חבל נחלתו ל לג
סימן לג
רווחי חברת פרסום מאיסוף צדקה
שאלה
חברת פרסום פיתחה דרך להגדלת תרומות בהתרמת המונים למוסדות צדקה, ישיבות, בתי כנסיות, חולים הזקוקים לניתוחים בחו"ל וכד'. השיטה והליווי שהם נותנים ללקוחות, מגדילים את התרומות במאות אחוזים מעל הסכום הצפוי ללא עזרתם!
לפי איזה קריטריון ראוי לקבוע את גובה השכר לחברת הפרסום?
בפרסום עסק כגון רשת חנויות וכד', יש הסכם בין הרשת לחברת הפרסום, ואם הגיעו לעמק השווה הרי כל הסכם ביניהם מקובל. ואפילו חברת הפרסום סיכמה כי בנוסף לשכרה הבסיסי עוד מחצית הרווח מגידול הכנסות הרשת, כתוצאה מהפרסום, יועבר אליה, אם הרשת מסכימה לכך, שניהם צריכים לעמוד בהסכם.
אולם בפרסום למטרות צדקה הרי חברת הפרסום מקבלת, לפי הסכמיה עם המוסד איתו היא עובדת – כספי צדקה, וחברת הפרסום עוסקת בדבר מצוה של איסוף כספים לדבר מצוה, וע"כ עולה השאלה כמה מותר או ראוי לה לקחת?
נכון לימים אלו, חברת הפרסום נוטלת לפי אחוזים ממה שנתרם, כאשר ככל שנתרם יותר – האחוז שהיא נוטלת עולה. כאמור, בפרסום עסק אין בעיה של לקיחת אחוזים כיון שהעסק מרויח יותר כסף, אבל בפרסום דבר מצוה אמנם נאסף יותר כסף, אבל הוא בעיקרו לצורך מצוה ולא לצורך משכורת גבוהה לחברה המפרסמת.
תשובה
א. עצם הקמת חברה כלכלית לשם סיוע באיסוף צדקה הוא 'חידוש' של דורנו. נעשה שימוש בכלים שלא היו לפני מאה שנה וק"ו שלא לפני כן כגון: אינטרנט (מרשתת) ופלפונים אשר נמצאים היום כמעט אצל כל אדם ומשפחה. כמו"כ מערכת סליקה מרכזית של כרטיסי אשראי והעברות כספים מבנקים, אשר ג"כ נמצאים היום בשימוש כל משפחה או גוף כלכלי. כך שדרך הפניה ודרך התרומה אינה נעשית פנים אל פנים בין המתרים לתורם – כפי שהיה בעבר, אלא הפּניה לתורמים ותרומתם, נעשית בדרך לא ישירה דרך אמצעי תקשורת שונים. כמו"כ בהתרמת המונים 'מתגייסים' המוטבים (או שליחים מטעמם) לצורך התקשרות לתורמים פוטנציאליים, והמתרימים בפועל אינם נוטלים על כך שכר, כיון שעושים לצורך המוסד.
החברה הכלכלית מלמדת ומלוה את מערכת ההתרמה ומסייעת לה בפרסום ובפניה אל מירב תורמים פוטנציאליים ועל כך היא נוטלת את חלקה.
לגבי התרמות (או גיוס המונים) שנעשו כבר, הדבר ברור שכיון שחתמו על הסכם ביניהם מה שחתמו – יקבלו. השאלה היא להבא איך ראוי ורצוי.
ב. החזו"א במכתב שלו (נתיבות האיש פרק יח) מעלה נקודה נוספת: "גם מן הדין אי אפשר לשנות מדעת הנותנים, וכולם סמכו שכל נדבתם נכנס לבנין המקוה"...
וכעי"ז כתב בשו"ת משנת יוסף (חי"א סי' רג): "פשוט מהסברא שאסור לגנוב דעת הנותן צדקה, ואם חושב שכל נתינתו היא לצדקה, אם לוקח חלק לעצמו ה"ז גניבת דעת, ויתכן אפילו גניבה ממש".
כלומר כל מי שתורם למוסד או למצוה כלשהיא דרך 'גיוס המונים' צריך לדעת שהחברה הכלכלית המדריכה את ההתרמה נוטלת חלק מכובד מן התרומות כרווחיה מן ההתרמה.
ג. באופן כללי1 אין ליטול שכר עבור קיום מצוות, אלא צריך לעשות בחינם. כאמור בבכורות (פ"ד מ"ו): "הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, להעיד עדותיו בטלין, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה"... ונלמד מלימוד תורה (בכורות כט ע"א): "מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא ראה למדתי אתכם וגו' – מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי: כאשר צוני ה' אלהי – מה אני בחנם, אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר – תלמוד לומר: אמת קנה, ומנין שלא יאמר, כשם שלמדתיה בשכר – כך אלמדנה בשכר – תלמוד לומר: אמת קנה ואל תמכור".
אולם אדם שיש לו מלאכה אחרת, ועסק במצוה עבור אחרים ולכן התבטל מעבודתו כתוצאה מהעיסוק במצוה, מותר ליטול שכר בטלה. כאמור בכתובות (קה ע"א): "קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא (=בודק חביות יין) ויהבי ליה זוזא. כי הא דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי, ואידון לכו דינא".
וכ"פ הרמב"ם (הל' סנהדרין פכ"ג ה"ה): "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר, ויטול משניהם בשוה זה בפני זה כגון זה מותר".
אם אדם עוסק רק במלאכת שמים וממנה הוא מתפרנס, נוטל שכר עבור כלכלתו כדברי המאירי (כתובות קו ע"א):
"כבר ביארנו במשנה שדייני גזירות היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה אף מבקרי מומים שבירושלים אם לקרבן אם לבכור נוטלין שכרם מתרומת הלשכה. וכן תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים ומגיהי ס"ת שביד כ"א ואחד מירושלם, ונשים המגדלות את בניהם בטהרה לפרה אדומה על הדרך שביארנו במסכת סכה, כלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה בכדי שיפסקו להם סנהדרין ואף לחם הפנים והקטורת ושכר העוסקים בהם והלבונה וכן פרכות של שערים שהיו עשויות לצניעות ולא לבנין באות מתרומת הלשכה".
היינו, מי שפוסק כמה ממון יקחו על עשיית מצוה הם הסנהדרין בירושלים, ומן הסתם בית דין של אותו מקום, בו נמצא עובד ציבור זה. וכך נראה שראוי גם לגבי חברה שעיסוקה הוא סיוע לגיוס המונים לתרומה, שתיגש לבית דין בעירה ותבקש ממנו הוראות לגובה השכר שהם מותרים ליטול.
ד. בעבר בדרך כלל למוסד צדקה היה משולח שהיה משמש גם כגבאי צדקה, ועובר בערים ועיירות שישראל יושבים בהן ומלקט תרומות שניתנו לו. לעתים היה עושה זאת בחינם ולעתים בשכר.
בשו"ת הר צבי (חו"מ סי' לא) הביא את תשובת בעל תבואות השדה לבעל השו"ת (הגרצ"פ פרנק) בענין הנ"ל:
"אליעזר דייטש אב"ד דקהל היראים באניאד, בעהמ"ח תבואות השדה. בעזהי"ת".
"ע"ד השאלה שאחת הישיבות שלחה שלוחא דרבנן ליסד בערים רחוקות ספוק לבני ישיבה והתחייבו בעבור שכרו ליתן לו עשרים פראנק לחדש. וזהו נוסח שטר התחייבות: אחרי שובו אל הקדש גמרנו אתו שמחויבים ליתן לו עשרים פראנק מקופת הישיבה לכל חודש כל זמן שישלח כסף להישיבה מהמקומות אשר קבע שם מעמדות לישיבה, זה הלשון של שטר התחייבות"...
והשיב: "הנה הדבר פשוט שהשליח זכה עשרים פראנק כל ימי חייו או כל זמן שצריך, דאנן קיימא לן סתם לעולם משמע בחו"מ (סימן ס ברמ"א סעיף ג עיין שם, ועיי"ש בש"ך סקט"ו), וא"כ יש לו שעבוד ממש על החברא, וטענת הגבאים שמא התפשרו עמו הגבאים הראשונים הוי כטענת איני יודע אם פרעתיך, דלא דמי ליורשים דפטורים אפילו אם א"י אם פרעתיך היכא דלא הו"ל למידע. ועיין במל"מ ה' שאלה ופקדון דמשמע דהכי ס"ל דבלא הו"ל למידע גם א"י אם פרעתיך פטור, ועיין בס' דברי גאונים כלל ט סעיף יב, התם שאני משום דיש לו חזקת ממון, משא"כ הכא איזה חזקת ממון יש לגבאים והרי כשנעשו הגבאים תיכף נתחייבו גם הם לשלם לו עשרים פראנק לכל חודש, וכל התחייבות שהיתה על הגבאים הראשונים יש עליהם ג"כ כיון שהחברא משועבד והוא קנה זה השעבוד בשכר טרחתו, וא"כ הוי כסתם א"י אם פרעתי דחייב. והתובע אפילו שבועה אין צריך כיון שטוען ברי, כמבואר בפירוש בחו"מ סימן עה ס"ט".
"...וא"כ ה"נ כיון דמסתמא השליח הוא עני ודאי מגיע לעולם הן מצד התחייבות השטר הן מצד אומדנא דאדעתא דהכי נחית שיתנו לו כל זמן שישלחו ממקומות אלו, לא רק כל זמן שבע"ב המתנדבים הראשונים חיים, כיון דהכל בא מגירי דיליה וע"י טרחתו והשתדלותו, וא"כ פשיטא שזכה בשכרו כל זמן שישלח מאלו המקומות, וזהו פשוט וברור לע"ד בס"ד".
ברור איפוא שמה שחתמו עם השליח לאיסוף ממון צריך לקיים ככל דיני ממון אחרים.
ה. כמה שכר מותר לקחת באיסוף כספים בצורה ישירה פנים אל פנים.
כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קכב):
"ואשר שאל בענין אם מותר ליקח איזה סך קטן בשכר בטלה שלו כשעוסק במצות אסיפת מעות צדקה".
"הנה מעיקר הדין צריך לעשות המצוה בחנם, אם לא מי שפרנסתו מזה דהו"ל כדייני גזירות שבירושלים בסוף כתובות, וכה"ג לענין ת"ת כמבואר בש"ס נדרים ברמב"ם הלכות ת"ת ובש"ע והדברים ידועים, – מיהו פשוט דאם יש חשש בטול המצוה ע"י שאינו לוקח שכר בטלה מוטב שיקח שכר בטול זמנו, ועיין בכנה"ג חו"מ סימן של"א בהג"ה ב"י אות ז' כ' דהרגילות הי' לקבל שליש או רביעי, – וכן אינו מחויב לסבול הפסד גדול – ובשיעור הפסד בזה יש לעיין לדינא מכמה מקומות ואין זמני אתי בזה".
כלומר, לכתחילה כשכר מצוה זה צריך להיות בחינם. אם זה לא ניתן יטול השליח שכר כמו דיינים שהיו בבבית המקדש. שליח לאיסוף והבאת תרומות ואין לו פרנסה אחרת, היה מקבל שליש או רבע (עפ"י תשובת מהר"ם גאלנטי סי' ז). המדובר באדם שזה היה כל עיסוקו ולא היה מקבל תרומות גדולות אלא מלקט פרוטה לפרוטה עבור המוסד ששלח אותו.
כך כתב החזון איש במכתב (מספר נתיבות האיש פרק יח) על גובה שכר טרחתו של שד"ר (=שלוחא דרבנן):
"הענין נוגע לעדינות הנפש... כי לקיחת האחוז כ"ה (=25%), נוטל אופי של שד"ר, ואין ראוי לאצילי הנפש, וגם אין ראוי להמוסד"...
ועי' בספר פסקים ותשובות (הרב אהרן אריה כץ, עמ' שס הערה **76) שמביא מן האחרונים כמה דעות על שכר שד"ר לאיסוף והבאת צדקה (בין עשרים לשלשים אחוז).
אולם כל זה במי שמקבץ ביגיעת הליכתו ממקום למקום ואוסף פרוטה לפרוטה ומביא למוסד ששלחו. אולם נראה ששכר של עשרים אחוז לחברה כלכלית הוא ודאי שכר מוגזם מאד. הן התורמים והן המתרימים לא מתכוונים להעשיר את החברה הכלכלית אלא את המוסד או הצדקה לה הם אוספים כספים.
ו. לגבי שכר המגיע לחברה כלכלית שזה כל עיסוקה, לא מצאתי כמה נחשב שכר מתאים. ואציע את דעתי.
נאמר בכתובות (קה ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים, היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה2 מתרומת הלשכה, לא רצו – מוסיפין להם. לא רצו, אטו ברשיעי עסקינן? אלא לא ספקו, אף על פי שלא רצו – מוסיפין עליהן".
פרש רש"י:
"נוטלין שכרן – ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן".
"ברשיעי עסקינן – שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן".
"לא ספקו – למזונות".
למדנו מן הגמרא ופירוש רש"י שאף הדיינים היותר חשובים היו נוטלים כדי סיפוקם אך לא יותר ולא נתנו להם משכורת עתק כדי שיתעשרו.
כך פסק הרמב"ם (הל' שקלים פ"ד ה"ד): "מבקרי מומים שבירושלם ותלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים והמלמדים להם הלכות קמיצה ונשים המגדלות בניהן לפרה אדומה כולן נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכמה הוא שכרן כמו שיפסקו להן בית דין".
עוד פסק הרמב"ם (הל' שקלים פ"ד ה"ז):
"מגיהי ספרים שבירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, דיינין שדנין את הגזלנין בירושלם נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכמה היו נוטלים תשעים מנה בכל שנה ואם לא הספיקו להן מוסיפין להן, אף על פי שלא רצו מוסיפין להן כדי צרכן והם ונשיהם ובניהם ובני ביתן".
כל הסכומים הם לפי יוקר המחיה בזמנם, וקשה להשוות בין אז להיום.
ז. ע"כ לעניות דעתי, ראוי שבית דין יברר כמה אנשים המועסקים בחברה הזאת משקיעים את זמנם בגיוס המונים זה. ואת מספר הימים שמשקיעים במבצע של גיוס המונים ולפי"ז מגיע השכר לחברה הכלכלית המסייעת לאיסוף הכספים (היינו, אם עבדו חמישה אנשים שבוע ימים על גיוס המונים זה, השכר שתגבה החברה הוא משכורת של שבוע לחמישה אנשים). ויש להוסיף את מחיר בניית האתר על ידו מתבצעת ההתרמה.
ראוי שהסכום יהיה קבוע ולא משתנה לפי כמות הכסף הנאסף, וזהו כדי צרכם. אבל בודאי שלא מגיע לחברה הכלכלית סכום באחוזים מכל הסכום הנאסף, וק"ו שלא ראוי שיעלו את האחוז ככל שנאספו יותר כספים. וכי צרכי כל העובדים בחברה גדלים בגלל שנאסף עוד כסף, ומדוע שיטלו יותר?!