חבל נחלתו כ כב

<< · חבל נחלתו · כ · כב · >>

סימן כב

סימני ר"ה לשיטת הרמב"ם

שאלה

מה שיטת הרמב"ם בסימנים (סימנא מילתא)1?

תשובה

א. נאמר בהוריות (יב ע"א וכן בכריתות ה ע"ב): "ת"ר: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנא': ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדוניכם [וגו'] והורדתם אותו אל גיחון. אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא, אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי. אמר להו רב משרשיא לבריה: כי בעיתו מיעל ומיגמרי קמי רבייכו, גרסו מתניתא ועלו לקמי רבייכו, וכי יתביתו קמיה חזו לפומיה, דכתיב: והיו עיניך רואות את מוריך, וכי גרסיתו – גרסו על נהרא דמיא, דכי היכי דמשכן מיא משכן שמעתתייכו".

בפיסקא הזו מופיעים סימנים במקרים הבאים:

(1) משיחת מלך על מעין

(2) מסיק שתא

(3) מיעבד בעיסקא

(4) למיפק באורחא

(5) סימני ראש השנה

(6) חזו לפומיה דרבכם

(7) גרסו על נהרא דמיא

מתוכם מביא הרמב"ם את חלקם בלבד.

משיחת מלך על המעיין מביא הרמב"ם פעמיים:

בהלכות כלי המקדש (פ"א הי"א) ביחס לשמן המשחה כתב: "אין מושחין את המלך אלא על גבי המעיין", ובהלכות מלכים (פ"א הי"א): "כשמושחין מלכי בית דוד אין מושחין אותן אלא על המעין".

וכן ביחס ל'חזו לפומיה דרבכם' כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ד ה"ב): "כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו, ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות, ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים". ואינו מביא את הפסוק ואת הטעם המובא בש"ס.

ותמוה מה המדד על פיו הרמב"ם הביא מן התלמוד את דבריו בסימנים למעשיו, ומה השמיט.

ב. יש הבדל בין סוגי הסימנים שהובאו בש"ס. משיחת מלך על מעיין וכן לימוד לפני רבו וגירסא על הנהר הן בתור אות-ברכה על העתיד וה"ה סימני ראש השנה. אין בין המעין למלך, והנהר ללימוד תורה קשר ישיר נראה לעין. וכן לגבי סימני ר"ה אם מצד מתיקותם או מפני שהם ממהרים להביא פריים (רש"י) אין להם קשר נראה לעין עם העתיד להתרחש במשך השנה. ואילו ראיית פני רבו בעת לימודו לפי הרמב"ם עניינה הקלה על השמיעה.

לעומת זאת: מסיק שעתא, מיעבד עיסקא, ומיפק באורחא בכוונתו ללמוד מן הסימן שעושה עתה את עתידו. ונראה להלן כיצד מתיישבים חילוקים אלו עם פסיקת הרמב"ם.

ג. כתב הרמב"ם (הל' עבודה זרה פי"א ה"ד): "אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו2, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".

היינו ניחוש לפי הרמב"ם הוא בעושה עפ"י סימן בעלמא שאין לו קשר ענייני למעשה, ואינו קובע כלל, ולקוח משטח אחר לגמרי. והסימן, או שארע לו כבר בעבר ועל פיהם מחליט את העתיד, או שהוא משים את הסימן לעצמו ועל פיהם מחליט בעתיד האם לעשות או לאו.

וכ"כ בהגהות מיימוניות (הל' ע"ז פי"א ה"ה אות ד) לחזק את דברי הרמב"ם: "וכן פסקו כל רבותינו שאין נקרא מנחש אלא בסומך על דבריו ומעשיו בעבור ניחושין".

הרמב"ם הוסיף בהלכה ה: "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר".

ההבדל בין ניחוש האסור שהרמב"ם מלמד בהלכה ד, לבין סימן טוב המותר שהרמב"ם מלמד בהלכה ה הוא שבהלכה ה (בחלק הראשון) אין סימן על העתיד, הכל כבר היה בעבר, גם הסימן וגם המעשה, והוא מציין שדבר פלוני היה סימן טוב עבורו. וכן לגבי 'פסוק לי פסוקך' הוא מייחס את הפסוק למה שכבר עבר.

ד. כאשר נבחן את שבעת המקרים שמביאה הגמרא נראה כך:

נראה לענ"ד שהרמב"ם לא הזכיר כל לימוד מסימן על העתיד, הוא ראה כל סימן אפילו הוא כללי כ'אביזרייהו' דניחוש ועל כן העדיף שלא להזכירם בספרו, אף שאין הם ניחוש אולם מחשש שיביאו אדם לעשות סימנים לעצמו העדיף הרמב"ם שלא לתת פתח כדי שהאדם ידע את גבולותיו.

המקרה היחיד שהתיר הוא בציבור – במשיחת מלך שהמעשה נעשה עפ"י בית דין, בהם המעשה קצוב וברור ולא יביא למעידה של ניחוש.

ולכן לא הזכיר בספרו את סימני ראש השנה שהם בכל אדם ואדם ויכול לבוא בעניינים אחרים לידי ניחוש, ועל כן בכל מקום שהאדם עושה מעשה לשם העתיד אסרו מחשש שיגרר לניחוש (פרט לכלל ישראל) או למעונן.

ה. ראיתי שכיוונתי בדברי לדעתו הרמה של המהרש"ם (ליקטי תשובות, ח"ט סי' לד*) אשר נכתב בשמו: "דאם עושה סימן לעצמו על העבר הרי זה מותר (=משום ניחוש), אבל אם עושה סימן לעצמו על העתיד, הרי זה אסור משום ניחוש". (ולא חילק בין משיחת מלך לסימני ר"ה אמנם כיון שאלה דברים שהובאו משמו לא ניתן ללמוד מכאן את דעתו במלואה).

סיכום

סימן שאין לו קשר ענייני עם מה שתולים בו. אם הסימן והמעשה כבר נעשו בעבר מותר ואינם בגדר ניחוש. אם הסימן כבר נעשה אבל המעשה עוד לא נעשה נראה שהרמב"ם מצדד לאוסרו משום 'אביזרייהו' דניחוש. וכש"כ אם עושה מעשה לשם התברכות העתיד או לידיעת העתיד נאסר משום 'אביזרייהו דניחוש' ורק בציבור כמו במשיחת מלך הותר. עשית סימן וקביעת מעשה על פיו אסורה משום ניחוש ומי שעשה בהתראה לוקה עליו.