חבל נחלתו כ כו

<< · חבל נחלתו · כ · כו · >>

סימן כו

קשירת סכך בחוט פשתן

שאלה

נמכר בימינו חוט פשתן לקשירת הסכך. החוט עשוי פשתן שזור, הוא אינו חזק (בניגוד לחוט 'שפגט' שעשוי מאותו חומר ונמשח בשמן או דבק והוא חזק מאד). האם מותר לקשור עמו את הסכך?

תשובה

א. נאמר בסוכה (יב ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן – פסולה, בהוצני פשתן – כשרה והושני פשתן – איני יודע מהו...".

ופרש רש"י:

"סככה באניצי פשתן פסולה – שכן ראויה ליטמא בנגעים, כדאמר בבמה מדליקין (שבת כז, ב): האונץ של פשתן משיתלבנו, (פירוש אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש [(צ"ל: בדומה לתוספות צרניש) מסרק לסריקת פשתן], ועשאן אונץ שקורין רישט"א [חבילת פשתן סרוק]".

"בהוצני פשתן – שמעתי מר' יוחנן כשרה, דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל, ולא נשרה במי המשרה, ולא נופץ במכתשת".

משמע מרש"י שאניצי פשתן פסולים מן התורה לסכך בהם.

ב. אולם כך סיכם הריטב"א (סוכה יב ע"ב) לאחר שהביא דעת רש"י ודן האם פשתן פסול מן התורה או מדרבנן: "לכך נראה לפרש דאניצי פשתן לא מקבלי טומאה כלל ומדאורייתא כשרין לסכך, אלא דרבנן פסלינהו או משום שיצאו קצת מכלל פסולת גורן ויקב כיון שנגמרה מלאכתן או מפני שהם קרובים לבא לכלל טומאה, ורבנן דפליגי התם עלייהו דסומכוס ורשב"א לא אזלי לקולא וכדפרש"י ז"ל אלא לחומרא אזלי דאע"ג דלא מקבלי טומאת נגעים כיון דהוו אניצי פשתן אין מסככין בהם מטעמא דפרישנא, והיינו דשקיל וטרי תלמודא בהושני והוצני אי חשיב פסולת גורן ויקב ולא גזור בהו או לאו, והשתא דפרישנא דפסולא דרבנן הוא אזלינן לקולא ושרינן בהושני גופייהו דספיקא דרב ספיקא דרבנן הוא לקולא ולא אסרינן אלא באניצי פשתן דדייק ונפיץ אבל הושני דדייק ולא נפיץ שרי...".

וכך פסק הרי"ף (סוכה ו ע"ב – ז ע"א): "אמר רבה בר רב הונא אמר רב סככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשרה פי' הוצני, כיתנא דלא דייק ולא נפיץ דעדיין עץ הוא".

ג. וכך נאמר בתלמוד ירושלמי (סוכה פ"א ה"ה):

"סיככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשירה. סיככה בחבלים אית תניי תני כשירה ואית תניי תני פסולה. מאן דמר כשירה בחבלים של סיב ומאן דמר פסולה בחבלים של פשתן".

הירושלמי מוסיף על הבבלי את הדין שחבלים של פשתן פסולים לסיכוך.

וכך באר הרא"ש (סוכה פ"א סי' כד):

"אמר רבה בר רב הונא אמר רב סיככה באניצי פשתן פסולה בהוצני פשתן כשירה פירוש בהוצני פשתן כיתנא דלא דייק ולא נפיץ דעדיין הוא עץ. ירושלמי (הל' ד) סיככה בחבלים אית תנא תנויי כשירה ואית תנא תני פסולה. מ"ד פסולה בחבלים של פשתן ומ"ד כשירה בחבלים של סיב (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל כתב מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן שהרי צורתן עומדת ואינן (כלין) [כלים]".

ד. הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ה ה"ד) פסק:

"סיככה בפשתי העץ שלא דק אותן ולא נפצן כשרה שעדיין עץ הוא, ואם דק ונפץ אותן אין מסככין בו מפני שנשתנית צורתו וכאלו אינן מגדולי קרקע, מסככין בחבלים של סיב ושל חלף וכיוצא בהן שהרי צורתן עומדת ואין החבלים כלים". והביא את הרמב"ם – רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ח ח"א), וכן הביאו באורחות חיים (ח"א הלכות סוכה אות יד).

ובאר המגיד משנה (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ה ה"ד):

"ומסככין בחבלים של וכו'. בירושלמי סככה בחבלים אית תנא תני כשרה ואית תנא תני פסולה מ"ד פסולה בחבלים של פשתן ומ"ד כשרה בחבלים של סיב ע"כ. ופירוש חבלים אינן מקבלין טומאה לפי שאינן כלים וכמ"ש רבינו ושל פשתן מפני שאין צורתו עומדת פסולה. וגם זה סעד לטעם שכתב רבינו למעלה".

ולפי"ד חבלים של פשתן מפני שדומים לכלים גזרו עליהם אבל כשרים לסיכוך מן התורה.

וכן באר רבינו מנוח (ספר המנוחה, הל' שופר וסוכה ולולב פ"ה ה"ד):

"ומ"ד פסולה בחבלים של פשתן ומסתברא דהא דחבלים של פשתן דקא פסיל בירושלמי דוקא בכיתנא דדייק ונפיץ כגון עניצי ולאו משום דמקבל טומאה שהרי חבלים אפילו של פשתן ושל צמר אינם מקבלין טומאה בפני עצמן אם לא ע"י חיבור סירוג המטמא כדמייתי התם פ"ק דמ"ק וכדאיתא במסכת כלים אלא מש"ה פסלינן חבלים של פשתן לסיכוך מההיא טעמא דפסלינין פשתן מפני שאין צורתו עומדת אבל בחבלים של הוצני פשתן כשרה וההיא דחבלים של פשתן לא הוצרך הרב לכתוב שהרי כתב הא דעניצי פשתן דפסולה וכ"ש כשעשה ממנו חבלים. ומ"ש הרב שהרי צורתו עומדת ר"ל שאע"פ שעשה מהסיב והחלף חבלים צורתן עומדת וניכר לכל שגידולי קרקע הן".

ה. וכ"כ הטור (או"ח סי' תרכט): "בפשתן שלא נידק ולא נופץ כשירה דעץ בעלמא הוא נידק ונופץ פסולה בחבלים של פשתן פסולה בשל גמי ושל סיב כשירה".

וכ"פ שו"ע (או"ח סי' תרכט ס"ד): "סיככה בפשתן שלא נידק ולא ניפץ, כשרה, דעץ בעלמא הוא; אבל אם נידק וניפץ, פסולה".

ובאר המשנה ברורה:

"(יא) כשלא נידק ולא ניפץ – ר"ל אף דמתחלה נשרו הגבעולין במים מ"מ כיון דעדיין לא נידק בכלל עץ הוא. ומשמע מלשון זה דאם היה נידק אף שלא ניפץ פסול ומסוף דבריו משמע דנידק וניפץ בעינן אבל נידק לחוד לא ועיין בפרישה וביאור הגר"א ומשמע שמצדדים להקל ומ"מ אין להקל אף בנשרו לחוד רק במקום הדחק".

"(יב) פסולה – מדרבנן מפני שאין צורתו עומדת עליו ומחזי כאילו אינו מגידולי קרקע ועוד כיון דראוי לתתם לתוך כרים וכסתות ואז יקבלו טומאה וע"כ גם בנעורת שברי גבעולין הננער מן הפשתן אין מסככין בו דגם ממנו ראוי למלא כרים וכסתות. והנה לפי הטעמים האלו אפילו בצמר גפן וקנבוס שאין מטמאין בנגעים אם נידק וניפץ אין מסככין בהם ועוד כתבו טעם מפני דכיון דכבר נידק וניפץ קרוב הוא לטוותו ויקבל טומאה ע"כ גזרו שלא לסכך בו ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס דאין מקבל טומאה כלל לא שייך האי גזירה ויש להחמיר".

ו. בדין שאין חבל מקבל טומאה מן התורה כתב בתוספות רי"ד (עירובין נז ע"ב ד"ה פיסקא אין): "פיסקא אין מודדין אלא בחבל כו' כפתוה בחבל המגג כו'. פירש המורה לפי שאינה מקבלת טומאת שכל מעשה פרה בטהרה משמע מדבריו שחבל פשתן מקבל טומאה ומפני זה לא היו קושרין אותה בחבל פשתן ואינו נראה לי שאינו מקבל טומאה אלא טוי וארוג ולא החבלים והמשיחות והכי תניא בסיפרא בפרשת ביום השמיני יכול יטמא חבלים ומשיחות ת"ל שק מה שק מיוחד טווי ואריג אף אין לי אלא טווי ואריג".

וכן בתפארת ישראל (הלכתא גבירתא פרה פרק ג אות ט) כתב: "כפתו הפרה בחבל של מין גמי קשה. שא"א להעשות ממנו כלי המקבל טומאה [אע"ג דכל חבל אף של צמר ופשתן אמקט"ו. כספרא שהביא רתוי"ט [רפכ"ז דכלים]. אפ"ה בחרו בשל מגג שא"א במינו קט"ו כלל. מיהו אפשר לענ"ד דבחרו במגג מדהוא מין שמתבער מהר לאפר]".

וכ"כ בספרא (שמיני פרשה ו תחילת פרק ח אות א): "שק אין לי אלא שק מנין לראות את הקלקלים ואת החבק ת"ל או שק, יכול יטמא חבלים ומשיחות, ת"ל שק, מה שק מיוחד טווי וארוג אף אין לי אלא טווי וארוג".

וכן שם באות ב: "והלא הוא אומר במת וכל מעשה עזים יכול יטמא חבלים ומשיחות ודין הוא טימא את המת וטימא השרץ מה השרץ לא טימא בו אלא טווי וארוג אף המת לא יטמא בו אלא טווי וארוג".

והביאו לימודים אלו בפירוש המשנה לרמב"ם, תויו"ט (כלים פכ"ז מ"א), סמ"ג (עשין סימן רמד-רמו ד"ה שק אין).

עולה שאין לסכך בחבלים מדרבנן אע"פ שחבלים אינם מקבלים טומאה כיון שאין להם צורת צמח אלא נראים ככלים.

ז. אולם כל זאת לגבי סכך עצמו, אבל לגבי מעמיד שפסולו רק מדרבנן לא נראה להחמיר.

וכך כתב החזו"א (או"ח קמג אות א):

"ודעת רמב"ן ור"ן דאיסור מעמיד אינו אלא מדרבנן, ויש מקום לומר להקל בדרבנן מספק אחרי שבירושלמי מסקו דאין חוששין למעמיד, וכן פסקו בטוש"ע סוף סי' תר"ל, וכן פסק בתה"ד סי' צ"א".

וא"כ דעת החזו"א שכיון שאיסור מעמיד אינו אלא מדרבנן יש להקל במעמיד בדבר המקבל טומאה כפי דעת המקילים ואם כן ק"ו להעמיד בדבר שפסולו רק מדרבנן ולא משום שמקבל טומאה, שודאי אין שום טעם לאסור.

והשו"ע (או"ח סי' תרכט ס"ח) כתב לגבי מעמיד דמעמיד: "לחבר כלונסאות הסוכה במסמרות של ברזל או לקשרם בבלאות (פירוש חתיכות של בגדים בלוים) שהם מקבלים טומאה, אין קפידא".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק כו): "לחבר וכו' במסמרות של ברזל – זה מותר לכו"ע אפילו למאן דאוסר להעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה כיון שאין סומך הסכך על המסמורים אלא שמחזיק בהם הכלונסות המעמידים להסכך ומטעם זה ג"כ מותר לקשרם להכלונסאות בבלאות או בחבלים של פשתן ואה"נ דלקשור הסכך עצמו בכלונסאות בחבלים ראוי ליזהר לכתחילה כיון שקושר הסכך עצמו בדבר המקבל טומאה [אחרונים]".

ודבריו לגבי מעמיד שאין להעמיד בדבר המקבל טומאה צל"ע – הרי חבלים אינם מקבלים טומאה אא"כ הם לאחר תשמיש (כגון תלאי נפה – שבת פ"ח מ"ב) שאגבו קבלו טומאה כגון שהיו תליה לכלי שקיבל טומאה, אבל סתם חבלים אינם מקבלים טומאה כפי שהוכחנו לעיל וא"כ מדוע לאסור הרי זה מעמיד שמן התורה אינו מקבל טומאה ורק חכמים גזרו שלא יסככו בו אבל לא גזרו שהוא מקבל טומאה, וא"כ מדוע ייפסל למעמיד דמעמיד.

ח. מצאתי בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' מג) שכתב:

"ב) איתא בגמ' (סוכה כ"א ב') בסומך סוכתו בכרעי המטה דס"ל לר"י במתני' שם, שאם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסולה ומפרש בגמ' טעמא לחד מ"ד, מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה ע"ש. ועיי' מג"א (סי' תרכ"ט סק"ט) דלכתחילה אסור להעמיד הסכך בדבר המקב"ט ובדיעבד שרי ע"ש. וכנראה מדברי הראשונים, בדבר המקב"ט דקאמר לאו דוקא, אלא ה"ה בכל דבר שאסור לסכך בו אסור להעמיד הסכך על ידו, ועכ"פ כשאפשר לטעות לסכך בו בעצמו. עיי' רא"ש (פ"ב דסוכה סי' א') במסכך על מחיצות של אבנים. וכ"ה גם בהשגות הראב"ד על בעה"מ ובמלחמות ה' ובר"ן ובריטב"א בסוגיא שם. ובמאירי (סוכה כ"ב: ד"ה זו היא) נסתפק בזה. והבעל העיטור (ה' סוכה שער הרביעי) שכ' דדוקא בדבר המקב"ט אין מעמידין אבל בשאר פסולי סכך כגון דופני הבית שפיר מסככין, יחיד הוא בדבר. וע"ש בפי' פתח הדביר (אות פ"ה). נמצא בנד"ד בחבלים של פשתן שאסור לסכך בהם, ה"ה שאסור עכ"פ לכתחילה להעמיד בהם הסכך. ברם לפי"מ שמסיק במג"א (סי' תרכ"ט סק"ט) הנ"ל דמעמיד דמעמיד מותר גם בדבר המקב"ט ואפי' לכתחילה, א"כ ה"ה בנד"ד שהרי החבלים אינם מעמידים את הסכך אלא את הכלונסאות, והכלונסאות הם שמעמידים את הסכך המונח עליהם, והו"ל החבלים מעמיד דמעמיד לגבי הסכך ושרי אפי' לכתחילה".

"ג) גם להחולקים וס"ל דגם מעמיד דמעמיד אסור עכ"פ לכתחילה בדבר המקב"ט, ועיי' חזון איש (חאו"ח סי' קמ"ג אות ב'), מ"מ חבלים של פשתן אינם פסולים אפי' לסכך בהם בעצמם אלא מדרבנן כמבואר במג"א (סי' תרכ"ט סק"ד) ומשום שנשתנו צורתן. ועיי' בב"ח (שם ד"ה בפשתן). וכבר מבואר בחי' הרשב"א (סוכה כ"א: ד"ה וחד אמר), א"נ דכל שאין איסורא לסכך אלא מגזירה דרבנן כגון חבילין, לא גזרו בו סמיכה וגזירה לגזירה היא עכ"ל. וא"כ גם בחבלים של פשתן לא גזרו סמיכה ומכש"כ בנד"ד דסמיכה דסמיכה היא".

ונראה כדברי הרשב"א שהביא, שמותר לכו"ע להעמיד בדבר הפסול מדרבנן לסיכוך.

ועי' עוד בספרי חלק ה סימן יז.

מסקנה

מותר לקשור את הסכך בחוטי פשתן.