חבל נחלתו ל כח
סימן כח
שֵׁם לבית כנסת
שאלה
האם ראוי לקרוא שם לבית כנסת, וא"כ על שם מי?
תשובה
א. בית כנסת שאדם אחד נתן ממונו לבנייתו, פשוט שיכול לקוראו על שמו או על שם מי שהוא מעוניין. ואפילו נתן את בית הכנסת לציבור הוא יכול להתנות את הנתינה בקריאת השם. השאלה היא בבית כנסת שהוא של רבים ובנאוהו רבים בנדבותם האם יש כללים לקריאת שם על בית הכנסת או לחלקים ממנו.
בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקפא) באר כללים מתי רושמים שם אדם על חפצי מצוה. וז"ל:
"שאלת ראובן היה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת. ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה הקדש שבבית הכנסת. ובנה אותו בנין נאה ורצה לערב אותו עם בית הכנסת כדי להרחיב בית הכנסת. ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם1. אבל הסכימו כלם שיעשה כל אותו בית היכל וכן עשה ובנאו [=בנה אותו] משלו. ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו למען הזכיר שמו על מה שהקדיש. ועכבו בידו קצת מן הצבור. הודיעני אם יכולין לעכב בידו מן הדין או לא".
השאלה שהיתה לפני הרשב"א היא: אדם שבנה בית במחובר לבית כנסת ונתנו לציבור לשם אולם הצמוד לבית הכנסת (=היכל) ורוצה לרשום על ההיכל את שמו, ויש מן הציבור שמעכבים מלרשום שמו עליו.
השיב הרשב"א:
"תשובה: איני רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין ולא מן הראוי מכמה צדדין. כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו. ובהקדשו אין אדם מעכב בשל חבירו ובנכסיו על חברו. ועוד דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל [של בית הכנסת]. וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם. וכן בבועז שויתר פת וחומץ הכתיבו הכתוב. וכן כמה גדולה מעשה הצדקה ועשיית המצות שכתבו הנביאים בספר הנבואה. וכן פרסמו עליו ז"ל מדה זו בפי' במדרש רות. אמר שם (רות ב') ויצבט לה קלי – קלול בשתי אצבעותיו. אמר רבי יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם יהיה אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם. שאלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתיפו היה מוליכו אל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר עגלות פטומות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא היה כותבה. עכשו מי כותבה? אליהו כותבה ומלך משיח והקב"ה חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר הזכרון [צ"ל ספר זכרון] לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ובפ' יש נוחלין (דף קל"ג ב') אמרו ביוסי בן יועזר כשהקדיש עלית' דדינרי וכשמכר (=בנו) מרגלית למקדש בי"ג עליות דדנרי. ונתנו הגזברים שבעה והקדיש וששה [ששה] הנותרים ועמדו שם וכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת בנו הקדיש שש. מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושה מצות".
הרשב"א מביא מספר טעמים לרשום שמו על נדבתו:
א) הוא המקדיש והוא קובע את התנאים להקדשו.
ב) כך המנהג לרשום שמו על נדבתו.
ג) מפרסמים בכך עושי מצוה וכן דרכה של תורה.
(המדובר הוא שרושמים את שם התורם ולא שם אחר, ואם התורם רוצה לרשום שם של אחרים, לכאורה אין לו זכות לכך.)
ב. בשו"ת צמח צדק (הקדמון, סימן נ) נשאל:
"נשאלתי ממנהיגי ק"ק פרוסטיץ שהיה להם בבית הכנסת על דלתי ארון הקודש מבפנים נייר קטן דבוק מצוייר עליו צורת מנורה ופסוקי מזמור אלהים יחננו וגו' בין פרקי המנורה והנה יחיד אחד שהיה נראה לו שאין ציור זה מהודר ונאה. הסיר הנייר הזה ועשה משלו צורת מנורה מצוירת בגוף דלתי ארון הקודש ופסוקי המזמור כתובים על קלף ודבוקים בין פרקי המנורה והכל בציור נאה ויפה מאד. ועשה כן שלא בידיעת מנהיגי הצבור וגבאים הממונים על צרכי בית הכנסת. וכשראו הציור שתקו אף על פי ששאל את פיהם. וכמו שנים עשר יום אחרי כן חתם שמו על הקלף ודבקו תחת ציור המנורה. וכתב בזה הלשון וזה מעשה המנורה אשר עשה פב"פ. ומיד כאשר ראו מנהיגי הקהלה כי כן עשה התחילו לרנן אחריו איך מלאו לבו לעשות כן והיו מתווכחים בזה כדי למחות על ידו רק שרצו לעשות כן ברצון כולם. וטרם נתאספו יחד קם א' בסתר והסיר הקלף שהיה כתוב עליו וזה מעשה המנורה וכו'. ולא נודע מי עשה את זה ועתה רוצה היחיד המתנדב לחזור ולחתום שמו תחת ציור המנורה והצבור מוחים על ידו ורוצים לשלם לו מה שהוציא על ציור מנורה. הדין עם מי".
היינו, אדם תרם ציור על קלף לבית הכנסת ללא תיאום מוקדם ורוצה לרשום שמו על הציור.
והשיב בהבאת תשובת הרשב"א שמפרסמים עושי מצוה ותורמים לקיום מצוות. ומיד מוסיף:
"והיה נראה דנדון דידן נמי הכי הוא. אבל באמת לא דמי! דהתם שאני שהצבור הסכימו מתחלה שיעשה זה היחיד משלו ההיכל ולא רצו המה לעשות משלהם אם כן למה יעכבו עליו מלחתום שמו על הקדשו ואין טעם במחאתם. וכאשר באמת כן נוהגים בכל נדבת יחידים כלי קודש כותבים שמותם על הקדשם ונדבתם וכמו שכתב הרב בהג"ה ש"ע י"ד סימן רמ"ט דראוי לעשו' כן. והן הן דברי הרשב"א בתשובת הנ"ל שראוי לעשות כן כדי לפתוח דלת לעושי מצוה. אבל בנדון דידן שעשה כן שלא בידיעת הצבור לאו כל כמיניה להפקיע זכותא דצבורא דצורת המנורה שמציירי' על דלתי ארון הקודש מבפנים נהגו כן בכל הקהלות על פי מה שנמצא בדברי האחרונים שהוא מגין על פורענות שלא תבא וחושבים זה למצוה גדולה ורוצים כולם להשתתף במצוה זו דודאי ניחא ליה לכל אדם שיהיה לו חלק במצוה. ודוד כשקנה גורן מן ארונה גבה הכסף מכל השבטים כדאיתא בזבחים דף קי"ז כדי שיהיה לכל ישראל חלק במצוה וכן כל קרבנות צבור באים דוקא משל צבור מטעם זה. והרבה מצינו שהיו מתאוים שיהא המצוה נעשית על ידיהם בפרק קמא דיומא דף י"ב ובמגילה דף כ"ה בחלקו של בנימין היה אולם והיכל ובית קדשי הקדשים ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימן ובה היה מזבח בנוי ובנימן הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום וכו'. וכן כיוצא בזה הרבה בתלמוד לכך אין היחיד יכול לעשות המצוה משלו שלא ברצון הצבור"...
היינו יחיד יכול לתרום ואז ייכתב שמו על התרומה, אבל רק בהסכמת הציבור, אבל אם הציבור אינו רוצה – אף אם התרומה תתקבל, לא יכתב שם התורם עליה.
ג. כתב הרמ"א (שו"ע יו"ד סי' רמט סי"ג) את פסיקת הרשב"א: "ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן (תשובת רשב"א סימן תקפ"א)".
כתב על כך הפתחי תשובה (יו"ד סי' רמט ס"ק ג): "שיכתוב שמו. עיין (בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ה) שנשאל ראובן שהיה גבאי צדקה ושכר פועלים לסייד ולכייד [ולכייר] בית הכנסת במעות צדקה וכתב האומן 'וזאת נעשה בפקודת ראובן בן יעקב גבאי צדקה' ולאחר כמה שנים עמדו הקהל וערערו ע"ז וראובן השיב הגם שגביתי המעות מקהל מאחר שטרחתי בשביל ב"ה כדין יכתב שמי עליו ועוד מאחר שלא מיחו עד הנה הוי חזקה. והשיב דהדין עם הקהל דדוקא היכא שעשה בעצמו בגופו או בממון שלו יש לו זכות לכתוב שמו עליו ולא בכה"ג שלא עשה בעצמו רק שכר פועלים במעות צדקה וגם מה שטוען דיש לו חזקה אינו כלום ורשות בידם למחוק ע"ש".
היינו, רק על מה שעשה בממונו או בגופו הוא יכול לרשום את שמו, אך מה שעשה כגבאי צדקה מממון הקהל אינו יכול לרשום עליו את שמו.
ד. השיב הרב זילברשטיין בחשוקי חמד (מגילה ח ע"ב) על השאלה: האם מותר לשנות שם של בית הכנסת כדי שיהיה כסף להרחיבו ולשפצו.
"שאלה. ראובן תרם בית הכנסת, ולאחר פטירתו החליטו הגבאים לקרות את בית הכנסת על שמו, והנה לאחר כמה שנים, התרבו ספסלי בית המדרש, והיו צריכים להרחיבו ולשפצו, ואמר להם אחד אני מוכן לתרום את כל ההוצאות, בתנאי שתחליפו את שמו של בית הכנסת, ותקראוהו על שמי, האם מותר להחליף את שם בית הכנסת?"
והביא דברי שו"ת אמונת שמואל (שהובאו לעיל) והסיק:
"מבואר בדבריו שיש זכות לאדם שתרם כספו לכתוב את שמו על הדבר שתרם, אבל לא כשהשם ניתן רק עבור טרחתו בסיוד בית הכנסת, וכיון שיש לו בזה זכות, אסור לקחתו ממנו, וכן משמע שמה שהתיר להחליף את השם, הוא רק כאשר השם הראשון ניתן שלא כדין, אבל אם היה ניתן כדין, לא היו רשאים להחליפו".
ודבריו אינם מדויקים לפענ"ד.
דבריו: 'אבל לא כשהשם ניתן רק עבור טרחתו בסיוד בית הכנסת' – אינם עולים מדברי הר"ש קיידנובר (בעל שו"ת אמונת שמואל). הגבאי נטל כסף של צדקה שילם לאומנים וסיידו את בית כנסת – כל מה שעשה הוא עיסוק בגבאותו, ועל כן אינו יכול לקרות שמו עליו, וכן אינו יכול לקרות ע"ש האומנים שטרחו בפועל. אולם בשאלה שעליה דן, אדם מוכן לתת את כל העלות של הרחבת בית כנסת ושיפוצו בתנאי שייקרא על שמו.
בנוסף, הראשון שבנה ותרם לציבור לא קרא את שמו אלא הגבאים קראו שמו על שם התורם. אלא שבית הכנסת צריך עתה הרחבה ושיפוץ, וכיון שמישהו אחר רוצה להרחיב ולשפץ וייקרא שמו על בית הכנסת אין בעצם תביעת השני צד פגום. אלא המעכב הוא שם התורם הראשון בגלל קריאת הגבאים לשעבר. וכאן הראשון והאחרון נתנו מכספם, והרי הבנין משותף מכספי שניהם.
ולענ"ד יכולים להסביר זאת ליורשי הראשון, ולקרוא את שם בית הכנסת על שם שני התורמים הראשון והאחרון, מתוך הבנה ששניהם הקימו את בית הכנסת2.
אמנם חשיבות וכבוד לאדם שיתפרסם שמו על המצוות שטרח בהן בימי חייו ושנתן בהן את ממונו, אבל נלענ"ד שבעיקר יש בכך דוגמא לרבים שילמדו ממעשיו, ועיקר השכר אינו מה שמדברים ומזכירים שמו לטובה בעוה"ז, אלא מה שזכה לעצמו בעוה"ב, שם הכל נמדד בפלס אמת, ולא משנה אם נשתתפו שנים במצוה, לקב"ה שכר כדי כולם ויותר מזה. ולכן ראוי שבית הכנסת ייקרא על שם שניהם, ואל תהיה העין צרה שאחר לא ישתתף עמו בשם על המצוה.
ה. כתב בספר חסידים (מרגליות, סימן שסז):
"כתיב (ישעי' נ"ו ה') ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת. כתיב להם וכתיב לו. לפי שדבר יד ושם טוב יש שזוכה לשני עולמות. יש צדיקים שהם עשו יחדיו זכיות כגון חברים שמתיעצים יחדיו לעשות המצות או לומדים יחד לפני הכבוד שנאמר (תהלים קמ"ט ה') יעלזו חסידים בכבוד (ישעי' כ"ד כ"ג) ונגד זקניו כבוד. ויש צדיק שזוכה לעולם לשם (אבל רוב צדיקים) שגזרו למעלה שיזכרו שמו על (שם תמותו) [תורתו] ופעמים לוקה בזרע זכרים כדי שלא יהא הנאה כפלים ולמעט מזכיותיו. לכך חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם כגון מי שחבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מסכת סופרים לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה ספר כדי שלא יהנה בעוה"ז ויפגום שכרו לעוה"ב או היו ממעטים לו בעוה"ז זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעוה"ז שקבל הנאה על שמו".
ו. אם רוצים לקרוא שם לבית כנסת של הישוב ע"ש אחד החברים שנפטר או נפל בקרב, נראה לי שלא רצוי לעורר מחלוקת פנימית על שאלה כזו, המעוררת רגשות של הציבור שכן לכולם יש יקירים שחשוב להם להנציח אבל כאמור בדיעבד בדבר השייך לציבור לא יכולים ל'חדש' שיקראו דוקא ע"ש אדם מסויים. מה גם שאחרי מאה ועשרים שנה רוב הציבור ייפטר מן העולם, ולמה לקרותו דוקא על שם פלוני שהיה מן הציבור ונפטר. אלא מן הראוי לקרוא חדר לימוד בבית הכנסת כגון בית מדרש על שמו, ומשפחתו תתרום לאותו חדר ריהוט, או ארון ספרים וכד'.
שאלו אותי אם רוב המתפללים בבית כנסת, שכל אחד הרים תרומתו לבנייתו, רוצים לקרוא את שם בית הכנסת על שם מישהו, כגון: הרב הגאון פלוני. האם יכול אחד מן התורמים להתנגד לקריאת שם לבית הכנסת על פי רצון רוב הציבור. והשבתי שלענ"ד, עפ"י המתברר לעיל, כיון שכולם בנו יחדיו את בית הכנסת, ולא הותנה מלכתחילה שכך יהיה שמו, אין הם יכולים לכוף אותו לכך. שם בית כנסת או שנקבע עוד לפני הבניה – ועל דעת כן נתנו את תרומתם, או שאדם אחד תרם את כל בית הכנסת והתנה שהשם יהיה על פיו, ואז הוא יכול לקרוא לשם קרובו או ידידו וכד'. אולם אם אחר שתרמו והתרימו ובנו יחליטו לקרותו על שם פלוני מסיבותיהם, זאת לא שמענו! ואין כח הרוב מועיל כדי לחדש דבר שאינו לפי כללי ההלכה. ועי' קובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ו סי' ד).
מסקנות
קוראים שם בית כנסת על שם מי שבנאו ונתן כספו והתנה על כך בטרם נתן. אם לא התנה על כך אין צריך לקרוא שם בית הכנסת עליו. אולם אם רוצה לרשום שמו על דבר שהתנדב והציבור לא ביקש ממנו, אינו יכול לכתוב את שמו עליו3. כמו"כ אין קוראים שם לבית כנסת אחר בנייתו על שם אחד מן הציבור, אלא רושמים שמו על תרומתו הישירה או במקום מרוכז של כל התורמים.