חבל נחלתו כט לח
סימן לח
העיד על עצמו שהוא כהן להעלותו לתורה ולקבל מתנות כהונה
שאלה
האם עדות אדם על עצמו שהוא כהן מועילה להעלותו לתורה, לשאת כפיו, ולמתנות כהונה הנוהגות בדורנו?
תשובה
א. פסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"כ הי"ג):
"מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה, והנבעלת (לו) ספק חללה".
הרמב"ם פסק שכהן המחזיק את עצמו בלי שום סייעתא לדבריו, אינו נאמן לשום דבר המיוחד לכהונה: לא בעליה לתורה ראשון, לא לנשיאות כפים ולא למתנות כהונה.
באר המגיד משנה (הל' איסורי ביאה פ"כ הי"ג):
"מי שבא בזמן הזה וכו'. מבואר במשנה שם שאינו נאמן על פי עצמו. וכתב רבינו ולא יקרא בתורה ראשון ופשוט הוא שאינו נאמן בשום דבר על פי עצמו ועוד שכבר נתבאר שמקריאה בתורה מעלין לכל הדברים חוץ מתרומה דאורייתא ויוחסין ואם היה קורא בתורה ראשון ע"פ עצמו נמצא עולה לדברים אחרים ע"פ עצמו ומשנתנו דקתני (דף כ"ז) אינו נאמן ע"פ עצמו אבל נאמן בעד אחד ודאי מכרחת כן. והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי מי (=הרמ"ך) שהקשה על רבינו בזה הלשון: 'מנהגנו להאמינו לקרוא בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם קרא בתורה ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן' ע"כ. ואני אומר אין מביאין ראיה ממנהג בטעות ומ"מ איפשר לומר שמפני שאין אנו נוהגין כלל בארצותינו בתרומה לא חששו להאמינו בקריאה בתורה ואעפ"כ אין ראוי לעשות כן".
"אבל אוסר את עצמו וכו'. זה פשוט משום דשוינהו לכל פסולי כהונה אנפשיה חתיכה דאיסורא"...
ודבריו ברורים שאינו נאמן לעליה לתורה ולנ"כ ולמתנות ורק אוסר עצמו מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא.
ב. וכן פסק הטור (אבן העזר סימן ג):
"מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן אפי' בזמן הזה ואין מעלים אותו לכהונה לא לקרות בתורה ראשון ולא לישא כפיו ולא לאכול אפילו בתרומה בזמן הזה אבל אוסר עצמו בגרושה זונה וחללה ואינו מטמא למת ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת היא ספק חללה".
באר הבית יוסף (אבן העזר סימן ג):
"א] מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן אפילו בזמן הזה ואין מעלין אותו לכהונה. עד סוף הסימן הכל מדברי הרמב"ם בפרק כ' מהלכות איסורי ביאה ותחלת דבריו מבוארים במשנה פרק ב' דכתובות (כג:) שאין אדם נאמן על עצמו לומר כהן אני".
"ומ"ש שאינו נאמן לקרוא בתורה ראשון. בפ"ב דכתובות (כה:) אהא דגרסינן התם ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר ליה מוחזקני בזה שהוא לוי אמר ליה ומה ראית שקרא שני בבית הכנסת בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול א"ל שקרא לפניו כהן והעלהו רבי יהושע בן לוי ללויה על פיו כלומר לתת לו מעשר ראשון. כתב הר"ן (פ"ב דכתובות י: ד"ה וגרסי' תו) שמי שבא ואמר אני כהן או לוי אין נותנין לו רשות לקרות בתורה כדינו שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה וכן כתב הרמב"ם בפ"כ מהלכות איסורי ביאה (הי"ג). והרמ"ך (שם) כתב עליו תימה דמנהגינו להאמינו לקרות בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן בתרומה דרבנן ע"כ. ואיפשר שמנהגנו הוא עכשיו לפי שאין תרומה מצויה עכשיו בינינו ואף על פי כן דברי הרמב"ם עיקר עכ"ל גם הרב המגיד (שם) קיים דברי הרמב"ם והביא דברי הרמ"ך וכתב עליהם ואני אומר אין מביאין ראיה ממנהג בטעות ומכל מקום איפשר לומר שמפני שאין אנו נוהגים כלל בארצותינו בתרומה לא חששו להאמינו בקריאת התורה ואף על פי כן אין ראוי לעשות כן עכ"ל".
עולה מדברי הב"י שלהעלותו ראשון לתורה אינו נאמן, והרמ"ך כתב שאין המנהג כן אלא מעלים אותו לתורה בתור ראשון. ואין חוששים שמא יתנו לו תרומה טמאה (אעפ"י שבחו"ל אין תרומה1).
הב"י לא הזכיר נשיאות כפים2.
הוסיף הפרישה (אה"ע סי' ג): "מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן. ואף על גב דכתב בסי' ב' (עמ' יט) בשם הרמב"ם כל הכהנים בזמן הזה בחזקת כהנים הן וכו' היינו מי שיש לו חזקה אבל מי שבא ממדינה אחרת ואין אנו מכירין אותו אין לו חזקה ואסור לאכול בתרומה דרבנן א"נ י"ל דלעיל איירי שעד אחד מעיד שהוא כהן".
ג. פסק השולחן ערוך (אה"ע סי' ג ס"א):
"מי שבא בזמן הזה ואמר: כהן אני, אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו".
ורמ"א הגיה: "וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה (ב"י בשם הרמ"ך). וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי".
עולה שהשו"ע והרמ"א נחלקו בין לגבי עליה לתורה ראשון ובין לנשיאות כפים. לב"י אסור בשניהם ואילו לרמ"א מותר בשניהם.
באר הלבוש (אבן העזר סי' ג ס"א):
"מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן, אפילו בזמן הזה שאין עבודה על גבי מזבח, ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו לא לקרות בתורה ראשון ולא לישא כפיו ולא לאכול בתרומה אפילו בזמן הזה שהוא מדרבנן, ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד. מיהו אנו נוהגין לקרות לתורה ראשון ומניחין לישא כפיו לכל מי שיבא ויאמר כהן אני, וטעמא משום דקיימא לן שלא אמרו חז"ל שלא לקרות ראשון אלא משום גזירה שלא יאכילוהו תרומה, דדינא הכי הוא דמעלין מקריאת התורה לתרומה, ואנו הואיל ואין תרומה מצויה בינינו כלל אין חוששין לקריאת התורה ראשון, ואפילו לדוכן לא חיישינן. ואף על פי שאינו נאמן על עצמו לאכול תרומה, מכל מקום נאמן לאסור על עצמו בגרושה חללה וזונה, דהא שוינהו לנפשיה חתיכה דאיסורא ואינו מטמא למתים לפי דבריו"...
ד. העיר החלקת מחוקק (אה"ע סי' ג ס"א):
"וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו. הרמ"ך בעל דעה זו לא כתב רק לקרות בתורה ראשון ונתן טעם לדבר דלא אכפת לן אם יקרא בתורה ראשון כלומר דאין בזה צד איסור רק מפני דרכי שלום (כדאיתא במשנה בהנזקין דף נ"ט) אבל נשיאות כפים דאיכא איסור עשה כמבואר בגמרא (כתובות דף כד) בזה אין מקילין אף לדעת הרמ"ך".
"וכן נוהגין האידנא בכל מקום. (אף שהכריע הרב כהרמ"ך לא בכל דבריו הכריע) ובמקום שנוהגין האידנא אפי' בתרומה דרבנן (כגון בא"י כמבואר בש"ע מטי"ד סי' של"א) אז יש לחוש שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה דרבנן. אך במקום שאין נוהגין בתרומה כלל אז יש לקרותו בתורה דלא נפיק מיניה חורבה וכמו שנתנו הר"ן והמגיד טעם למנהג שלנו (הביאו הב"י סי' זה ס"ק א' וסיימו בדבריהם ואעפ"כ אין ראוי לעשות כן) כלו' ולא יקרא בתורה כלל ע"פ עצמו אף במקום שאין נוהגין בתרומה כלל (ועיין לקמן ס"ק ז')".
הח"מ מצמצם את זכות אותו כהן רק לעליה לתורה ראשון ולא לנשיאות כפים ואף זאת רק במקום שאין נוהגים בתרומה.
והבית שמואל הוסיף שאין חשש בנ"כ "אלא ודאי כל דבר שאין לו הנאה לא חיישי' שיעשה איסור ואין לו הנא' מזה מ"ה לא חיישי' לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה לתורה ובא"י דנוהגים תרומה כמ"ש בטיו"ד סי' של"א אינו נאמן אפי' בזה"ז... א"כ מה דתנא ברישא אם אמר כהן אני אינו נאמן היינו אפילו לתרומה דרבנן אינו נאמן להעיד על עצמו".
ה. סיכם הבאר היטב: "הזה. אחרונים חלקו וכתבו דנאמן לקרות בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו דאיכא איסור עשה מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים אינו נאמן. ערש"י בכתובות ד' כ"ד ע"ב וע' בפ' כל כתבי דאמר ר"י שם מימי לא עברתי על דעת חבירי אם אומר לי עלה לדוכן וכו' כתבו שם תו' לא ידע ר"י מה איסור יש בזה ע"ש. וב"ש כתב כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור מש"ה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה בתורה ממילא בא"י דנוהגים בתרומה בזמן הזה כמ"ש בי"ד סימן של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה ח"מ ב"ש ובה"י כתב דנאמן בזמן הזה אפי' בא"י ע"ש ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן. ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב"ש. א"כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא תרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ"ע. כלל העולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן שני עדים כשרים. ולתרומה דרבנן די עד א' ב"ש".
ו. העיר הברכי יוסף (אבן העזר סימן ג):
"א. דין א. ולא יקרא בתורה ראשון וכו'. מלשון זה והוא לשון הרמב"ם (הל' איסו"ב פ"כ הי"ג) משמע דאף אם הוא עלה מעצמו לקרות ראשון מוחין בידו. והוא הפך מה שחילק מהר"י קאשטרו בהגהותיו, דהדין הוא דאין נותנין לו רשות לעלות ואם עלה מעצמו לקרות בתורה ראשון אין מורידין אותו. וכן דקדק מהר"י זיין בתשובותיו שערי ישועה כ"י שער א' סי' א'".
היינו, אם מי שמעיד על עצמו שהוא כהן ללא ראיה עלה מעצמו לתורה – אין מורידים אותו. ונראה קצת שה"ה לענין נ"כ.
עוד העיר הברכ"י:
"ב. הגהה. וליכא למיחש למידי. מקשים הא איכא פדיון הבן והוא הנאת ממון, וזה סתירה לישוב הרב בית שמואל (ס"ק ב) למאי דשרי מור"ם לשא את כפיו. עש"ב".
כלומר: איך כהן כזה יוכל ליטול פדיון הבן?!
וכמוהו הקשה באבני מילואים:
"ולישא את כפיו. עיין ב"ש שכתב דלישא את כפיו אף על גב דהוא איסור תורה, ומשום דכל דבר שאין לו הנאה מזה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל תרומה ע"ש. וקשה נהי דעכשיו בחוץ לארץ ליכא תרומה אכתי איכא מתנות כהונה של פדיון הבן, ולדעת הש"ע י"ד סי' ס"א מתנות זרוע לחיים וקיבה נוהג בחוץ לארץ".
חולק עליהם הפתחי תשובה (אה"ע סי' ג ס"א):
"בזה"ז. עבה"ט וע' בזה באו"ח סימן קכ"ח ס"א ובמג"א שם ועיין בספר ישועות יעקב סק"א שכ' לחלק בין זמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש איכא איסור עשה משא"כ בזה"ז ושוב מצא חילוק זה בתשובת מהרי"ט (ח"א סי' קמ"ט) ולכן מסיק דהעיקר כדברי הרמ"א ז"ל דנאמן לנ"כ ומנהגן של ישראל תורה היא ע"ש".
היינו, נחלקו לגבי נשיאת כפים בחו"ל האם יש חשש תקלה מזה או שאין. הברכ"י והאבני מילואים הקשו שאף בחו"ל כיון שהוא יחשב ככהן יש לחוש למתנות כהונה של זרוע לחיים וקיבה ופדיון הבן שיינתן לו. לשאלה זו לא מתייחס הפתחי תשובה אלא טוען שאין איסור עשה בברכת כהנים בחו"ל.
ז. אף ערוך השולחן (אה"ע סי' ג ס"ה) סיים:
"ולכן בזמן הש"ס שהיה עדיין תרומה דרבנן לא האמינו לו בכל דבר משא"כ עתה שאין אצלינו שום מין תרומה ומדינא נאמן לפיכך לא חששו לזה ועוד דבתרומה לא האמינוהו מפני שיש לו הנאת ממון של אחרים הנותנים לו התרומה משא"כ בזמנינו [עי' ב"ש] ומכשול ליוחסין ליכא במה שמחזיק א"ע לכהן ולעתיד לבא יתגלה האמת וא"כ אין שום חשש בזה".
ותימה עליו מדוע לא חש למתנות כהונה ופדיון הבן, וכן שאל בחדושי הרי"מ (אה"ע סי' ג אות ג).
ועי' שו"ת יחל ישראל (סי' צ).
ובתפארת ישראל ([יכין] כתובות פ"ב מ"ז):
"(לא) הרי אלו נאמנין. ובח"ל שאין תרומה נוהג, הבא ואומר כהן אני, נאמן לעלות לתורה ראשון ולישא כפיו [אה"ע ג'], ואף דאיכא למיחש שיפדו בכורים על ידו, בזה לא נעשה איסור, דממון איתא בחזרה, ותו דגם שאר כהני בזה"ז רק כהני חזקה נינהו".
ח. על אף כל הנאמר כאן, לא ראיתי כאשר גבאי שואל בקה"ת: 'יש כאן כהן'? שבודקים אם הוא באמת כהן ואעפ"י שאין מכירים אותו. ואולי במנין אקראי שאין זמן ויכולת לבדוק זאת, נוהגים כך. אולם במתנות כהונה שבגבולין יש לבדוק ולא לתת לפני שנבדק מאיזו משפחה ואם הוא מוחזק בכהונה.
מסקנה
נראה שבימינו בארץ ישראל אף הרמ"ך והרמ"א יסכימו שאין להעלות את המעיד על עצמו שהוא כהן לכהונה. מפני שבא"י יכול לקבל מתנות כהונה שבגבולין (זרוע לחיים וקיבה וראשית הגז ופדיון הבן, שמן תרומה טמא), ולפי המהרי"ט אף בנשיאות כפים – אם אינו כהן – עובר בעשה.