חבל נחלתו כט לה

סימן לה

על מה יושבים אבלים

שאלה

אנו רגילים שבבית אבלים האבלים יושבים על כסאות נמוכים, והמנחמים על כסאות רגילים, מה המקור לכך?

תשובה

א. לכאורה דין זה נובע מחיוב זקיפת המיטות בבית האבל.

נאמר במועד קטן (כז ע"א): "תנו רבנן: מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת – מן המנחה ולמעלה. אמר רבה בר הונא: אף על פי כן, אינו יושב עליה עד שתחשך".

כתב תוספות (מועד קטן כז ע"א ד"ה מן המנחה): "מן המנחה ולמעלה – פי' בתוספות הרב דמספקא ליה אי מנחה גדולה אי מנחה קטנה דמקודם לכן אינו יושב עליה. נראה לי דמכאן סמכו שלא לישב ע"ג כסא וספסל אף על פי שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריך כפייה ולא מצינו כפייה בכסא וספסל".

היינו, צריך לכפות מיטות בבית האבל, כסאות וספסלים אין צריך לכפות, ונהגו לשבת עליהם מן המנחה ולמעלה, משמע שיש קשר בין כפיית המיטה לישיבה על כסא וספסל.

ב. מהי כפיית המיטה? נאמר בתענית (פ"ד מ"ז) לגבי תשעה באב עצמו: "רבי יהודה מחייב בכפיית המטה ולא הודו לו חכמים".

פרש ר' עובדיה מברטנורא (תענית פ"ד מ"ז): "בכפיית המטה. שכופה המטה על פניה ולא ישכב עליה אלא בקרקע... ". היינו כפיית המיטה לפי ר"ע מברטנורא היא להראות שאין יושבים על מיטות בתשעה באב.

כך כתב מלאכת שלמה (תענית פ"ד מ"ז): "ר' יהודה מחייב בכפיית המטה. כמשפט כל אבל שיש לכפות כל מטות שיש לו בתוך ביתו שיהיו רגלי המטה למעלה והוא שוכב על המטה ההפוכה ע"כ", וכ"כ תפארת ישראל (תענית פ"ד מ"ז [נו]).

לפי רע"ב אין יושבים עליה, לפי מלאכת שלמה ותפא"י יושבים עליה כשהיא הפוכה.

ג. פסק הטור (יו"ד סי' שפ) לגבי אבלות: "ובכפיית המטה כל שבעה".

עד פסק הטור (יו"ד סי' שפז): "אבל חייב בכפיית המטה. פי' מטות עץ הסרוגה בחבלים שיהפוך ראשו למטה ורגליה למעלה, ותניא אפילו נתנו ע"ג ספסלים או ע"ג אבנים שהיא גבוהה הרבה מן הארץ ונתן עליה ג' או ד' מצעות יצא רק שיהיו רגליה זקופות למעלה. ואין טעם הכפייה כדי שיצטער שנאמר אם ישן ע"ג הארץ או ע"ג המטה או על חבלי המטה בלא מצע והיא זקופה שיצא אלא טעמא כדתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה הלכך אם מצטער עצמו וישן ע"ג קרקע או על חבלי המטה והיא זקופה לא יצא, אבל אם הפכה וישן ע"ג קרקע יצא אף על פי שאינו ישן עליה. והרמב"ם כתב שלא יצא עד שישן ע"ג מטה כפויה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה".

היינו, כפיית המיטה לפי הטור, היא להראות את אבלותו ולא לשם ישיבה או שכיבה עליה. לפי הרמב"ם הוא חייב לישון על מיטה כפויה.

באר הבית יוסף (יורה דעה סימן שפז):

"ומ"ש ואין טעם הכפיה כדי שיצטער וכו' אלא טעמא כדתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם וכו'. בפרק אלו מגלחין אהא דתנו רבנן (שם כא.) היה ישן על גבי המטה על גבי כסא על גבי אודני פירוש כיסוי הבור, גדולה מכולן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו, אמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה כתב הרא"ש (סי' עח) אבל אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא ידי חובתו שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרינן לעיל (טו סוע"א) תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם וכו' ואם הפך מטתו וישן על גבי קרקע כל שכן דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן על גבי המטה פירוש שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן על גבי החבלים ויתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והיה סבור שזה היה עומד במקום הכפיה וקא משמע לן דלא יצא ידי חובתו ולא יצא ידי מצות כפיה עכ"ל. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בתורת האדם (עמ' קפה) והביא ראיה מהירושלמי (מו"ק פ"ג סוף ה"ה). [בדק הבית] וכן נראה שהוא דעת הריב"ש בתשובה [עד כאן]".

"ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שלא יצא עד שיישן על גבי מטה כפויה. בפרק ד' (ה"ט) כתב האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב על גבי מפץ או קרקע ומניח תפילין. וטעמו משום דמשמע ליה דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן על גבי קרקע היא ואמר רבי יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומכל מקום איני יודע מנין לו לחלק לענין כפיית המטה בין יום ראשון לשאר ימים. והראב"ד (השגות שם) כתב על מה שכתב וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה. ולענין הלכה כיון שהראב"ד והרמב"ן והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכל שכן שהם מקילין והלכה כדברי המיקל באבל (מו"ק יח.)".

עולה שלשיטת הב"י אין צריכים לשבת או לשכב ע"ג מיטות כפויות.

ד. עוד כתב הטור (יו"ד סי' שפז):

"הדר בפונדק אינו כופה שמא יאמרו חרש הוא פי' פונדק רבים נכנסין בו ואם יראוהו כופה יאמרו עליו שהוא מכשף וכתב א"א הרא"ש ז"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאינן נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין הנכרים וכל היום נכרים נכנסים ויוצאים בבתים וי"א הטעם לפי שמטות שלהן לא היו ראשיהם בולטין כעין שלנו והיה ניכר בהן הכפייה אבל מטות שלנו שראשיהם בולטין אינו ניכר בהם הכפייה לא שייך בהם כפייה".

באר הבית יוסף (יו"ד סי' שפז, ב):

"ומ"ש בשם הרא"ש ועל זה אנו סומכים באשכנז וצרפת שאין נוהגים בכפיית המטה וכו' עד לא שייך בהם כפיה. בפרק אלו מגלחין (שם) וגם סמ"ג (הל' אבלות רמו ע"ד) כתב דמטעם זה לא נהגו באלו המלכיות בכפיית המטה: [בדק הבית] כתב הריב"ש (סי' סט) המטה שלהם (שהיתה) [היתה] עשויה מארבעה קרשים או מארבעה בריחים ומסרגים אותם בחבלים ועליהם מציעים הכרים והכסתות ובארבע קרנותיה היו ארבע רגלים ועולים למעלה מעט משפת המטה והכפיה היא שהופך המטה למטה על פניה והרגלים למעלה ועל הצד האחר מן החבלים מציעים הכרים והכסתות ולפעמים עושים שני נקליטים יוצאים אחד בראשה ואחד לצד מרגלותיה כדי לפרוס עליהם סדין או כילה ומטה כזו אי אפשר לכפותה ולזה אמר מטה שנקליטיה יוצאים זוקפה ודיו כלומר זוקפה על צדה ודיו, והמטה שהיו נוהגים בארצנו לא היתה עשויה כמטה שלהם ואי אפשר לכפותה עכ"ל [עד כאן]: ורבינו ירוחם כתב (נכ"ח ח"ב רלג:) ראיתי בכל המקומות שמהפכים את הכר או הכסת רמז לזה ואף על פי שלא דיברו חכמים אלא במטה של עץ ושל חבלים. [בדק הבית] וכתב הריב"ש (שם) שכך היו נוהגים בארצו להפוך הכרים והכסתות [עד כאן]. וגם התוספות כתבו בסוף מועד קטן גבי כפיית המטה (כז. ד"ה מן) נראה לי דמכאן סמכו שלא לישב על גבי כסא וספסל אף על פי שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריכה כפיה ולא מצינו כפיה בכסא וספסל עכ"ל".

היינו איננו נוהגים בכפיית המיטה שלא יאמרו שעוסק בכישוף, וכן מיטותינו אינן בנויות כמיטות שלהם ובהרבה מיטות יש בליטות למראשותי המיטה ולרגליה, או בספות ישיבה יש מסעדי ידים, ולכן לא ניתן להפוך את המיטה שרגליה למעלה. ונהגו להפוך כרים וכסתות כמעין 'זכר' לכפיית המיטה.

ה. כ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' שפז ס"ב):

"עכשיו לא נהגו בכפיית המטה, מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המטות שלנו עשויות כמטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה".

סיכם בערוך השולחן (יו"ד סי' שפז):

סעיף א

"עניין כפיית המטה שהוזכר בגמ' נראה שהוא משני טעמים האחד מפני שדרכם היה לישב על המטות והאבל צריך לישב על הקרקע ולכן כופה מטתו וראיה לזה ממה שאמרו [כז א] דבע"ש מן המנחה ולמעלה זוקפין המטות ואעפ"כ אינו יושב עליה עד שתחשך ע"ש אלמא דהכפייה היא בשביל הישיבה ולזה כתבו שם התוס' [בד"ה מן המנחה] וז"ל נ"ל דמכאן סמכו שלא לישב על גבי כסא וספסל וכו' ע"ש".

סעיף ב

"מיהו לא מטעם זה לבד הוי כפיית המטה שהרי אמרו שם [כ"א א] דאע"פ שישב וישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו אם לא קיים כפיית המטה ע"ש וטעמא דכפיית המטה הוא כדתני בר קפרא [ט"ו, א] שזהו כביכול כמו שהקב"ה אומר דמות דיוקני נתתי בכם כי בצלם אלקים עשה את האדם ובעונותיכם הפכתיה כפו מטותיהן עליה ע"ש ולכן אמרו חז"ל [כ"ז] שלא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו לבד מטה המשמשת לכלים".

ו. נעבור מכאן לדיני ישיבת האבל.

פסק הרמב"ם (הל' אבל פ"ה הי"ז): "ומנין שאין האבל יושב על המטה, שנאמר ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה".

באר הרדב"ז (הל' אבל פ"ה הי"ז):

"ורבינו אינו מחלק בין שעת שינה ואכילה לשאר ישיבות של כל היום, ויש מחלקים דבשעת שינה ואכילה יושב על מטה כפויה, אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע וכן המנחמים דאמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על המטה אלא ע"ג הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ ורבינו סובר כיון שהוא יושב על מטה כפויה לארץ הוא יושב ולא קאמר אלא שלא ישבו על מטות זקופות בתחלה".

ז. כתב בתורת האדם (שער האבל – ענין האבלות):

"(סג) בכפיית המטה כיצד, אבל חייב בכפיית המטה (מו"ק ט"ו א') דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה, והני מילי בשעת שינה ובשעת אכילה שמסב על מטות כפויות אבל כל היום אינן יושבין אפילו על מטה כפויה אלא יושב ע"ג קרקע, והבאין לנחמו נמי יושבין על גבי הקרקע דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי מטה אלא ע"ג קרקע שנא' וישבו אתו לארץ, ואמר רב יהודה אמר שמואל אין המנחמין רשאין לישב על גבי מטה שנאמר וישבו אתו לארץ".

וכך פסק הטור (יו"ד סי' שפז):

"אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע, וכן המנחמין יושבין עמו ע"ג קרקע, דא"ר יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב ע"ג המטה אלא על גבי הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ, ואמר רב יהודה אמר שמואל מנין למנחמין שאין רשאים לישב ע"ג מטה דכתיב וישבו אתו לארץ".

וקודם באותו סימן כתב הטור: "וה"מ בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה".

באר הבית יוסף:

"ומ"ש וה"מ בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע וכן המנחמים יושבים עמו על גבי קרקע דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי (קרקע) [המטה] וכו'. כן כתב הרמב"ן בתורת האדם (עמ' קפג)".

ח. פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שפז ס"א): "אבל חייב בכפיית המטה. ובשעת שינה ואכילה, יושב על מטה כפויה, אבל כל היום אינו יושב, אפילו על מטה כפויה, אלא על גבי קרקע. וכן המנחמים אינם רשאים לישב אלא ע"ג קרקע".

כתב הש"ך (יו"ד סי' שפז ס"ק א)

"עכשיו לא נהגו כו'. מ"מ אסור לו לישב על גבי ספסל או כרים וכסתות כי אם על גבי קרקע אם לא חולה וזקן שיש להם צער בישיבה על גבי קרקע מותרים להשים כר קטן מתחתיו, מיהו יכול לילך ולעמוד וא"צ לישב כלל רק כשהמנחמים אצלו צריך לישב ע"ג קרקע וה"ה דכשרוצה לישן דצריך לישן על גבי קרקע מיהו המנחמים יושבים ע"ג ספסל דמסתמא מחיל להו, כל זה מבואר בדרישה".

באר בערוך השולחן (יו"ד סי' שפז ס"ג):

"ועכשיו לא נהגינן בכפיית המטה מתרי טעמא חדא שהמטות שלנו אינם עשויים כמטות שלהם שיהא שייך בהם כפייה ועוד שהגוים יתמהו ויאמרו שאיזה מין כישוף יש בזה ולדעתי יש עוד טעם מפני שאין ישיבתינו על המטות ואצלינו יושבים על הקרקע ולא דווקא על הקרקע אלא על ספסל קטן או על כרים וכסתות [הגרע"א] ויש שמצריך דווקא על גבי קרקע [עי' ש"ך] אבל מירושלמי רפ"ג דברכות נ"ל ראיה דאינו כן דגרסינן התם דכתיב באיוב: וישבו אתו לארץ, על הארץ אין כתיב כאן, אלא לארץ דבר שהוא סמוך לארץ ע"ש. ומי שהוא חלוש בבריאותו או מעוברת לא ישבו כלל על הארץ אלא על מקום גבוה ולענין שינה יש מחמירים לישן על הארץ [עי' ש"ך] ויש מקילים [פמ"א] וכן המנהג ובע"ש איזה שעות קודם הלילה יקומו מהארץ וסמוך להדלקת נרות ינעלו מנעלים".

נראה מדברי ערוה"ש שלמעשה לא נהגו בישיבה ע"ג קרקע, לא האבל ולא המנחמים.

ט. כתב בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' צא) שאבלים בשבעה חייבים לישון ע"ג קרקע ולא על מיטה ולא על מזרון.

וכך כתב הברכי יוסף (יו"ד סי שפז, א):

"עכשיו לא נהגו בכפיית המטה וכו'. כתבו האחרונים דאסור לישן על גבי המטה אלא על גבי הקרקע וכו'. עיין בדבריהם. והרב פנים מאירות בשו"ת ח"ב סימן קמ"ט בסופו, יצא לישע מנהגן של ישראל, והוכיח במישור דלדידן אין חילוק והמקיל לא הפסיד, ובפרט בדורות הללו חלושי המזג אין כאן חומרא אף מצד הדין. עכ"ד".

וכך כתב הבאר היטב (יו"ד סי' שפז ס"ב):

"(ועכשיו רבים נהגו שלא לישן כל ז' ע"ג קרקע אפשר מפני שטבעם חלוש והוי כחולים לענין זה) מיהו המנחמים יושבים ע"ג ספסל דמסתמא מחיל להו. עכ"ל".

י. פסק הרמב"ם (הל' אבל פי"ג ה"ג): "האבל מיסב בראש, ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, שנאמר וישבו אתו לארץ".

העיר בהגהות מיימוניות (הל' אבל פי"ג ה"ג, [א]) "לשון מורי רבינו מאיר זצ"ל: 'אבל משמע בהדיא בסוף פירקין דכל השבוע אין לו לישב אלא ע"ג קרקע וכן המנחמין כמו כן, דאמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ ע"כ".

יא . סיכם בספר פני ברוך (סי' יז ס"ג):

"אסור לאבל לישב ע"ג ספסל וכסא או ע"ג כרים וכסתות אלא ע"ג קרקע אם לא שהוא חולה או זקן שיש לו צער בישיבה ע"ג קרקע מותר לשים כר קטן מתחתיו, מיהו אינו מוכרח לישב כל היום ויכול לעמוד או להלך רק כשהמנחמים אצלו צריך לישב ע"ג קרקע והמנחמים מותרים לישב ע"ג ספסל. והמנהג כיום להקל לשבת ע"ג כסא נמוך או ע"ג כר ובדומה ויש מהדרין שלא יהיה הכסא גבוה מן הארץ יותר מטפח ויש שאינם נזהרים בזה אך שלא יהי' גבוה יותר מג' טפחים.

מסקנה

נראה כי למעשה, כי חיוב אבל הוא לישיבה על הארץ, ואינו נובע מכפיית המיטה, וצריך לנסות לשמור על כך לפי יכולת האבלים.