חבל נחלתו ל ד
סימן ד
לימוד ושיחה בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע
שאלה
אדם מתפלל לאט יחסית. הוא אינו מצליח לסיים את כל פרקי תהלים והפסוקים שצורפו של פסוקי דזמרה יחד עם שליח הציבור, המתפלל יותר בזריזות. כפתרון לכך כיון שהוא לומד לפני תפילת שחרית, החליט להפוך את הסדר, ולפני הלימוד לומר פסוקי דזמרה, ורק אח"כ ללמוד עד שיגיע הש"ץ לברכו שלפני ברכות ק"ש ואז להצטרף לציבור לק"ש ועמידה.
האם דרך זו מותרת? האם מותר לו לדבר ולשוחח בין חתימת פסוקי דזמרה באמירתו לברכו של שליח הציבור? האם מותר לו לשתות קפה להתחזקות אחר ישתבח ולפני יוצר אור?
א. מקור פסוקי דזמרה
נאמר בשבת (קיח ע"ב): "אמר רבי יוסי: יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: הקורא הלל בכל יום – הרי זה מחרף ומגדף! – כי קאמרינן – בפסוקי דזמרא".
הסביר בפסקי הרי"ד: "...הרי זה מחרף ומגדף. פי' מפני שמבזה את ההלל, שנביאים הראשונים תיקנו לאומרו במועדים ובימות הנס, וזה נראה כמשחק ועושה אותו שיר לשורר בו. כי קאמרי' בפסוקי דזמרה. שיש בהן הללויה".
פרש רש"י (שבת קיח ע"ב):
"פסוקי דזמרא – שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו".
באר השפת אמת (שבת קיח ע"ב): "שם בגמ' אר"י יהא חלקי מגומרי הלל י"ל לשון גומרי משום דעיקר פסוקי דזמרה [מלבד תהלה לדוד] הוא הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו, [וכמ"ש בטוש"ע או"ח (סי' נ"ב) דמי שבא לבהכנ"ס ומצא צבור מתפללין לא יאמר אלא שני הילולים הנ"ל]. ואמר שחלקו יהי' עם הגומרים החמשה פרשיות שבתהלה לדוד עד סוף [כמ"ש הרי"ף כאן ובברכות בפ' אין עומדין וברא"ש שם]".
אמנם ברי"ף (שבת מד ע"א) כתב: "א"ר יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום איני והאמר מר כל הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קאמרינן בפסוקי דזמרה ומאי ניהו מתהלה לדוד1 עד כל הנשמה תהלל יה".
היינו ישנה מחלוקת בין רש"י לרי"ף, לרש"י גמירת ההלל של פסוקי דזמרה כוללים שלשה פרקים: פרק קמה (=תהלה לדוד2) ופרקים קמט (= שירו לה' שיר חדש), קנ (=הללו א-ל בקדשו). ולרי"ף מפרק קמה עד סוף הספר (ששה פרקים).
וכ"כ בס' המאורות: "והני מילי בפסוקי דזמרה, פירש רש"י שני מזמורים של הלולים, הללו את י"י מן השמים, הללו אל בקדשו. ואני שמעתי מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה, וכן כתב הר"ם" .
אמנם במסכת סופרים (פי"ח ה"א) נאמר: "אבל צריכין לומר אחר יהי כבוד, י"י מלך, ומזמור שירו לי"י, מדברי סופרים, ואחריו הודו לי"י קראו בשמו, וששת המזמורים של כל יום; ואמר ר' יוסי יהא חלקי עם המתפללים בכל יום ששת המזמורים הללו".
בסדר רב עמרם גאון (הרפנס) ישנו פרק הנקרא: "פסוקי דזמרה". שם הוא דן בכל הנאמר בפסוקי דזמרה, ופרקים ופסוקים שצורפו לפסוקי דזמרה. ועי' בכלבו (סי' ד) שדן בכך.
הביא בקובץ שיטות קמאי (שבת קיח ע"ב) מספר השולחן (הלכ' תפילה שער חמישי].
"וקורין זמירות מספר תהלים בכל יום. דאמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומאי נינהו מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה שהוא סוף הספר. וכבר נהגו לקרות פסוקים אחרים לפניהם ולאחריהם, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות והיא ברוך שאמר וברכה לאחריהם והיא ישתבח. ואחר כך מברך על קריאת שמע. וכתבו הגאונים ז"ל, שצריך להזהר שלא יפסיק בדברים משהתחיל ברוך שאמר עד שמסיים שמנה עשרה".
כתב בספר סדר היום (כוונת ברוך שאמר ופסוד"ז וקדיש): "וכן ענין הזמירות שחותכין כל פגעים רעים ומזיקין המעכבים התפלה מלשון וכרמך לא תזמור".
וכן כתב המשנה ברורה (סימן נד ס"ק ה):
"...והא"ר כתב בשם מטה משה שהקליפות מבטלים לעלות התפלה וע"י פסוקי דזמרה מכריתים אותם"...
ב. ברכה ראשונה ואחרונה לפסוקי דזמרה
כתב הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ב):
"ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום ויום מתהלה לדוד עד סוף הספר, וכבר נהגו לקרות פסוקים לפניהם ולאחריהם. ותקנו ברכה לפני הזמירות והיא ברוך שאמר וברכה לאחריהם והוא ישתבח, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע".
באר הכסף משנה (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ב): "ותקנו ברכה וכו'. כתב הרי"ף ז"ל פרק אין עומדין ותקנו רבנן למימר ברכה מקמייהו וברכה מבתרייהו ומאי ניהו ברוך שאמר וישתבח הילכך מיבעי לי לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים י"ח עכ"ל".
היינו, כיון שחכמים תקנו ברכה ראשונה ואחרונה לפסוקי דזמרה, כותב הרי"ף שאין לשוחח בתוך פסוקי דזמרה.
וכ"כ הטור (או"ח סי' נא): "לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור וכ"כ רב אלפס... ומיהו לא עדיף מק"ש וברכותיה הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד".
באר הטור (או"ח סי' נא):
"ברוך שאמר וכו' צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד וכתב בספר היכלות3 שיש בו פ"ז תיבות וסי' ראשו כתם פז וכן הוא נוסח אשכנזים ונתקנה ברכה זו משום הא דאיתא בפרק כל כתבי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ומסקינן כי קאמר בפסוקי דזמרה ומאי ניהו תהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ותו גרסינן בפ"ק דברכות (ד ב) א"ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח לו שהוא בן העוה"ב וכן דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחרי כן יתפלל לכן תקנו לאומרם קודם תפלה וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם והיא ישתבח".
וכך כתב בספר סדר היום (כוונת ברוך שאמר ופסוד"ז וקדיש):
"אחר שיאמר כל הקרבנות כראוי וכל הנמשך אחריהם יתחיל ברוך שאמר בנעימה וקול זמרה בנחת ובכוונה מלה במלה וראוי לעמוד בו כי הוא שבח משובח ומפואר מיוסד על אדני פז וכן תיבותיו עולין פ"ז ואין להוסיף עליהם ואין לגרוע בהם ויש לנו בקבלה כי פתקא מן שמיא נפל בנוסח זה השבח ומעלתו וראוי לאדם להתבונן בו הרבה מאד ויש בו י' פעמים ברוך כנגד י' ספירות ויש אומרים אותם חוץ מברוך של הברכה עצמה וי"א עשרה עם הברכה וכן היא הנוסח שלנו ברוך שאמר והיה העולם ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות ברוך משלם שכר טוב ליראיו ברוך חי לעד וקיים לנצח ברוך פודה ומציל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המלך אב הרחמן הגדול והקדוש מהולל בפה עמו משובח ומפואר בלשון כל חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלהינו בשבחות ובזמירות נהודך נגדלך נשבחך ונפארך נרוממך ונמליכך נקדישך ונעריצך ונזכיר שמך מלכנו אלהינו יחיד חי העולמים משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות".
וכך כתב בספר סדר היום (כוונת ברוך שאמר ופסוד"ז וקדיש) לגבי ברכת ישתבח:
"ומסיים בברכת ישתבח ואין להפסיק בין פסוקי דזמרה לישתבח והוא שבח גדול ונורא וי"א כי שלמה המלך ע"ה יסדו ולכן רמוז בראשי תיבותיו שמך לעד מלכנו האל המלך. וראוי לכוין בהם למלך שהשלום שלו".
הברכות אינן ברכות המצוות על פסוקי דזמרה אלא הן ברכות שהתווספו כשבחים בפני עצמם, ואעפ"כ הן גורמות שאין להפסיק בדברי חולין ביניהן.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' נד):
סעיף א
"ישתבח אינה פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ששתיהן נתקנו על פסוקי דזמרה, זו לפניהם וזו לאחריהם".
סעיף ב
"אין לענות אמן אחר מלך מהולל בתשבחות אלא אחר חי העולמים, ששם הוא סיום הברכה".
במעשה רקח (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ב) באר:
"ותקנו ברכה וכו'. עיקרו בהרי"ף והרא"ש פרק אין עומדין וסיים הלכך מבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים י"ח וכן פסק הרב ב"י, והרמ"א שם כתב שנהגו לעמוד כשאומרים ברוך שאמר וגם כשאומרים ויברך דוד ע"כ. וראיתי להפר"ח שם שתמה על ברכה זו שמאחר שנסתם ונחתם התלמוד איך יכלו הגאונים לתקן ברכות מחודשות ומהתימה על הרא"ש שתמה גבי ברכת פדיון הבן ובכאן הודה להם נמי וצ"ע ע"כ. ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה. חדא דלמה לא תמה על הרא"ש גופיה ממ"ש ריש פ"ק דכתובות דהביא נוסח ברכת בתולים וכתב עלה דאפשר שברכה זו תקנוה הגאונים ז"ל ומסתברא לברכה אחר שמצא בתולים וכו' הרי שהודה לברכת הגאונים ואילו בפ"ב דבכורות ופ"ק דקידושין הביא ברכת פדיון הבן אשר קידש עובר וכו' וכתב עלה דבצרפת ואשכנז לא נהגו לברכה זו דלא מצינו שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה ע"כ וזה סותר למ"ש בפ"ק דכתובות. וכבר נרגש מזה המגן דוד או"ח סימן מ"ו ס"ק ז' ותירץ וז"ל וא"א ליישב אלא בדרך זה דאם יש כבר מנהג לומר אותה הברכה אין לבטלה אף שלא הוזכרה בפירוש בגמרא דכבר אפשר שהיה לגאונים שתקנוה סמך מן התלמוד בזה על כן לא בא הרא"ש בבכורות לבטל הברכה ההיא במקום שנהגו לאומרה אלא שכתב טעם על אשכנז וצרפת שאין מברכים אותה משא"כ בברכת בתולים שהמנהג לאומרה על כן לא ביטלה כלל וכו' ע"כ".
"נמצינו למדין שבברכה שנהגו הכל לאומרה א"א לבטלה דאמרינן אפשר שהגאונים שתיקנוה שעל פיהם נתפשטה בעולם מצאו לה סמך מן הגמרא וכו' אף שאין אנו יודעים הסמך ההוא היכן מכ"ש וק"ו לברכת ברוך שאמר שהזכירוה כל הגאונים והאחרונים זלה"ה ונתפשטה בכל העולם בלי שום פוצה פה ומצפצף חלילה, וגם יש לה סמך ועזר גמור מדברי התנא האלהי רבי שמעון בן יוחאי זלה"ה בפרשת ויקהל בפיסקא ויעש בצלאל וכו' שהביא ארבעה תיקונים בתפלת שחרית התיקון הראשון בסדר הקרבנות דהיינו פרשת התמיד שאנו אומרים קודם ברוך שאמר והתקון השני בברוך שאמר שהוא קיום העולם במעשה בראשית לברך להשי"ת על כל מה שברא בעולם וז"ל תקונא קדמאה תקונא דגרמיה בגין דאיצטריך לאתקנא גרמיה במצוה וקדושה ולאתקנא בקרבנין ועלוון לאתדכאה תקונא תנינא בתיקונא דקיומא בהאי עלמא בעובדא דבראשית לברכא לקודשא בריך הוא על כל עובדא ועובדא לקיימא קיומא דהאי עלמא ועל דא בברוך שאמר ברוך ברוך על כלא וכו' ע"כ הרי שבזמן התנאים נתקנה ברכה זו בהכרח וכבר אפשר נמי דכי קאמר רבי יוסי בפ' כל כתבי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום וכו' דהיינו בברכה לפניו ולאחריו דומיא דהלל גמור והיינו ברכת ברוך שאמר וישתבח וכדאמרינן בפרק אין עומדין דף מ"ו כל הברכות כולן פותח בהם בברוך וחותם בהם בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וכתבו התוספות ז"ל שם דהיינו טעמא דישתבח אינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר ע"כ".
ג. שירת הים ופסוקי דזמרה
הוסיף הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ג): "יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח4 שירת הים ואחר כך מברכין על שמע, ויש מקומות שקורין שירת האזינו, ויש יחידים שקורין שתי השירות הכל לפי המנהג".
באר במעשה רקח (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ג):
"אחר שמברכים ישתבח. ובזמנינו אין נוהגים כן לא האשכנזים ולא הספרדים בשום מקום אשר שמענו כי אם שירת הים קודם ישתבח זולת בט' באב שנוהגים הספרדים לומר שירת האזינו במקום שירת הים והכל קודם ישתבח ועיין להרב ב"י ז"ל".
נאמר במחזור ויטרי (סי' רסה):
"תשובה שהשיבו קהל רומא על שירת הים דהיינו ויושע. דעו כי שירת הים היה מנהגינו מנהג כל קהל רומא ומנהג כל קהילות אשר סביבותינו. ומנהג כל קהילות אשר בספרד מיום גלות ירושלם ועד עתה לומרה כל השנה כולה בכל יום ויום זולתי תשעה באב בלבד. שאין אומרי' אותה משום אבל. וכן בבית האבל אינו אומר אותה כל שבעה ימים. ומנהג אבותינו תורה היא. ובכמה מקומות אמרי' רבותי' בתלמוד ארץ ישראל. מנהג מבטל את ההלכה. וכל שכן דבר זה שאין הלכה סותרתו ואין לו זכר בכל התלמוד. ושנהיגו רבותי' לאומרה יען כי הזמירות חובה היה עלינו לאומרה בכל יום דא"ר יוסי יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום. ומסקנא כי קאמרי' בפסוקי דזמרה. ולפיכך תיקנו רבותינו לומר עמהם זו השירה שהיא על מפלת אויבינו. ולתת שבח למפליא פלאות ולברך את שמו לפניהם ולאחריהם. לפניהם ברוך שאמר. ולאחריהם ישתבח. הילכך אין ראוי למונעה אלא יום תשעה באב בלבד. לפי שהוא יום נפילה. המקום ברחמיו יקימנו ויקם סוכת דוד הנופלת. ויש אנשים שרצו לומרה אפילו בבית אבל. ואמרו שאין ראוי למונעה ולא יכלו. מפני המנהג. ושאמור בסידורים שאין אומרי' שירה בראש השנה וביום הכיפורים לא אמרן אלא על ההלל כלומר שאין אומרין הלל בראש השנה ויום הכיפורים. אבל שירת הים חובה עלינו לאומרה. והק' יאיר עינינו במאור תורה. ע"כ ת'".
ד. המאחר ולא הספיק לומר פסוקי דזמרה
כתב בהגהות מיימוניות (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ב אות נ):
"וכתב בערוך בערך תפלה דהכי אמר רב משה גאון מאן דעאל לבי כנישתא ואשכח דגמרו ציבורא פסוקי דזמרה אומר ברוך שאמר וחותם ומהולל בתשבחות ואומר תהלה לדוד וכו' ומדלג ואומר הללויה הללו אל בקדשו כו' וחותם בישתבח וממהר ומתפלל עם הצבור אבל לומר פסוקי דזמרה אחר תפלה לא דקודם נתקנו ע"כ. ובתשובה מצאתי שרש"י היה אומר כל פסוקי דזמרה עד והלל לה' וכו' עד והוא רחום הסמוך לו ואז מדלג והוא רחום זה עד והוא רחום דתהלה לפי שאינה אלא ליקוטי פסוקים מה שבינתים וגומר מתהלה ואילך עד סוף דהיינו גמירת הלל דקאמר תלמודא כבעמוד וכן פי' ראבי"ה בשם רבותינו דהיינו אמירת הלל כבעמוד עכ"ל".
אמנם הטור (או"ח סי' נב) הביא: "וכתבו בשם הרב רבי יונה שאמר בשם רבותיו שאם נכנס בשעה שש"צ מתחיל יוצר אור ואין לו שהות לומר אפילו תהלה לדוד טוב הוא שיקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל עם הצבור ואח"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות שלפניהם ושל אחריהם לפי שהתפלה רצויה ומקובלת עם הצבור".
וכך כתב בכל בו (סי' קמה):
"עוד נשאל מהו לומר פסוקי דזמרה לאחר י"ח. והשיב שהוא מחלוקת בין הגאונים ז"ל והצרפתים שהגאונים אומרים שלא תקנום אלא קודם תפלה וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ודעת ה"ר יהודה ברצלוני [היא גם כן] אלא שאמר שאם אינו יכול לאמרם כולם אומר מזמור אחד או שנים ויקצר ויעלה כדי שתהא תפלתו עם הצבור. אבל הצרפתים אומרים דבין כך ובין כך אומרים אותן וכן דעת ה"ר יונה ז"ל ואנו נוהגין כדברי הגאונים".
השולחן ערוך (או"ח סי' נב ס"א) פסק כטור:
"ואם כבר התחילו הצבור יוצר, ואין שהות לומר פסוקי דזמרה אפי' בדילוג, יקרא ק"ש וברכותיה עם הציבור ויתפלל עמהם, ואחר כך יקרא כל פסוקי דזמרה בלא ברכה שלפניהם ולא של אחריהם".
היינו בניגוד לרבינו יונה שקבע להשלים אחר ק"ש ועמידה עם הציבור עם ברכה שלפני ושאחרי פסק השו"ע שעל הברכות לא יחזור. ובאר המשנה ברורה (סי' נב ס"ק ח): "אחריהם – דהיינו ב"ש וישתבח כי לא נתקנו לרוב הפוסקים כ"א קודם התפלה".
עוד כתב המשנה ברורה (סי' נב ס"ק ו):
"יקרא ק"ש – ובתשובת משכנות יעקב האריך בזה והוכיח דברכת ב"ש וישתבח תקנה קדומה היא מימי התנאים, וע"כ מוטב להתפלל ביחידי משידלג לגמרי ברכת ב"ש וישתבח. אך אם לא יצטרך לדלג לגמרי שיוכל לאמר ב"ש ואשרי וישתבח בעת שהחזן מאריך המלות מיוצר והלאה לכו"ע יעשה כן דעיקר קפידא הוא שיתפלל תפילת י"ח עם הצבור בלחש אך פשוט דכ"ז הוא בתנאי דעי"ז לא יחסר מצות קריאת שמע כדין המבואר לקמן בסימן ס"א דלא דחינן מלקיים המצוה כתקונה בשביל תפלה בצבור".
וא"כ המשכנות יעקב סובר בניגוד לרב משה גאון ובניגוד לרבינו יונה, שהמאחר והגיע ליוצר – יגיד פסוקי דזמרה ביחידות ורק אח"כ יתפלל ביחידות ולא יקדים ק"ש ותפילה ללא פסוקי דזמרה, כאשר לר"מ גאון כלל אינו משלים, ולרבינו יונה משלים, ולשיטת השו"ע משלים אחר התפילה בציבור, ללא ברוך שאמר וישתבח.
ה. הפסק בין ברוך שאמר לישתבח
באשר להפסקה בפסוקי דזמרה, השיב בשו"ת הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ב):
..."עוד מי שאירע לו ללבוש ציצית ותפלין באמצע הזמירות אם ראוי לברך עליהם ולא יהיה הפסקה ואם לאו. תורינו הדרתו הקדושה ושכרו כפול מן השמים".
תשובה:... "ואין הפסד בברכה על הציצית והתפלין במקצת מזמורים כי אינם תפלה וק"ש לדקדק בהם כל כך".
זו תשובת הרמב"ם. ונראה מדבריו שאינו מחבר בין ברוך שאמר לישתבח כשני חלקי ברכה, וכן את המזמורים אינו רואה כברכות עמידה או ברכות ופרקי קריאת שמע.
כתב בית יוסף (או"ח סי' נג, ג): "כתב הכלבו בסימן ה' עומד החזן ומתעטף בציצית ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית ויורד לפני התיבה ופותח ישתבח ע"כ. ואיני יודע מי דחקו להפסיק בברכת עטיפת ציצית שלא לצורך והוה ליה למימר שיברך על עטיפת ציצית קודם ברוך שאמר".
השיב על דבריו בדרכי משה הקצר (או"ח סי' נג אות (א):
"ולי נראה דאף הכלבו מודה דאין להפסיק אם לא שלא היה לו טלית תחילה, אבל מה שכתב ומתעטף ויורד וכו' לאו למימרא דתיכף זו לזו יעשה שתיהן אלא מני התם מה שיעשה החזן ואומר שמברך על הציצית בבית הכנסת כמו שכתבתי לעיל סימן ו' (ד"מ הארוך ד"ה ואם הולך וד"ה כתב האגור) דכן הוא המנהג דזקן אחד מברך בקול רם, ובמקומות הכלבו היה אפשר המנהג שהחזן היה מברך ואמר שאח"כ יורד לפני התיבה וכו' אבל ברכת הציצית היה קודם ברוך שאמר אבל במקום דלא היה לו טלית והביאו לו נראה לי דיכול להפסיק ולברך על הציצית ודוקא החזן דאין לו לחזור ולירד מן התיבה לאחר שהתחיל ישתבח אבל יחיד ימתין עד לאחר ישתבח ואז יתעטף בציצית ויברך עליהם, דאז עדיף טפי להפסיק כדלעיל ריש סימן נ"א. במהרי"ל (מנהגים הל' תפלה סע' ז) לפעמים סיימו פסוקי דזמרה ולא היה שם מנין עשרה וצוה לשליח ציבור לשהות לפעמים חצי שעה ולא ישיח שיחה בטילה ואחר כך כשבא מנין התחילו ישתבח עכ"ל ואף על גב דלא בעינן עשרה לענין ברכת ישתבח מכל מקום עשה כן משום הקדיש שאחריו דאין לאמרו בלא עשרה".
אולם, כך כתב בהגהות מיימוניות (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז אות [ע]): "וברוך שאמר וישתבח הוי כמו ברכה הסמוכה לחבירתה. ובדברי גאון כתוב אסור לאישתעויי בין ברוך שאמר עד שחותם בישתבח מספר אבי"ה. וגרסי' בירושלמי המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה, ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים, אך נהגו להפסיק וכן רש"י אסר להפסיק וכן באלפס כתב הלכתא דלא מיבעי' ליה לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד מסיים ליה י"ח ע"כ".
הגהות מימוניות משווה שיחה בין ברוך שאמר לישתבח לשיחה בין ישתבח ליוצר ולכן אין להפסיק בדיבור כלל.
הבית יוסף (או"ח סי' נא, ד) כתב: "לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור. כן כתב הרי"ף בפרק אין עומדין (כג.) וכן כתב ג"כ הרא"ש שם (סי' ה) ונראה מדברי הכלבו סימן ד' שאע"פ שלעניני מצוה יכול להפסיק בין ישתבח ליוצר כמו שכתב רבינו בסימן נ"ד בשם רב עמרם בין ברוך שאמר לישתבח לא יפסיק ואם מפסיק בין פסוקי דזמרה לישתבח בברכת עטיפת ציצית אכתוב בסימן נ"ג (ריש הסי' ד"ה כתב הכלבו) בסייעתא דשמיא".
"וכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' סד) שהר"ם (תשב"ץ קטן סי' רד) כשהיה צריך להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהים אלהי ישראל וברוך שם כבודו לעולם וכו' וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה".
פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' נא ס"ד): "צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל: ברוך שאמר עד סוף י"ח, (ואפי' לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח) (ב"י בשם כל בו) (וע"ל סי' נ"ג נ"ד)".
באר המשנה ברורה (סי' נא):
"(ו) ליזהר – דברוך שאמר הוי ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה שלאחריה ובין ישתבח ליוצר הלא אסור להפסיק כדלקמן בסימן נ"ד ומיוצר והלאה הוי ברכות ק"ש. כתב בתשובת מקור ברוך סימן א' שראוי לבטל המנהג שקצת נוהגין להפסיק כדי להביא החתן לבהכ"נ בין ב"ש ליוצר ואין כח מנהג זה יפה לילך אחריו עי"ש".
"(ז) מלהפסיק – בכל מקום שאסור להפסיק אפילו בלה"ק אסור לדבר. וכשצריך להפסיק מפני איזה אונס או בכי האי גוונא דסעיף ה' צריך לומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכו' עד ויברך דויד וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם".
וכותב המשנ"ב לאלו דברים מותר להפסיק:
"(ח) בדבור – ואפילו ברוך הוא וב"ש אסור לומר כיון שלא הוזכרה בגמרא, אבל אמן מותר לענות על כל ברכה ששומע אפי' באמצע פסוק של פסוקי דזמרה אם הוא במקום דסליק ענינא וכן כל ברכת הודאה מותר לברך כמו אשר יצר לאחר עשיית צרכיו וכיוצא בזה. וכן לענות מודים דרבנן וכן לענות ק"ש עם הצבור שצריך שיקרא עמהם פסוק ראשון קורא, ומכ"ש דמותר להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו".
"(י) לצורך מצוה – פשוט דאם מתיירא שיעבור זמן ק"ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי דזמרה ולומר אח"כ פסוקים הנוהגין די"א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם בה"ת".
ומוסיף המשנ"ב (שם) לגבי עליה לתורה בפסוקי דזמרה:
"אין לקרות לס"ת לכתחלה מי שעומד באמצע פסוקי דזמרה רק לכהן אם אין שם כהן אחר וכן ללוי אם אין שם אלא הוא ורשאי לקרות בלחש עם הקורא. אך לא יפסיק לומר לחזן לעשות מי שברך ואם החזן התחיל מעצמו ושכח שמו ושואלו מותר להשיבו מפני הכבוד. ואם הוא עומד סמוך לפרק שיכול לגמור עד הפרק בלי שהות קודם שיעלה יעשה כן, אבל אם צריך לזה שהות לא ישהא מפני טורח הצבור [ש"א]. אסור לומר פסוק מי ימלל גבורות ד' וגו' אחר ב"ש קודם הודו ואחר כלות המזמורים יש נוהגין לאומרו. יש נוהגין לומר קדיש קודם ב"ש ויש נוהגין לאומרו קודם הודו".
ולמדנו מדבריו לאלו עניינים מותר להפסיק בפסוקי דזמרה.
בכף החיים (פלאג'י, סי' יב אות י) הזהיר מאד: "כל חכם מבית מדרשו מצוה עליו להודיע ולהודע לעמי הארצות מאי דאיתא במדרש, דאמר רבי יוסי פעם אחת מצאתי לאליהו ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים אף וחימה לעשות נקמה במי שמספר בין קדוש לברוך, ובין ברכה לברכה ובין פרק לפרק בפסוקי דזמרה, ובין אמן יהא שמיה רבה ליתברך ובין גאולה לתפילה, ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת כאשר יעויין שם, וגם מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי בעת צאתם למלחמה היה הכרוז יוצא, מי האיש הירא מעבירות שבידו דאפילו הפסיק בפסוקי דזמרה יחזור מעורכי המלחמה, ובזה פירש בספר נוהג כצאן יוסף דף ד' ע"ג משמיה דגברא רבא רמז הכתוב ה' ילחם לכם, ואימתי כשאתם תחרישון ולא תדברו מדבור של הפסק, זה תוכן דבריו, ומתוך זה יזהיר החכם המלמד מוסר ליחידים שלא יפסיקו בדבור כלל אפילו בלשון הקודש, מתחילת ברוך שאמר והיה העולם עד אחר גמר העמידה"...
וכנראה מתייחס לדברי חולין ולא לדברי קודש אותם התיר המשנה ברורה.
ו. הפסק בין ישתבח ליוצר
כתב בסדר רב עמרם גאון (הרפנס, קריאת שמע וברכותיה):
"ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ביוצר אור. אסור לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע. ומיחייבינן לאיזדהורי למפרס את שמע בעונתה"...
נראה שהאיסור הוא כדי שלא לפנות לעיסוקי חולין ולא לעכב את ק"ש בעונתה.
וכך כתב הטור (או"ח סי' נד): "וכתב רב עמרם ולאלתר מיבעי ליה לאיניש לאתחולי בפריסת שמע ויוצר אור ואסור לאשתעויי בין ישתבח לפריסת שמע. וה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל במידי דצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי".
וכן הביא זאת בקובץ שיטות קמאי (ברכות לב ע"א) מסידור חסידי אשכנז.
בהגהות מיימוניות (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז אות ע) כתב: "...וגרסי' בירושלמי5 המספר בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזר עליה ממערכי המלחמה! ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתיים, אך נהגו להפסיק. וכן רש"י אסר להפסיק וכן באלפס כתב הלכתא דלא מיבעי' ליה לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד מסיים ליה י"ח ע"כ". וכן במנהיג (הל' תפילה סי' ד).
וכך כתב הטור (או"ח סי' נא):
"לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם (=בין פרקי פסוקי דזמרה) בדיבור וכ"כ רב אלפס והוסיף לומר שלא לדבר בין ישתבח ליוצר אור וז"ל מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ב"ש עד דמסיים י"ח וכן יש בירושלמי השח בין ישתבח ליוצר אור עבירה היא בידו וחוזרין עליה ממערכי המלחמה. ומיהו לא עדיף מק"ש וברכותיה הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד". נראה מדבריו שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר כמו בין פרקי ק"ש מפני היראה ואף מפני הכבוד.
כאמור, ראשונים ואחרונים הנ"ל כתבו שאיסור ההפסקה בין יוצר לישתבח הוא משום הפסקה שלא לדבר מצוה.
אולם כך כתב בדרכי משה (הקצר, או"ח סי' נד אות א):
"ונהגו האידנא שמברכין חולה בין ישתבח ליוצר גם לפעמים שאחד צועק לעשות דין אז מפסיקין בין ישתבח ליוצר ונראה שטעם הדבר שנהגו כן שס"ל שזה הוי כצורך מצוה שמפסיקין אך תמיהני טובא שנהגו בכל מקום להפסיק בין ישתבח לקדיש וכשחוזרין להתפלל מתחילין בקדיש וקשה לי דהרי קדיש זה לא קאי רק על פסוקי דזמרה כמו שאכתוב אם ירצה השם בסימן נ"ה (ארוך אות א) וא"כ למה מפסיקין קודם קדיש? גם כשחוזרין ומתחילין בקדיש הוי לבטלה דקדיש זו על מה קאי? וראיתי בספר הכלבו (סי' ו) שכתב וזה לשונו: ואחר ישתבח פותח החזן קדיש שכן דרך קדיש לבא אחר קריאת פסוקים, ואם איחר והפסיק בין פסוקי דזמרה לקדיש יאמר ברכו בלא קדיש וראיה לדבר ברכו של ערבית שאומר בלא קדיש. אך טוב שיאמר פסוקים דתהלים או שאר פסוקים עד שלשה או יותר ואחר כך יאמר קדיש שלא לשנות מנהג התפלה וכן פורס על שמע לא יאמר קדיש אם לא יאמר פסוקים שלעולם לא תמצאנו בלא פסוקים לפניו אם לא אחר גמר התפלה עכ"ל".
"נראה מכאן דאע"ג דאם הפסיק איכא תקנה לומר קדיש על ידי שיחזרו ויאמרו מקצת פסוקי דזמרה מכל מקום לכתחלה עדיף טפי להפסיק בין קדיש לברכו ולא בין קדיש לישתבח. ועל פי הכלבו בטלתי המנהג הקדום בעירי להפסיק בין ישתבח לקדיש והנהגתי בהסכמת חבירי להפסיק אחר הקדיש ואחר ההפסקה יתחילו ברכו בלא קדיש".
"אך נחמתי כי עשיתי כי מצאתי כתוב באור זרוע מסכת ברכות פרק תפלת השחר (ח"א סי' צח) וזה לשונו: ובתשובת הגאונים כתוב וששאלתם מי שנזדמנה לו טליתו לאחר שעמד להתפלל תפלת יוצר קודם שיקרא ק"ש מהו לפסוק ולברך להתעטף בציצית, כך ראינו שמפסיק ומברך בין ישתבח לקדיש כיון שגומר מלך אל חי העולמים ומפסיק ומברך בין ישתבח לקדיש להתעטף בציצית ומתעטף ומתחיל לומר קדיש אבל אם נזדמנה לו לאחר שהתחיל קדיש אינו מפסיק כלל כו' שמע מינה דיותר טוב להפסיק בין ישתבח לקדיש מלהפסיק בין קדיש לברכו. גם על פי סתרי הקבלה אין להפסיק בין קדיש לברכו כמו שכתוב בסוף ספר מערכת אלהות ולכן אין לבטל מנהג הקדום והנח לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם. אך עדיף טפי לנהוג שלא להפסיק כלל ושמעתי שכך תיקן הגאון מהר"א מפראג שלא להפסיק שם כלל וכן ראוי לעשות ובמקום שהמנהג להפסיק יזהר החזן שיאמר מקצת פסוקי דזמרה קודם שיחזור ויתחיל בקדיש כמו שכתב הכלבו".
"וכתב ב"י סוף סימן נ"ז וזה לשונו כתב המנהיג (דיני תפלה סי' כו) שדבר פשוט הוא שאחר שאמר החזן קדיש וברכו כאלו התחיל ביוצר אור ואין להפסיק אף בצרכי רבים ולהוציא מאותן מקומות שצועקים על חבריהם בצבור בזה ואח"כ מתחיל החזן והוא רחום יכפר עון שהרי הם מפסיקים בין סדור השבח לתפלה לצרכי יחיד ולא יתכן עכ"ל".
היינו, הסיום של פסוקי דזמרה והמעבר לברכות קריאת שמע מורכב מארבעה חלקים: ישתבח, קדיש, ברכו, ברכת יוצר. הרמ"א הסתפק האם להפסיק בין ישתבח לקדיש או בין קדיש לברכו. נטה בתחילה עפ"י הכלבו לאחר הקדיש, כדי שהקדיש יאמר על פסוקים שלפניו. וכך הנהיג בעירו (קראקא). לאחר מכן חזר בו עפ"י האו"ז ונהג להפסיק לצורך מצוה לפני הקדיש, ואחר הקדיש לא להפסיק. ועדיף יותר מן הכל – אם ניתן – שלא להפסיק כלל.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' נד ס"ג):
"המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ויש מי שאומר שלצרכי צבור או לפסוק צדקה למי שבא להתפרנס מן הצדקה, מותר להפסיק".
ורמ"א הגיה: "ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול6 בבהכ"נ שיעשה לו דין, בין ישתבח ליוצר, דכל זה מיקרי לצורך מצוה ולאחר כך כשחוזרין להתפלל יאמר הש"צ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו. ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש (כל בו). וכן מי שלא היה לו ציצית או תפילין והביאו לו בין ישתבח לקדיש, יכול להניחם ולברך עליהם, אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר (א"ז פ' תפלת השחר), וכ"ש שלא יפסיק לאחר שאמר הש"ץ ברכו קודם שמתחילין ברכת יוצר (ב"י סוף סי' נ"ז בשם המנהיג וע"ל סוף סי' נ"ז)".
כך סיכם במטה משה (עמוד העבודה, דיני שליח ציבור סי' סו):
"ואין לספר בין ישתבח ליוצר אור, אמנם בענייני מצוה כגון לפסוק צדקה או לדבר מצוה אחרת מותר להפסיק. ומזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה, או לקבל בבית הכנסת לעשות לו דין בין ישתבח ליוצר אור, דכל זה מקרי לצורך מצוה (רמ"א סי' נ"ד ס"ג). ולאחר כך כשחוזרים להתפלל, יאמר השליח ציבור מקצת פסוקי דזמרא ויאמר קדיש עליהם, כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו, ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש. וכן מי שלא היה לו ציצית ותפלין, והביאו לו בין ישתבח לקדיש, יכול להניחם ולברך עליהם. אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר, וכל שכן כשהתחיל הש"ץ ברכו, שלא יפסיק בין ברכו ליוצר אור, כמו שאכתוב בסמוך בשם אגדה אחת".
במעשה רקח (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"ז הי"ב) כתב:
"והרב ב"י סימן נ"א פסק בשם הכלבו דאע"פ שבענייני המצוה יכול להפסיק בין ישתבח ליוצר וכמ"ש הטור בסימן נ"ד בשם רב עמרם בין ברוך שאמר לישתבח לא יפסיק ע"כ. וכן פסק שם לברכת ציצית ותפילין דיותר טוב להפסיק בין ישתבח ליוצר מבין ברוך שאמר לישתבח משום דהנך שני ברכות אגידי אהדדי דזו פתיחה וזו חתימתה כנזכר מעתה גם הירושלמי שהזכיר הטור ז"ל דהשח בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה לרבותא נקט בין ישתבח ליוצר דהו"א כיון שהם ברכות נפרדות אין כאן איסור להכי אשמועינן דאפ"ה עבירה היא בידו וכו' ומכ"ש בין ברוך שאמר לישתבח כמבואר ומצינו כיוצא בזו במכילתין פ"ק דברכות דף ד' איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית דודאי לרבותא נקטיה וכ"ש דשחרית וכמ"ש לקמן הל' י"ח והכי דייקי קצת דברי רבינו כאן שכתב ותקנו ברכה לפני הזמירות וכו' דמשמע דקאי לחכמי התלמוד שהזכיר תחילה ושבחו חכמים וכו' דהיינו רבי יוסי דפרק כל כתבי יהא חלקי וכו' וביאור ברכה זו עיין להרב מנורת המאור פ"ג. שוב זכיתי ומצאתי להרב אבודרהם ז"ל שהביא משם המדרש מי האיש הירא ורך הלבב זה המדבר מברוך שאמר עד סוף התפילה ושוב הזכיר דברי הירושלמי הנ"ל וששתי כעל כל הון".
סיכם במשנה ברורה (סימן נד):
"(ד) המספר – ובכתבים כתב לומר בעשי"ת מזמור ממעמקים קראתיך ד' בין ישתבח ליוצר וצ"ע7".
"(ו) לפסוק צדקה – וה"ה לכל דבר מצוה ודוקא בין ישתבח ליוצר שהוא ענין אחר אבל בין קדיש וברכו או בין הפרקים של ק"ש וברכותיה או של פסוקי דזמרה אסור להפסיק אפילו בצרכי רבים ולדבר מצוה וכדלעיל בסימן נ"א ס"ד [א"ר והגר"א לעיל בסימן נ"א שם עי"ש]".
"(ז) הש"ץ – משמע דאפילו אם לא אמר רק הוא לבד הפסוקים יכול לומר קדיש".
"(ח) מקצת פסד"ז – ואם לא אמר פסוקים לא יאמר קדיש רק יתחיל ברכו בלא קדיש שלעולם לא תמצא קדיש בלי פסוקים שלפניו אם לא הש"ץ אחר חזרת התפלה או בלחש בערבית שהקדיש קאי על התפלה וכתב המ"א שלכן נהגו לומר פריסת שמע [ברכו נקראת פריסת שמע כדלקמן בסימן ס"ט] אחר גמר תפלת י"ח בלחש כדי שיאמר הקדיש על תפלת י"ח אבל אח"כ לא שייך לומר קדיש אם לא אמר תחלה מקצת פסוקים. ועתה חדשים מקרוב באו שפורסין שמע אחר קדיש בתרא ואומרים שנית קדיש ואינו נכון דמה ענין לומר שני קדישים סמוכין זה לזה ועכ"פ יש ללמדם שיאמרו מקצת פסוקים בין שני קדישים".
"(יא) וכן מי שלא – דכ"ז הוא צורך מצוה ע"כ מותר להפסיק לאחר שגמר ברכת ישתבח".
"(יב) והביאו לו – בין ליחיד ובין לש"ץ ואף על פי דגנאי הוא לצבור להמתין מ"מ הואיל דא"א בלא"ה שרי ובזה אין צריך הש"ץ לחזור ולומר פסוקים דשהייה מועטת היא [דה"ח] ונראה דביחיד מיירי באופן שיהיה יכול לגמור הנחת טלית ותפילין קודם שיגיע הש"ץ לאיש"ר וברכו או שכבר שמע קדיש וברכו דאל"ה הלא קי"ל בסימן כ"ה דאסור להפסיק בין השל יד להשל ראש אפילו לענות איש"ר וברכו אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים וזה אין נכון לעשות כן לכתחלה לצאת בזה אפילו למאי דקי"ל שומע כעונה כדמוכח בברכות כ"א ע"ב בתוד"ה עד וברא"ש שם ובאופן זה טוב יותר שימתין מלהניח התפילין עד שיסיים הש"ץ ברכו ואז יניחם ולענין הברכות עיין בס"ק הסמוך".
"(יג) בין קדיש – ר"ל משעה שהתחיל קדיש דהקדיש לברכו ג"כ שייך ועיין באחרונים שכתבו דבין קדיש לברכו דינו לכל מילי כבין הפרקים ותיכף אחר ברכו אף שלא התחיל עדיין ברכת יוצר הוי כאמצע הפרק דמשם ואילך הוא כהתחלת יוצר כי עיקר כונת הש"ץ מה שאומר ברכו את ד' היינו שיברכוהו אח"כ בברכת יוצר ע"כ בין יחיד ובין ש"ץ אם לא נזדמן לו טלית עד שהתחיל קדיש יכול להתעטף בו תיכף אבל לא יברך עד לאחר התפלה ואז ימשמש בו ויברך ותפילין אם נזדמן לו קודם ברכו יכול לברך עליהן לפי מה שהסכימו האחרונים בסימן ס"ו דיוכל לברך על התפילין בין הפרקים אבל אם לא נזדמן לו עד שהתחיל ברכו שוב לא יוכל לברך עליהן אלא יניחן בלי ברכה וכשיגיע קודם אהבה רבה ימשמש בהן ויברך עליהן ועיין בסמוך".
"(יד) לאחר שאמר וכו' – מלשון זה מוכח דאפילו יחיד לא יפסיק ועיין בס"ק הקודם ונראה דכ"ז דוקא באופן שמיירי בפנים דהיינו שכבר גמר ברכת ישתבח ועומד להתחיל ברכת יוצר אור אבל אם הוא עוסק עדיין בפסוקי דזמרה וכ"ש אם בא עתה להתפלל ורוצה להתפלל כסדר ולא לדלג הפסד"ז ולפתוח מברכת יוצר ושמע קדיש וברכו אין דינו בזה כאמצע הפרק ולכו"ע יכול להניח טלית ותפילין ולברך עליהן וע' בהגהות הגאון ר' חיים צאנזאר".
מסקנות
א. נראה פשוט שאין לו לפתור את בעיית איטיותו בדרך זו.
ב. אסור להפסיק בדיבור בשיחה או בשתייה בין ישתבח ליוצר אלא לדבר מצוה בלבד.
ג. יכול להיות שמותר להפסיק בין ישתבח ויוצר בלימוד תורה.8