חבל נחלתו כ לב

<< · חבל נחלתו · כ · לב · >>

סימן לב

נטילת שכר על מצוות לאחרים

שאלה

אדם המסייע במצוות לאחרים או מקיים עבורם את מצוותם האם רשאי ליטול שכר, ואם כן באלו מצוות1?

א. שכר לדון

נאמר בבכורות (פ"ד מ"ו):

"הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים...".

ובגמרא בבכורות (כט ע"א) מקור האיסור: "מנהני מילי? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא ראה למדתי אתכם וגו' – מה אני בחנם אף אתם בחנם. תניא נמי הכי: כאשר צוני ה' אלהי – מה אני בחנם, אף אתם בחנם ומנין שאם לא מצא בחנם שילמד בשכר – תלמוד לומר: אמת קנה, ומנין שלא יאמר, כשם שלמדתיה בשכר – כך אלמדנה בשכר – תלמוד לומר: אמת קנה ואל תמכור".

ופרש רש"י:

"מנא ה"מ – דאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה שילמד".

וכך כתב בתפארת ישראל (יכין):

"כז) הנוטל שכרו לדון. היינו רק שכר הוראתו ששניהן נותנין לו, כדי שיזדקק אליהן, אבל כשנותן לו רק א' שכר שישתדל לדונו יפה, אפילו לזכות את הזכאי היינו שוחד גמור".

"כח) דיניו בטלים. שנאמר ראה למדתי אתכם כאשר צוני ה' אלהי, מה אני בחנם אף אתם בחנם, ר"ל כמו שצוני אלהי ללמד אתכם בחנם, כך למדתי אתכם שתלמדו לאחרים בחנם [ר"ן נדרים דל"ז א'], וי"א דהכי פירושו, מה אני נצטוויתי מה' בחנם, שלא נתתי שכר בעד הלימוד, כך אתם למדתם ממני בחנם, ומדהזכיר זה לפניהם, ש"מ שכך ראוי גם לדורות [הרא"ש במכילתן, וסמ"ע בח"מ סי' ל"ד סקמ"ה]".

עולה שכלולים באיסור לימוד התורה בשכר הן הלימוד והן ההוראה והדין.

וכך נאמר בכתובות (קה ע"א):

"אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים, היו נוטלין שכרן (רש"י: נוטלין שכרן – ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן) תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה, לא רצו – מוסיפין להם. לא רצו, אטו ברשיעי עסקינן? (רש"י: ברשיעי עסקינן – שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן) אלא לא ספקו (רש"י: לא ספקו – למזונות), אף על פי שלא רצו – מוסיפין עליהן (רש"י: אף על פי שלא רצו – ליטול). קרנא הוה שקיל איסתירא מזכאי ואיסתירא מחייב (רש"י: איסתירא – סלע), ודאין להו דינא. והיכי עביד הכי? והכתי': ושוחד לא תקח! וכ"ת, ה"מ היכא דלא שקיל מתרוייהו, דלמא אתי לאצלויי דינא, קרנא כיון דשקיל מתרוייהו לא אתי לאצלויי דינא, וכי לא אתי לאצלויי דינא מי שרי? והתניא: ושוחד לא תקח מה ת"ל? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, הרי כבר נאמר: לא תטה משפט! אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה: ושוחד לא תקח! הני מילי היכא דשקיל בתורת שוחד (רש"י: בתורת שוחדא – שלא תחייבני אם זכאי אני), קרנא בתורת אגרא (רש"י: בתורת אגרא – שכר טורח) הוה שקיל. ובתורת אגרא מי שרי? והתנן: הנוטל שכר לדון (רש"י: הנוטל שכר לדון – משנה היא במס' בכורות דף כט) – דיניו בטלין! הנ"מ אגר דינא (רש"י: אגר דינא – לא אומר לכם הדין כי אם בשכר כך וכך), קרנא אגר בטילא הוה שקיל (רש"י: אגר בטילא – שהיה בטל ממלאכתו). ואגר בטילא מי שרי? והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין; ה"ד? אילימא אגר דינא, דינו דין? והתניא: הנוטל שכר לדון – דיניו בטילין! אלא אגר בטילא, וקתני: מכוער הדיין! הני מילי בטילא דלא מוכחא, קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל, דהוה תהי באמברא דחמרא ויהבי ליה זוזא (רש"י: דהוה תהי באמברי דחמרא – מריח באוצרות יין אי זה ראוי להתקיים והקרוב להתקלקל ימכרוהו מיד ושכר זה היה מצוי לו בכל יום). כי הא (רש"י: כי הא – דבטילא דמוכח שרי) דרב הונא, כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו: הבו לי גברא דדלי לי (רש"י: הבו לי גברא דדלי – מיא משקה שדותי) בחריקאי (רש"י: בחריקאי – במקומי חריקאי אומר אני שהוא לשון פגום כמו קרנים חרוקות דשחיטת חולין (נט:) כלו' שאני מסתלק ונפגם מקומי), ואידון לכו דינא".

עולה שאף הדיינים שהיו גוזרים את הגזירות היו נוטלים את שכרם מתרומת הלשכה.

וכתב הרא"ש (בכורות פ"ד סי' ה) מספר חילוקים בהיתר נטילת ממון על לימוד תורה: "ומה שנהגו האידנא ללמוד בשכר. אם אין לו במה להתפרנס שרי. ואפי' יש לו אם הוא בטילה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו מסתברא דחשיב מוכח יותר מקרנא דתהי באמברא ושקיל זוזא. ובקטנים שרי משום שכר שימור או פיסוק טעמים כדאיתא פרק אין בין המודר (דף לז א) ירושלמי בנדרים (שם) וכן חמי מתניין נסבין אגריהון. א"ר יודן ברבי ישמעאל שכר בטילה הן נוטלין. עוד בירושלמי (סנהדרין פ"א) תמן תנינא הנוטל שכר לדון דיניו בטלין. כך היא מתניתין החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלין. חד בר נש אתא למידן קמיה דרב הונא אמר ליה אייתי לי חד בר נש דיסוק לדיקלא תחותאי. רב הונא הוה רעי תורין והוה ידע סהדו לחד בר נש אמר ליה איתא מסהיד לי. אמר ליה הב לי אגרי. ותניא כן נותנין לדיין שכר בטלותו ולעד שכר עדותו".

למדנו שמותר ליטול שכר בטלה כשיש לו מלאכה אחרת והוא מתבטל ממנה כדי לדון או להעיד, או אדם שכל עתותיו מופנים ללמד תורה או לדון ולהורות. והמלמד קטנים מותר לו ליטול משום שכר שימור הילדים או משום שכר פיסוק טעמים. ותוס' (בכורות כט ע"א ד"ה מה אני בחנם) מוסיפים לחלק בין שכר לשוחד שבשוחד נוטל שכר לדון יפה ולהפך בזכותו, אבל בשכר הוא לוקח עבור טרחתו.

וכך כתב בשו"ת יכין ובועז (ח"א סי' נח):

"זאת היא השמועה שבפ' ב' דייני גזירות ונ"ל שאנו למידין ממנה ז' דברים לענין אגר הדיינין:

"הא' שאם לוקחין משל כל ישראל שנותנין להם כדי סיפוקן".

"הב' שאם הדיין אינו לוקח משל צבור אלא מבעלי דינין צריך שיקח מב' בעלי דינין שוין שאם יקח מא' לבד אתי לאצלויי דינא".

"הג' שלא יקח בתורת שוחד אלא בתורת אגרא".

"הד' שאגר זה שנוטל לא יהיה אגר דינא שאם לקחו בתורת אגר דינא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב דיניו בטלים".

"הה' שאם הוא אגר בטלה דלא מוכח מכוער הדיין שנוטלו אלא שדינו דין".

"הו' אם הוא אגר בטלה דמוכח מותר ליטול אותו כקרנא דאגר בטלה דמוכח הוה שקיל".

"הז' שלא יקח יותר מאגר בטלה דמוכח כי אם דבר מועט שהיה מרויח באותו יום לא שהיה נוטל מהם יותר אלא כקרנא שלא היה נוטל מהב' בעלי דינין כי אם זוז א' בלבד כדי שכר ביטולו ממלאכתו וכרב הונא שהיה דולה מים מן הבור ולא היה מבקש מהבעלי דינין אלא שיתנו לו אדם אחר שידלה לו מים תחתיו...".

והעיר ר' עובדיה מברטנורא:

"וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה, שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד, והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד, ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס, לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפצו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון, דיניו בטלין. להעיד, עדותו בטלה"2.

השיב על דבריו התוספות יום טוב:

"ומ"ש הר"ב. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ר"י ליטול י' זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד כו' ומהר"ר משה איסרלש ז"ל בהגהותיו לש"ע א"ה סי' קנ"ד (=סדר הגט סעיף ד) כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו, מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע"כ".

והוסיף התויו"ט: "והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך. ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה שאף מהרמא"י הנ"ל החמיר לאסור בחליצה. כמ"ש בר"ס קס"ט. והתוס' כתבו דאפילו מי שיש לו אם מניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב בטלה דמוכח. וכך העלה הכ"מ בפ"ג מהל' תלמוד תורה. ומסיק עוד דקיי"ל כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [ר"ל הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה פ"ד ממסכת אבות שלא ליטול שום דבר כלל] ואחריו נוהגים ליטול שכרן מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצוייה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע"כ".

וכך כתב הרש"ש (בכורות כט ע"א): "במשנה הנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. עיין בהרע"ב מה שקרא תגר על הרבנים מסדרי גיטין. והרמ"א בסי' קנ"ד בסדר הגט סעיף ד' כ"ע דסדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. לכאורה זה אינו מספיק אלא שלא יהא הגט בטל. אבל עדיין עוברים על מה אני בחנם כו' וכדמוכח ג"כ בתוספות כתובות (קה סע"א) ממש"כ ומה"ט א"ש כו' מלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה כו'. ועיין בשו"ע יו"ד סי' רמ"ו סעיף ה' וסעיף כ"א בהגהת רמ"א".

ב. דיניו בטלים

כתב הרא"ש (בכורות פ"ד סי' ה):

"כתב הרמב"ן ז"ל מה שכתוב בברייתא החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלין אם נתברר לנו שלא נטל שכר בדין שדן אין הדין בטל. ומסתברא טעמיה. אבל לא ידענא היאך יתברר הדבר בעדים שלא נטל כיון שהוא חשוד".

אמנם מהר"ן משמע שרק אם ודאי שלא לקח שכר – אין דיניו בטלים. כמו"כ הוסיף שהפסול הוא למפרע על כל דיניו. כך כתב תוספות יום טוב (בכורות פ"ד מ"ו) משם הר"ן: "דיניו בטלים כו' – ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכרו ודן [נוטל] שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין. וגרסינן בירושלמי בפ"ק דסנהדרין כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין. הר"ן ספ"ב דקדושין".

והרחיב בערוך השולחן (חו"מ סי' ט ס"ו):

"נוטל שכר לדון לא בתורת שוחד אלא בתורת שכירות כשארי מלאכות אפילו כן כל דיניו שדן בטילים הם אא"כ אותם הדינים הידועים שלא נטל בהם שכר הם מקויימים וכשרים דזהו לא הוה כרשע שיפסולו כל דיניו כמו קבלת שוחד, דמדין תורה אין בזה איסור כל כך אלא שחכמים קנסוהו שיהא דיניו בטילים [סמ"ע] שאין זה כבודו של דין ליטול בעדו שכירות כבשארי מלאכות, וכן אין פוסלים למפרע כל הדינים שדן ונחשוש שמא נטל אז ג"כ שכירות בעדם דאמרינן השתא הוא דאיתרע [נה"מ]. ומה שנתפשט ששני הצדדים נותנים דבר מועט לדיינים קודם שאומרים להם הדין או הפשרה נראה דמזמן הקדמון היה תקנת הציבור כן והם יכולים לתקן שלא ידונו עד שיתנו שני הצדדים דזהו פרנסתם וכשמקבלים רב או דיין הוה כאלו התנו כן עם הציבור כיון שהמנהג כן [נה"מ] ושכר פשרה פשיטא דמותר תמיד ליקח משני הצדדים בשוה [ש"ך]".

ג. הפסיקה להלכה בנטילת שכר לדון

פסק הטור (חושן משפט סי' ט):

"ח) כתב הרמב"ם כל דיין שיושב ומגדל שכר לחזנים ולסופרים הרי זה בכלל הנוטים אחר הבצע וכך עשו בני שמואל ונאמר בהם ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד".

"ט) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים".

"י) ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו מותר בד"א שניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשותה בשעה שיש לו לדון ואמר לבעלי הדין תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי או תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה אז הוא מותר וכגון שיקבל משניהם בשוה אבל אם אינו ניכר כגון שאין לו מלאכה ידועה אלא שאמר שמא יזדמן לו שכר בקניית סחורה ובסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור".

וכך פסק השו"ע (חו"מ סי' ט ס"ג):

"נהגו לעשות לבית דין קופה, שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד, ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה, ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא, כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם; וגם אם יש נדבות או הקדישות, סתם, לוקחים מהם".

ורמ"א הגיה:

"ויותר טוב לגבות מתחלת השנה, שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם (טור)". ובהלכות הבאות הביא דברי הטור.

וכך כתב השו"ע (יו"ד סי' רמו ס"ה) בהלכות תלמוד תורה:

"מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואף על פי שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי".

ורמ"א הגיה: "וכל חידושי סופרים, דהיינו מה שנתקן מדרבנן, מותר ליטול שכר ללמדו. (הגהות מיימוני פ"א)".

והוסיף הרמ"א בסעיף כא: "לא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד, כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה, אלא יעשה אותו קבע ומלאכתו עראי, וימעט בעסק ויעסוק בתורה. ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה. ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל וגו' (תהילים קכח, ב). וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה, גוררת עון וסופו ללסטם הבריות. (לשון הטור). וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו, (רבינו ירוחם ורבינו יונה נתיב ב' וכ"כ הרמ"ה), אבל זקן או חולה, מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו (לכ"ע). ויש אומרים דאפילו בבריא מותר (בית יוסף בשם תשובת רשב"ץ [ח"א, קמ"ז, קמ"ח]). ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון. (אברבנאל בפירוש מסכת אבות). ודוקא חכם הצריך לזה, אבל עשיר, אסור. ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח. ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה, מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא, אך אין זה מדת כל אדם, שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו. (גם זה בתשובה הנזכרת). וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה, אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות. והא דאמרינן: כל המביא דורון לחכם כאלו מקריב בכורים, היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב, אפילו הוא עם הארץ. (רבינו ירוחם בשם רבינו יונה). ושרי לתלמיד חכם למטעם מידי מהוראתו, כדי לברר הוראתו, אבל ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר, אסור. (הגהות אשיר"י פ"ק דע"א). ודאשתמש בתגא חלף (הג"מ וסמ"ג). וי"א דזהו המשתמש בשמות. (שם בשם אבות דר' נתן) ומותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה (בנדרים דף ס"ב וסמ"ג והג"מ שם ות' רשב"א סי' פ"ד), אם צריך הוא לכך".

וכך סיכם בערוך השולחן (חו"מ סי' ט) בסעיף ז:

"אם הדיין אינו נוטל אלא שכר בטלה מותר והוא שיהא ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון אומר לשני הבע"ד תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה והוא שיקבל משניהם בשוה ודווקא כשהתנה עמהם מקודם אבל אם לא התנה מקודם ואח"כ מבקש מהם שכר בטלתו אינם צריכים ליתן דיכולים לומר לו אלו אמרת לנו מקודם היינו הולכים לדיין אחר [ט"ז]. ואם אינו ניכר שכר בטלתו כגון שאין לו מלאכה ידועה אלא שאומר שמא יזדמן לי איזה קניית סחורה או סרסרות וכיוצא בזה ובשביל זה מבקש שכר אסור אבל כשמבקשים אותו ליסע לאיזה מקום לדון יכול ליטול שכר נסיעתו כמה שירצה דאין זה שכר הדין וכן הוא לענין עדות כמ"ש בסי' ל"ד סעי' כ"ו ולפמ"ש שם אפילו כשמבקשים את הדיין לילך לבית אחר לדון שם יכול ליטול שכר טרחתו בעד הלוכו לשם. ולפי מה שנתבאר יש שלשה חילוקים בדין זה: דאם הוא עוסק באיזה עסק בשעה שבאו לפניו לדין מותר לו לכתחלה ליטול שכר בטלתו, ואם אינו עוסק אז רק שאומר שרצונו כעת לעסוק בהעסק שיש לו ולכן יתנו לו שכר בטלתו מכוער הדבר אם אין שעה זו ידועה שנצרך לעסוק בעסקו אבל עכ"ז מותר לו להתנות עמהם, ואם אין לו עסק כלל אלא שאומר שמא יזדמן לי עסק אסור [סמ"ע]".

וחתם בסעיף ח:

"כלל זה שאמרנו הוא בדיינים שאינם קבועים בעיר אבל בדיינים קבועים שנתמנו לכך וזהו פרנסתם מותרים לכתחלה ליטול משני הצדדים בשוה וכן הוא המנהג [או"ת ונה"מ] כמ"ש בסעי' ו' דהוה כאלו התנו בכך עם הציבור".

ד. הנוטל שכר להעיד

נאמר במשנה בבכורות (פ"ד מ"ו):

"הנוטל שכרו ...להעיד עדותיו בטלין".

והעיר התפארת ישראל (בכורות פ"ד מ"ו, בועז אות א):

"ובכאן נטה הר"ב בכידון על הרבנים והעדים שלוקחין שכר הרבה יותר מדאי בעבור סידור הגט ובעבור חתימתן. וקראן גזלנין. ושיש חשש פיסול בגט זה... וכ"ש שהעדים מותרים ליטל שכר. דהרי אוסרים א"ע לישא הגרושה. ואפילו הם כהנים. עכ"פ מדמתנין עמהם שכשיקלקלו הגט בחתימתן ישלמוהו בעבור זה מותרים ליטל שכר [כאה"ע ק"ל]"...

וכתב התויו"ט (בכורות פ"ד מ"ו) בתשובתו על דברי רע"ב:

"ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב"י ח"מ ס"ס כ"ח בשם תשובה להרשב"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע"כ".

עולה מן הרשב"א שעדים שנדברו עימם לבוא ולהעיד על מתן גט או על חליצה רשאים ליטול שכר על עצם הביאה להעיד. ואע"פ שאם העדות כלימוד תורה אסור ליטול עליה ממון גם בבא להעיד, בכ"ז נראה שדנו על הביאה להעיד לא כלימוד תורה אלא כמצוה בלבד.

וכך כתב בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ד סי' ב):

"עיקרא דהאי מילתא איתא בבכורות (דף כ"ט ע"א) דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין ולהעיד עדותיו בטלין והר"ן ז"ל בסו' האיש מקדש כתב שכתב הרמב"ן שנראה שאינו בכלל הפסולי' מדבריה' שיהא צריך הכרזה, והרשב"א כתב שלא אמרו אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצויים להעיד ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר ע"כ נראה מדבריהם דהנוטל שכר להעיד עדותיו דאינו פסול אלא מדרבנן והוא בשכבר נעשו עדים בדבר".

וכן כתב הנו"ב (אהע"ז מהדו"ק סי' כט) שאף שמבואר בבכורות שעדותו בטלה, מ"מ כיון שאין זה רק קנס דרבנן, והרי פסולי דרבנן כשרים הם לעדות אשה, ולכן מי שנוטל שכר להעיד עדותו כשרה לעדות אשה, וכן כתב הבית מאיר (אהע"ז סי' יז סעיף ג).

וכך כתב בספר דף על הדף (בכורות כט ע"א):

"בפוסקים דנו הרבה בעגונה דאיתתא שנוטל שכר להעיד מה דינו, והיינו דוקא בנוטל שכר להעיד בין יתיר את האשה, בין לא יתיר, שהשכר הוא על עצם העדות, אבל אם נוטל שכר רק אם יתיר את האשה בעדותו, פשיטא דעדותו בטלה, דהרי הוא נוגע וחשש משקר".

ובאר התויו"ט בכורות (פ"ד מ"ו):

"דיניו בטלים כו' – ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכרו ודן [נוטל] שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין. וגרסינן בירושלמי בפ"ק דסנהדרין כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין. הר"ן ספ"ב דקדושין".

רמ"א (חו"מ סי' לד סי"ח) הגיה:

"כל מי שנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה, כמו הנוטל שכר לדון, כמו שנתבאר לעיל סימן ט' סעיף ה', ואינן צריכים הכרזה, אלא הדין והעדות בטל מעצמו. ואם החזיר הממון, דינו ועדותיו קיימים, שאין זה כשאר פסולים שצריכין הכרזה ותשובה, אלא קנס קנסוהו חכמים שיתבטלו מעשיו כל זמן שנוטל שכר (ר"ן ס"פ האיש מקדש). וכל זה בעדים שכבר ראו המעשה ומחוייבים להעיד, כמו שאדם מחוייב לדון בין אדם לחבירו. אבל מי שאינו מחויב להעיד, ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהיה עד, מותר (ב"י סימן כ"ח בשם רשב"א). דיין שדן כבר, ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו, אסור לו לקבל. (כן משמע מאשירי ס"פ זה בורר) כל מה שאדם מעיד לסיבת יסורין ויראה, אין בו ממש (מהרי"ק שורש ס"ח)".

וכך השיב בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, אבן העזר סימן קסא):

"איש שהיה יושב עם המגרש משעת מסירתו הגט לשליח הולכה עד שיוגמר נתינתו להאשה שהיתה ערך מהלך פרסה ממקום האיש והיה משגיח עליו כדי שלא יבטל את הגט והיה מושכר ע"ז מהמתגרשת. ואח"כ יצא ערעור על הגט לומר שהמגרש לא היה שפוי בדעתו בשעת כתיו"נ הגט וזה העד מעיד שלא כן הוא אלא שהיה שפוי בדעתו כשאר כל האנשים פקחים אם מצטרף הוא לעוד עד שני שמעיד כן ולא לחוש משום שקבל שכר מהאשה אם אין זה כדין הנוטל שכר להעיד דעדותו בטלה".

וכך כתב בקיצור הפרקים של תשובתו:

בסימן א כתב:

"קיצור מ"ש מהריב"ל שיש הפרש בפי' מנא הני מילי בין רש"י ובין הר"נ ונפ"מ דלרש"י הנוטל שכר להעיד מיפסל מדאורייתא משום נוגע בעדות והרשב"א והריטב"א כתבו כהר"ן ופי' המ"ב דמיירי בנוטל שכר בין יועיל עדותו ובין לא יועיל עדותו דאז אינו נוגע בעדות והבית מאיר החמיר דדווקא ג"כ שנוטל משני הבעלי דינים וזה אינו מוכרח".

וכך כתב בסימן ב:

"קיצור מ"ש בעה"ת בענין עדות מורשה כשנוטל שכר ידוע יוכלו קרוביו להעיד. ואם הוא עצמו כשר להעיד שבטוש"ע פסקו דיכול להעיד. והמ"ב סי' צ"ח ביאר טעמם ואין כן דעת תשו' הרשב"א ולזה נוטה הכנה"ג. ובנד"ז זה האיש יכול להעיד יותר ממורשה ואין מכוער עדותו אף לדעת הרשב"א".

וכן הוסיף בסימן ג:

"קיצור עוד צד להקל עפמ"ש הב"י סס"י ק"ח מחודש כ"א בשם הרשב"א ועוד צד עפמ"ש הטוש"ע סי' ק"מ ססע"י ח'".

סיכם זאת בערוך השולחן (חו"מ סי' לד סכ"ו):

"אסור ליטול שכר בעד הגדת עדות דכל המצות צריכים לעשות בחנם והנוטל שכר להעיד עדותו בטלה ואם החזיר הממון עדותו קיימת, שאין זה כשארי פסולים שצריכין הכרזה ותשובה אלא קנסא בעלמא הוא שקנסוהו חכמים שיתבטל עדותו כשנטל שכר ולכן כשהחזיר נתכשרה עדותו".

"וכל זה הוא דווקא כשנטל משני הצדדים אבל כשנטל מצד אחד פסול מטעם נוגע ואפילו החזיר הממון אחר שהעיד פסול [נה"מ] כיון שהיה נוגע בדבר בשעת הגדת העדות ושיגיד פעם שני אחר חזרתו אינו מועיל דא"א לו לחזור בו אחר שהגיד פעם אחת".

"וכל איסור זה אינו אלא בעד שראה המעשה ומחוייב להעיד דאז אסור לו ליטול שכר בעד הגדתו בב"ד אבל כשנוטל שכר לילך ולראות הענין מותר דהא אינו מחוייב לראות הענין ונוטל שכר טרחתו שילך לראות המעשה ולהיות עד אח"כ כמו עידי הגט שנוטלין שכרן שיעמדו בכתיבת הגט ושיהיו עדים וגם זה אינו מותר רק כשנוטל משני הצדדים בשוה או שהבע"ד השוו ביניהם מי יתן שכר טרחתם כמו בגט שהאיש ואשתו עושים ביניהם מי יתן שכר הגט דבזה הוי כנוטל משניהם אבל מצד אחד גם זה אסור לו להיות עד אם לא שנוטל שכר בטילה דמוכח כגון שמתבטל ממלאכתו ומפרנסתו [שם]"...

כתב בקרן אורה (נדרים לז ע"ב): "פיסוק טעמים דאורייתא היא, ור"י סבירא ליה דלאו דאורייתא היא. וכתב הרמ"א ז"ל ביו"ד סי' רמ"ו (סע"ה) דכל מילי דרבנן שרי ללמדן בשכר. ולענ"ד צ"ע, דכיון דכל מילי דרבנן הוי בכלל לא תסור, אם כן בכלל חוקים ומשפטים הם. ודוקא פיסוק טעמים דאין זה אלא הבנת המקרא הוא דסבירא ליה לר"י דאין זה בכלל חוקים ומשפטים, אבל לא שאר דברי סופרים, ורוב תורה שבעל פה הם חידושי סופרים. וקצת ראיה לזה מהא דפריך בקדושין (נ"ח ע"ב) המקדש באפר פרה מקודשת מהא דנוטל שכר להזות הזייתו פסולה. ולפי הנ"ל הא יכול ליטול שכר להזות בטומאה דרבנן דהאיסור שכר הזאה הוא גם כן מקרא דואותי צוה, כדאיתא בבכורות (כ"ט ע"א) ואם כן אין זה אלא בטומאה [דאורייתא]. ואף דיש לדחות, מכל מקום דין זה צ"ע".

ה. להזות ולקדש – שכר מילוי והזאה במי חטאת

נאמר במשנה בבכורות (פ"ד מ"ו):

"הנוטל שכרו... להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אם היה כהן וטמאהו מתרומתו מאכילו ומשקו וסכו ואם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל".

ובגמרא בכורות (כט ע"א): "להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה. ורמינהו: המקדש במי חטאת, באפר חטאת – הרי זו מקודשת, אף על פי שהוא ישראל! אמר אביי: לא קשיא, כאן – בשכר הבאה ומלוי, כאן – בשכר הזאה וקידוש; דיקא נמי, דקתני הכא להזות ולקדש, והתם קתני, המקדש במי חטאת ובאפר חטאת, שמע מינה".

משמע מן הגמרא שרק על הזאה וקידוש נאסר ליטול שכר, אבל על הבאה ומילוי מותר ליטול שכר. וגם לגבי הזאה וקידוש מותר ליטול שכר אם בטלו ממלאכתו או על שאר הפסדים שיש לו.

פרש הרמב"ם: "מי מערה, אינו מותר לקדש ממנו אלא ממים חיים, אמר שאותו המים כאלו הוא מי מערה, ואותו האפר כאלו הוא אפר מקלה, כלומר אפר הפורני לא אפר הפרה. וענין הקדוש נתינת אפר הפרה על המים, וזהו שאין מותר לעשותו בשכר, ואם עשה נפסל. ולהזות הוא שיזה עליו מי חטאת. ואם קבל הדיין השכר משני בעלי הדין יחד בגלוי ויקבל כדי מה שבטלוהו מעבודתו לא יותר, והיה הדבר ברור וידוע כגון שהיה עושה מלאכת יד, עובד כל יומו בשתי מעין כסף, ובטל בגללם רביעית היום, ולקח מהם חצי מעה, רבע מזה ורבע מעה מזה, דבר זה מותר ורשאי הוא בכך, וכבר עשו כן חשובי החכמים. ואמרו אם היה כהן, רוצה לומר אם היה זה שרצה שיורה לו או יזה או יקדש לו איש כהן, ותגרום לו פעולה זו שיתטמא וימנע מאכילת התרומה, כגון שילך עמו למקומות שמתטמא בשביליהן באחת ממיני הטומאות כדי לראות לו שם דבר מסויים ולהורות לו בהתר או באסור, הרי זה מותר לו להאכילו ולהשקותו משלו בכל הדרך וירכיבהו אם הוזקק לכך, לפי שזה במקום התרומה שמנע ממנו אכילתה. ואמרו כפועל, אמרו כפועל בטל של אותה מלאכה. ואני אבאר לשון זה וענינו, כי אני הרבה שמעתי בו דברים בלתי מספיקים ואף אינם מביאים אל המטרה כלל, והוא, כגון שהיה האדם בעל יכולת באומנותו ומומחה בה מכניס ביומו סכום מרובה, הרי לא נאמר יתן לו שעור מה שבטל אדם זה, אלא רואים מלאכה זו על הרוב, ונאמר כמה עשוי אדם להכניס במלאכה זו ביום אחד, וזהו ענין אמרם באותה מלאכה. אבל ענין בטל של אותה מלאכה, הרי הוא תלוי ביגיעה שיש באותה המלאכה או המנוחה, לפי שיש מלאכות שיש בהן יגיעה רבה כעבודת הברזל וכריית המחצבות, ואם תנתן הברירה לאדם בין שיעשה אותה העבודה המיגעת או ינוח כל היום, בודאי שיעדיף את המנוחה ואף על פי שיהא לו סכום קטן על היגיעה ויקבל הסכום הידוע, אבל המלאכות הקלות אשר עושיהן כבטל כגון השלחני שהוא פורט ומקבל שכר וכיוצא בו לא יהא בין הבטל והמתעסק בה הבדל גדול, שאם היה מגיע לנפח דרך משל שתי מעין ליום ולשלחני שתי מעין והיה החכם הזה נפח ובטלו ממלאכתו יום בהוראותיו ודיניו הרי זה משלם לו חצי מעה, כי אף על פי שבטלו הרי נח מעמל רב, ואם היה שלחני הרי זה משלם לו מעה ומחצה דרך משל, לפי שהוא בטלו מדבר שלא היה לו בו טורח. והבן ענין זה כי נפלא הוא ונכון.

וכך פסק הרמב"ם הל' פרה אדומה (פ"ז ה"ב): "השכר פסול בקידוש ובהזייה ואינו פוסל במילוי, כיצד הנוטל שכרו לקדש מי חטאת או להזות מהן הרי אותן המים כמי המערה והאפר כאפר מקלה שאינו כלום, אבל נוטל הוא שכר למלאות המים או להוליכן, ומקדשין אותן בחנם ומזה מהן המזה בחנם, היה המקדש או המזה זקן שאינו יכול להלך על רגליו ובא הטמא וביקש ממנו להלוך עמו במקום רחוק לקדש או להזות ה"ז מרכיבו על החמור ונותן שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שביטלו ממנה, וכן אם היה כהן והיה טמא בטומאה המונעתו מלאכול תרומתו בעת שילך עמו להזות או לקדש ה"ז מאכילו ומשקהו וסכו ואם ביטלו ממלאכה נותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה, שכל אלו הדברים אינן שכר שנשתכר בקידוש או בהזאה שהרי לא הרויח כלום ולא נטל אלא כנגד מה שהפסיד".

מקור הדין על איסור נטילת שכר בהזאה וקידוש אינו ברור. ברמב"ם בהלכה הקודמת העוסקת בפסול מלאכה במי חטאת, כתב: "ודברים אלו הן דברי קבלה".

הרמב"ן (הלכות בכורות פ"ד דף לז ע"א) כתב:

"ירושלמי שם וכן חמי מתניין נסבין אגריהון, א"ר יודן ברבי ישמעאל שכר בטלה הן נוטלין. להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, אוקימנא בשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הבאה ומילוי שרי למשקל דאגר טירחא הוא ולא שכר מצוה, וכן לענין עדות ודין כה"ג שרי". נראה מהרמב"ן שהלימוד של "מה אני בחינם" הוא אסמכתא ועיקר הסיבה בקיום מצוה לאחרים הוא משום טירחא, ואם יש לעושה טירחא מותר ליטול שכר על כך.

וכך כתב רבינו יהונתן מלוניל (על רי"ף קידושין כג ע"א):

"ומפורש בגמרא שמקדשה בשכר טרחו בהבאת המים ממקום המעיין ובהבאת האפר ממקום שהוא מוצנע שם. וקסבר דהמקדש במלוה מקודשת [מ"ז ע"ז]. אי נמי קודם הבאה קאמר לה וקסבר דאינה לשכירות אלא בסוף. אבל אם היה מקדשה בשכר שהוא מזה עליה לא מקדשה, דהתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילות, להזות ולקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה, דכיון דלית ליה טירחא אסור ליטול שכר מצוה, שהרי אמרה תורה ראה לימדתי וגו', כאשר צוני וגו', מה אני בחנם אף אתה בחנם".

ועולה מרבינו יהונתן שאף שכר הזאה וקידוש אינו משום שצריך לעשות בחינם, אלא משום שאין בהם טירחא.

וכך כתב בקרית ספר (הל' פרה אדומה פרק ז): "ובגמרא דלאו מידי קא מרוח אלא כנגד מה שמפסיד דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל, אבל שכר הזאה וקידוש דליכא טירחא שכר מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתה בחנם כך כתב רש"י ז"ל סוף פרק האיש מקדש. וכתבו בתוספות דלא שמעינן מהאי קרא היכא דעבד בשכר דלא מהני אלא אסמכה בעלמא הוא דלא מהני אפילו בדיעבד".

משמע שהאיסור ליטול ממון על מצוה שאין בה טירחא נלמד או הוסמך על הלימוד ממשה רבינו מה אני בחינם וכו'. ולרמב"ם בהזאה וקידוש הוא מדברי קבלה. אבל במצוות הנעשות לאחרים שיש בהן טירחא מותר ליטול שכר.

ועי' ים של שלמה (קידושין פ"ב סי' כח).

וכך כתב בשיעורי ר' שמואל (בבא מציעא לא ע"ב):

"איתא דאין נוטלין שכר להזות ולקדש וכו' ופירש"י דכתיב מה אני בחנם וכו' ומוכח בהדיא ברש"י דבשאר מצוות נמי איכא דינא דמה אני בחנם. (ומש"כ רש"י שם "שכר לימוד מצוה" אין כוונתו למה שלמד איך להזות אלא כוונתו לשכר על עצם ההזאה דהיא מצוה וקרי לה לימוד מצוה משום דילפינן מקרא דראה לימדתי וכו'). וע"ק ממתני' דבכורות כ"ט. הנ"ל דהנוטל שכר לדון דאיתא נמי דהנוטל שכר להזות אפרו אפר מקלה וכו' ונוטל כפועל בטל ומוכח דהזאה נמי דמי לדין ונוטל להתוס' והרא"ש כפועל בטל בלא שכר טירחה ואי נימא כהתר"פ נמצא דבהזאה נמי איכא טעמא דמה אני בחנם, אלמא דגם בשאר מצוות איכא מה אני בחנם. וגם בגמ' שם מזכיר סברא זו דמה אני בחנם, וחזינן דגם בהזאה קידוש ועדות איכא האי דינא אלמא דזהו דין בכל המצוות, וא"כ גם בהשבת אבידה צריך להיות האי דינא ודלא כתר"פ. אלא דכבר כתבנו דדברי התר"פ אינם ברורים דהזכיר שני החילוקים דמה אתה בחנם וגם דאפס כי וכו' ואינו מובן אמאי צירפם יחד".

ו. לראות בכורות, לשחוט

נאמר במשנה בבכורות (פ"ד מ"ה): "הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אלא אם כן היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה וששה בגסה בין תמים בין בעל מום".

פרש הרמב"ם: "תקנו לו שיקבל שכר בתמים ובעל מום כדי שלא יחשדוהו ויאמרו בכור זה תמים הוא ולא אמר שזה מום אלא בכלל השכר שיקבל. וכן גם הרשו לו לקבל שכר אלא פעם אחת על אותו בכור, כדי שלא יאמרו שזה מום ואמר בו שהוא תמים כדי שישאר אצלו עד שיפול בו מום אחר וישלם לו עליו שכר שנית, ולפיכך לא יטול עליו שכר שנית כלל".

"ומן ההלכה הזו יתבאר לך שזה שהשוחטים שוחטים בשכר ידוע אם היה הנשחט טהור, ואם היה טרפה אין מקבלין שכר, אינו נכון, ולא יניח דבר זה להיעשות ברשותו אלא מי שאין לו ידיעה, אבל לפי הדין שישחט בלי שכר, או שיקבל שכר על כל מה שישחט בין שהיה נבלה או טרפה או כשר כדי שלא יבוא לידי חשד כמו שתקנו חכמים בבכור".

יש לדייק ברמב"ם שלא טען כלפי רואי בכורות ושוחטים בשכר על כך שצריכים לעשות זאת בחינם, אלא על חשש וחשד שהשכר יטה את ליבם להתיר את האסור, אם זה בכור שהמום לא התירו או שחיטה שאינה ראויה והבהמה נתנבלה (תפארת ישראל: "דדלמא משום אגרא משקר").

והביא דבריו ר' עובדיה מברטנורא (עה"מ): "בין תמים בין בעל מום – ואף על גב דכי אמר ליה תם הוא לא אהני ליה ולא מידי, נוטל שכרו, דאי לא שקיל אגרא אתו למחשדיה כי אמר בעל מום הוא. ומכאן דן הרמב"ם על השוחטים לרבים, שראוי להם או שלא יטלו שכר כלל או שיטלו שכר על הנמצאות נבלה או טריפה כמו על הנמצאות כשרה, דומיא דרואי מומי הבכור".

ובתוספות יום טוב (שם) הביא: "וכתבו התוס' וא"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה. לפי שאינו רוצה [לטרוח] פעם אחרת [וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת]. אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר. ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה ע"כ".

והוסיף התפארת ישראל: "ומה שנוהגין שהשוחט לוקח כרכשאות מבהמות שהכשיר, י"ל דמחשב דבר מועט וליכא חשדא [הט"ז י"ח סקי"ד], [ונ"ל ראיה לדברי רבינו דבדבר מועט לא חיישינן לחשדא, דהרי קיי"ל [י"ד שי"ד ס"ב] דללגימא לא חיישינן, [ועי' לקמן פ"ה מ"ד], או דוקא במומי בכור דהרבה פעמים תלוי בשקול דעת של המכשיר לדון אם המום קבוע או עובר וכדומה, להכי חיישינן לחשדא, אבל בשוחט, לא נחשידהו שיתיר דבר המפורש לאיסור [שפתי דעת י"ח ל"א]".

ז. שכר מקיימי מצוות אחרות

הובאו לעיל דברי ערוך השולחן (חו"מ סי' לד סכ"ו): 'אסור ליטול שכר בעד הגדת עדות דכל המצות צריכים לעשות בחנם'. ולמדוהו מן הלימוד 'מה אני בחינם' וכו'.

אולם בחידושי הגרי"ז (בכורות כט ע"א) הסתפק: "שם, במתניתין הנוטל שכרו לדון וכו' להעיד עדותיו בטילין להזות ולקדש וכו', והנה לדון וכמו"כ להורות בבכור חשיב ד"ת דילפינן מקרא דמה אני בחינם אבל להעיד ולהזות ולקדש ע"ש, הלא אין שייך דמה אני בחינם, אם לא דנאמר דלכל מצוה ג"כ שייכא מה אני בחינם, והנה רש"י בקדושין (דף נ"ח ע"ב בד"ה בשכר) כתב דהלימוד של מעשה הזאה ע"ז קאי מה אני בחינם ע"ש, אבל לפי"ז עכ"פ יקשה מלהעיד, וצ"ע".

אולם נראה שהן הראשונים והן האחרונים הכריעו שמעשי מצוות הנעשים עבור אחרים צריכים להיעשות בחינם, פרט לכאלה שיש בהן טירחא או בטלה ממלאכתו כמו הבאה ומילוי, או שהתורה התירה כטעינה.

כך דברי הרמב"ן בתורת האדם (יובאו באריכות להלן): "ואמרינן לענין מצות (בכורות כ"ט א') מה אני בחנם אף אתה בחנם".

וכן בחידושי הריטב"א (בבא מציעא לא ע"ב): "מתני' היה בטל מן הסלע נותן לו שכרו כפועל. ודוקא שהיה בטל ממלאכתו הא לאו הכי יש לו להחזיר (=אבידה) בחנם דסתם מצוה המוטלת עליו לעשות בחנם היא עד דגלי קרא בהדיא כדגלי בטעינה"...

וכן בר"ן (נדרים לט ע"ב): "והיכא דנכסי מבקר אסורין על החולה נכנס לבקרו עומד משום דמחויב לעשות בחנם ומצוה דיליה קעביד ואידך ממילא קא מתהני"...

וכן לשון בי' הגר"א (יו"ד סי' שלו ס"ב): "וכל שמצווה אסור ליטול שכר ע"ז". וכן באורים (סי' לד ס"ק לט): "כי כלל כל המצות צריכין להיות בחנם דכתיב (דברים ד ה) ראה למדתי אתכם וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם (בכורות כט א)".

עולה שכל מצוות שאדם עושה אפילו עבור אחרים צריך לעשות בחינם, ועולה שאלה לגבי ימינו.

הרבה מן העוסקים במצוות נוטלים שכר, או מפני שזהו מקצועם שהשקיעו בלימודו שנים רבות (רופאים, פסיכולוגים, תיראפיסטים בין על ידי דיבור, או בנגינה או באומנות או בהתעמלות על הקרקע או בבריכה, או בבישול), או מפני שנשכרו לכך על ידי הציבור (בלניות, רבנים עורכי נישואין, עובדים סוציאלים, 'חברה קדישא' של קבורה) ועוד.

נטילת השכר אינה משום יציאה כנגד דברי תורה במזיד, אלא משום שכך בנויה המדינה. המבנה הכלכלי-חברתי של הציבור במדינה בנוי על כך שקיימים בעלי מקצועות אלו, אשר נותנים שירותים נצרכים בשכר לציבור. חלק מבעלי מקצועות אלה המדינה מממנת ומשלמת את משכורתם ומקימה מוסדות בהם עובדים אותם בעלי מקצועות, כמו בתי חולים לגוף ולנפש, לשכות בריאות, מועצות דתיות ועוד, וחלק הם עובדים בשוק החופשי בגלל הצורך הצבורי בהם.

נראה ברור שכל השכירים, המקבלים משכורתם ע"י המדינה או המוסד בו הם עובדים, לא קיימת לגביהם שאלת 'מה אני בחינם' וכו' הם כגוזרי גזרות בירושלים שהיו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה וכדברי רש"י: 'ומתפרנסין הימנו לפי שלא היו עסוקין במלאכתן'. וא"כ כל השכירים אשר נשכרו על ידי המדינה או מוסדות אחרים לעסוק במלאכת מצוה, וכיון שאין להם פרנסה אחרת מותר להם להתפרנס ממלאכת מצוה ואין הם חייבים לעבוד בחינם.

שאלת המצוה בחינם מתרכזת בעובדים בשוק החופשי כגון רופאים הנותנים שר"פ, או שאר העוסקים במקצועות רפואיים שמקבלים את שכרם מן המתרפא עצמו. ובדר"כ השכר הפרטי עולה בהרבה על השכר המשתלם בבתי החולים.

ח. שכר רופאים

כתב הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה): "ולענין שכר רפואה נראה לי דמותר ליטול מהן שכר בטלה וטרחא, אבל שכר הלמוד אסור, דאבדת גופו הוא ורחמנא אמר והשבותו לו. ואמרי' לענין מצות (בכורות כ"ט א') מה אני בחנם אף אתה בחנם".

וכ"פ השו"ע (יו"ד סי' שלו ס"ב): "הרופא, אסור ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל שכר הטורח והבטלה, מותר".

דברי הרמב"ן צריכים ביאור: מהו שכר הלימוד האסור.

שכר הלימוד בפשטות הוא שכר על כל שנות הלימוד של הרופא, שהרי אינו דומה רופא אומן לרופא הדיוט. ולדברי הרמב"ן נאסר עליו ליטול שכר על כך.

אמנם הרמב"ם פסק (הל' חובל ומזיק פ"ב הי"ח): "אמר לו המזיק אני ארפא אותך או יש לי רופא שמרפא בחנם אין שומעין לו אלא מביא רופא אומן ומרפאהו בשכר". וכ"פ השו"ע (חו"מ סי' תכ סכ"א).

וא"כ קשיא איך מותר הרופא ליטול שכר והחובל צריך לשלם לרופא אומן, הרי הרופא אסור ליטול שכר, והמבדיל בין אומן להדיוט הוא הלימוד3.

אמנם הט"ז והש"ך מסבירים ששכר הלימוד הוא שעת הביקור אצל הרופא והבדיקות שעושה לחולה, עליהן אסור ליטול שכר כדברי הש"ך (ס"ק ה): "כלומר שלומד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך". וא"כ אין המדובר בשנות הלימוד לפני הפגישה עם הרופא, אלא על הלימוד בשעת הביקור אצל הרופא, שבה הוא מסביר לחולה מהי מחלתו ואיך ירפא ממנה.

אולם בכך אין תרופה לשאלתנו גם העקרונית של נטילת שכר על ריפוי וגם איך בחובל משלם על רופא אומן. הרי שעת רופא אומן שלמד את מקצועו מתבטאת במחיר שעת הביקור, ואם הרופא אסור לקחת שכר על שעת ביקור אלא צריך לעשות בחינם הא חזינן שלא נהגו כן, והתשלום לרופא פרטי הוא עיקר הקשר שבין החולה לרופא (וכן אצל רופאי שיניים).

המשיך שם בתורת האדם (שער המיחוש – ענין הסכנה):

"...הלכך שכר החכמה והלמוד אסור דהו"ל כשכר הזאה וקידוש, אבל שכר הטרחא מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר. וכן שכר בטלה מותר כדתנן (שם ב') אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה".

"וכן מי שיש לו סממנין וחבירו חולה צריך להן, אסור לו לעלות בדמיהן יותר מן הראוי. ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהן הרבה מפני דוחק השעה שלא מצאו סממנין אלא בידו... ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך. והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מחייב אלא בדמיהן, אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים".

"ויש מי שסבור דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבדה, ולפיכך אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, שאם היה בטל מן הסלע והתנה עמו נותן לו את הסלע. ולא מסתברא דכיון דמדמינן לה לחליצה, דע"מ שתתן לך מאתים זוז דלא רמיא עליה חיובא ממש למיחלץ, ואי כניס לה לאו איסורא עביד, ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב אינש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמים, הא בשכר רופא ששוה כל כסף הוא חייב ליתן כל מה שהתנה לו, ואף על פי שמצוה עליו לרפאות אף בורח נמי מצוה עליו להציל, אלא כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לזה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו, שאין זה כדין ריבית שיוצאה בדיינין (ב"מ ס"ב א') דרחמנא אמר וחי אחיך עמך אהדר ליה דליחי עמך".

עולה מדברי הרמב"ן שאמנם מוטלת על הרופא המצוה לרפא בחינם, אולם אם אינו מוכן לעשות כן, ודורש תשלום והתנו עמו חייבים לשלם לו מה שהתנו עמו. ונותן כלל מנחה לגבי נטילת שכר: 'כל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לזה ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין ממנו חיוב שלו'.

הלבוש (יו"ד סי' שלו ס"ג) הסביר את כללו של הרמב"ן: "ואף על פי שמצוה עליו לרפאותו משום השבת אבידת גופו ועשיית המצוה היא בחנם כדלעיל, השבה זו אינה דומה לשאר השבת אבידה, דשאר השבת אבידה היא מוטלת על המוצאה לבדו, והכא מצות השבה זו מוטלת אכולי עלמא כל מי שהוא יודע רפואות, וכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לאחר ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין ממון מידו ולא מפקיעין מידו חיוב שלה, ואין זה כדין רבית דאף על פי שנוטלו יוצא בדיינים, דשאני התם דרחמנא אמרה [ויקרא כח, לו] וחי אחיך עמך, אהדר ליה כי היכי דלחייה בהדך". וא"כ ברבית יש דין מיוחד של החזרת הרבית, אבל בשאר מצוות אין חיוב כזה.

ועדיין יש להקשות, כללו של הרמב"ן שייך אצל דיין ועד הרואה, אבל אינו עונה לגבי הזאה וקידוש, הרי ג"כ אין זו מצותו הפרטית להניח את האפר על המים ולהזות על טמא מסויים, ומדוע אם נטל עליה שכר נחשב אפרו כאפר מקלה ומימיו מי מערה?! אא"כ נסביר לגבי קידוש והזאה מצד דברי קבלה וכפי שכתב הרמב"ם בפה"מ.

הטור (יו"ד סי' שלו) הביא את תמצית דברי הרמב"ן ולא הקשה עליו.

אמנם מהריטב"א (יבמות קו ע"א) משמע שחלק על כללו של הרמב"ן, וז"ל: "אבל רבינו הגדול ז"ל כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב ליתן לו כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה, ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו".

עולה מן הריטב"א כי אינו מקבל את כללו של הרמב"ן וסובר שאפילו מצוה המוטלת על הכל, ודרשו אותה דוקא מפלוני – חייב לקיימה בחינם ונוטל כפועל בטל.

וכך כתב המאירי (יבמות קו ע"א):

"אף לענין דיני ממונות כל שחייב לעשות לחברו אי זה דבר בחנם כגון טעינה ופריקה והשבת אבדה ומבקש עליו שכר והתנה זה על עצמו ליתן לו שכר אינו חייב ליתן לו כלום וכן דבר שעליו לעשותו לחברו בשכר פלוני כגון השבת אבדה למי שצריך להתבטל עליה ממלאכתו והתנה על עצמו ביתר מן הראוי אין לו אלא שכרו ועל זו אמרו הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כראוי שכל קציצה שמחמת הדחק אינה קציצה ואם היה שולה דגים מן הים או מלאכה אחרת שבטולה פסידא מרובה והתנה לו כפי בטולו חייב והוא שאמרו ואם אמר לו טול דינר בשכרך נותן לו שכרו משלם וכמו שביארנוה בבבא קמא קט"ז א'".

וכן בדרכי משה (הקצר יו"ד סי' שלו) כתב: "אמנם נמוקי יוסף פרק מצות חליצה (ע"ב דף ת"ח) (לד: ד"ה תנו) כתב בשם הריטב"א (קו. ד"ה א"ל) שדברי הרמב"ן אינם מחוורים ואין לו אלא שכר טירחא כפועל בטל או כפי הראוי לו עכ"ל ובנימין זאב סימן ר"פ כתב דצריך ליתן לו כל מה שנדר לו כי כן דרך שלפעמים נותנים לרופא הרבה וכן כתב הסמ"ג (עשין סי' עד דף קנג ע"א) עכ"ל".

אמנם הרמ"א בשו"ע (סי' שלו ס"ג) הביא את דברי הרמב"ן, וכן בחכמת אדם (כלל קנא ס"ד).

וכך הסיק בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' תקנו [תתקפו]): "ומ"מ בנ"ד שאין שם רופא מובהק כמותו נ"ל שאפי' הרמב"ן ז"ל מודה שאין לו אלא שכרו בלבד שהרי הוא ז"ל כתב לתרץ דכל מצות עשה דרמיא אכ"ע אם נזדמנה ליה ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין מידו ואין מפקיעין ממנו חיוב שלו שאין זה כדין רבית שיוצאה בדיינים ע"כ. הרי לך בהדיא דתלי טעמא משום דהוי מצוה דרמיא אכ"ע ובנ"ד כיון שאין מומחה כמוהו עליו לחודיה רמיא לרפאות ולהציל ואם לא הציל עבר על מצות עשה. הילכך אין לו אלא שכרו ואם נתן לו דבר אם גמר ונתן לשם מתנה גמורה אין מוציאין מידו ואם נתן מפני שחשב שמחוייב מן הדין ליתן הויא מתנה בטעות ומוציאין ממנו ואם יש שם מומחין אחרים דעתי נוטה לפסוק כדעת שאר המפרשים דאין לו אלא שכרו ואם נתן כבר אין בידינו כח להוציא ממנו שכבר הורה הרב ז"ל". ואין דבריו מתאימים לדברי הרמב"ן שכתב שמתחשבים במצוה ולא במציאות בפועל. ואם המצוה מוטלת אכו"ע ודרש עליה שכר חייבים לתת לו מה התנו עמו, על אף שלא יקיים מה אני בחינם.

דברי הרמב"ן התקבלו להלכה לגבי נוטלי שכר על מצוות שאינן מוטלות דוקא עליהם.

כך כתב הים של שלמה (בבא קמא פ"י סי' לח). בכותרת כתב: "דין כל היכא דאיכא הפסד למציל בהצלתו. ומתנה שישלמו לו הפסדו... ושאר ענינים, שדכנות, ורפואות, וסרסרות, ושאר סגולות, שאין להם קצבה. משלם כפי אשר הותנה, בפרט בדברים שרגילין ליתן הרבה". וסיים: "אבל רופא יש לו שכרו משלם, שהרי חכמתו מכר לו. והוא שוה דמים הרבה, בלי קצבה. וכן דעת רוב הגאונים, ועיקר. וכן בכל שארי מלאכות, חייב לתת לו ככל אשר התנה, כן פסק מהרי"ח בהג"ה מיימונ"י פ"ט דשכירות (אות ל') וכן המרדכ"י (סימן קע"ד) בשמו, ובעל הוראה הוא, וראוי לסמוך עליו, וצורתה דשמעתא מסייע לן, דאמר הבורח מבית האסורים כו'".

באחרונים טעם נוסף לכך שמותר לרופאים ולשאר מקצועות המקיימים מצוה מן התורה בעבודתם עם הבריות.

כתב בפתחי תשובה (חו"מ סי' ט ס"ק יב): "עיין באו"ת [אורים סק"ט] שכתב היתר על הדיינים הקבועים ומחמת זה אין עוסקים במו"מ, וידוע דאם לא הוקבעו ודאי דהיו עוסקים באיזה מלאכה, הוי כמלאכה ניכרת דידוע לכל שבשביל זה הן נרפים ממלאכה. ועוד, כיון שנהגו כך הוי כאילו התנו, ע"ש, והעתיקו ג"כ בספר נה"מ [משה"כ סק"ט]. ועיין בזה בתשובת הב"ח סי' נ"א והיא נדפסת ג"כ בתשובת גאוני בתראי סי' מ"ח על שם מהר"ר יהושע. ושם [בשו"ת הב"ח] כתב עוד היתר בדיין שהלך בדרך לדין ביניהם דיכול ליטול שכר, וכמ"ש הב"י סימן כ"ח [בסופו] בשם הרשב"א [ובשו"ע סימן ל"ד סעיף י"ח בהגה] ע"ש"...

וכן סיכם זאת בחשוקי חמד (ב"ק פט ע"א, סנהדרין ח ע"א): "ונראה שהוא הדין ברופא שהלך ללמוד רפואה, במטרה להיות קבוע ופנוי לכולם, ולרפא את כל הבאים לפניו. שמאחר ולא חייב ללמוד רפואה ולהתפנות לכולם, מותר לו ליטול שכר. [ובדומה לאדם המתפנה מעיסוקיו כדי לחפש מציאות להשיבו לבעליהם שמותר לו ליטול שכר], וכעין זה כתב הפתחי תשובה (חו"מ סימן ט). ודווקא בימים הקדמונים שהרופאים לא התפרנסו מהרפואה ועיסוקם היה מדברים אחרים, אסור היה לרופא ליטול כי אם שכר טירחא ושכר בטלה, אבל בימינו כאשר מתפנה מכל עיסוק אחר ולומד רפואה על מנת שיוכל גם להתפרנס מכך, דומה הוא לאדם שהולך לראות מאורע מסויים כדי שיוכל להעיד.

וכבר כתבנו לעיל שדרכים אלו נצרכות למי שהוא עצמאי ואינו שכיר, אבל שכירים המקבלים שכרם מן הציבור על שלוחותיו השונות אינם צריכים להיכנס לדחקים אלו.

ועי' שו"ת ציץ אליעזר (ח"ה – רמת רחל סימן כה).

ט. שכר מוהל

פסק הרמ"א (יו"ד סי' רסא ס"א): "האב שאינו יודע למול, ויש כאן מוהל שאינו רוצה למול בחנם, רק בשכר, יש לב"ד לגעור במוהל זה, כי אין זה דרכן של זרע אברהם, ואדרבה מוהלים מהדרין שיתנו להם למול. ואם עומד במרדו, ואין יד האיש משגת לתת לו שכרו, הוי כמי שאין לו אב שב"ד חייבים למולו, ולכן ב"ד היו כופין אותו, מאחר שאין אחר שימול (רשב"א סי' תע"ב)".

מצות מילה אינה מוטלת על כל היודע למול. היא מצות האב וכשהאב לא יכול למול היא מוטלת על כל ישראל אבל לא על מוהל זה דוקא. וא"כ לפי הכלל של הרמב"ן לעיל צריך לתת לו את השכר אותו הוא דורש. ולא לכוף אותו למול בחינם.

מקורו של הרמ"א משו"ת הרשב"א (ח"א סי' תעב): "שאלת מוהל שהיה מוהל כל ימיו בחנם. ועכשו חזר ואמר שלא ימול עד שיתן לו אבי הבן ופסק שכר לעצמו מה שיטול בשכירותו. אם אין כח באבי הבן ליתן לו מה שבקש ממנו מקום שאין שם מוהל אלא זה. מי אמרינן שישאל האב על הפתחים ויתן לו מה שבקש ממנו או בית דין כופין המוהל למולו?"

"תשובה מוהל זה כמה נשתנה באומנותו מזרעו של אברהם אבינו. ובכל גלילותינו מוהל העני מחזר אחר אבי הבן להתחסד עמו שיתן לו בנו למולו בחנם ומרבה עליו רעים כדי להשתכר במצוה. וזה שאין אומן אחר בעיר אלא הוא מסרב למול עד שיחזור האב על הפתחים ויתן לו כמעט שמראה עצמו שאינו מזרעו של אברהם אבינו. וצריך לגעור בו הרבה שאינו חפץ במצות. ועוד שהאיש הזה רוצה בדינר אחד ומניח עשרה זהובים על כל ברכה וברכה ששכר ברכה אחת עשרה זהובים. והיינו דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם (דף פ"ז) וכן בפרק החובל (דף צ"א ב') שכר מצוה עשרה זהובים. ומכל מקום הרי הכתוב אומר (ויקרא י"ב) ימול בשר ערלתו. ולמאן קא מזהר רחמנא למולו בן שמנת ימים? אלו יש לו אב האב קודם. והיינו דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף ז' ב') דכל היכא דאב מל מברך למול משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל. ומכל מקום אם אין אב מוזהר לבית דין ובית דין חייבין למולו. ולפיכך הם מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכמש"כ הרמב"ם ז"ל. ומצוין למי שיודע למול למולו דלדידהו מזהר רחמנא. וזה שיש לו אב ואין ידו משגת ליתן שכרו הרי הוא כמי שאין לו אב ובית דין מחוייבין למולו. וזה שהוא יודע למול ואין אחר שיודע עליו חל החיוב יותר. ואם אינו רוצה בית דין כופין אותו".

דבריו של הרשב"א חולקים על דברי הרמב"ן לעיל, ונראים מתאימים לדברי הרדב"ז שהובאו לעיל, בהבנת הרמב"ן, שאם אין אחר היודע לקיים אותה מצוה עליו לקיימה בחינם מעיקר הדין. וכמו שכתבנו לעיל נלענ"ד שלפי הרמב"ן אין יכולים לכופו אחר שאין זו מצותו אלא מצות כל היודעים למול. ואם אין לאב ממון לשלם למוהל, נלענ"ד שמצות הקהל לא לכופו אלא לשלם לו שכרו. ואף שמילה אצל המומחים אינה מלאכה קשה ואין בה טירחא, בכ"ז לפי הרמב"ן שכרו אתו. ונותרו דברי התוכחה החריפים של הרשב"א, אבל אין בהם לכוף את המוהל לעשות בחינם.

ועי' בס' דף על הדף (בכורות כט ע"א).

ויש להביא ראיה לכך.

הרמב"ם (הל' שבועות פ"ו ה"ט) כתב: "כיצד נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא יהנה בפלוני לעולם והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה או למי שימול את בניהם או שיזבח להם ולא נמצא אלא זה בלבד הרי זה נשאל לחכם או לשלשה הדיוטות ומתירין לו שבועתו ועושה להם מצות אלו ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא יהנה מהם". ומתירים לו אפילו שבועה על דעת רבים.

הרדב"ז (הל' שבועות פ"ו ה"ט) הביא השגת הראב"ד: "כתב הראב"ד ז"ל יש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים ימול להם וישחוט להם בחנם ולא יהנה מהם ומאי מצוה איכא בהתר נדרו עכ"ל".

והשיב על דבריו הרדב"ז: "ואני שמעתי ולא אבין וכי עבדם הוא שיכולין לכופו שיעשה להם מצות אלו בחנם והכא במאי עסקינן שאינו רוצה לעשות בחנם. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפילו אם רוצה לעשות בחנם מתירין לו דאסיא במגן מגן שויא וכיון שאינו נוטל שכר לא יעשה המצוה כתקנה הילכך נתינת שכרו הוי בכלל המצוה שמתירין לו בשבילה, והכי משמע לי מהך עובדא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי ואהדריה רב נחמן משום דלא אשכח דדייק כותיה ולא ראינו שאמר לו רב נחמן אם רוצה לעשות בחנם אלא התירו סתם כשאר נדרים דעלמא דלדבר מצוה שוה הוא נדר שהודר על דעת רבים לשאר נדרים וסתם מקרי דרדקי לא עביד בחנם ולא שאלו רב נחמן אם רוצה לעשות בחנם לפי שאפילו היה רוצה לעשות בחנם היה מתיר לו כדי שיטול שכר ויעשה המצוה על מתכונתה".

הא קמן שאף לפי הרדב"ז לא כופים במילה למול בחינם אלא יטול שכרו4.

ועי' שו"ת שואל ומשיב (מהדורה שתיתאה סימן לג ד"ה אשר שאל).

י. שכר חזנים ותוקעים

כתב הטור (או"ח סי' תקפה): "וכן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא (ב"מ נח ב) השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק אין נותנין לו שכר שבת אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה כדמפרש בסיפא דברייתא ששכרו לשמור חדש משם יראה שיצא שכרו בהפסדו וע"ז נאמר עבירה גוררת עבירה ע"כ".

הטור תוקף את מנהג ספרד על כך שבעל התוקע נוטל שכר שבת ולא על כך שאינו עושה בחינם. והביא הפרישה (או"ח סי' תקפה): "ולא ידעתי מאין מצאו היתר. ז"ל ב"י ומחלוקת היא במרדכי פרק אף על פי לענין שכר חזנות דיש מתירין משום דבמקום מצוה לא גזרו".

וכך פסק השו"ע (או"ח סי' תקפה ס"ה): "הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה". וכך כתב בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תקפה סי"א): "(אסור ליטול שכר לתקוע שופר בראש השנה אפילו שכרוהו מערב יום טוב לפי שהוא נוטל שכר יום טוב ואסור מטעם שנתבאר בסי' ש"ו ע"ש ואם נטל אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר לעולם)". אמנם המגן אברהם (ס"ק יב) העיר: "סי' ברכ'. אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא". ועי' באחרונים ובשו"ע סי' שו בענין שכר שבת.

אבל תמוה מדוע לא הזכירו דין 'מה אני בחינם', והרי החזנים מקיימים מצוה עבור הרבים.

וכבר תמה בס' דבר המשפט (לרח"ד הלוי, הל' סנהדרין פכ"ג): "ולפי"ז מה שפירש האורים (סי' ל"ד ס"ק ל"ט5) על דברי רמ"א בדין ועדות שבטלו בקבלת שכר וז"ל דכל המצות צריכות להיות בחנם דכתיב ראה למדתי אתכם ע"כ. צריך ביאור, דמה קשר יש בין קיום מצות לראה למדתי אתכם שהוא בלמוד תורה, ועוד מי שאינו יודע לתקוע בשופר יהא חייב חבירו לתקוע לו חנם משום דכל המצות בחנם, ועוד דאם תקע לו בשכר יהיו תקיעותיו בטלות כדין ועדות, ולא יצא זה ידי חובתו. ועיין בטור או"ח סי' תקפ"ה שתמה על ששוכרים תוקע להוציא הרבים יד"ח משום דמיחזי כשכר שבת, ולא משום שהיא מצוה וחובה לעשותה בחנם. ועיי"ע בב"י שם שהביא דברי הר' שמואל שהובאו במרדכי על חזנים ששוכרים אותם להתפלל בשבת, דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל ע"כ. ואף שאין מכאן ראיה לדבר ממש, זכר לדבר מיהא איכא, דגם היא מצוה להוציא הרבים יד"ח וביחוד בקריאת שמע שהיא דאורייתא וש"צ מוציא את מי שאינו יודע ובכן מי הרשהו לקבל שכר, והרי כל המצוות צריכות להיות בחנם לדעת האורים, ושמא לא יצאו הצבור ידי חובתם, הוא תימה, ואדרבא משום ששכר זה הוא כדי לקיים מצוה התירו בו מה שנראה כשכר שבת".

ותמיהתו על עצם זה שלא הזכירו דין 'מה אני בחינם' בתק"ש קושיה נכונה, אבל להרחיק לומר שלא יצא משום שהמצוה שנעשתה עבורו אינה בחינם, כבר הבאנו לעיל שהוא קנס ולא מעיקר הדין.

באור זרוע (ח"א, הלכות שליח ציבור סי' קיג) הביא: "תשובה מהרב רבי אליעזר מביה"ם להרב רבי יהודה חסיד זצ"ל בדבר שכירות החזנים ונתינת חוקים".

החוקים, אותם הוא מזכיר, הם מס, שהטילו על עורכי אירועים בציבור, שיפרישו לטובת החזנים שהקהל אינו יכול לפרנסם מצד עוניו. וז"ל התשובה:

"לשועה אל עושהו. ועיניו אל קדוש ישראל לעשות מעשהו. וכי תשעינה עיני רואים לחשוב עבודה נכרי' עבודתו. אל ישים אשם נפשי כי חלילה להרהר אחר מדותיו. וכי ידעתי מחשבותיו. כולם לכבוד יוצרו וכל כוונתו לכבוד שמים. פליאה דעת ממנה נשגבה לא אוכל לה. ולא לסתור דבריך באתי לבטל רצונך מפני רצוני. אכן משפטים אדבר אותך ונדעה מה בינינו מה טוב. והנה מציון קבע יוצרנו שכר למשרתי מקדשו. ואף כי עבודת בית ה' חמודה בעיני כל וכל א' מתאוה להקדים חבירו עד שבאו לידי שפיכת דמים בכל זאת לא צוה לעבוד חנם לבלתי ימשכו ידיהם ונמצאת העבודה בטלה וקבע שכר לכהניו חלף עבודתם והכתיב בתורתו כי שכר הוא לכם. וכאשר נתרשלו בימי עזרא ביטל יוצרנו מצות שפתיו לא תנסו וצוה על ידי מלאכי לבוחנו בזאת להיות טרף בביתו מצוי למשרתי מקדשו. ומעת הוסר התמיד אין לו ליוצרנו אלא ארבע אמות של תפלה. ותפלות כנגד תמידין תיקנום ואם אין שליח צבור אין קדושה החמודה בעיני יוצרנו ועליו מנשק דיוקנו של זקן כמפורש לנו ע"י ר' עקיבא וחביריו בבריית' דר' ישמעאל. ובסדר קדושה שצריכה עשרה וצריכה שליח צבור אנו מובטחים להיות נושעים מדינה של גיהנם. ואיך קראת לכוס ישועות כוס התרעלה. ולצדקה הנה צעקה. עובר על פשע יעביר חטאתך לאורך ימים. וחיית ורבית. וטובה צפורנן של ראשונים אך כי לא ממך ומכיוצא בך מ"מ נתנו לב לדוחק צבור שאין סיפוק ביד כל צבור וצבור ליתן שכר שליח צבור מכיסם ותקנו להם חוקות לגבות מאוכלי שלחן חתנים שלא ירע לבבם בתתם מפני הנאת שמחה ואכילה ושתיה ונמצאת מצוה גוררת מצוה ואתה קראת לו חמס. ותקנו להם שמחת תורה ומגבת פורים לעטרת מקדש מעט כנגד מחצית השקל לעבודת בית יוצרנו כדי שלא להכביד על הצבור שאין ידם משגת ליתן שכר החזנים בבת אחת כי לולא החוקים האלה לא היה משעבד עצמו לכל צרכי צבור אם לא בשכר מרובה. ולמדו מדרכי יוצרנו שתיקן לעובדי ביתו כ"ד מתנות ולא הכביד לתת הכל בבת אחת מן הגורן ומן היקב. וקדמונים היו חכמים לראות את הנולד ואם אתה תבטל להם מגבת פורים ונדבת שמחת תורה ונדבת החתנים הנה ברוב מקומות שבפולין ורוסייא ואונגרין שאין שם לומדי תורה מתוך דוחקם. ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו והוא להם שליח צבור ומורה צדק ומלמד ביניהם ומבטיחים אותו על כל אלה ומשתבטלם לא יספיק שכרם למחייתם וירדו מחומתם וישארו בלי תורה ובלא תפלה ובלא מורה צדק ואף אם תשוב בך דואג אני פן נשמעו שם דבריך הראשונים ויבוא לידי קלקול":

טענת ר"א מביהם שאע"פ שראוי שיעשו במשכורת קבועה מהציבור כעין גוזרי גזרות, אבל כיון שהציבור עניים, תקנו להם מסים אלו במקום משכורת קבועה מהציבור. ואף ר"א מביהם לא העלה את הטענה שראוי שיעשו בחינם.

עד אחד בשכר – נספח

אף עד אחד על מה שכשר להעיד אסור ליטול שכר.

ויש לעיין בדינו של משגיח כשרות במפעלים ובמסעדות הנוטל שכר מן המפעל. לכאורה, הוא עד אחד על כשרות המוצרים והמזון. ונראה שנטילת שכר ודאי מותרת, הלא אין לו פרנסה אחרת וזמנו אותו לשם כדי להעיד, אולם יש כאן בעיה חמורה של נגיעה בעדותו, שהרי אם פרנסתו ניתנת על ידי בעלי המפעל בצורה ישירה הוא מרגיש מחוייב להם להכשיר את תוצרתם, ולא זאת אלא שהם יכולים ללחוץ עליו במניעת משכורתו, וממילא הוא נוגע ונגוע בעדותו.

כתב הים של שלמה (חולין פ"א סי' ה):

"והשתא נהיגי בישראל שלא ישחוט אלא כשיודע הלכות שחיטה, וישחוט ג"פ לפני החכם, ויראה החכם שיוכל לאמן ידיו כראוי, ויודע היטב הלכות שחיטה כפי הצורך, כאשר נפרש לקמן, והמנהג באשכנז שמתחילין לשחוט בתרנגולים, שקשה בהן השחיטה, מפני חשש שמוטה, וצריך אומנות ביותר, וגם הן במצוי טפי משאר עופות, ובתוך הג' רגילים ליקח תרנגול אחד, והמנהג נתפשט שאותן הג' תרנגולים ששוחט לפני החכם לוקח החכם בשכרו. וגם יש קצבה ושכר אל הרב במה שנותן לו אח"כ רשות לשחוט, מנהג רע הוא בעיני, כי נראה כאילו נוטל שכר על עדותו שמעיד עליו, וא"כ עדותו בטלה, ומחמת זה באו כמה קלקולים, שנותנים רשות והסכמה לשחוט מחמת שכר פרנסתם וקצבתם, אפי' אינו ראוי לכך, לכן כל ירא שמים יתרחק מן הכיעור והדומה לו, ולא יהנה מהן, לא מן המעות ולא מן התרנגולים, אלא יהנה לעניים ולהקדש". והו"ד בש"ך (יו"ד סי' א ס"ק ו). היינו הרבנים נותנים רשות לשוחטים לשחוט ונוטלים כשכר נתינת 'היתר שחיטה' את התרנגולים הנשחטים. השכר גורם שמקבלים היתר שחיטה אף כאלה שאינם ראויים.

הפרי מגדים (יו"ד שפתי דעת סי' א ס"ק ו) הוסיף: "ובתבואות שור אות י"ג הליץ בעד הרבנים יע"ש והנה מה שהליץ דשכר בטילה דמוכח שרי ואין להם שום מחיה כי אם זה הנה ראיתי בקהלות קטנות שהם סוחרים גמורים ויש להם כמה פרנסות גם נוטלין ממון הרבה אדום זהב או יותר והא ודאי אית ביה חשדא וגזל כמ"ש התבואות שור גופא אות הנ"ל ס"ב ואי משום דלאו עדות הוא כי אם להסיר מכשול שלא יהא כל א' שוחט אני אומר דמ"מ עדותו לאו כלום כי ודאי נוגע הוא שנוטל ממון הרבה, ואם כן במי שבדקוהו ואינו יודע הלכות שחיטה אף להמכשירים בנטל קבלה יש לאסור בדורותינו זה דשמא לא למד ולא ידע דעדותו בטילה והרבה היה ראוי לדבר בענין זה ואשים מחסום לפי".

וא"כ סובר שהיתר השחיטה הוא ממש נגיעה בעדות של הרב המתיר שלוקח הרבה כסף והשוחטים אינם יודעים לשחוט ואף העדות בטלה.

וכך כתב באותו ענין בשולחן ערוך הרב (יו"ד קונטרס אחרון סימן א ס"ק ז):

"ומכל מקום בדיעבד אין לפסול הקבלות שנתנו בשכר כדין נוטל שכר להעיד שעדותו בטילה, שזהו כנוטל שכר לילך לראות איזה ענין שיהיה אחר כך עד בדבר שאינו חייב לילך לראות בחנם אלא אם כבר ראה חייב להגיד, ואפילו לא נטל השכר לפני הליכתו מותר לטול אחר כך שכר הליכתו, כן כתב התבואות שור".

"אבל באמת אין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שהוא דבר הרשות, אבל זה שבא לשחוט כמצות התורה ואנו אוסרים לו השחיטה עד שיבדקוהו אנו מחוייבים לבדקו בחנם, כמו שאנו חייבים לראות טרפות ובכורות ולבדקן ולדון בין איש לרעהו הכל בחנם אף על פי שיש בהם טורח רב (בכורות כ"ט וברא"ש שם), וילפינן בגמרא מקרא דכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם, והרי מצות השחיטה בכלל החוקים והמשפטים. ולא אמרינן לא לשחוט ולא ליכול, כמו ראיית טריפות דלא אמרינן דלא ליכול. ואפילו נתינת הקבלה שאינו אלא תקנה או מנהג בעלמא, מכל מקום כיון שאין מניחים לשום שוחט לשחוט בלעדה אנו חייבים ליתנה בחנם לראויים לה שיוכלו לקיים מצות התורה. ולא דמי לעידי הגט שמותרים לטול שכר הליכה לראות אף שאי אפשר לו לגרש בלעדה, לפי שגם בגט חכם המסדר חייב הוא לסדר, שהסדור הוא למוד הוראה איך לגרש, והוא בכלל למדתי אתכם כו' כאשר צוני כו', אבל העדים אינם מלמדים ומורים כלום. אבל בנתינת קבלה אין צריך לומר שאסור לטול שכר בעד טורח הבדיקה אם הוא מומחה וראוי לשחוט שזהו בכלל למדתי אתכם כראיית בכור וכיוצא בהן, אלא אפילו העדות שמעיד עליו אינו דומה לעדות הגט אלא הוראה הוא שמורה לעם שמותר לאכול משחיטתו לפי שבדקו ומצאו מומחה, והרי זה כהתרת בכורות ממש וכשאר הוראה שמורה לעם האסור והמותר לעשות ולאכול".

"וגם שכר החתימה אינו היתר כלל, שאף שאמרו רז"ל שהדיין יכול ליטול שכר בעד חתימה על הפסק, היינו אם נוטל הפסק להיות בידו למשמרת לפי שאינו רוצה לכופו עכשיו לקיים הפסק שכך יפה לו, אבל אם נוטל לראיה לפני המנהיגים שיכופו לקיים הפסק חייבים הדיינים לחתום בחנם אם אינו שכר בטלה דמוכח כדלקמן, כמו שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק אם יש לאל ידם בחרמות ונדוים ולצוות לשוטרים, שזהו עיקר מצות הדיינים כמו שכתוב שופטים ושוטרים כו'. וגם כל המצות חייב אדם לעשות בחנם כמו הזאה וקדוש בפרק ד' דבכורות והשבת אבידה ולהציל עשוק מיד עושקו אין לך מצוה רבה כזו שזהו עיקר מצות הדיין לכוף לקיימו כמ"ש בטור חו"מ סי' א', וכל טצדקי דמצי למיעבד מיחייבי בחנם. ולא דמי לשוטרים שלא צוהו הכתוב להיות שוטר אלא שוטרים תתן, אבל צוה להיות שופט שנאמר בצדק תשפוט, לכן צריך להיות בחנם, אם כן כל מה ששייך לשופט ולא לשוטר כגון לצוותם צריך להיות בחנם אפילו על ידי טורח. וחתימתו שעל הקבלה היא גם כן הוראה שמורה לעם שבעיר אחרת שאינם יודעים ואינם שומעים ממנו בעל פה אם מותר לאכול משחיטתו של זה, ואם היו שואלין ממנו איזה הוראה חייב להשיב להם במכתב בחנם והם ישלמו שכר הסופר והוא יחתום בחנם, שטורח החתימה אינו רב מטורח הלמוד בעל פה. ואם כן זה השוחט שבא להיות שוחט בעיר אחרת נעשה שלוחם וישאל בעדם אם מותר לאכול משחיטתו וחייב לחתום להם בחנם".

"ואם עבר ונטל דינו כנוטל שכר לדון שדיניו בטלים אף אם דן דין אמת לאמתו, שקנסוהו לבטל מעשיו הואיל ועבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם כמו שכתב הר"ן בסוף פרק ב' דקדושין, ולא משום חשדא. וכן בהתרת בכורות אין שוחטין על פיו עד שיתיר חכם אחר כדלקמן סי' שי"ב, והוא הדין הכא אין לאכול משחיטתו עד שיבדוק חכם אחר אם הוא מומחה, דלכולי עלמא לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היכא דאיתא קמן כדלעיל. אם לא שהוא שכר בטלה דמוכח, כגון שמניח כל עסקיו ואין לו עסק אחר רק לדון ולהורות, ונוטל שכר מבעלי דינין, הרי שכר הקבלות הוא כשכר הוראות, ואין בהם איסור דאורייתא משום מה אני בחנם כו' אלא מדרבנן משום חשדא. הילכך אין לפסול שחיטתו בדיעבד אם אין כאן חכם שיבדוק שנית בחנם, דהא בדיקה זו אינה מדאורייתא אלא מדרבנן לכתחלה, דהא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכיון שנבדק כבר אלא דחשדינן ליה לבודק שמא לא בדקו יפה הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא. אבל לכתחלה אין ליתן לו לשחוט, שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה וכמ"ש באו"ח סי' י' עיין שם במגן אברהם ס"ק י"א. וכן אם נבדק אחר זמן ונמצא שאינו יודע אין לאסור שחיטתו למפרע כדין מי שלא נטל קבלה כדלקמן בהג"ה, משום דחשדא זו שחשדינן ליה שנוטל שכר הוא מדרבנן, דמדאורייתא אוקי גברא אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרות הם ואינם חשודים להעיד שקר ולהכשיל רבים בתורה ובנטילת שכר לא הורע חזקתו אלא מדרבנן כמ"ש סי' י"ח בשם הרמב"ם, ואם כן מדאורייתא כשרה שחיטתו למפרע, ומדרבנן אין לאסור משום דהוי ספיקא דרבנן דשמא לא אירע לו כמו שיתבאר לקמן, וכהאי גוונא אשכחן בכללי ספק ספיקא דלקמן סי' ק"י".

עולה מדבר שו"ע הרב שהוא רואה ב'היתר שחיטה' לימוד תורה ודין והוראה ועל כן סובר שכל דיני נטילת שכר עליו עד כדי כך שדיניו בטלים והיתרו וחתימתו לשוחט אינם מתירים לו לשחוט, אא"כ זה כל עיסוקו ואז מותר בדיעבד משום שכר בטלה.

ונראה שחששו של שו"ע הרב אינו קיים במשגיחי כשרות, שהם ודאי צריכים לקבל שכר מפני שנשכרו אדעתא דהכי, ואף אין בדבריהם הוראה, אלא הם נשכרו כדי לודאות שלא נעשו פעולות אסורות ולא הוכנסו מרכיבים אסורים לחומרים עליהם הם מעידים או כדי להפריש חלה ותרו"מ. אבל צריך ששכרם לא ישולם על ידי המפעל, כדי שעדותם לא תהא מושפעת מלחצי בעלי המפעל.