חבל נחלתו כ יט

סימן יט

הלל בששת ימי הפסח

שאלה

מדוע קוראים הלל בדילוג בששת ימי פסח, האם מברכים עליו, והאם יחיד ג"כ אומרו בברכה?

תשובה

א. כתב הלבוש (או"ח סי' תצ ס"ד):

"כל הימים של חול המועד וב' ימים האחרונים של יום טוב אין גומרין את ההלל, אלא קורין אותו בדילוג כמו בראש חודש, דכיון שאין פסח חלוק בקרבנותיו מיום ראשון ואילך כמו סוכות, אין קדושתו דשאר הימים כמו קדושת סוכות בשאר ימים, שכל יום יש בו קדושה בפני עצמו כיון שיש לו קרבן בפני עצמו, משא"כ בפסח, לפיכך אין גומרין בו את הלל כל שבעה לומר שאין קדושתו כקדושת יום ראשון. ויש עוד טעם במדרש [ילקוט שמעוני אמור רמז תרנד] מה שאין גומרין ההלל כל ימי הפסח הוא, לפי שנטבעו המצרים בשביעי של פסח, וכתיב [משלי כד, יז] בנפול אויביך אל תשמח וגו', אמר הקדוש ברוך הוא מעשה ידי טבעו בים ואתם אומרים שירה, וכיון שביום שביעי שהוא יום טוב לא יגמרו ההלל, לכך אין גומרין אותו כל ימי חול המועד, שלא יאמרו ימי חול של מועד עדיפי מיום השביעי שהוא יום טוב מקרא קודש ויבואו לזלזל בו". ואת הטעם האחרון הביאו גם הט"ז (ס"ק ג) והחק יעקב (ס"ק ו).

והאליה רבה (סי' תצ ס"ק ו) הביא טעם נוסף: "ויש עוד וכו'. בכלבו [סי' נז] עוד טעם כיון דאין חיוב מצה אלא בלילות ראשונות, משא"כ סוכות כל ז' ימים".

ובשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תצ ס"ו) כתב: "לא תקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח אבל לא בחולו של מועד וימים טובים האחרונים שאינן דומים לחולו של מועד של סוכות שתקנו לקרות בו בכל יום לפי שכל יום הוא חלוק בקרבנותיו מיום חבירו ומיום טוב הראשון והרי כל יום הוא כמועד בפני עצמו מה שאין כן בפסח שקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות יום טוב הראשון לפיכך כולן טפלים ליום טוב הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו".

והוסיף בסעיף ז: "אבל נהגו כל ישראל לקרות ההלל בדילוג בחולו של מועד וימים טובים האחרונים כמו שנהגו בראש חודש ולכן דין ההלל בימים האלו הוא כדינו בראש חודש לכל דבר עיין סי' תכ"ב".

נעיין בחיוב ההלל ובמנהגים השונים הקשורים בו.

ב. נאמר בערכין (י ע"א) שבשמונה עשר יום אף יחיד גומר בהם את ההלל: "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת".

ובהמשך בערכין (י ע"א): "מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן [י ע"ב] כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן". ופרש רש"י: "ימי החג חלוקין בקרבנותיהם – דפרי החג מתמעטין והולכין".

משמע ששאר ימי הפסח אין קוראים בהם את ההלל.

וכך נאמר בתענית (כח ע"ב) לגבי אמירת הלל בראש חודש: "רב איקלע לבבל, חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא. סבר לאפסוקינהו. כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. תנא: יחיד לא יתחיל, ואם התחיל – גומר".

ופרש רש"י: "יחיד – כלומר, אפילו יחיד גומר בהן את ההלל, שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל, במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג, ובפסח לא גומר אלא יום ראשון – משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו, וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי".

"ובגולה – שעושין שני ימים טובים משום ספיקא".

"דמדלגי דלוגי – כגון אנן, דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך".

"לא יתחיל – אינו צריך להתחיל בראש חדש".

וכתבו תוספות (תענית כח ע"ב) אליבא דר"ת שמברכים על מנהג פרט למנהג קל כגון ערבה בהושענא רבה, ואף על ימים שאמירת הלל היא רק מנהג מברכים לפני ואחרי.

ג. הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג הל' ה) כתב בכללי ברכות על מצוה מדרבנן: "בכל יום ויום משמונת הימים האלו גומרין את ההלל ומברך לפניו בא"י אל' מ"ה אקב"ו לגמור את ההלל בין יחיד בין צבור, אף על פי שקריאת ההלל מצוה מדברי סופרים מברך עליה אק"ב וצונו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב, שכל ודאי של דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן לו מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו, ולמה מברכין על יום טוב שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו".

והוסיף בהלכה ו: "ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל"... והוסיף בהלכה ז: "אבל בראשי חדשים קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, ומנהג זה בצבור לפיכך קוראין בדילוג, ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל, ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראין הצבור, וכן בשאר ימי הפסח קוראין בדילוג כראשי חדשים".

עולה מדברי הרמב"ם שהלל של ששת ימי הפסח פרט ליום הראשון הוא ממנהג ואין מברכים עליו וקוראים אותו בדילוג כראש חודש. ומשמע שלשיטת ר"ת הלל של ששת ימי הפסח דינו כראש חודש שאף יחיד מברך עליו וקורא אותו בדילוג.

ד. כתב המגיד משנה (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"ז): "וכן בשאר ימי הפסח וכו'. דעת רבינו להשוות חולו של פסח לראשי חדשים וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב"ן ז"ל שחלק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפילו יחיד מחוייב לקרותו בדלוג שעיקר תקנה כך היתה לאומרו בחול הפסח בדלוג ולברך עליו". ושיטת הרמב"ן לא נכנסה לספרי הפוסקים למעשה, ולא הבדילו בין ר"ח לחוה"מ פסח.

כתב הר"ן (על הרי"ף שבת יא ע"ב):

"ובשאר יומי בר מהני דהיינו ששה של פסח בגולה וראש חדש אין היחיד גומר בהן את ההלל ועלייהו אמרינן בפ' היה קורא (דף יד א) ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק... אבל הלל דראש חדש אינו בכלל זה אלא בין צבור בין יחיד אינן גומרין ולא קורין מתקנת חכמים משום דלא אקדיש בעשיית מלאכה וכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאין מקודש לחג אין טעון שירה כדאיתא בערכין (דף י ב) הילכך בששה ימים של פסח קורין בדלוג ומברכין והיינו דרב בר שבא לא פסק ליה רבינא ואם איתא דלא מברכין אמאי לא פסק ליה. אבל בראש חדש קורין ממנהגא ואין מברכין שאין מברכין על המנהג וכן כתבו בשם רש"י ז"ל דכיון דבמנהגא בלחוד תליא מילתא אין מברכין עליו כדאמרינן [סוכה דף מד ב] בערבה חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא אבל אחרים אומרים דדוקא על חביטת ערבה דאינה אלא חבטה בעלמא הוא שאין מברכין אבל בהלל דראש חדש מברכין ובכיוצא בזה כלל גדול אמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך צבור נוהגין ונהוג כן ומנהג הוא שמברכין על ההלל".

ה. עולה לפי הדעות שהובאו עד עתה:

לשיטת הרמב"ם – פסח ור"ח אין מברכים וקורים בדילוג ויחיד אינו קורא כלל בשניהם.

לשיטת ר"ת – פסח ור"ח קורים בדילוג יחיד וציבור ומברכים עליהם.

לשיטת הרמב"ן והר"ן – בר"ח אין יחיד קורא וציבור קורא בדילוג, בפסח קורין יחיד ורבים בדילוג ומברכים.

ו. כתב הטור (או"ח סי' תצ): "כל הימים של ח"ה וב' ימים אחרונים של י"ט קורין ההלל ואין גומרין אותו אלא כאשר כתבתי בהלכות ר"ח".

ובסי' תכב הביא את שיטת הרמב"ם ואת שיטת ר"ת ולא הכריע ביניהם, אמנם כתב ששיטת הרא"ש כר"ת.

הב"י הביא בסי' תצ את שיטת הרמב"ן והר"ן לגבי פסח.

וכך כתב הבית יוסף בסימן תכב (ב) לגבי הלל בראש חודש: "ורבו בו הדעות י"א שיחיד אין אומר אותו כלל בראש חדש וכו'. סברות אלו וטעם כל אחד מהם כתבו התוס' (יד ע"א ד"ה ימים) והרב רבינו יונה (ז: ח. ד"ה ונראה וד"ה ורבינו יעקב) והרא"ש (סי' ה) בפרק היה קורא והר"ן בפרק במה מדליקין (יא ע"ב ד"ה תנא) ודעת הרי"ף בפרק במה מדליקין (שם) דיחיד לא יברך משמע אבל ציבור מברכין וכן נראה שהוא דעת הרב רבינו יונה. ודעת רש"י (מחזור ויטרי עמ' 193, סדור רש"י עמ' 160) דציבור נמי אין מברכין עליו וכן דעת הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ז) וכתב עוד שיחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג וכתב הרא"ש והר"ן שבכיוצא בזה אמרו אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הציבור נוהגים ונהוג כן והמנהג הוא שמברכים על ההלל והרב המגיד כתב ומנהגינו שציבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה".

נראה ששיטת הרי"ף היא שיטה רביעית שיחיד אינו מברך וציבור מברכים ואע"פ שכתבו לגבי ר"ח הוא הדין בחוה"מ פסח.

ז. פסק השו"ע (או"ח סי' תצ ס"ד): "כל הימים של חולו של מועד ושני ימים אחרונים של יום טוב, קורים ההלל בדילוג כמו בראש חודש".

ובהלכות ראש חודש (או"ח סי' תכב ס"ב) כתב: "וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. וי"א שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל, (ואם בירך לגמור א"צ לחזור) (מרדכי פרק במה מדליקין ושבולי לקט); ולבסוף, יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל א"י וסביבותיה".

ורמ"א הגיה: "ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו (טור בשם הרא"ש ור"ת). וכן נוהגין במדינות אלו. ומ"מ יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור. וי"א דכשיחיד קורא אומר לשנים שיאמרו עמו ראשי פרקים דאז הוי כרבים (מרדכי פ' במה מדליקין ואגור בשם שוחר טוב). ונהגו כן בהודו ולא באנא".

עולה ששיטת השו"ע שיחיד אינו מברך בכל מקרה, ובתחילה הביא שיטת הרי"ף שציבור מברך בר"ח, ואח"כ הביא שיטת הרמב"ם שיחיד וציבור אינם מברכים בר"ח, וכתב שכן מנהג א"י. והרמ"א פסק כר"ת והרא"ש שיחיד וציבור מברכים בר"ח. ונראה שה"ה בפסח בשאר הימים.

וראיתי שמנהג עדות ספרד מצפון אפריקה לברך בר"ח לקרוא את ההלל ובימים שגומרים בהם את ההלל מברכים לגמור, ולא קבלו את פסקו של השו"ע כשיטת הרמב"ם.

ח. הילקוט יוסף (קצוש"ע אורח חיים סימן תכב – קריאת ההלל בראש חודש ס"ב) כתב:

"מנהג האשכנזים לברך על הלל בראש חודש "לקרוא את ההלל", אך הספרדים אין מברכים על ההלל בר"ח. ואין לספרדי לשנות ממנהגינו המיוסד על פי דעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, ויעשו כולם אגודה אחת לנהוג כאן בארץ ישראל כפסקי מרן זיע"א. וגם יוצאי מרוקו צריכים לנהוג כאן בארץ ישראל כפי המנהג בארץ ישראל, שלא לברך על ההלל בראש חודש, וכמו שהעיד על המנהג מרן בש"ע. [ילקוט יוסף שבת כרך ה' עמוד רפו, ועמוד תח. וראה עוד בזה ביביע אומר חלק ב' סימן לב אות ז'. וראה עוד בילקוט יוסף על הלכות השכמת הבוקר מהדורת תשס"ד במבוא, ובירחון קול תורה אב תשס"ג, עמוד יד]".

והשמיט את מנהג הרי"ף ולישנא קמא בשו"ע, ולהיפך, רצה להעביר את כל מנהגי ספרד לשיטת הרמב"ם בא"י.

אולם הרב טולדנו בספר דברי שלום ואמת השיג עליו וכתב: "והנה נעלם מעיני רוח קודשו כי הספרדים שנהגו שלא לברך אינם אלא מיעוט מתוך הספרדים בעולם. והמנהג העתיק בכל רחבי צפון אפריקה ואצל הספרדים שהיו באמסטרדם והספרדים בלונדון מצאצאי המגורשים ועוד רבים אחרים, הוא לברך על ההלל בראש חודש ובשישה ימים אחרונים של פסח... (עמ' 92). ובהערה (67) הביא: ר' יעקב סופר מעיר בספרו כף החיים (סי' תרע"א אות ע) כי בתחילת המאה שלנו, היו מברכים על ההלל בראש חודש בירושלים"...

וראיתי בסידור עפ"י פסקי הבן איש חי שאף בבגדד היו נוהגים לברך בציבור בר"ח וששת ימי הפסח.

וכן סיפרו לי כמה חברים שהוריהם עלו מאפגניסטן, ומפרס שהוריהם סיפרו שבר"ח שליח הציבור היה מברך בקול והציבור היה יוצא י"ח בברכת שליח הציבור. וראיתי בסידור מנהג ליבורנו והספרדים שכן היו נוהגים בכל גלויות צפון אפריקה ששליח הציבור מברך באמירת הלל בראש חודש ובששת ימי הפסח וכל הקהל עונים אחריו אמן1 ואומרים את ההלל. (פרט ללוב בה לא היו מברכים כלל בראש חודש על הלל ואולי מהשפעת מצרים בה פשט פסקו של הרמב"ם).

ובשו"ע הרב אין סימן תכ"ב, אבל בהערות שבסוף הספר כתבו שבציבור מברכים לקרוא ויחיד ינהג איך שרוצה.

ט. בשו"ת שואל ונשאל (ח"ב או"ח סי' כט) נשאל: "על מה סמכו פה אי ג'רבא יע"א לברך בר"ח על ההלל בצבור נגד הנראה בדעת מרן ז"ל א"ח סי' תכ"ב דכתב זה לדעת י"א קמא אך לי"א בתרא אין לברך וכללא הוא די"א בתרא עיקר".

והשיב:

"תשובה ג' דיעות הם. הרי"ף ז"ל בפ' במה מדליקין כ' הלכך אי בעי יחיד למקרי הלל בר"ח קרי ליה בלא ברכה ומדלג דלוגי ע"ש ומשמע מזה דהצבור מברכין אי מדנקט יחיד אי מדכתב לעיל מזה הא דרב איקלע וגו' דמשמע דבצבור שפי"ד גם לברך. וכן דייק מרן ז"ל בב"י דדעת הרי"ף לברך בצבור ע"ש וכן הבין הרא"ש בדעת הרי"ף ע' על דבריו בפ' היה קורא. והרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מגילה וחנוכה כ' לפיכך קוראין (בציבור) בדילוג ואין מברכין עליו שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקוראין הצבור ע"ש ומבואר מזה דצבור נמי אין מברכין. והרא"ש ז"ל בפ' היה קורא אחרי שהביא דעת ר"ת כ' וכבר אמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר ומשמע דדעת ר"ת לברך בין יחיד בין צבור וכן מסכים עמו הרא"ש בזה ובזה וכ"כ הטור להדיא דכן דעת ר"ת ושכן הסכמת אביו הרא"ש ע"ש. ומזה מבואר דבציבור מוסכמים הרי"ף והרא"ש בדיעה אחת לברך ולא פליגי אלא ביחיד וא"כ למאי דכייל לן מרן ז"ל בהקדמתו בב"י ללכת תמיד אחרי רוב עמודי ההוראה הרי"ף הרא"ש והרמב"ם הדין נותן לברך עליו בצבור בעיר חדשה שאין בה מנהג שכן פסק ההלכה מחייב לפי הכלל הגדול הזה וכמ"ש החיד"א בשם הגדולים דכלל זה הסכימו עליו קרוב למאתים רבנים וזה ברור. ומעתה מנהגינו פה אי ג'רבא יע"א מיוסד על הדין ועל האמת. ומה גם דדעת הרי"ף כעין הכרעה וראוי לפסוק כן ותו דרבים הם העומדים בדיעה זו כמו שביארנו".

וממשיך ומברר כללי השו"ע והב"י עי"ש.

י. נראה לענ"ד שכל קהילה שהגיעה לארץ ישראל עליה לנהוג כמנהג אבותיה. כתב הפרי חדש (או"ח סי' תצו סע' יט): "ומהריב"ל בתשו' ח"ג סימן י' נשאל על בני ספרד הנוהגים איסור על הקרום החזק ובאו לקושטנטינא המקילין בדבר אם חייבים לקיים המנהג שנהגו להחמיר בספק חלב דאוריית' והשיב דל"ד לההיא דפרק קמא דחולין דהתם מיירי ביחיד או ביחידים שעקרו דירתם מאותו המקום שהיו נוהגים בו חומרא וקבעו דירתם במ"ש בו קולא, אבל בנ"ד שבאנו גרושים מארצות אדום עם רב קהילות קהילות בכגון האי לא אמרינן קמא קמא בטיל דמרובים ומרובים היו הבאים בכל פעם ופעם וידוע הי' שבכל יום ויום היו עתידין לבא ואם כן הם חייבים לקיים מה שנהגו אבותיהם לחומרא עכ"ל וזה דעת מהרשד"ם בחלק י"ד סימן מ' ולדידי אין דבריהם קיימים אלא כשבאו ונעשו קהל אחרת בקושט' דהשתא אכתי הם חייבים בתקנותיהם הקדומות דכל קהל יש לו דין עיר וכמו שכתב הרא"ם ח"א סימן י"ג ומוהרד"ך ויש לו דין חדשה דפריך בגמרא ונחזי מהיכא קאתו כלו' וינהגו כמנהג אותו מקום שבאו משם הא לאו הכי נראין הדברים כמ"ש דאף אם באו מרובים ובני העיר שבאו לשם הם מועטין דהני בתראי גרירי בתר קמאי במנהגותם בין לקולא בין לחומרא וזה ברור בעיני ואם באולי יד הבאים היתה תקיפה לנהוג שם חומרותיהם גם בני אותה העיר מקודם בע"כ נמשכו אחר חומרות הבאים כשירצו לחזור בהם אפילו התרה אינם צריכים שהרי לא קבלו עליהם אותם חומרות וכמו שכ' הרשד"ם בתשו' הנז' יעוין שם".

וכיון שהגיעו לא"י קהילות קהילות, על כל קהילה לשמור על מנהג אבותיה ואין לשום רב להעביר שום קהילה למנהג אחר.

סיכום

שלשה מנהגים לגבי הלל בששת ימי הפסח ובר"ח:

מנהג ספרד המקורי כרי"ף שיחיד אינו מברך וציבור מברך ומברכים לקרוא ולא לגמור ויוצאים י"ח בברכת שליח הציבור בפסח ור"ח.

מנהג א"י עפ"י הרמב"ם שיחיד וציבור אין מברכים.

מנהג אשכנז עפ"י ר"ת והרא"ש שיחיד וציבור מברכים, ונוהגים לברך תמיד לקרוא את ההלל.