חבל נחלתו כ ג

<< · חבל נחלתו · כ · ג · >>

סימן ג

תפילה עם תינוק במנשא על גופו

שאלה

האם ראוי לעמוד בתפילה עם מנשא ובו תינוק על גופו או על גבו?

תשובה

א. נניח, שהתינוק ישן ואינו משמיע קול ולא הפריש הפרשות האוסרות תפילה על ידו, בכ"ז לגבי סביבתו הוא ודאי מהווה היסח הדעת.

ואמנם אין דינו של מתפלל ככהן העולה לשאת את כפיו שעליו כתב השו"ע (או"ח סי' קכח ס"ל):

"מי שיש לו מום בפניו או בידיו, כגון שהם בוהקניות או עקומות או עקושות (בוהקניות פי' מין נגע לבן, ורש"י פירש לינטלי"ש בלעז; עקומות, כפופות; עקושות לצדדיהן, והר"ן פי' עקומות שנתעקמה ידו אחורנית; עקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו), לא ישא את כפיו, מפני שהעם מסתכלין בו".

ובאר המשנה ברורה (ס"ק קט): "שהוא דבר המתמיה ובשביל זה יסיחו דעתם מלכוין לשמוע הברכה".

לגבי תפילה, גם מי שידיו עקושות חייב בתפילה, והציבור צריך להסיח לבו מכל המסיחים. אבל לגבי תינוק קשור בו או במנשא אין הכרח להתפלל עמו באופן זה בבית הכנסת, ויכול להניחו בעגלה וכד', ולכן מן הראוי להימנע מפעולות ומצבים המונעים את הכוונה משאר המתפללים.

וכך כתב בערוך השולחן (או"ח סי' צח ס"ד):

"לא יתפלל במקום שיש דבר שמבטל כונתו ולא בשעה המבטלת כונתו וכך אמרו בעירובין [ס"ה.] כל שאין דעתו מיושבת אל יתפלל. ר"ח ביום שהיה כועס לא היה מתפלל, והבא מן הדרך אל יתפלל ג' ימים. ר"א אומר אף המצר כלומר ששרוי בצער. שמואל לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שיכרא מפני הריח שטורדו, ר"פ לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא פי' דגים מטוגנין בקמח וציר ושומן שלהם מפני ריחו החזק. אמנם כתבו הטור והש"ע שאין אנו נזהרין עתה בכל זה מפני שאין אנו מכונין כל כך ורק יזהר להתפלל דרך תחנונים כעני המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה כלומר אף ע"פ שאומרה בלשון תחנונים אם אינו מחשב כמו שצריך דבר ובא לבקש מלפני המלך אלא שמתפלל רק מפני החיוב לצאת ידי חובתו וליפטור מעליו אינה תפלה מקובלת [עמג"א סק"ד]".

נראה לי שאע"פ שאיננו מכוונים בתפילתנו כראוי, אין זה מתיר לאבי התינוק ליצור טרדות לציבור, די במה שיש לכל אחד ולרמת ריכוזו בתפילה ואין סיבה ליצור עוד דברים המסיחים את הדעת מן התפילה שלו וק"ו של אחרים (וכן פלפון ראוי להעבירו למצב שקט).

ב. לגבי המתפלל עצמו, נאמר בסוכה (מא ע"ב):

"אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא צלויי קא מצלי ביה (רש"י: הוה מצלי ביה – כשהיה מתפלל היה לולבו בידו, מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו). מתיבי: לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל (רש"י: לא יאחז אדם כו' ויתפלל – מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו, ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו), ולא ישתין בהן מים, ולא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי. ואמר שמואל: סכין (רש"י: סכין – מתיירא שמא יפול, ויתקע לו ברגלו) וקערה (רש"י: וקערה – מליאה) ככר (רש"י: וככר – שאם יפול יהא נמאס) ומעות (רש"י: ומעות – שלא יתפזרו)- הרי אלו כיוצא בהן! – התם לאו מצוה נינהו וטריד בהו (רש"י: לאו מצוה נינהו – לאוחזן, והויין עליו למשא, לפיכך טרוד במשאם, וכבד עליו משאם ושמירתם), הכא – מצוה נינהו ולא טריד בהו (רש"י: הכא – נטילתה ולקיחתה מצוה היא, ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו, ולא טריד)". וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' צו ס"א).

במקרה הנוכחי ודאי שאין מצוה להתפלל עם תינוק קשור אליו במנשא, אמנם הוא אינו טרוד במשאו, מתוך שהתינוק דבוק במנשא לגופו של המתפלל. והשאלה אם לו עצמו יש בכך היסח הדעת, ונ"מ למתפלל ביחידות האם מותר וראוי לו להתפלל עם תינוק קשור לגופו.

ג. מצאתי שכתב בספר פניני הלכה (הלכות תפילה, לרב אליעזר מלמד הי"ו רב הישוב 'הר ברכה' ת"ו): "לכתחילה אין לעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבו, שאין דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים וקל וחומר בתפילה. ואם הוא נמצא בדרכו והתרמיל על כתפיו ונוח לו להשאירו עליו אם הוא פחות מארבעה קבין (כ-5.5 ק"ג) יכול להתפלל כשהוא על כתפיו ואם הוא יותר מארבעה קבין לא יתפלל כשהוא על כתפיו מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתו (שו"ע צז, ה)". ואמנם בשו"ע לא בארו כיצד המשא על כתפיו האם מונח או קשור, האם המשקל הוא סיבת הטירדה או עצם הדבר שיושב על כתפו, גם מה שבאר שארבעה קבין הם 5.5 ק"ג לא לגמרי מדוייק כי קב היא מידת נפח. ובכ"ז ניתן להביא מכאן ראיה שאין להתפלל כך, לפחות מפני שאין עומדים כך לפני אנשים נכבדים וק"ו לפני רבש"ע.

מצאנו לגבי תפילין שהן מונחות על גופו של המתפלל וקשורות בו. אולם התפילין כולם מצווים בהנחתן, וכולם רגילים בהן ולכן אין הן מהוות היסח הדעת לא למניחן ולא לסובבים את המניח.

ד. עוד מצאנו במלך שלכאורה הוא מתפלל בס"ת קשור לזרועו.

כך כתב הרדב"ז (הל' מלכים פ"ג ה"א): "וגרסינן עלה כותב לשמו שתי תורות אחת שהיתה יוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה אותה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. והשמיט רבינו זה לפי שדבר רחוק הוא לכתוב ס"ת שיהיה תולה אותה בזרועו ותו דלא מתקיים שפיר שויתי ה' לנגדי תמיד. ואפשר שדרך משל אמרו כמו הקמיע הזה שתלוי בזרועו ואינו מסיח דעתו ממנו כך יהיה ס"ת כנגדו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו".

ואמנם הכסף משנה (שם) נשאר בשאלה: "וצ"ע למה לא כתב רבינו שאותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרוע כדאיתא בברייתא שכתבתי".

וכן הלחם משנה (שם) השיב: "ומה שהקשה שם וכאן אמאי לא כתב רבינו דעושה כמין קמיע ותולה בזרועו דקאמר בברייתא שם (דף כ"א ב) לאו דוקא דאם כן איך אמרו במשנה יוצא למלחמה מוציאה עמה וכו' יושב בדין וכו' אלא לעולם היתה בזרועו זולת בבית המרחץ ובבית הכסא וכיון דהיא תלויה ודאי דלעולם היא עמו א"ו דמתני' הודיענו דלאו כמין קמיע ממש קאמר אלא כיון שבכל אלו המעשים היתה עמו הוה ליה כאילו תלוי בזרועו".

ועי' במשרת משה (עטייה, הל' מלכים פ"ג ה"א).

נמצא שאף במלך לא מצאנו שהיה מתפלל בספר תורה תלוי בזרועו. אמנם לא נאמר משום מה.

ה. אף לבית המקדש נראה שלא הביאו תינוקות כאלו.

נאמר בחגיגה (פ"א מ"א): "איזהו קטן (=שפטור ממצות ראיה) כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנאמר שלש רגלים".

וכך נאמר בסוגיא בחגיגה (ו ע"א): "עד הכא מאן אתייה? אמר ליה אביי: עד הכא, דמיחייבא אימיה בשמחה – אייתיתיה אימיה. מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית – חייב, ואי לא – פטור".

וא"כ נראה שאין שום זכות להורים ולא מצות חינוך בהבאתו לבית הכנסת כשהוא קשור לגוף אביו.

ועוד נראה, שגם לכהנים אסור לעבוד במקדש כשתינוקם קשור לגופם, אם משום היסח הדעת ואם משום המנשא שהוא בגד נוסף, ואף אם האב יקשור את בנו באבנטו, הרי התינוק יחצוץ בין האבנט לכתונת של האב, וכמובן שלא ניתן להשתחוות בפישוט ידים ורגלים עם תינוק על גופו.

ו. הביא הפרישה (אה"ע סי' פ ס"ק כו) לגבי אשה שדחקה ועשתה כמה מלאכות יחדיו: "ב' וג' מלאכות. פירש רש"י כגון שהיתה שומרת קישואין וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים שעושין משי והנשים מחממות אותן בחיקן והם נוצרים".

וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' עד): "שאלת דרך האנשים והנשים לשאת תחת אצילהן הדבר שמתהווה ממנו המשי". והרשב"א אוסר בשבת.

ונראה לי שאף להתפלל כשהדברים תחת אציליו אסור. אין זה נראה כהתיחסות נכונה לתפילה. אדם צריך להתרכז בתפילתו ולא להתעסק במלאכה או בדבר אחר לתועלתו הפרטית.

ז. נלענ"ד כי בעצם התפילה כשתינוק על גופו יש טעם לפגם.

כתב הרמ"א (או"ח סי' צח ס"א): "ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר"י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סי' קס"ג ואגודה פ' כיצד מברכין).

והעיר המגן אברהם (סק"א): "בניו הקטנים. ע' בשל"ה שקורא תגר על המביאים ילדים לבה"כ כו' ע"ש שדבריו נכונים".

והפרי מגדים (אשל אברהם) באר: "עיין מ"א בשם של"ה כי מבלבלים התפלה, וגם הרגל נעשה טבע ומורגלים מקטנות להשתגע בבית הכנסת ובגדלם לא יסורו ממנו".

ועוד יותר הרחיב במחצית השקל: "המביאים ילדים לבית הכנסת. היינו קטנים שעדיין לא הגיע[ו] לחינוך. והטעם, כי הילדים משחקים ומרקדים בבית הכנסת ומחללים קדושת בית הכנסת, וגם מבלבלים דעת המתפללים. ועוד, גם כי יזקינו לא יסורו ממנהגם הרע אשר נתחנכו בילדותם להבזות קדושת בית הכנסת. אבל כשהגיעו לחינוך אדרבא יביאנו אתו עמו לבית הכנסת, וילמדהו אורחות חיים לישב באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה, ע"ש סוף עניני תפלה וקריאה בספר תורה".

נראה ששני צדדים לפגם בהבאת קטנים שאינם מתפללים לבית הכנסת, ראשית החיבוק והנישוק של קטן אינו ראוי בבית הכנסת כי צריך לקבוע בלבו את אהבת המקום. ועוד ילדים שמעט מבינים אבל לא הגיעו לחינוך מתרגלים לשחק בבית הכנסת והם מתרגלים בכך ומבלבלים דעת המתפללים האחרים.

ואמנם לא כל הצדדים ניתנים להיאמר אצל תינוקות הקשורים במנשא לגוף אביהם, ובכ"ז יש בכך צד לפגם.

ח. נכתב בקהלת רבה (פרשה ג, ג): "ר' ברכיה ורבי אבהו בש"ר יונתן אמר גם את העולם נתן בלבם אהבת עולם נתן בלבם אהבת תינוקות נתן בלבם מלה"ד למלך שהיו לו ב' בנים אחד גדול ואחד קטן הגדול מכבד והקטן מטנף אעפ"כ הוא אוהב את הקטן יותר מן הגדול"...

מסקנה

נראה לענ"ד שאף שאהבת הקטנים נטועה בלבנו, ואנו רוצים לטפחם ולהכניס יר"ש בלבבם מן הראוי לא לשאת תינוקות במנשא על גוף המתפלל, מכל הטעמים שהעליתי.