
"ומנין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו, [לא לדין ולא לעדות, על אף שהוא עצמו יודע שזוהי האמת], תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!"
"מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, [שהכיר מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת, אך כי אין הוא יכול להוכיח זאת,] שלא יאמר הואיל והעדים מעידים [ואין אפשרות להפריך עדותם] אחתכנו [לדין כפי שמתקבל בעדותם] ויהא קולר [שלשלת העוון] תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!"
"מנין לתלמיד שיושב לפני רבו [הדן את הדין] ורואה התלמיד זכות לעני וחוב לעשיר, [ורבו אינו רואה זאת] מנין שלא ישתוק [התלמיד, אלא יעיר על כך לרבו?] תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!"
"מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו, ואסתרנו, ואבננו משלי, כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! [השקר הוא בשתיקתו, שאינו מתקן את רבו לפני שיגמור את הדין]".
"מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי שאפילו אם נותנים לי מאה מנה איני מבדה [משקר. ועתה, אומר אני לך כי] מנה יש לי אצל פלוני, ואין לי עליו אלא עד אחד! מנין שלא יצטרף התלמיד עמו [עם העד האחר, להעיד לטובת רבו בתור עד שני?] תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! [ותמהינן]: וכי האי, 'מדבר שקר תרחק' נפקא?! הא ודאי שקורי קא משקר, [שמעיד התלמיד שהוא עצמו ראה איך נוצר החוב, בעוד שהוא לא ראה אלא רק האמין לרבו] ורחמנא אמר: לא תענה ברעך עד שקר?! [ומשנינן]: אלא, כאן מדובר בכגון דאמר ליה רבו: ודאי חד סהדא אית לי, ותא אתה, קום התם, ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, [אלא כוונתי היא שהנתבע יודה מעצמו על האמת, כי בראותו אותך יחד עם העד יחשוב שיש לי שני עדים]. ואפילו הכי אסור [לעשות כן] משום שנאמר: מדבר שקר תרחק!"
"מנין לנושה בחבירו מנה, שלא יאמר אטעננו במאתיים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה, ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, [על תביעת קרקעות שיש לי עליו, ואין נשבעין עליה?] תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!"
"מנין לנושה בחבירו מנה, וטענו הנושה [לחברו מאתיים] שלא יאמר הנתבע, [הנדרש לשלם] מאתיים [שלא כדינו] אכפרנו [על כל תביעת המאתיים בבית דין, ואודה לו אחר כך על האמת שאני חייב לו מנה, מ]חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה, ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר [שאיני צריך להשבע לו?] תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק!"
"מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד מהם בעל דין [ויתבע את כל המנה,] ושנים האחרים [יהיו] עדים, [כדי שיוציאו מנה ויחלוקו אותו ביניהם?] תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק! [שאין בעלי דין רשאים להעיד, על אף שזאת האמת, ורק בצורה כזאת יוכלו לגבות את המגיע להם]".
וכל המצבים האלו נאסרו ונפסק כן להלכה.
ג. שינוי מפני השלום
נאמר ביבמות (סה ע"ב):
"וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' (רש"י: יעקב לא צוה אלא הם שינו מפני דרכי שלום). ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו' (רש"י: וכתיב ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח וגו' הקדוש ברוך הוא צוה לשנות). דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי (רש"י: שרה אמרה לשון בזוי וכשגלה הקדוש ברוך הוא הדבר לאברהם כתיב למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי ושינה הדבר מפני השלום)".
בגמרא שלשה מקרים של שינוי מפני השלום: האחים ויוסף, שמואל ועגלת הבקר, ואדוני זקן. נראה שמחלוקת ראב"ש ור' נתן היא בשלושת המקרים, לראב"ש – מותר, ולר"נ – מצוה.
צריך לברר מה היו עושים אם לא ישנו מפני השלום.
במקרה הראשון של יוסף והאחים היו שותקים והתנהגותו של יוסף אליהם לא היתה צפויה, ואולי מריע ומכביד על האחים ומשפחותיהם.
במקרה השני לא ברור ששאול ישמע מהביקור של שמואל בבית לחם2. אולם אם ישמע, יחקור ואולי יפגע בשמואל. ולכן ה' מצוה לו לקחת עגלת בקר לקרבן ומוסיף הריטב"א (יבמות סה ע"ב): "ומ"מ אין זה עיקר הליכתו אלא שהוא משנה לומר כי לזה לבד הולך מפני שמותר לשנות בדברי שלום".
במקרה השלישי אם הקב"ה לא היה משנה לאברהם, אולי היה כאן מתח או ריב בין אברהם לשרה.
יש כאן שני ערכים שמתנגשים זה עם זה: שקר (=שינוי) מול שלום. העדיפות לשלום היא לפי שני התנאים, ונחלקו אם רק מותר או גם מצוה.
מן המאירי (יבמות סה ע"ב) משמע שהשינוי בשני המקרים האחרונים היה בכך שלא נאמרה כל האמת, על מטרת שליחותו של שמואל, ועל כך ששרה אמרה 'ואדוני זקן', אע"פ שאמרה 'ואני זקנתי'. ז"ל המאירי: "ואף על פי שכך עשה מכל מקום עיקר הליכתו למשוח לדוד היתה והוא אמר שעיקר ביאתו לזבוח לה' והרי מצינו שהקב"ה שינה בדברי שלום שנאמר ואני זקנתי ובאמת שכך היה שהרי אמרה אחרי בלותי, אלא שאצל השם נקרא שנוי על שלא ספר את הכל".
משמע שבשני המקרים האחרונים אין שקר גמור אלא רק פעולה המשתמעת לשני צדדים, וכ"כ הריטב"א.
וכן בתוספות ישנים (יבמות סה ע"ב) כתב: "לשנות בדבר השלום. י"מ דאין זה שנוי גמור שהרי אמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה בניחותא כלומר איני נבהלת אם אלד כי פרסתי נדה וחזרתי לנעורי אכן ואדוני זקן יוליד בנים. והמפרשים שאין זה שנוי גמור לפי שנוח לומר כן מפני כבוד שכינה3. וגם גבי שמואל י"ל דאין זה שנוי גמור שהרי היה הולך למשוח לדוד ולזבוח זבח זבחים כאשר קרא לדוד. והשם אמר לו שלא יגלה לשאול שהולך למשוח ולזבוח רק לזבוח לבד". וכן בתוס' מהר"ם מרוטנברג, וכ"כ עץ יוסף (על עין יעקב, יבמות סה ע"ב).
אמנם במקרה הראשון של האחים משמע שזה היה שקר גמור.
כתב הערוך לנר (יבמות סה ע"ב):
"בגמרא כה תאמרו ליוסף. ק"ק באמת איך מותר לשקר הא כתיב מדבר שקר תרחק ועוד מה לשון לשנות הל"ל מותר לשקר מפני השלום, וי"ל דודאי בני יעקב לא דברו שקר דיש לדקדק דלמה שלחו ליוסף ולא דברו בעצמם כמו שצוה להם אביהם ע"פ דבריהם שאמר כה תאמרו ליוסף והי' להם לירא שמזה יבין יוסף ששקר הוא, ועוד י"ל דכה תאמרו מיותר כיון דכבר כתיב לאמר?"
"ולכן י"ל שהם אמרו לישנא דמשתמע לתרי אפי דבאמת לא שלחו רק אביך צוה לפני מותו לאמר יהי' כוונתם בזה שצוה מה שצוה כדכתיב ויכל יעקב לצות את בניו ועוד הוסיפו לשלוחים כה תאמרו ליוסף שיאמרו כן מעצמם ובזה לא אמרו בפי' שאביו צוה כן אבל יוסף יסבור שאביך צוה קאי גם על זה ולכן שלחו ולא אמרו בעצמם אכן כיון שאסור לגנוב דעת הבריות והם שנו ואמרו לשון שיש לטעות בו מזה הוכיח שמותר לשנות מפני השלום ומה דהוסיפו לשלוח לפני מותו גם זה עשו להטעות יוסף שהרי יקשה ליוסף הלא יעקב לא ידע כלל מהמכירה שהחרימו לכל האומר וצרפו שכינה עמהם ולכן הוסיפו לפני מותו על דרך תוסיף רוחם יגועון דידוע דהצדיקים מסתכלים ברוח הקדש בשעת מיתה מה שלא ראו בחייהם ועיין לקמן".
"בגמרא ושמע שאול והרגני. קשה קצת איך יליף מזה שמפני השלום שינה דלמא מפני אימת פקוח נפש שדוחה כל ל"ת שבתורה והרי בפסחים (ח ב) יליף מזה דהיכי דשכיח היזקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין, וי"ל ע"פ מה שכתבתי במ"א דע"כ תנאי פליגי בזה דר' נהוראי במתניתן (נזיר סו א) ע"כ ס"ל דאפילו היכי דשכיח היזקא אמרינן שלוחי מצוה א"נ דאל"כ איך קאמר שם והרי כבר נאמר דמה סתירה מזה לדעת ר' יוסי הא שם הי' מצוה לירא מטעם פ"נ א"כ י"ל דגם ר' נתן הכי ס"ל ולא הי' צריך לירא שינזק אלא שיושבת השלום עם שאול וליכא רק משום דרכי שלום, שוב ראיתי בריטב"א שהביא כאן הא דפסחים משלוחי מצוה היכי דשכיח היזקא, ולפמש"כ אדרבא מוכח אפכא מהכא, גם נראה מדברי הריטב"א כאן דמותר לשנות אינו לומר שקר גמור אלא לגנוב דעת וזה ראי' למה שכתבתי לעיל גבי בני יעקב".
נראה מדברי הערוך לנר בפי' הגמ' ביבמות שמותר או אף מצוה לגנוב דעת הבריות בדיבור המשתמע לשתי פנים מפני השלום, אבל לא לדבר שקר בצורה ישירה.
אולם הראשונים פרשו על שינוי מפני השלום במקרים אחרים, וכאן משמע שאף שקר ממש הותר ואף מצווה – מפני השלום.
נאמר במדרש הגדול (בראשית לג, יד): "ד"א עד אשר אבא. היכן חזר לו, אלא מכאן אמרו מותר לשנות בדברי שלום4. ר' נתן אומר מצוה לשנות בדברי שלום, שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי (ש"א טז, ב)". ומשמע כאילו יעקב יגיע לשעיר ולא הלך לשם.
כך פרש רבינו יונה (משלי י, לב): "שפתי צדיק ידעון רצון. לפי שהזכיר כי 'פי צדיק ינוב חכמה' וקלל 'לשון תהפוכות', בא להודיענו כי אף על פי שלא ידבר הצדיק רק אמת, דרכו לשנות בענין השלום, ושפתיו נהוגות ומלומדות לרצות חבריו, שנאמר: 'מענה רך ישיב חמה' (להלן טו, א). וכן אמרו ז"ל: מותר לשנות בדבר השלום. ובלעדי זה לא תכון ביד האדם מצות הבאת שלום בין אדם לחברו, אשר הכתובים ודברי החכמים ז"ל משבחין עליה".
היינו, שינוי בדבר לצורך השלום הוא צורך העולם, כדי להביא שלום בין אדם לחברו. כפירוש רש"י (אבות פ"א מי"ב) על רדיפת השלום של אהרן הכהן: "כשהיה רואה שנים מריבים זה עם זה היה הולך לכל או"א שלא מדעת חבירו ואומר לו פלוני ראה למה אתה מריב עם פלוני הלא הוא נשתטח לפני ופייסני לבא אצלך לדבר עמך עליו עד שתתרצה להתפייס עמו וכמו כן היה מדבר לחבירו ומתוך דברים הללו היה משים שלום ביניהם. אמר א' לאשתו קונם שאין נהנית לי עד שתרוק בעינו של כ"ג היה אהרן שומע היה הולך אצל אותה אשה והיה אומר פלוניתא חשתי בעיני ורוק שלך רפואה יש בו תרוק לי בעין והיתה רוקקת וע"כ נאמר בו את אהרן וגו' ויבכו אותו כל בית ישראל אחד אנשים ואחד נשים במשמע ובמשה לא נאמר אלא בני ישראל כדכתיב ויבכו בני ישראל את משה".
והרי אהרן לא משמע שקיבל זאת ברוה"ק, אלא שמע, ואעפ"כ אמר לפניו דברי פיוס שאינם אמתיים מתוך רדיפת השלום.
ובאותה דרך פרש ר"מ אלשיך (תהלים נב, ה): "אהבת רע מטוב כו'. אמר אם תאמר שלא היתה כונתך רק להחזיק במדת דבר אמת, ועל כן סיפרת כל המאורע כאשר היה, אין זו טענה, כי הנה אהבת כו' לומר מי יתן ובתום לבב סיפרת האמת, אך לא היה כי אם שאהבת רע מטוב. ומה הוא הטוב שלא אהבת הלא הוא, כי שקר הוא טוב בעתו מדבר צדק ואמת סלה, והוא כי מותר לשנות מפני השלום (בבא מציעא פז א), והאמת בקצת מקומות הוא חורבן עולם שהוא לשון הרע (ערכין טו ב). באופן שטוב הוא שקר לפעמים מפני השלום, מהיות מדבר אמת וצדק סלה בלי השקפה אל הפרש העתים, וזהו אהבת רע מטוב ומה הוא הטוב הלא הוא שקר שטוב לשעתו, מדבר צדק סלה, כלומר שהיה לך לומר שקר לשנות מפני השלום".
עולה שמצוה לשקר במצבים מסויימים.
ד. עבידי רבנן דמשנו במלייהו
נאמר בבבא מציעא (כג ע"ב): "דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת (רש"י: יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו – יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא), ובפוריא (רש"י: שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא), [כד ע"א] ובאושפיזא. (רש"י: שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו – מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו) מאי נפקא מינה? – אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת – מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני – לא מהדרינן ליה".
יש להקשות: והרי מותר לשנות מפני השלום, ומה ההבדל בין אותם תלמידים המְשנים רק בהני תלת לבין שאר שינוי מפני השלום, וכי לתלמידים אסור לשנות מפני השלום?
השיבו תוספות (בבא מציעא כג ע"ב ד"ה באושפיזא): "והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני". היינו אין הבדל בין שאר שינוי מפני השלום לאלה. ומשמע שכל אדם רשאי לשנות בהם.
אולם ב'מושב זקנים' (בראשית יח, טו) הסביר להיפך: "ותכחש שרה. תימא בכאן לא דייה שצחקה, אלא גם היתה מכחשת, וכי אינו גלוי לפני הב"ה, ודוק(א). פרש"י שמותר לשנות בדרכי שלום. ותימה אמאי לא חשיב האי בהדי הנך תלת מילי דמשני צורבא מרבנן דבורייהו (ב"מ כ"ג ב'), וי"ל דאותם ג' דברים אין משנין כ"א צורבא מרבנן, אבל בדבר שלום יכולין לשנות כולי עלמא".
היינו, להיפך לגמרי מתוס'. בשלשת הדברים רק לת"ח מותר לשנות בעוד שמפני השלום מותר לכו"ע.
כך כתב הרי"ף (בבא מציעא יג ע"א): "ומסתברא לן דהאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת מילי משום דהאי לא איצטריכא ליה דמצוה היא כי איצטריכא ליה הנך דרשות". וכן הובאו דבריו בחדושי הריטב"א (מיוחס לו, בבא מציעא כג ע"ב) ובנמוקי יוסף (בבא מציעא יג ע"א).
עולה מהרי"ף, שתלמיד חכם שמשנה בדברי הרשות רק בשלשה אלו מחזירים לו אבידה בטביעות עין, וצוינו רק שלשת אלו מפני שהם דברי רשות שאינו מוכרח להיפטר מהם דוקא בשינוי. אבל לשנות מפני השלום מותר ומצוה תמיד. וכוונתו שהיא מצוה נראה לומר שהוא יוזם את כל המעשה וההתקרבות ומשנה בדבריו כדי שיהיה שלום בין הבריות.
ואולי בשלשה דברים אלו אסור השקר הגמור ומותר רק השינוי – היינו דברים המשתמעים לשני פנים כמובא לעיל.
הביא בס' דף על הדף (בבא מציעא כג ע"ב):
"בבן יהוידע דקדק, מהו לשון "עבידי" שנקטו כאן. וביאר, דגם בהני מילי אין מוציאים מפיהם שקר גמור, אלא עבידי המצאה של סגנון דברים, שישיבו דברים הסובלים שני פירושים, דהשומע יבין הדברים במשמעות השקר, ובלבם יתכוונו למשמעות האמת, וכיוצא בזה מצינו אצל משה רבנו ע"ה, כששאלו השטן תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא, אמר לו מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה, דנזהר להשיב דבר דמשתמע לתרי אפי, שלא אמר לא נתן לי תורה, אלא אמר מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה, שבלבו כיון לומר אתה אומר שנתן לך, מה אני שיתן לי לבדי, כי לישראל נתנה ואני בכללם, אך השטן הבין שלא נתן לו כלל, ונמצא שאמר דברים דמשתמען לתרי אנפי, והוא לא דבר שקר חס ושלום".
פסק הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פי"ד הי"ג): "במה דברים אמורים בתלמיד ותיק שאינו משנה בדבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו. כיצד, היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלו אותו שאלות בענין נדה, או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן שמא ימצא שם קרי, או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריחו על זה שנתארח אצלו5, או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר, אבל אם באו עדים ששנה בדבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו את האבידה בטביעות עין6".
הרמב"ם השווה שינוי מפני השלום לשלשת הדברים הנזכרים וכתב שתלמיד חכם אינו משנה אלא בארבעה דברים אלו (ולא הזכיר דינם של שאר בני אדם). ונראה שהתיר אף דברי שקר ממש כדברי רבינו יונה ומהר"מ אלשיך ולא רק גניבת דעת ודברים המשתמעים לשני צדדים.
באר בהלכה למשה (אמריליו, הל' גזלה ואבדה פי"ד הי"ג):
"או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן וכו'. אף על פי שלא הוזכר שם בפ' אלו מציאות מפורש שם בהלכות והיא מימרא בפרק הבא על יבמתו דף ס"ה דר' אילעא אמר מותר לשנות מפני השלום שנא' כה תאמרו ליוסף ור' נתן אמר מצוה וכתב הרי"ף ז"ל דהא דלא חשיב הך בהני תלת מילי משום דהאי לא אצטריכא ליה דמצוה היא כי אצטריכא ליה הנך דרשות וכו' והר"ב תורת חיים כתב כן מסברא דנפשיה יעו"ש ואפשר דמשום הכי הזכירה רבינו ז"ל אלא דקשה דנקט גם בה מותר והו"ל לומר הרי זה מצוה, ולפי מ"ש התוס' דלא נקט הכא ההיא דמותר לשנות וכו' משום דהני נמי משום דרכי שלום, הם ומשום דרגילין הני יותר מאחרים נקט הני דוקא ניחא מ"ש רבינו ז"ל מותר ובס' אסיפת זקנים כתב דלא חשיב הכא אלא מידות טובות דלא סמיכי אקרא ולדעת רש"י ז"ל י"ל דלא חשיב אלא מידות טובות אבל האי דדרכי שלום הוי מדינא וכו' יעו"ש והר"ב פרישה ז"ל כתב דרבינו ז"ל ס"ל כהרי"ף ולא נראה כמ"ש לעיל".
ולמעשה נראה שבכל הסוגים שהזכיר הרמב"ם מותר וראוי לשנות.
הטור (חו"מ סי' רסב, כא) כתב: "לפיכך המוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלים שאומרים המוצאו במקום שתלמידי חכמים יושבין חושב שהוא של ת"ח ומשיבו לו ונוטל ומכריז בד"א בת"ח שאינו משנה בדיבורו אלא במסכתא ופוריא ואושפיזא ואם משנה דיבורו בדבר אחר אין מחזירין לו בטביעות עין". והשמיט דרכי שלום. (וכן בשו"ע).
כתב על כך הדרישה (חו"מ סי' רסב אות כא):
"והך מילתא רביעי שחשיב הרמב"ם דהיינו מפני דרכי שלום ליתא בגמרא דאלו מציאות אלא בפרק הבא על יבמתו והתוספות בפרק אלו מציאות (ד"ה באושפיזא) הרגישו בזה וכתבו הא דלא חשיב נמי דמותר לשנות מפני דרכי שלום משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחריני להכי נקט הני עכ"ל. והרי"ף (יג א) תירץ דהא דמותר לשנות מפני השלום מצוה הוא להכי לא איצטריך לאשמועינן דהרי ילפינן אותו מקרא. ונראה לומר שהתוספות ס"ל כפירוש רש"י (שהזכירו שם) שפירש דטעמו משום ענוה וצניעות ודרך ארץ נמצא דבאלו ג' הם גם כן מצוה ואם כן קשיא מ"ש דלא חשיב מפני דרכי שלום דהוא גם כן מצוה. ומשני שהן נמי מפני דרכי שלום בכל דבר מצוה ותורה על דרך דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז). והרי"ף ס"ל כפירוש הרמב"ם תלמידו דעל הרוב חדא שיטה איתא להו ולפירושו לית בהו מצוה אלא לטובתו בעלמא התירו לשנות באלו ג' משום הכי לא קשיא ליה כלל שיחשוב גם כן מפני דרכי שלום דההוא מצוה הוא וחייב לשנות ודברי רבינו אינן מוכרעים כמאן ס"ל ודוק".
ה. לערב דעתו עם דעת הבריות
במסכתות קטנות במסכת דרך ארץ (פרק שלום הלכה ה): כתוב:
"ואמר רבי: כל השקרים אסורין, ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחברו".
כתב בספר שערי תשובה (לרבינו יונה ש"ג אות קפא):
"החלק הרביעי – המשקר בספור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין"...
"וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו (כתובות יז, א): כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה וחסודה אף על פי שאינו כן. ואמרו (יבמות סה, ב): מותר לשנות בדברי שלום, שנאמר (בראשית נ, טז – יז): "אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'".
כתב הסמ"ג (עשין סי' קז):
"אמנם מותר לשנות בדבר השלום (יבמות ס"ה ב'), ולערב דעתו עם דעת הבריות. ואמרינן בכתובות בפרק שני (ט"ז ב') כיצד מרקדין לפני [ה]כלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה אמרו בית הלל מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בפניו או יגננו בפניו הוי אומר ישבחנו בפניו".
ומבין הסמ"ג שלבית הלל זהו שינוי מפני השלום. וכ"כ הסמ"ק (סי' רכז) וכ"כ באורחות חיים (הל' דיינים אות א).
כתב במטה משה (עמוד התורה שער ד – בהנהגת לומדיה):
"ועם כל זה אם יש בדבר דרכי שלום מותר לשנות, כדגרסינן בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סה ב) אמר רבי אלעאי משום ר"י בר שמעון, מותר לשנות מפני השלום, שנאמר (בראשית נ, טז) כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. רבי נתן אומר מצוה לשנות, שנאמר (שמואל א טז, ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני. ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידיך ואמרת לזבוח לה' באתי. תנא דבי רבי ישמעאל, גדול השלום שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב (בראשית יח, יב) ואדוני זקן, ולבסוף כתיב ואני זקנתי. ואמרו מותר לשבח לכלה ולאמר עליה שהיא נאה וחסודה בפני החתן אף על פי שאינו כן, ליתן לה חן בעיני בעלה. ועוד שהרי החנופה שהיא מדה הרעה שבכל המדות, והקב"ה שונאו כדאיתא בערבי פסחים, ואינו רואה פני השכינה כדאיתא בסוטה (מב א). ובעון החנופה הקדוש ברוך הוא שופך חמתו על הארץ, כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (נב א). וכל מי שיש בו חנופה נופל בגיהנם, ועוברים שבמעי אמן מקללים אותו, כדאיתא בסוטה פרק אלו נאמרים (מא ב). אפילו הכי מותר להחניף מפני דרכי שלום, כדאיתא בפרקי ר"א פרק ל"א (סי' ל"ז) ולקח יעקב את כל מעשר קניינו ושלח לעשו ביד עבדיו, אמר להם אמרו כה אמר עבדך יעקב. אמר לו הקדוש ברוך הוא עשיתם הקדש חול, אמר לפניו רבונו של עולם אני מחניף לרשע בשביל שלא יהרגני. מכאן אמרו מחניפין לרשעים בעולם הזה מפני דרכי שלום. וסימנך מאהבה ראשי תיבות מ'חניפים א'ת ה'רשעים ב'עולם ה'זה. רצה לומר הסימן מאהבה כדי שיהיה חי לקיים מצותו של בוראו".
"ואם בחנופה החמורה אמרו מותר להחניף מפני דרכי שלום, קל וחומר בדיבור הקל שיוכל לשנות מפני דרכי שלום".
ו. למדו לשונם דבר שקר
כתב בספר אורחות צדיקים (שער השקר):
"ופעמים שהתירו חכמים לשקר, כגון לעשות שלום בין אדם לחבירו (יבמות סה ב). וכן מותר לשבח הכלה לפני החתן שהיא נאה וחסודה, ואף על פי שאינו כן (כתובות יז א). ובאושפיזא (ערכין טז א): אם בעל הבית היטיב לו, אל יאמר בפני רבים: כמה טוב פלוני שנתארחתי בביתו! כמה כבוד גדול עשה לי! פן יבואו רבים שאינם מהוגנים להתארח אצלו, ועל זה נאמר (משלי כז יד): "מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו". ובמסכתא – אם שואלין לו אם שגורה בפיו הגרסא, מידת ענוה היא שיאמר "לא". ומיטה – אם שהה לבא לבית הכנסת מפני ששימש מטתו, ושאלוהו למה שהה? יתלה בדברים אחרים. ובכל אלו שהתירו חכמים לשנות, אם יכול לעשות שלא ישקר, הוא טוב יותר ממה שישקר, כגון אם שואלין לו: יודע אתה מסכתא פלונית? ישיב: וכי אתה סבור שאני יודע? ואם יוכל לסלק השואל בענין שלא ישקר, הוא טוב מאד".
וכן במנורת המאור (אבוהב, נר ב, כלל ב, חלק א פרק א [לה]):
"ועם כל זה אם יש בדבר דרכי שלום, מותר לשנות בדבורו, כדאמרינן בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סה, ב): אמר רבי אלעאי משום רבי יהודה ברבי שמעון: מותר לשנות מפני השלום, שנאמר: 'אביך צוה וגו' כה – תאמרו ליוסף אנא שא נא' וגו' (בראשית נ, טז – יז). רבי נתן אומר: מצוה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי' (שמואל – א טז, ב). תנא דבי רבי ישמעאל: גדול השלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב 'ואדוני זקן' (בראשית יח, יב) ולבסוף כתיב 'ואני זקנתי' (שם שם, יג). ואמרו: מותר לשבח לכלה ולאמר עליה, שהיא נאה וחסודה בפני החתן, אף על פי שאינו כן – ליתן לה חן בעיני בעלה".
"ואף על פי כן אל ירגיל אדם עצמו בשנות דברו אפילו בדברי הבאי, לבל ילמד לשונו לשקר, כדגרסינן במסכת יבמות, פרק הבא על יבמתו (סג, א): רב, הוה מצערא ליה דביתהו. אמר לה: עבידי לי טלפחי, עבדא ליה חימצי; עבידי לי חימצי, עבדא ליה טלפחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא אימך. אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה: היינו דקאמרי אינשי: דנפק מינך – טעמא נילפך. ברם, את לא תעביד הכי, משום שנאמר: 'למדו לשונם דבר – שקר' (ירמיה ט, ד). על כן ילמד לשונו לדבר אמת".
וכ"כ השל"ה (מסכת סוכה פרק נר מצוה אות סו): "ואף – על – פי שמצוה לשנות מפני השלום, מכל מקום אם יוכל לעשות המצאה שיפוייס זה שכנגדו בלי לשנות, אזי מדבר שקר ירחק".
ז. פרטי הלכות שינוי מפני השלום
פסק החפץ חיים (רכילות כלל א אות ח): "ולענין מה להשיב אם שואלו מה דיבר פלוני אודותי, תלוי בזה, אם יש לו עצה להשיבו באופן שלא יהיה שקר גמור וגם לא יהיה רכילות, ישיבהו באופן זה ולא יוציא שקר מפיו. ואם הוא מבין שחבירו לא יקבל זה לתשובה, מותר לומר שקר גמור מפני השלום. אבל לא ישבע חס וחלילה לשקר בשביל זה, ועיין בבאר מים חיים".
כתב בערוך השולחן (יו"ד סי' רמ סמ"א): "ואם האם צותה לבנה איזה דבר ושאל האב לבנו מה אמרה לך והבן יודע לכשיגיד לו האמת יכעוס עליה לא יגיד לו מה שצותה ומותר לשנות מפני השלום [שם סי' של"ו]".
ופסקו כדברי רבינו יונה ומהר"ם אלשיך שמותר לומר שקר גמור כשאין ברירה אחרת.
כתב בספר חסידים (מרגליות, סימן תכו): "דע אף על פי שאמרו מותר לשנות בדברי שלום אם יבא נכרי או יהודי ויאמר לאדם תלוה לי מעות ואינו מלוה לו ברצון כי ירא פן לא יפרע לו אינו יכול לומר אין לי7 כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום זהו בשכבר עבר הדבר". והו"ד במג"א (סי' קנו ס"ק ב) ועי' דעת תורה (או"ח סי' קנו ס"א).
התנאי שהתנה ספר חסידים: 'זהו בשכבר עבר הדבר'. משמעו שדרך הבאת השלום של אהרן הכהן אסורה הרי אומר לו שחברו מצטער אע"פ שאין הדבר כן. והרמב"ם (הל' גזלה ואבדה שהובא לעיל) כתב במפורש: "או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר". והתיר להוסיף ולגרוע – לתוצאה עתידית.
וכן בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' קנו ס"ב) כתב: "ואפילו מפני השלום לא יבטיח שקר לחבירו ולא אמרו מותר לשנות מפני השלום אלא בסיפור דברים שכבר עברו ולא בדבר שלהבא".
אולם הוסיף בסוגריים: "ומכל מקום צ"ע קצת כיון שהשלום גדול מכל המצות כמ"ש במ"ר פ' חוקת ע"פ בקש שלום ורדפהו ובגמ' התיר לשנות דבורו מפני השלום והרי"ף פ' אלו מציאות כתב דלאו היתר הוא אלא מצוה א"כ מנלן דלשנות בלהבא אסור שמא יש להתיר ע"ד בכל דרכיך דעהו פ"ט דברכות דף ס"ג ע"א ועי' במד"ר פ' בראשית פ"א ועי' באליה רבא מזה ובפמ"ג".
וכך כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' קנב):
"הנה בס' חסידים שרמז המג"א סי' קנ"ו ובגוף הספר מבואר דשקר שהוא עכשיו אסור לשקר גם מפני השלום אבל אני בהגהות האו"ח (שנדפס כעת בארץ הגר) הבאתי ראיה מרש"י ביצה כ' ע"א להיפוך וגם העליתי שם דמפני הבושה מותר לשנות בכל גווני והבאתי ראי' מתשו' הרא"ש כלל פ"ב וח"צ סי' מ"ד והבאתי מרש"י ותוס' ע"ד נ"ח ע"א שנחלקו בזה ומכ"ש בנ"ד שיהרס עי"ז כל הבנין ועלבון היתומה ומשפחתה".
ובמשנה אחרונה (הערות סימן ל הערה סא) כתב: "ועיין במשנ"ב סי' קנו (סק"ד) שהביא דברי המג"א וכתב 'וצ"ע בזה'. ועיין בספר החפץ חיים (להגר"ח פלאגי' סימן יט אות יג) שהביא מספר ברית עולם דמשום ענוה מותר לשנות אף לעתיד".
נראה כי למעשה מותר לשנות מפני השלום אף ע"י שקר גמור ולעתיד, ולא נתקבלו דברי ספר חסידים למעשה.
כתוב בשו"ת שואל ונשאל (הקדמות תולדות חייו, בחלק ג') על תולדות חייו של מוה"ר מרן הגאון רבי משה כלפון הכהן זצ"ל:
"והיה מפורסם מאד במידת האמת שהיתה טבועה בדמו הוא היה רגיל לפרש את מאמר חז"ל מותר לשנות מפני השלום שהכונה לשנות בלבד ולא לשקר לגמרי וזה נרמז בפסוק את בריתי שלום שהוא"ו שבשלום נכתבה קטועה לרמוז שאין לשקר לגמרי מפני השלום רק לשנות".
ונלענ"ד שהדרש יידרש, אבל למעשה הדין הוא כזה מותר לשקר מפני השלום, אולם דוקא על שלום שיופר אם יענה אמת. כגון במקרים של הח"ח וערוה"ש לעיל, שכיון שנשאל שאלה ישירה אינו יכול לענות תשובה המשתמעת לשתי פנים. או כדי ליצור שלום בין שנים ששונאים זל"ז כאהרן הכהן וכדברי הרמב"ם. אולם במצבים כמו בשאלה לעיל בראש דברינו, אם יכול למצוא לשון המשתמעת לשתי פנים – עדיף. אולם אם נשאל ע"י האורח שאלה ישירה: האם הבשר 'מהדרין' והוא אינו יכול לענות שכן, יענה האמת ולא ישקר לחברו. (אמנם אורח חכם לא ישאל).
נראה ע"כ ברוב מקריו ראוי לאדם לתכנן איך לענות או איך לעשות מעשה שישתמע לשני פנים, ורק אם נקלע למצב שמוכרח לומר שקר גמור – יאמר.
ונסיים בחלק מדברי מהר"ם אלשיך שהובאו לעיל:
"כי שקר הוא טוב בעתו מדבר צדק ואמת סלה, והוא כי מותר לשנות מפני השלום (בבא מציעא פז א), והאמת בקצת מקומות הוא חורבן עולם שהוא לשון הרע (ערכין טו ב). באופן שטוב הוא שקר לפעמים מפני השלום, מהיות מדבר אמת וצדק סלה בלי השקפה אל הפרש העתים".