חבל נחלתו ל יט
סימן יט
סכך ממחצלת שעשאה נכרי
שאלה
מחצלת המחוברת מעלי עץ קוקוס והעלים מחוברים בחבלים הנעשים מאותו עץ. המחצלת נעשית בארצות בהן גדל עץ הקוקוס. האם מחצלת שעשאה גוי1 יכולה לשמש כסכך לסוכה?
תשובה
א. ישנם שני סוגי מחצלאות, מחצלת העשויה ענפים ועלים מיובשים מעץ הקוקוס ומשתמשים לקשירתה בענפים ועלים אלו. ומחצלת מהצפוי המעוצה של אגוז הקוקוס, היא אינה קלועה, אליה מוסיפים הרבה דבק כובשים ומיבשים ונותנים לו צורת משטח, בגודל, צבע וצורה מסוימת. הסוג השני ודאי פסול. כי יש כאן דבק ובתוכו סיבי עץ הקוקוס. השאלה שלפנינו היא לגבי הסוג הראשון.
ב. נאמר בסוכה (יט ע"ב) במשנה: "מחצלת קנים גדולה, עשאה לשכיבה – מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסיכוך – מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה לשכיבה – מקבלת טומאה, ואין מסככין בה, לסיכוך – מסככין בה ואינה מקבלת טומאה".
הגמרא (בסוכה כ ע"א) נו"נ בפירוש המשנה והעמידה את המחלוקת של ת"ק ור"א במשנה במחצלת לסיכוך כך: "אלא אמר רב פפא: בקטנה (בגודל של אדם שוכב – משנה ברורה או"ח סי' תרכט ס"ק טו) כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה. כי פליגי – בגדולה. תנא קמא סבר: סתם גדולה לסיכוך, ורבי אליעזר סבר: סתם גדולה נמי לשכיבה. ומאי עשאה לשכיבה דקאמר – הכי קאמר: סתם עשייתה נמי לשכיבה, עד דעביד לסיכוך".
פרש רש"י (סוכה כ ע"א):
"אלא אמר רב פפא כו' – ומאי עשאה לשכיבה דקתני במילתיה דר' אליעזר – הכי קאמר: עיקר עשייתה לשכיבה, עד דעביד ליה לסיכוך כו', ומילתיה דתנא קמא הכי מיפרשא כדאוקימנא מעיקרא, רישא בגדולה כדקתני בהדיא, וסיפא בקטנה, והכי קאמר: ואם קטנה היא, ועשאה בפירוש לסיכוך – מסככין בה, הא סתמא – לשכיבה, ואתא ר' אליעזר למימר: אף גדולה שוה היא לקטנה, דכי עביד לה סתם – הוי עשאה לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אבל עשאה בפירוש לסיכוך – מסככין בה ואינה מקבלת טומאה". וכ"כ הריטב"א.
עולה כי לת"ק, שהלכה כמותו, מחצלת קטנה שעשאה בפירוש לסיכוך כשרה, וגדולה בסתמא כשרה אא"כ עשאה בפירוש לשכיבה.
וכן פסק הרי"ף (סוכה ט ע"ב): "אסקה רב פפא דבקטנה כ"ע לא פליגי דסתמא לשכיבה קאי כי פליגי בגדולה ת"ק סבר סתם גדולה לסיכוך ור"א סבר סתם גדולה נמי לשכיבה והלכתא כת"ק".
וכ"כ הרא"ש (סוכה פ"א סי' לז).
ג. פסק השו"ע (או"ח סי' תרכט ס"ו):
"במחצלת של קנים וקש ושיפה וגמי, בין שהיא חלקה שהיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה שאינה ראויה לשכיבה, אם היא קטנה, סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אלא א"כ עשאה לסכוך".
ורמ"א הגיה: "דהיינו שרוב בני אותה העיר עושין אותה לסיכוך (הרא"ש פ"ק דסוכה)".
המשיך השו"ע: "ואם היא גדולה, סתמא עומדת לסיכוך ומסככין בה, אא"כ עשאה לשכיבה (דהיינו שמנהג המקום לשכב עליה)"...
באר המשנה ברורה:
"(טו) אם היא קטנה – היינו כדי שכיבה".
"(טז) סתמא עומדת לשכיבה ומקבלת טומאה וכו' – פי' דכיון דסתמא לשכיבה היא ראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב, וכיון שכן אף מעתה אינה ראויה לסיכוך שכל הראוי לקבל טומאה אין מסככין בו וכנ"ל".
ובאר דברי הרמ"א:
"(יז) דהיינו שרוב וכו' – הנה אם עשאה בפירוש לסיכוך מהני אפילו במקום שאין מנהג מבורר בעיר בזה ולא אתי הרמ"א לאפוקי רק ההיפוך דאם המנהג בעיר לשכיבה לא מהני במה שהוא עושה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך דמי יודע דבר זה ואתו כ"ע לסכוכי בהו. ופעמים שדבר זה מהני גם להקל דהיינו אם עשאה סתמא או שאינו ידוע לן אם עשאה לסיכוך או לשכיבה ורוב בני העיר עושין אותה לסיכוך תלינן שגם הוא עשה לסיכוך".
(יח) אלא א"כ עשאה לשכיבה דהיינו וכו' – אין ר"ל לאפוקי אם היה המנהג לסיכוך אז גם מחשבה דידיה שחשב לשכיבה לא מהני מידי ומותר לסכך, דזה אינו! דכיון שחשב לשכיבה הרי ירדה לה תורת טומאה ואסור לסכך אלא אתי לאשמועינן דלאו דוקא אם עשאה לשכיבה אלא דה"ה אם מנהג המקום לשכיבה הוי כאלו עשאה בעצמו לשכיבה. ואם אינו ידוע מנהג המקום לכו"ע מותר לסכך בה כ"ז שלא ידעינן שעשאה לשכיבה. ודע דבמקומות הללו כל מחצלת עשויות לשכיבה וא"כ אפילו הוא עשאה לסיכוך ג"כ אין מסככין בם".
עולה שסתם מחצלאות גדולות עשויות בסתמא לסיכוך וממילא אין בהם איסור. ומוסיף המשנה ברורה שבמקומותיהם כל המחצלות עשויות לשכיבה ואין לסכך בהן.
ד. הוסיף בבאור הלכה (סי' תרכט ס"ו):
"עומדת לשכיבה – עיין במ"א דבמקומות הללו סתם מחצלת [היינו בין גדולה ובין קטנה] לשכיבה ולפ"ז אפילו עשאן בפירוש לסיכוך מ"מ פסולין מדרבנן, מהטעם שפסק הרא"ש דמי יודע אם נעשו לשם סכך ואסורין מפני מראית העין. וחדשים מקרוב באו שהתחילו במדינותינו לסכך במחצלות של ערבה אשר לא שיערו אבותינו ואותם מחצלות מסתמא הם עומדים לשכב ולישב עליהם העגלות וא"כ יש בהם פסול מפני מראית העין אפילו עשאן לשם סכך ולכן כל שומר נפשו ירחק מזה ובפרט אם אותן מחצלאות כבר נשתמשו בהם בעגלה אפילו לא לשכיבה וישיבה רק לקבל פסולים מדאורייתא וכו' עכ"ל הבכורי יעקב. אמנם בספר בית מאיר כתב שבעירו ג"כ מצא ענין הנהוג שמסככים בענפי ערבות גידולים קורין אותן 'בלעד קעריב' ואותן הקעריב באמת רוב תיקונם וגדילותם היינו להניח תוך העגלות ואלו אף אותן שמסככין בהם היו ג"כ בתוארם באופן שהיה שייך לומר עלייהו סתמייהו להניחם תוך בעגלות וכו' וא"כ לדעת הרא"ש לא יועיל אפילו אם העשיה היה בפירוש לשם סיכוך. אמנם רואה אני שאלו הקעריב שאין להם שום בית קיבול אלא פשוטים אינם נעשים כלל באופן זה להניחם תוך העגלות דהנעשים לעגלות יש להם תוך ועשויים עם שוליים ואחוריים, ואלו שאינם אלא צד אחד פשוט אף אלו היו נעשים להציגם מן הצד תוך עגלות אינם אלא למחיצה להפסיק שלא יפול דבר מן צד העגלה שאינם מקבלים שום טומאה וכו' ובפרט שהם גדולים מה שאין דרכם כלל להניחם תוך עגלות ומכ"ש שניתקנו בפירוש אצל האומן לסכך בהם דכשרים בלי שום גמגום עכ"ל. ועיין בפמ"ג סוף הלכות סוכה בסימן תרמ"ג שמגמגם בזה משום גזירת תקרה (ואיני יודע מה שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה) ומ"מ הרוצה לסמוך על דעת הגאון בית מאיר בודאי אין למחות בידו, בפרט דהוא רק מלתא דרבנן בעלמא לכו"ע היכא דנעשו לסיכוך כמו שכתב בבכורי יעקב אכן במקום שנהגו לסכך בהן כל השנה הגגות בודאי יש ליזהר בהן משום גזירת תקרה כמו שכתב הרמ"א".
הבאתי את הבאור הלכה כדי לברר שמנהג המקום קובע. בימינו ברוב המקומות כבר לא מכירים מחצלאות לישיבה, ומשתמשים בחומרי פלסטיק למיניהם כאשר צריכים מרבד על הרצפה או מושבים רכים. ולכן נראה שמחצלאות מענפי ועלי קוקוס מותר לסכך בהן.
ה. המחצלאות המיובאות נעשות ע"י נכרי בארצו. ישראל קונה אותם לסיכוך, האם מחשבת הנכרי הקולע את המחצלאות לשכיבה אוסרת אותן?
נראה לענ"ד שמחשבת נכרי כאן היא למכירה, ולְמה שייעד אותה הקונה תחשב, ואין כוונתו דוקא לשכיבה. כמו"כ המחצלאות לסיכוך גדולות מאד, אינן נוחות לשכיבה בגלל שהן כוללות ענפים ועלים וסיבים בולטים מתוכם.
כתב הרא"ש (סוכה פ"א סי' לז):
"כתב ה"ר ישעיה מטראני אלו המחצלאות שמוכרים התגרים וסתמא לאו לשכיבה עבידי שהן ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות, הלכך לאו בתר עשייתם אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צורכו. וא"כ אין לילך אלא אחר קנייתה שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה. ואם קנאו לצורך דבר אחר אינה מקבלת טומאה. וא"כ אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אף על גב דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון דקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה".
היינו כיון שהאומן עושה אותם למכירה בלבד ולא מעניין אותו בשביל מה קונים אותן, הולכים אחר מחשבת הקונה. 'וכיון דקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה'. זו דעת הרי"ד.
אולם הרא"ש אשר מביאו חולק עליו: "ולא מיסתבר לי אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקאמר לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלת אושא שהן טמאות הלכך במקום שנהגו לשכב עליהן אפילו אמר לאומן לתקנו לו לסיכוך אין מסככין בה, דמי יודע שאמר לאומן לתקנו לו לסיכוך ואתו כולי עלמא לסכוכי בהו (=בלי שיצוו לאומן לעשותו לסיכוך, ובמקומם בסתמא לשכיבה)".
הרא"ש חולק שאין הולכים אחר מחשבת הקונה, כרי"ד; אלא אחר מנהג המקום לשימוש באותן מחצלאות ואם הן בדר"כ משמשות לשכיבה – מחשבת הקונה אינה מועילה להוציאו מידי חשד.
ו. באופן מעשי אין למחלוקתם משמעות בדורנו.
בימינו בארצות המתועשות, כמעט ואין משתמשים במחצלאות לצל לשכיבה. יש אמנם מחצלאות דקות מאד (איני יודע אם נעשות מסיבים טבעיים או מסיבים מלאכותיים), שנעשות בצורה תעשייתית, לשם חיפוי קיר, או לשם פעילות ומשחקי ילדים עליהן, או לחוף הים וכד'. אבל מחצלאות לצל – משמשות רק לצל ולא לישיבה, משום שנעשות מענפים עם העלים המחוברים להם, וקלועות ביניהם. ולכן אין חשש שישתמשו במחצלאות אלו לישיבה.
אמנם צריך להקפיד במחצלאות אלו: שאינן חיקוי מלאכותי דמוי עץ מפסטיק, אלא מחצלאות מעץ קוקוס. עוד צריך להקפיד שהמחצלאות קלועות וקשורות בעלים שלהן, ולא בחוט ברזל או בחבל עם דבק בו. (ואמנם בתמונות שקבלתי המחצלאות קלועות בין ענפיהן).
ועי' בשו"ת אדמת קודש (ח"א יו"ד סי' כא), שו"ת בצל החכמה (ח"ב סי' מא אות ד), שו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' כח).
מסקנה
מחצלאות קוקוס הקלועות מענפי העץ ועליו בלבד מותר לסכך בהן.
סיבי קוקוס
מחצלת כשרהמחצלת פסולה