חבל נחלתו כט יז

סימן יז

תוקע בשני שופרות בו-זמנית

שאלה1

האם יוצאים ידי חובה ממי שתוקע בשני שופרות נפרדים (ולא אחד בתוך השני) בו–זמנית?

תשובה

א. פסק הטור (או"ח סי' תקפו):

"נתן שופר בתוך שופר אם שמע קול פנימי לבד כגון שהוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו כשר והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון ואם אינו בולט אז א"א שלא ישמע אלא קול שניהם ולא יצא דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות".

דין זה של שופר אחד ולא שנים ושלשה שופרות, כל הפוסקים מסכימים לו. ובהבנה פשוטה זהו פסול בתקיעה שהיא צריכה לבוא משופר אחד בלבד, ולכן הן התוקע והן השומע לא יצאו בו ידי חובה.

הבית יוסף (או"ח סי' תקפו, י) מתבסס על דין זה עוד לפני כן:

"דבק שברי שופרות זו עם זו וכו'. משנה בפרק ראוהו בית דין (כז.) דבק שברי שופרות פסול".

"ומ"ש אפילו יש בשבר שכנגד פיו שיעור שופר. נראה דטעמא משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות כדבסמוך לקמן".

ב. את פסקו של הטור באר הבית יוסף (או"ח סי' תקפו ס"כ):

"נתן שופר בתוך שופר אם שמע קול פנימי לבד וכו'. ברייתא בפרק ראוהו בית דין (שם) הניח שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא ואם קול חיצון שמע לא יצא, ופירש הר"ן (שם) אם קול פנימי לבדו שמע יצא ומיירי כגון שהוא עודף על החיצון שאין כאן אלא קול פנימי אבל אם קול חיצון נמי שמע לא יצא דהוה ליה קול שני שופרות. וכן כתב הרא"ש (סי' ד) וזה לשונו: אם קול פנימי שמע יצא כגון שהיה פה של פנימי משוך קצת למעלה חוץ לפה החיצון ולא נכנס קולו בין שני השופרות אם קול החיצון שמע לא יצא פירוש אף קול החיצון דאי אפשר לשמוע קול חיצון בלא קול פנימי אלא אף קול חיצון קאמר וטעמא דפסול משום דשופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות ויראה דהא דאמרינן אם קול פנימי שמע יצא היינו בשלא נשתנה קולו מחמת ציפוי החיצון דאי נשתנה קולו נמצא הקול בא מכח שני שופרות והיינו בכלל אם קול החיצון שמע עכ"ל... ודבר פשוט הוא דכי אמרינן דאם קול פנימי שמע יצא היינו לומר שיהיה הפנימי עודף על החיצון מהשני צדדין וזהו שכתב רבינו אם שמע קול פנימי לבד כגון שהוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו כשר דכשהוא בולט יותר מן החיצון היינו לומר שהוא עודף עליו מצד הרחב ונתן הפנימי בפיו היינו לומר שהוא עודף עליו מהצד הצר".

הפסול הוא שהוא צריך להשמיע את הקול בשופר אחד ולא בשני שופרות. ומשמע שהקול היוצא פסול מן התורה.

והדרכי משה (הקצר או"ח סי' תקפו) הגיה: "ולי נראה דאם בולט במקום הנחת פיו שאינו תוקע רק בפנימי אף אם אינו בולט מצד הרחב רק שוה לחיצון שם יצא דהא אין הקול יוצא רק מפנימי אבל כשחיצון בולט בצד הרחב יותר מפנימי אזי לא יצא דאז הקול יוצא משתיהן והוי ב' שופרות". והסכים עמו בכנסת הגדולה (הגהות ב"י או"ח סי' תקפו אות ז).

ואם כן, אם הקול יוצא משופר אחד יוצאים בו י"ח, ואם משניהם אין יוצאים בו ידי חובה.

ג. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקפו ס"כ):

"נתן שופר לתוך שופר, אם הפנימי עודף על החיצון משני צדדיו ונתן הפנימי בפיו ותקע בו, כשר".

ורמ"א הגיה: "ולי נראה דאפילו אינו בולט בצד הרחב רק שוה לחיצון, הואיל ובולט לצד הפה ותקע בפנימי יצא, כן נ"ל (כן מובא מלשון הרא"ש); והוא שלא ישנה קולו במה שהוא נתון בתוך החיצון; ואם לאו, פסול".

והסביר בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' תקפו ס"כ):

"נתן שופר בתוך שופר אם שמע קול פנימי לבד כגון שבצד הקצר הוא בולט יותר מן החיצון ונתן הפנימי בפיו ותקע ובצד הרחב אין החיצון בולט יותר מן הפנימי אלא הפנימי בולט יותר או ששניהם שווין דנמצא שאין בתקיעה זו שום תערובות קול מן החיצון אלא מן הפנימי לבד לפיכך יצא ידי חובתו שאין כאן אלא קול שופר אחד והוא שלא נשתנה קולו מחמת שהוא נתון בתוך החיצון אבל אם נשתנה קולו או שהחיצון בצד הרחב שלו בולט יותר מן הפנימי או שבצד הקצר שלו הם שוים דאז אי אפשר שלא שמע אלא קול שניהם לא יצא דקול שופר אחד אמרה תורה ולא קול שני שופרות".

כאמור, הפסול הוא בתקיעה מכיון שבאה משני שופרות, וכיון שאותו לחץ אויר משמיע את הקול, אם שותפים שני השופרות – הקול משותף לשניהם. ולכן המשמיע–התוקע והשומעים לא יצאו י"ח.

ד. כתב בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' שה): "זה כתב לי בכתב ידו הר"י ב"ש זלה"ה. הוסיף עליו כל שהוא פסול (ר"ה כ"ז ע"ב) אף עפ"י שמתחלה היה בו שיעור שופר, והטעם דשופר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה שופרות וכן דבק שברי שופרות פסול מן הטעם הזה וכן נתן שופר בתוך שופר ותקע אם קול פנימי שמע יצא ר"ל קול פנימי לבדו שהוא עודף על החיצון אבל אם קול חיצון שמע לא יצא דהוה ליה קול שני שופרות. ואף על גב דבתקיעה אמרי' (ר"ה כ"ז ע"א) דתרי קלי משתמעי אף אם הא' כשר והאחד פסול אם הכשר חלוש והפסול חזק כגון שופר ושתי חצוצרות שבמקדש זהו תרי קלי מתרי גברי, אבל תרי קלי מחד גברא לא. והכא בתר תוקע אזלי' וחד הוא אעפ"י שהשופרו' שנים כ"כ הרמב"ן ז"ל".

היינו, בכל היכי תמצי של שנים ושלשה שופרות, בין בהוסיף עליו, בין בהדביק שברי שופרות ובין הכניס שופר בתוך שופר אם שמע משני שופרות או חלקי שופרות את התקיעה היא פסולה. ואין זה סותר לנאמר שמטה אוזנו ושומע את הקול בו יוצא י"ח – היינו דוקא בשני תוקעים, אבל כאן שהתוקע הוא אדם אחד אין יוצא באף קול שלו.

המשיך בשו"ת התשב"ץ והביא את דברי הריב"ש עצמו: "ולי נראה שאין צריך לזה שהרי כאן הקול מתערב וקול אחד הוא הבא משני שופרות אבל כשהם קולות חלוקים אין לפסלו אלא מטעם דתרי קלי לא משתמעי אבל אי תרי קלי משתמעי הא יהיב דעתיה ושמע קול שופר אחד ואפשר שאפילו בתוקע אחד בשני שופרות יחד כל אחד לבדו שיצא י"ח,,, [דהוה] ליה כתרי קלי מתרי גברי כיון שאין הקולות מתערבין עכ"ל הר"ב2 ז"ל".

היינו, במקרים שהובאו הקול אחד אלא שיוצא מכמה שופרות. אבל אם תוקע בו–זמנית מכמה שופרות, אפילו אחד תוקע בשני שופרות, הרי אלו שני קולות. וכיון שתרי קלי משתמעי יוצא באחד מהם ידי חובה משום שהוא נותן את לבו לצאת ידי חובה.

אבל חתם הרשב"ץ (בעל השו"ת): "ואני עניתיו שאפי' יהי' טעם הפסול אם שמע קול חיצון מפני ערבוב הקול אבל האפשרות הזה שיהי' תוקע בשני שופרות יחד יוצא דתרי קלי מתרי גברי אינו, שהרי זכור ושמור תרי קלי הוו וכיון דמחד נפקו אמרי' בגמרא (שם) שאין האוזן יכולה לשמוע כיוצא בו ומהתם ילפינן תרי קלי מחד גברא לא משתמעי".

היינו במקרים עליהם דיבר הרמב"ן כל השופרות המשתתפים בהוצאת קול השופר משמיעים ביחד קול אחד, ועליו למדנו שהקול הזה בו יצא י"ח צריך שיצא משופר אחד ולא משני שופרות. ועל זה האיסור לשמוע קול שלם דוקא משופר אחד. אבל אם שנים תוקעים או אחד תוקע בשני שופרות נפרדים יש כאן שני קולות מקבילים, ולכן טוען הריב"ש שאם אדם אחד תוקע בשני שופרות – השומע מקשיב לאחד מהם ויוצא בו ידי חובה. הרשב"ץ דחה ששני קולות מחד גברא לא משתמעי, ככתוב לגבי זכור ושמור.

ה. ויש להקשות על דברי הרשב"ץ, אין האוזן יכולה לקלוט תרי קלי עם משמעות שונה זו מזו ולהבין את שני הקולות, אבל האוזן יכולה להפריד ולשמוע אחד מהם, וזו כוונת הגמרא שתרי קלי משתמעי שיהיב דעתיה ושמע אחד מן הקולות ובו יצא.

כך כתב הריטב"א (ר"ה כז ע"א): "הכי גרסינן אלא תרתי קלא מחד גברא לא משתמעי מתרי גברי משתמעי... ופירכא דלעיל זכור ושמור הכי פירושו דהתם הוי תרי קלי מחד גברי וצריך לשמוע שניהן, לא משתמעי תרוייהו, אבל גבי שופר וחצוצרות דהו"ל תרי קלי מתרי גברי ואין צריך לשמוע אלא אחד מהן דהיינו קול השופר שהוא מצות היום שפיר משתמעי לכוין בקול השופר שהוא צריך ולשומעו מבין קולות החצוצרות, הא לשמוע שניהם ממש בצריך להם אפילו מתרי גברי לא משתמעי וכדבעינן למימר קמן".

ואם כן דוקא כשצריך לשמוע שניהם אינו יוצא מאדם אחד, מפני שאינו יכול לקלוט את שניהם באותו זמן. אבל אם צריך לשמוע רק אחד מהם, כגון ששופר אחד קולו דק ואחד קולו עבה, יכול להטות אוזנו לקול הדק ולא לקול העבה או להיפך.

ו. המחלוקת בין הריב"ש לרשב"ץ נפסקה עפ"י הסוגיא בר"ה.

נאמר בר"ה (כז ע"א): "ושתי חצוצרות מן הצדדים ותרי קלי מי משתמעי? והתניא: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע! – לכך מאריך בשופר. – למימרא דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא, וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה – יצא? תא שמע: תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים – אין בידו אלא אחת. אמאי? תיסלק ליה בתרתי! – פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן. תא שמע: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא. אמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא! – אלא: תרתי קלי מחד גברא – לא משתמעי, מתרי גברי – משתמעי. – ומתרי גברי מי משתמעי? והא תניא: בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא (יהו שנים קורין) [מסורת הש"ס: יהא אחד קורא] ושנים מתרגמין. הא לא דמיא אלא לסיפא: בהלל ובמגילה, אפילו עשרה קורין. אלמא: כיון דחביב – יהיב דעתיה, הכא נמי: כיון דחביב – יהיב דעתיה ושמע. אלא למה מאריך בשופר? – לידע שמצות היום בשופר".

היינו הגמרא מסיקה: 'תרתי קלי מחד גברא – לא משתמעי, מתרי גברי – משתמעי'. בשאלה שנשאלנו אין קשר בין שני הקולות והם יוצאים משני שופרות שונים וא"כ מדוע לא נחשיב זאת כתרי קלי דמשתמעי, ואם היטה אוזנו לשמוע אחד מהם יצא ידי חובה.

ז. כדין שתרי קלי מתרי גברי משתמעי, בצריך לשמוע רק אחד מהם, ויהיב דעתיה ושמע, כתבו כמה וכמה ראשונים להלכה.

כתב רש"י (ר"ה לד ע"ב ד"ה מתשעה בני): "דהא אוקימנא (ר"ה כז, א) תרי קלי מתרי גברי משתמעי".

ובחדושי הרשב"א (ר"ה לד ע"ב) הביא משם רש"י: "והקשה רש"י ז"ל דהא אמרינן בפירקין דלעיל דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגלה ובתקיעה משתמעי".

וכך כתב הר"ן (על הרי"ף, ר"ה יא ע"ב): "מתשעה בני אדם כאחת לא יצא כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן הכי דהא מסקינן בפרק ראוהו ב"ד (שם) דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה ובתקיעה משתמע...".

וכן כתב בפסקי רי"ד (ר"ה לד ע"ב): "ובודאי אי הוו תקעי ליה ב' גברי ועבדי ליה סדר תקיעות כאחד, ומאי דתקע זה תקע זה, בכי האי גוונא אמרי' תרי קלי מתרי גברי משתמעי, ולא מערבב חד לחבריה".

וכך פסק הרא"ש (ר"ה פ"ד סי' יג): "אף על גב דאמרינן לעיל (דף כז א) דתרי קלי מתרי גברי משתמעי".

וכך כתב המאירי (ר"ה לד ע"ב): "ואף על פי שאמרו תרי קלי מתרי גברי בדבר החביב לאדם משתמעי שמא דוקא בששניהם קול אחד"

ולכאורה אם אחד תוקע בשני שופרות נפרדים ואין קשר בין השופרות, וכאילו תוקעים שני אנשים – מדוע שלא יצא השומע בכך ידי חובה.

ח. אולם הריטב"א (ר"ה כז ע"ב) כתב: "נתן שופר וכו'. פירשו בו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כגון שהיו ראשי הפנימי בולטין יצא ואם קול חיצון לבדו שמע כגון שהכניס שפתו בפי החיצון לבדו לא יצא לפי שהפנימי חוצץ בינתים (ומשנה בינתים), ואינו נכון דעכוב פנימי אינו כלום כיון שאין מתערב ממנו בקול כלום ולא פסלו בצפהו זהב מבחוץ אלא לפי שהקול בא גם כן מחמת הצפוי, וזה אינו משנה כלום אלא שגורע מקולו, ומשום חציצה אין כאן דמין במינו אינו חוצץ, [אלא] (ו)הכי פירושו אם קול פנימי לבדו שמע יצא כדאמרן, ואפשר שאין החיצון פוסל בו מפני שמשנה קולו, כיון שעומד בפני עצמו שאינו מסייע לערב כח בקול כעין ציפוי, ואם קול חיצון גם כן שמע כלומר ששמע קול שניהם לא יצא, שאם אין שניהם שוים שהחיצון בולט בסופו או בראשו הרי קול אחד יוצא משני שופרות ופסול, ואם שניהם שוין וכל אחד חלוק בעצמו ויוצאין ביחד נהי דאין כאן משום שני שופרות ודומה לשני בני אדם שתקעו כאחד אעפ"כ לא יצא, דכי אמרינן התם דתרי קלי משתמעי דוקא תרי קלי מתרי גברי אבל תרי קלי מחד גברא ושני שופרות לא משתמעי (ואפשר) [ואי אפשר] לשמוע קול אחד מהם לבדו לפיכך לא יצא".

הריטב"א מחלק בין שנים שתוקעים בשני שופרות שהשומע יוצא י"ח, לאחד שתוקע בשני שופרות שהשומע אינו יוצא י"ח, וקובע שאם לא ניתן להפריד באוזן בין הקולות – שניהם פסולים, ואינו יוצא בהם ידי חובה.

ונ"ל להסביר דבריו כך: תרי קלי משני אנשים משתמעי בדרך כלל, כי בין שנים תמיד יהיו הבדלים בין אורכי התקיעות, השברים והתרועות, ולכן השומע יפריד ויצא בקול אחד משניהם. אבל כשאחד משמיע את שני הקולות בשני שופרות כיון שהאויר שהוא מוציא מפיו ומכניס לשופרות עובר דרך שניהם כל התקיעות זהות לגמרי באורכן (אף אם הן שונות ב'עובי' הקול), ולכן לא ניתן לאוזן להפריד ביניהם והן נשמעות שני קולות מקבילים במדוייק, ובמקרה זה תרי קלי לא משתמעי. ואע"פ שאין הקולות היוצאים מן השופרות זהים אלא זה עבה וזה דק, כיון שהקול היוצא מתאחד, ולא ניתן להפרידו מחבירו – במקרה כזה תרי קלי לא משתמעי.

אם אמנם לכך התכוין הריטב"א, יש להעיר שניתן להבחין בין הקולות וניתן להטות אוזנו רק לאחד מהם. אף שרעהו נשמע ממש באותם זמנים. אלא שהריטב"א מחדש שתרי קלי מחד גברא לא משתמעי.

נראה שאבחנתו של הריטב"א אינה מקובלת על הריב"ש שהובאו דבריו לעיל. לפי הריב"ש אם תוקע בשני שופרות ויכול להטות את אוזנו לשמוע אחד מהם יוצא בו ידי חובה, ואע"פ שהם יוצאים מתוקע אחד3.

ואולי כוונת הריטב"א היא שדוקא התוקע לא יצא י"ח, אבל השומעים יכולים להפריד בין שני הקולות.

ט. כתב בהגהות אשרי (ר"ה פ"ג סי' א): "ואם אחד תוקע בשופר וא' תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי ומ"מ בתורה לא יקראו שנים".

ונראה שהמילה 'יחד' (בהג"א) מלמדת שהם מכוונים את קולם מאד (כגון ע"י מנצח בתזמורת), ויוצאים י"ח אע"פ שהקולות ממש באותו זמן, וחולק על הריטב"א שדבריו הובאו לעיל.

עפ"י הגהת אשרי פסק הרמ"א (או"ח סי' תקפח ס"ג): "ואם שנים תקעו כאחד כל הסדר, ואפילו אחד תקע בחצוצרות, יצא דיהיב דעתיה על השופר (הגהות אשירי וגמרא פ' ראוהו ב"ד)". רואים שהרמ"א הבין בהגהות אשרי שחצוצרות הן לרבותא ואפילו שנים תוקעים בשופרות כאחד כל הסדר יצא י"ח. ולכאורה לדבריו יוצאים י"ח גם באחד התוקע בשני שופרות.

אולם הבית יוסף (או"ח סי' תקפח) כתב: "כתבו הגהות אשירי (פ"ג סי' א) אם אחד תוקע בשופר ואחד תוקע בחצוצרות יחד יצא בתקיעת שופר דתרי קלי בתרי גברי משתמעי עד כאן ותימה דבפרק ראוהו בית דין (כז.) משמע דתרי קלי מתרי גברי לא משתמעי אלא היינו טעמא דיצא ידי שמיעת שופר אף על פי ששומע עמו קול חצוצרות משום דכיון דחביב יהיב דעתיה".

ודבריו תמוהים לענ"ד שכן הבאנו את כל הראשונים ורש"י בראשם שתרי קלי משתמעי ויהיב דעתיה ויצא י"ח.

י. כתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' רעה):

"שאלה: אם נתן ב' שופרות בפיו ותקע מהו?

תשובה: אם כיון לצאת בשניהם נראה דלא יצא דשופר א' אמר רחמנא ולא שנים וג' שופרות (ר"ה כ"ו) ודומה לנוטל שני לולבים שאם לא ביטל א' מהם לא יצא (עתוס' ר"ה כ"ח: ד"ה ומנא וסוכה ל"ד: ד"ה ערבי, ותוס' סוטה י"ח, ד"ה כתבה, ומג"א סי' ל"ד סק"ג, ושו"ת חיי ארי' סי' י"ז, והרי בשמים סי' י"ז ד"ה ומה שהביא, ומנ"ח מצוה שכ"ד ותנ"ד). והכי איתא בתוס' (שם כ"ז: ד"ה אם) גבי נתן שופר בתוך שופר שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי ובירר עוד הרא"ש שאף קול הפנימי שומע והוו ב' שופרות ע"כ משמע דטעמא משום דקול א' יוצא מבין ב' שופרות ה"נ בנ"ד. מיהו אם נותן דעתו לא' מהם בלבד אפשר דיצא"...

מהר"י חאגיז עוסק בשאלה שנשאלנו לעיל. והשווה זאת לשופר אחד ולא שני שופרות אלא שלעיל עסקנו מצד התקיעה, והוא למד שצריך השומע לצאת ידי חובה בשופר אחד ולא בשני שופרות. אח"כ דן מצד בל תוסיף בכך ששומע שנים ולא אחד, ולבסוף מסיק שאם כיוון דעתו לאחד בלבד יצא י"ח.

יא. פסק המשנה ברורה (או"ח סי' תקפו ס"כ שהובא לעיל, ס"ק פא): "ואם לאו פסול – קאי אראש הסעיף ור"ל אם אין הפנימי עודף פסול משום דרוח פיו דוחק בשניהם והוי קול של שני שופרות ושופר אחד אמר רחמנא. ומכל זה אנו למדין דאם תקע בשני שופרות ממש דבודאי לא יצא".

ונראה שסמך על דעת הטור – ששופר אחד ולא שנים ושלשה שופרות, כפשוטו.

יב. באר במשנה אחרונה (סימן תקפו):

תוקע בשני שופרות

"[משנ"ב סקפ"א] ורצונו לומר אם אין הפנימי עודף פסול משום דרוח פיו דוחק בשניהם והוי קול של שני שופרות, ושופר אחד אמר רחמנא. ומכל זה אנו למדין דאם תקע בשני שופרות ממש דבודאי לא יצא".

והוסיף משנה אחרונה באות מח: "המשנה ברורה משווה דין תוקע בשופר בתוך שופר לדין תוקע בשני שופרות. ועיין רמ"א (סימן תקפח ס"ג) שכתב שאם שני בני אדם תקעו כל אחד בשופר אחד, יצא"...

וכך העיר בהערה קלא: "עיין במאירי (ר"ה כז ע"ב) שכתב דאף כששני הפיות שוים ותקע בשניהם יחד פסול מדין שופר אחד אמר רחמנא ולא שני שופרות, וכן משמע מדברי התוספות (סוטה יח. ד"ה כתבה). אולם הריטב"א (שם) כתב דאם שניהם שוין אין כאן פסול שני שופרות, ומ"מ פסול משום דתרי קלי לא משתמעי, (עיין שו"ע סימן קמא סעיף ב, ובמשנ"ב שם סק"ו). וכתב הריטב"א דאף דבר"ה (כז ע"א) מבואר שאם שמע שופר וחצוצרות כאחד יצא, ולא אמרינן תרי קלי לא משתמעי, (וכן פסק השו"ע בסימן תקפח סעיף ג, ובמשנ"ב שם סקי"א פירש דשאני שופר שהוא מצוה הבאה לזמן וחביבה ליה ויהיב דעתיה לשמוע יפה, כדמבואר בגמ' בר"ה שם), מ"מ הרי מבואר בגמ' שם שיש חילוק בין תרי קלי מתרי גברי לתרי קלי מחד גברא, שאע"פ ששני קולות הבאים משני אנשים מהני לענין שופר, מ"מ שני קולות מאדם אחד אינם נשמעים. והרמב"ן (דרשות לר"ה) הסתפק האם שייך לאסור בזה משום תרי קלי וביאר הספק האם אזלינן בתר הגברא התוקע שהוא אחד, או בתר השומע והוא שומע מב' שופרות. ועיין בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן שה) שהביא מהריב"ש שכתב שבשופר בתוך שופר (כשהחיצון עודף על הפנימי) אין צריך לפסול מטעם תרי קלי לא משתמעי, אלא פסול משום דהוי קול אחד הבא משני שופרות. אולם כתב דכשתקע בשני שופרות ממש (וכן כששניהם שוין) אין לפוסלו מדין שני שופרות, דהפסול דקול אחד הבא משני שופרות הוא רק כשהקול מתערב דהוי קול אחד הבא משני שופרות, אבל כשתקע בשני שופרות ממש, דהרי קולות מחולקים. וכתב דיתכן דיש להתיר לגמרי דגם מטעם תרי קלי לא משתמעי אין לאסור כיון שהקולות מחולקים הוי תרי קלי מתרי גברא. והתשב"ץ חולק עליו וכתב דחשיב כתרי קלי מחד גברא, והוכיח כן מדברי הגמ' בר"ה (כז ע"א) דמבואר דמהא דאמרינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, מבואר דלולי הנס אמרינן דבחד גברא תרי קלי לא משתמעי, וכתב התשב"ץ דלגבי זכור ושמור ג"כ הוי תרי קלי דלא מתערבי, ואפ"ה אמרינן דלא משתמעי כיון דמחד גברא נפקו ע"ש".

ולא נחית להקשות על התשב"ץ שמחד גברא וצריך לשמוע ולהבין שניהם אינו דומה לחד גברא וצריך לצאת י"ח רק בקול אחד.

כל דיוננו היה לגבי השומע אם יצא ידי חובה, אבל ודאי שהתוקע בשני שופרות לא יוצא י"ח כיון שלא יכול לתת דעתו רק לקול אחד מבין הקולות.

מסקנה

כיון שהוא ספיקא דאורייתא והריטב"א אוסר והריב"ש מתיר, וכן עולה מהלכות קטנות, אין לעשות כן, ומי שיודע לתקוע בשני שופרות ודאי שיודע לתקוע באחד, וכך ראוי לצאת י"ח אליבא דכל הפוסקים.