חבל נחלתו כט מ

<< · חבל נחלתו · כט · מ · >>

סימן מ

ביאור להבנת דברי הרא"ש בכתובות (פרק ב סימן יז)

שאלה

מה החשש בחתימת שמו בסוף עמוד – שאביי ייעץ שלא לחתום כן?

תשובה

א. לגבי קיום שטר שחסר אחד העדים נאמר בכתובות (כא ע"א): "ואי ליכא תרי (רש"י: שיכירו כתב המת) אלא חד מאי? (רש"י: וזה החי נמי מכירה מאי ניעביד), אמר אביי: לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא, (רש"י: ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר) ומחזקי ליה בי דינא, (וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה (רש"י: ההיא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה), ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך. ודוקא אחספא, אבל אמגלתא לא, דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי (רש"י: למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני), ותנן: הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין (רש"י: וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים).

פסק הרא"ש (כתובות פ"ב סי' יז):

"אמר רב יהודה אמר רב שנים החתומים בשטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו כי היכי דלא ליפוק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכן הלכתא. ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה דלא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה אינש דלא מעלי וכתב מעילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין".

"ואף על פי שפסק רב אלפס ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מלוה ולוה) וכן ר"י ז"ל שיכול לומר פרעתי, מ"מ איכא למיחש שמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי".

"וי"א דלא מצי למימר פרעתי מידי דהוי אשטר שאין בו אחריות דאע"פ שאינו גובה ממשועבדים לא מצי למימר פרעתי דמצי א"ל (שטרא בידך) [שטרך בידי] מאי בעי ומיהו איכא למימר מתוך שאין עליו עדים לא חשש לתבוע כתב ידו וגם שטר שיש עליו עדים יש לו קול ולא מינשי ליה אבל כתב ידו פעמים שאדם שוכח שמסר לו כתב ידו".

החשש הוא לכאורה, שאותה מגילה שהוא חתום בסופה, לאחר שתמלא את תפקיד קיום החתימות על השטר בבי"ד, תגיע לידי אדם שאינו כשר, והוא יכתוב עליה הודאה כביכול בשם החתום על השטר שהוא חייב למוציא השטר (שהשלים את השטר) ממון. ואז יתחייב החותם עפ"י חתימת ידו ממון למוציא המגילה עם חתימתו.

השאלה שצריך לברר האם אין לחותם – דרכים להתגונן מתביעת שקר זו (ועל כן אין צורך בעצת חכמים).

ב. הרא"ש כותב שכנגד הרמאות הזאת יכול בעל החתימה לטעון: 'פרעתי', ומשמע שע"י כך יפטר מתביעת השקר. אולם החשש הוא שהחותם מתוך ישרותו יטען שלא היתה שום הלואה למוציא השטר, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי, ולא יוכל להישבע. ועל כן יצטרך לשלם לו את הכתוב בשטר.

(ומביא הרא"ש דעה נוספת שאינו יכול לטעון פרעתי – משום שהמוציא את המגילה עם כתב ידו טוען: 'שטרך בידי מאי בעי'. ומביא דחיה שבמקרה זה אינו יכול לומר 'שטרך בידי מאי בעי' משום שהוא רק כתב ידו ולא שטר.)

נתייחס לטענת 'פרעתי' – הרא"ש טוען שאם טען פרעתי נפטר מן התביעה ונסמך על הרי"ף הרמב"ם ור"י (בעל התוס').

אבל הרי"ף (בבא בתרא פג ע"א) כתב: "ואי קא טעין דפרע מישתבע שבועת היסת ומיפטר, ואי קא כפר ואמר לא יזיפנא מיניה מידי והאי לאו כתבא דידי הוא אי הוחזק כתב ידו בב"ד אי נמי איכא סהדי דכתב ידיה הוא הוחזק כפרן ומשלם דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי".

כלומר גם אם טוען פרעתי צריך להישבע היסת שפרע ורק אז נפטר. ולכאורה די בכך. והטיעון השני שמעלה הרא"ש: שמא יטען אמת שלא לוה ממנו מעולם ועל זה לא יוכל להישבע, ומוסיף הרי"ף שאם יטען כן משלם אם הוחזק כתב ידו בבית דין.

ויש לשאול על הרא"ש מדוע לא הזכיר את חיוב שבועת ההיסת, ומעלה רק את האפשרות שמא יטען אמת, ואז כיון שכתב ידו מקויים יתחייב בתשלומים!

וכן הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פי"א ה"ג) פסק: "הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין הרי זה כמלוה ע"פ לכל דבר, ואם טען שפרע נשבע היסת ונפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות".

היינו בטענת פרעתי אינו נפטר ללא שבועת היסת. ואם כן אזהרת הש"ס שיחתום אחספא ולא אמגילתא אינה צריכה להגיע לטענת 'לא לויתי', אלא אף אם טוען פרעתי כבר מעמיס על כתפיו שבועת היסת. ומדוע הרא"ש וכן הרי"ף מגיעים לטענת 'לא לויתי'.

ג. כתב בספר התרומות (שי"ג ח"ד, אות א):

"והיכא דטעין ואמר בודאי זהו חתימת ידי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא כתבתי שמי בסוף מגלה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה הודאה זו. ובהא ודאי הכי מסתברא דאי אתי בספק על ההלואה וודאי על החתימה הוה ליה החתימה ודאי ואיני יודע אם לויתי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, אבל אם טוען בריא לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף מגלה זו והנחתיה ביד בעל דיני והוא כתב מה שרצה עליה, או שטען שאמנה היה בינו לביני הודאה זו, בכל אלו וכיוצא בהן הואיל ולא עקר ולא כפר כתיבת ידו החתום כאן מיגו דיכיל למיטען פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מפטר ובשבועת היסת".

"ויש חולקין ומביאין ראיה מההיא דכתובות דאמרינן התם ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא, דדילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילוה מאי דבעי וכו', דאלמא דאע"ג דטעין האי ואמר חתמתי בסוף מגלה זו ובא זה וכתב על חתימתי אינו נאמן בשבועתו, דאם כן דלא אמרינן שיחוש שלא יעשה כך אלא מפני שלא יביאנו איניש דלא מעלי לידי שבועה, אם כן מאי שנא בחתימות ידיה אפילו בלא חתימות ידיה יכול הוא להשביעו הסת כל עת שירצה, אם טוענו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך, ואם כן מה עלינו בחתימת סוף המגלה אם לאו הרי הוא יכול להשביעו בכל עת כיון דאיתיה איניש דלא מעלי, אלא לאו שמע מינה דהאי מימרא לא נאמרה מפני חשש שבועה אלא מפני חשש תשלומין. זהו סברת החולקין וראיתם".

"ובעלי הסברא הראשונה משיבים שלא נאמרו דברי אביי שחשש לאיניש דלא מעלי אלא לחוש שלא יחתום שמו על סוף המגלה וכשיוציא אותו איניש דלא מעלי עלויה אולי ישכח הוא ענין חתימתו ויאמר לא לויתי מעולם שכן הוא האמת, והחתימה אחר שלא באה על ההלואה הוה ליה מילי דכדי ולא דכירי ליה, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאמי, אבל אם יזכור העיקר ויטעון ויאמר הכי והכי הוה מעשה, אין הכי נמי דמשתבע ומפטר, דאמרינן מיגו. וכסברא קמא מסתברא וכותה עבדינן".

בספר התרומות מבאר שיש שני פירושים לעצת אביי לחתום על חספא ולא אמגילתא.

לפי הביאור הראשון החשש הוא שמא ישכח את המעשה ויגיע לחשש שמעלה הרא"ש ולא יוכל להישבע כי לא יזכור בבירור ויצטרך לשלם. והחשש אינו משבועה שאותה אפילו ללא כתב ידו יכול לתובעו וכדי להיפטר צריך שבועה, ובשבועה נפטר לגמרי.

לפי הפירוש השני אם הוציא עליו כתב ידו שחייב לו – אינו נאמן בשבועת היסת. וראייתם שלשבועת היסת יכול להביאו אף בלא כתב ידו וזה מה שחידש אביי.

ומצאנו כשתי הדעות בספר התרומה.

כתב הריטב"א (כתובות כא ע"א): "ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וכו'. וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל שסובר דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא דהא כי עבדי ליה האי רמאות יטעון פרעתי, וי"ל דדילמא כתבי ביה נאמנות, ותו דהא מסתמא מאן דמפקי עליה שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר למימר פרעתי אדרבה צווח ואומר לא היו דברים מעולם ותו לא מהימן לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי". ודבריו כשיטת הרא"ש.

ואילו הר"ן (כתובות כא ע"א) באר: "ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ואם תאמר, לדעת הגאונים ז"ל דאמרי דיכול לומ' פרעתי, מאי איכפת לן אם הוציא עליו כתב ידו לומ' פרעתי. יש לומר לדעת הגאונים ז"ל אף על פי שיכול לומ' פרעתי איהו לא טענין, אלא שאמ' לא היו דברים מעולם, וכל האומר לא לויתי כאומ' לא פרעתי דמי. אבל הרשב"א נ"ר כתב לענין הוציא עליו כתב ידו דאינו יכול לומר, הילכך הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין, וכן דעת ה"ר אהרן ז"ל". וא"כ דעת הרשב"א והרא"ה כדעה החולקת המובאת בס' התרומות.

ד. הבית יוסף (חו"מ סי' סט, ט) הביא את דברי בעל התרומות וסיכם:

"וכתב בעל התרומות דמסתברא כסברא ראשונה דמהימן במגו. וכן נראה מדברי הרא"ש בפרק ב' דכתובות (סי' יז) וכן פסק רבינו".

העיר על דבריו בגידולי תרומה (שי"ג ח"ד אות א):

"והיכא דטעין ואמר בודאי זו היא וכו'. הרב ז"ל בב"י הביא כמעט כל דברי רבינו ומסיק וכתב בעה"ת דמסתברא כסברא ראשונה דמהימן במגו, וכן נראה מדברי הרא"ש בפ"ב דכתובות וכן פסק רבינו, עכ"ל. נראה לדעתו ז"ל דהטור פסק כדברי רבינו בעה"ת במה שאמר דמסתברא כסברא ראשונה משמע דשניהם אמרו דבר אחד. וכשתדקדק אין הדבר כן, כי לפי הסברא הראשונה יש חילוק בין טוען בריא על ההלואה לטוען ספק, דדוקא כשטוען בריא לי שלא לויתי אלא חתמתי בסוף מגילה והנחתיה ביד בעל דיני או אמנה וכיוצא אז נאמן במגו דפרעתי, אבל באומר כתבתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכו' אומר רבינו בפשיטות דבהא ודאי מסתברא דאי אתי בספק על ההלואה וודאי על החתימה ה"ל החתימה ודאי ואיני יודע אם לויתי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי, ואלו הטור נראה שחולק ע"ז דבחדא מחתא מחתינהו לכלהו וכריך ותני אלא שכחתי וחתמתי בסוף המגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליו או שטוען אמנה היתה וכו' הואיל ולא כפר בחתימתו נאמן בהיסת במגו דפרעתי וכו', אלמא גם בטענת ספק דאפשר וכו' ס"ל לטור דנאמן ולא חש לההיא דאין ספק מוציא מידי ודאי, וא"כ לא פסק ממש כבעה"ת, והיה לו לרב ז"ל להעיר על מחלוקת זה שבחלוקה זו".

היינו לפי הטור אפילו אם טוען בספק נפטר בטענת פרעתי ובשבועת היסת. ומסה"ת משמע שאינו נאמן כשחתימתו ודאי וטוען ספק לגבי ההלואה. ועי"ש שהתקשה בדעת הטור ובארה.

ה. פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' סט ס"ב): "ואם טוען ואומר: אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף מגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה".

ורמ"א הגיה: "ולא מהני טענה זו אלא בטוען ודאי: לא חתמתי שמי מעולם אבל אם טוען טענת שמא, לא מהני (ב"י בשם התרומות)".

ועי' עוד: תקפו כהן סי' קכא, שו"ת אהלי תם סי' קט, שו"ת אבקת רוכל סי' קלח, שו"ת צדקה ומשפט חחו"מ סי' יד.

ו. חזר והקשה השואל, הרי הרא"ש כתב:

"ואף על פי שפסק רב אלפס ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מלוה ולוה) וכן ר"י ז"ל שיכול לומר פרעתי, מ"מ איכא למיחש שמא יטעון האמת שלא לוה ממנו כלום וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי".

ואילו בעל התרומות כתב:

"אבל אם טוען בריא לי שלא לויתי אלא שחתמתי בסוף מגלה זו והנחתיה ביד בעל דיני והוא כתב מה שרצה עליה, או שטען שאמנה היה בינו לביני הודאה זו, בכל אלו וכיוצא בהן הואיל ולא עקר ולא כפר כתיבת ידו החתום כאן מיגו דיכיל למיטען פרעתי כי אמר הכי והכי הוה מעשה מפטר ובשבועת היסת".

לכאורה זאת אותה טענה אבל כל אחד מן הראשונים הבין שתוצאותיה שונות. לפי הרא"ש אינו יכול להישבע ומשלם. לפי בעל התרומות נפטר בשבועת היסת על טענתו שאמנם זאת חתימתו אך לא לוה ולכן נפטר במיגו ושבועה.

וקשים דברי הבית יוסף (חו"מ סי' סט, ט) שהביא את דברי בעל התרומות וסיכם:

"וכתב בעל התרומות דמסתברא כסברא ראשונה דמהימן במגו. וכן נראה מדברי הרא"ש בפרק ב' דכתובות (סי' יז) וכן פסק רבינו".

וקשה איך השווה בין הרא"ש לבעל התרומות הרי לפי הרא"ש משלם, ולפי בעל התרומות אינו משלם.

ונלענ"ד שבשולחן ערוך (חו"מ סי' סט ס"ב) רמז את פתרון דבריו, וז"ל: "ואם כפר ואמר שאינו כתב ידו, אם נתקיים בבית דין, או שעדים מעידים שהוא כתב ידו, הוחזק כפרן, ומשלם. ואם לאו, נשבע היסת, ונפטר".

ופירוש דבריו "ואם לאו..." היינו שלא כפר והודה שהוא כתב ידו, אבל לא לוה אז נשבע ונפטר. הרא"ש דיבר שכופר שלא חתם שמו מעולם ואם נתקיים כתב ידו אז הוא כפרן וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. לעומת זאת בעל התרומות כתב מפורש: "הואיל ולא עקר ולא כפר כתיבת ידו החתום כאן"... וכן הב"י לא כתב שהם חולקים זע"ז.

וכך כתב זאת הלבוש (חו"מ סי' סט ס"ב):

"ואם כופר ואומר שאינו כתב ידו ומעולם לא הלוה לו, אם נתקיים בבי"ד או שעדים מעידים שהוא כתב ידו הוחזק כפרן ומשלם, ואם לאו נשבע היסת ונפטר דהוה כמלוה על פה סתם בלא כתיבת יד, דמי יימר שזה כתב ידו. ואם טוען ואמר אמת הוא כי הוא חתימתי, אבל מעולם לא חתמתי על הודאת הלואה, אלא שכחתי מה שאמרו חז"ל [ב"ב קסז ע"א] לא ליחתום איניש (אריש) [בסוף] מגילתא וכו', וחתמתי שמי בכדי בסוף מגילה אחת והיתה חלק למעלה ואפשר שמצאה וכתב עליה מה שרצה, אבל ברי לי שלא לויתי ממנו, נשבע היסת ונפטר במיגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי ונשבע היסת ונפטר. מיהו לא מהניא טענה זו במיגו אלא בטוען ודאי לא לויתי ולא חתמתי לשם הודאה, ונשבע בודאי שלא לוה ושלא חתם לשם הודאות הלואה מעולם, אבל אם טוען טענת איני יודע על הלואה לא מהניא, דהו"ל החתימה ודאי וההלואה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי".