חבל נחלתו כח מו


סימן מו

דעת האביאסף ביורד לאומנות חבירו והתקבלותה להלכה

שאלה

בכרך כ"ז סימן מז עסקתי בירידה לאומנות חבירו בישוב קטן, והסקתי שאין בפתיחת עסק זהה משום ירידה לאומנות חבירו (אא"כ יש זכיון לעסק ממזכירות הישוב) עי"ש.

תלמיד חכם גדול כתב לי שלפי האביאסף (הראבי"ה) המובא במרדכי והובא אח"כ באחרונים לגבי יורד לאומנות חבירו הוא לפי מבחן התוצאה. אם כתוצאה ממעשיו חבירו נפגע עד שצריך לסגור את חנותו או עיסוקו זהו יורד לאומנות חבירו האסור מן התורה. נבדוק טענה זו, ואם מסכימים עליה פוסקים אחרים.

תשובה

א. ראשית, אף אם זו דעת האביאסף אין הלכה כן. כתב בפתחי חושן (ח"ה (גניבה ואונאה) פ"ט – השגת גבול במו"מ ועני המהפך בחררה):

"א) מדת חסידות הוא שלא ירד אדם לאומנות חבירו".

"ב) ומעיקר הדין, כל בן אותה העיר הקובע חנות או אומנות, אפילו בצד חנותו או אומנתו של חבירו אינו יכול לעכב עליו, אף על פי שבזה גורם למעט פרנסתו של הראשון".

היינו, ירידה לאומנות חבירו אסורה מצד מידת חסידות, אולם מן הדין מותר לפתוח עסק ליד חבירו והלקוחות יחליטו לאן רצונם לגשת. הסברו של פתחי חושן ארוך מאד. אנו נביא מדבריו ביחס לשיטת האביאסף.

עוד נקודה שראוי להדגישה, הדימויים בין מצבים שונים בירידה לאומנות – מסובכים, וכל פרט יכול לשנות בין המקרים, ולכן קשה מאד לדמות מילתא למילתא בתחומים אלו.

ב. נאמר בבבא בתרא (כא ע"ב): "אמר רב הונא: האי בר מבואה דאוקי ריחיא, ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה, דינא הוא דמעכב עילויה, דא"ל: קא פסקת ליה לחיותי... אמר רב הונא בריה דרב יהושע: פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב, ואי שייך בכרגא דהכא – לא מצי מעכב, בר מבואה אבר מבואה דנפשיה – לא מצי מעכב".

לפי הפשט וכן סוברים רוב המפרשים, יש כאן מחלוקת בין רב הונא שאוסר על בן המבוי לפתוח עסק זהה באותו מבוי בו כבר קיים עסק כזה, לבין רב הונא בריה דרב יהושע שמתיר לבן אותו מבוי לעשות אותו עסק כמו חבירו, אע"פ שחבירו קדם לו.

נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סי' קנו ס"ה, מלשון הרמב"ם הל' שכנים פ"ו ה"ח): "כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי; ואפילו היה מבני מבוי אחר, אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות".

ורמ"א הגיה: "ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות, אלא דבעל האומן אינו יכול למחות לומר: אתה פוסק חיי. (בית יוסף בשם הרבה פוסקים)".

אולם העירו הסמ"ע והגר"א שאינו יכול לעכב רק על בן מבוי אחר, אבל על בן מבואו אינו יכול לעכב (ערוה"ש סי' קנו ס"ו) וכן סבר הש"ך (ס"ק ד).

ג. המרדכי (בבא בתרא פרק לא יחפור רמז תקטז) הביא את דברי האביאסף: "ומבוי הסתום מג' צדדין רק בצד אחד יכנסו לו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין העובד כוכבים יכול לילך אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדרב הונא עיין פח"ה גבי נכסי העובדי כוכבים כו' וגם בפרק האומר גבי רב גידל הוי מהפך כו' ופ"ק דבבא מציעא גבי המגביה מציאה לחבירו אביאסף".

כתב על כך בהגהות הרמ"א (על המרדכי בבא בתרא פרק לא יחפור רמז תקטז): "[בח"מ סי' קנ"ו הביא הב"י דברים אלו, וכתב ונראה דאביאסף סבר דלא כרב הונא בריה דרב יהושע, וא"כ לדידן דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע לא מצי מעכב עליו]".

ד. כתב בשו"ת חתם סופר (ח"ה [חושן משפט] סי' עט) שיורד לאומנות חבירו אסור מדאורייתא וגזל גמור הוא מן התורה – עפ"י שו"ת משאת בנימין ועפ"י תשובת הרמ"א (בענין גוי שהדפיס את הרמב"ם לאחר שמהר"ם פדואה הדפיסו מכספו). לעומתם הב"י סבר שיורד לאומנות חבירו הוא מדרבנן.

בהמשך מביא החת"ס את דברי האביאסף ושואל על הראבי"ה: "וצ"ע אי פסק כר"ה מה צורך לאורך הזה ואי ס"ל הלכה כר"ה ברי' דר"י אך בהא מודה ק' מנ"ל הא, ועוד א"כ איך כ' הגה' מיי' דפסק כר"ה בר"י1"?

ומתרץ החת"ס: "ונלע"ד דודאי הך דר"ה קשה מ"ש רחיים דנקיט דוקא, וע"כ הי' נראה לאביאסף דר"ה לא אמרה אלא בכי האי גוני שמעכב הראשון על השני שאין אדם עובר להשני קודם שיגיע לפתחו של ראשון כגון במבוי סתום וזה שייך ברחיים שמשמיע קול וכל עובר עליו יודע ושומע ביום ובלילה שיש כאן רחיים ומי פתי ילך אל השני כיון שהראשון קודם לו נמצא פוסק לחיותי' לגמרי".

"וכעין אביאסף מיירי בחנות פתוחה וחנוני יושב ופירות לפניו וכל עובר במבוי פוגע בראשון תחלה ופוסק לחיות' לגמרי אבל שארי אומנות כגון חייט ובורסקי לא שייך דין זה בשום אופן אפי' דר בראש המבוי וזה בסופו מ"מ אין הכרח שילך אל הראשון ולא אל השני כי מנא ידעי כ"ע שיש כאן חייט או בורסקי וליכא אלא פחתי ולא פסקי' לחיותא ומזה לא מיירי ר"ה".

היינו, רק באומנות המפרסמת עצמה בקולה (ריחיים) או בראייתה (חנות פתוחה) סבר האביאסף שנחשב כיורד לאומנות חבירו ומעכבים עליו, אבל גנן או סוכן ביטוח או פדיקוריסטית אף באותו מבוי מותר לפתוח (ומשמע, אפילו יש שלט על פתחו – הפותח עיסוק זהה אינו יורד לאומנות חבירו). ומכאן שאף האביאסף, סבר לשיטת החת"ס, שרק באומנויות מסוימות מאד נחשב כיורד לאומנות חבירו במבוי שאינו מפולש. (ובימינו אין מבוי שאינו מפולש ולכן אין בדברים אלו משמעות לדורנו).

לאחר שהחת"ס נו"נ בדברי האביאסף, מוסיף: "ולהאי שיטה כל בפסק חיותי' מההיא מידי לגמרי ואומנתו בכך אפי' לא הי' בטוח שיבוא לידו לא כבטחון דרש"י ולא כרמב"ן ורק שנגמר הפיסוק וכדומה אסור מן הדין והוה גזלן גמור כמ"ש רוקח דמייתי יש"ש הוה זהיר ולא תשיג גבול רעך ולא תקח מחייתו וכו' ואין לך גזלן כמותו ואם לא ישמע לקול מורהו יש להבדילו ולנדותו עד שיתן עוותיהו ולשיטה הנ"ל אפי' אינו נהנה מדג של חברו כלום מ"מ חייב".

היינו, מי שלוקח את כל פרנסתו של חבירו אחר פיסוק דמים הוא בגדר יורד לאומנות שהוא גזלן ומוציאים מידו. ודברי האביאסף מאד אינם שכיחים בדורנו כאשר כל מבנה הכלכלה שונה וכל העולם הוא כפר גלובאלי.

אם נבדוק את המזון הגולמי וכן את הפירות והירקות נראה שהם הובאו למקום בו קנינו, והובאו למקומות אחרים. וכלקוחות אנו קונים במקום הנוח לנו ובשיטה הנוחה לנו ואין שום בלעדיות לחנות המכולת ברחוב זה. ואם נמצא מקום שיותר זול או יותר קל להגעה או שמבחינת הוצאת זמננו על הקניות הוא יותר נוח לנו – ניגש אליו או נזמין בטלפון או במרשתת את צרכינו. וה"ה להלבשה והנעלה ושאר צרכי הבית.

ה. נעסוק עתה בשיטות החולקים על החת"ס בהבנת שיטת האביאסף.

כבר הבאנו לעיל דברי הגה"מ החולקים על החת"ס בהבנת הראבי"ה וסוברים שפסק כרב הונא ולא כרב הונא בריה דרב יהושע. ואנו פוסקים כרב הונא בריה דרב יהושע. וכ"כ הב"י וכ"כ הרמ"א בהגהותיו למרדכי (הובא לעיל).

בפתחי חושן בהערות להלכות שהובאו לעיל הביא דברי האביאסף והב"י והוסיף: "ובהגהות שם כתב בשם הד"מ שגם ר"ה ברדר"י מודה בהאי דינא, דכיון שאינו יכול לעבור לראובן אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון, מיקרי יורד לאומנתו, משא"כ כשמעמיד החנות בצדו. ובתשובה סימן י כתב הרמ"א כעין זה שבנדון האביאסף הוי ברי הזיקא, ובכה"ג מודה ר"ה בריה דר"י, וע"ז כתב שם בנ"ד (בדו"ד בקשר להדפסת ספר הרמב"ם בין המהר"ם פדואה ובין עכו"ם אחד שרצה ג"כ להדפיס) שמכיון שהשני בא להוזיל במחיר הספרים, הוי ברי היזיקא ואסור משום יורד לאומנות חבירו, עיין שם, ובשו"ת בית אפרים כתב שההג"ה אינו מדברי הד"מ, עיין שם, ועי' להלן".

אח"כ מביא פתחי חושן את שאלת הראב"ן (סבו של האביאסף, מהעתקת הבית אפרים) שהיא השאלה בה עסק הראבי"ה, וכותב: "והשיבו לו הגדולים, חזרנו על כל צידי ראיות דדוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזקו ניכר ומצוי לפסוק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר מו"מ עם בני מבוי שלו אפילו ר"ה מודה דלא מצי מעכב, א"כ כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלוות ברבית, אין נראה שיכול לעכב, שהרי כל ישראל אומנתם בכך, ולדבריך אין אדם דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו ר"ה דאסר להעמיד ריחיים, ה"מ לבני מבוי שלו, אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולים לעכב, דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקולי וכו' מעלמא אתו ולעלמא זבני, וכ"ש בן מבוי שהעמיד ריחיים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב, רק שלא יטחון לבני מבוי שלו הרגילין אצלו, וה"נ שמעון יכול להלוות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לר"ה, ועוד הביאו ראיה שאין הלכה כרב הונא".

וא"כ כל המחלוקת בין רב הונא לרב הונא בריה דרב יהושע היא בבן אותו מבוי שטוחן לבני מבואו, אבל אם טוחן לאחרים שאינם בני מבואו מותר. ורק לגבי טחינה ולא לגבי פרנסות אחרות.

ו. בשו"ת בית אפרים (חו"מ סי' כו) נשאל:

"על דברי ריבות בשערים המצוינים על אודות החניות שבשוק שקמו אנשים סוחרים ופתחו חניות בחומה אחת העומדת לצד צפון החניות ובין החומה ובין החניות יש דרך רחב שרבים בוקעים בו כפי הציור אשר הובא לפני. ובעלי החניות הישנים מעכבים עליהם באמרם כי הבא דרך זה מצד הבתים שנגד החניות הוא מוכרח לעבור לפני החניות אלו החדשות וקא פסיק לחיותייהו".

והשאלה קרובה למקרה עליו דיבר האביאסף.

והסיק הבית אפרים:

"הנראה בעיני עיקר לדינא כי בעלי החניות החדשות בריבם יצאו כנים. ואיש באחיו לא ידחקון באמיץ כח ורוב אונים כ"א ישבו תחתם חדשים גם ישנים כאשר בררנו הדין דין אמת מפי ראשונים ואחרונים"...

וחיזק הבית אפרים את תשובתו בסימן כז:

"אמנם הרמב"ן דעתו דאפי' באומנות פליג ר"ה ברי' דר"י על ר"ה והלכתא כוותי' ונראה דמשמע לי' הכי מדאמרינן בתר הכי ומודה ר"ה במקרי דרדקי כו' ומודה ר"ה ברי' דר"י ברוכלין כו' משמע מזה דר"ה ברי' דר"י ור"ה פליגי אהדדי וקי"ל כוותי' וכן מבואר בסמ"ג דאפי' בן מבוי אחרת אינו יכול למונעו וכן פסק הראב"ן בספרו אפילו בבר מבואה אחריני וזה דעת שלשה עמודי העולם שהשיבו לו שחזרו על כל הצדדין ולא מצאו טעם לאיסור וכן פסקו התוס' וכן דעת הרא"ש וכן מבואר ממהרי"ח וא"ז שהביא בהג"א שם וכן פסק רבינו ירוחם בס' משרים נתיב ל"א חלק ו' וכתב עוד וז"ל וכן בני אדם שהולכין להלוות בריבית כו' ואם שני בני אדם דרים יחד בעיר אחת והאחד רוצה להלוות במעט ריבית יותר מחבירו מצי מעכב כי יאמר כמו החנוונים אני אחלק לתינוקת אגוזים חלק אתה להם שאר פירות כדי להרגילם אצלך עכ"ל. וכן דעת הטור והש"ע וכן באגודה כתב בפשיטות דברי הרי"ף דפסק דלא כר"ה ואף על גב דאח"כ הביא דברי אביאסף במבוי הסתום מג' צדדים כו' נראה דמעכב עליו עכ"ל מ"מ הדבר ברור שהוא ז"ל הי' סובר דאבי אסף במבוי הסתום קאתי עלה מטעמא לפי שאין יכול כותי לילך אם ילך תחלה לפני בית שמעון וכה"ג ס"ל דדמי למערופי', אבל אנחנו שזכינו לראות באור הגנוז ספר הראב"ן שביאר להדיא טעמא דידי' דהוה מספקא לי' דשמא הלכתא כר"ה ואי לית הלכתא כוותי' אפי' בכה"ג שאין יכול לכותי לילך כו' לא מצי מעכב".

וחולק על החת"ס בהבנת האביאסף והתשובות לסבו, וסבר שהוא הסתפק האם הלכה כר"ה או כר"ה בדר"י, ואין הלכה כרב הונא.

ממשיך הראבי"ה: "נמצינו למידין דלפי פסק האגוד' גופי' דפוסק כר"ה ברי' דר"י אף בכה"ג לא מצי מעכב ועוד דהתם מיירי ששמעון הרוצה לקבוע דירתו בראש המבוי הוא בא ממבוי אחר דכה"ג מספקא לי' דילמא עכ"פ הלכתא כר"ה בהא לגבי ספיקא דר"ה ברי' דר"י וכמבואר להדיא בראב"ן והאגודה ס"ל לדעת אביאסף דבכה"ג שפיר יכול לעכב על בן מבוי אחרת כיון שהוא בא ממקום אחר להפסיד פרנסתו אבל בר מבואה דנפשי' כיון דמסתמא קתני עושה אדם חנות כו' ומי לא עסקינן שהמבוי סתום והוא מקדים חנותו ומרחצו לחנותו ומרחצו של זה ואפ"ה קתני דשרי ואם איתא דבמבוי סתום כה"ג איכא איסורא לא הוה סתום לן תנא כה"ג אלא ע"כ דאין לחלק בכך עכ"פ בבר מבואה דנפשי'. אך כבר כתבתי בתשובתי והעתקתי דברי הגדולים הנ"ל דאפי' בכה"ג שא"א לעבור אם לא על פתחו של זה ואפי' בר מבואה אחריני דעתם להתיר ואצ"ל בר מבואה דנפשי'".

"וכן מבואר בשיטה מקובצת לב"ב בשם הרשב"א שכ' וז"ל וא"ת כיון דר"ה אמר מצי מעכב היכא אמר ר"ה ברי' דר"י דפשיטא לי' כו' י"ל כיון דפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ה אמר דפשיטא לי' כו' וכן מבואר שם בשם עליות הרב החסיד רבינו יונה ז"ל וז"ל יש לפרש דר"ה ברי' דר"י פשיטא לי' דבר מבואה אבר מבואה אחרינא מצי מעכב שלא יושיב אומנתו בתוך המבוי של חבירו ובני המבוי יכולין לעכב שלא להשכיר לו בית אלא הכי מיבעי' לי' אם יוכל לעכב בר מבואה אבר מבואה אחר שלא יושיב אומנותו אצל מבוי זה חוץ למבוי בבתים הסמוכים לו כיון שדירתו במקום אחר רחוק מכאן והוא בא כאן לקבוע חנות מפני לוקחי' שמצויין כאן וכענין בר מתא אבר מתא אחרית' שהוא דר בעיר אחרת ובא להרויח לפרקים ולקבוע כאן אומנתו דאע"ג דתניא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו דילמא ה"מ כשהוא דר בבית הסמוך לחנות זה או שדר בחנות אבל אם דר במבוי אחר רחוק מכאן אינו רשאי לקבוע אומנתו אצל חבירו כדי להרגיל את הלוקחי' מחבירו לבא אצלו כך נראה בעיני כו'".

וכך מסיק בשו"ת בית אפרים: "עלה בידינו א' מבני חצר כו' וא' מבני מבוי שנעשה רופא אומן גרדי אינו רשאי לעכב שכיניו שבאותו מבוי מלעשות רופא אומן גרדי ואינו דומה לזו שאמרו עני המהפך בחררה כו' לפי שמצוי לו ליקח לחם מן הפלטר בדמי' ולפיכך כשהוא קונה חררה שמהפך בה העני נקרא רשע, אבל זה אין מקום לקבוע שם אומנתו כמו במקום הזה או שמקום הזה מצוי בו הריווח לבעל אותו האומנות כו' ומרחיקין מצודת דג זה מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על פי שאין מצוי לו לצוד דג כזה במקום אחר הנה דג זה כאלו ניצוד ועומד במצודת חבירו הפרוסה תחלה לפי שכבר נתן הדג סיירא במזונות שבמצודה לפיכך אין זה דומה למה שהתירו לחנוני להושיב חנות בצד חנותו של חבירו וכן לפאה שאע"פ שפירש העני טליתו מעבירין אותו הימנו כי הצייד יכול הוא להרחיק ולהפריש מצודתו ולצוד דגים אחרים וכופין בני מבוי זא"ז שלא להושיב חייט כו' שלא ימעט ריווח בני אומני מבוי זה ואם בא אחד מבני מבוי אחרת לקבוע חנות א' אצל חניות מבוי זה חוץ למבוי אף על פי שהוא דר במבוי אחר רחוק מזה והוא מושיב אומנתו בזה המבוי מפני שהוא מקום הרויח לבעלי אותם אומנות אין בני המבוי זה מעכבים עליו ויכולין א' מהאומנים שבעיר לעכב על האומנים הדרים בעיר אחרת כו' ע"כ מעליות הר"י ז"ל וכן עין רואה תשור כי הר"י ז"ל מתיר אף באם דר במבוי רחוק מכאן ומכ"ש אם דירתו קבוע אצל החנות הזה שאין יכולין לעכב על ידו כלל ולקמן אבאר בזה".

וממשיך בשו"ת בית אפרים (חו"מ סי' כז):

"והא לכם תשובות מהר"מ ב"ב דפוס פראג סי' תרע"ז וז"ל ראובן הי' מתעסק באומנתו ובא שמעון ועסק בה אחריו וצווח ראובן לגזור לבל יעסוק בה אחר כו' ואח"כ נדר שוחד למושל העיר לבלתי יעסיק באותו אומנות כ"א הוא לבדו כו' כך ראינו שאם שמעון זה בן מבואו של ראובן שאין יכול לעכב עליו אף על גב דאמ' במכות (כד ע"א) דרש רבא תרי"ג מצות כו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו זו מדת חסידות אבל לענין שורת הדין לא כדאמרינן בפרק לא יחפור אמר ר"ה בר מבואה דאוקי ריחייא כו' ולית הלכתא כוותי' אלא כר"ה ברי' דר"י חדא דר"ה ברי' דר"י בתראה ואשכחן בהלכות קצובות דשדרו ממתיבתא כל היכא דתשכח אמוראי דפליגי ותשכח בתראי דפליגי בהדא מלתא נמי הלכתא כבתראי ומסור' בידינו ו' דורות הי' רבנן אמוראי כו' מכאן שר"ה בדור של רבה הי' דהוא דור רביעי וכיון שהוא אחרון הלכתא כוותי' ועוד דאר"ה כרשב"ג שהוא יחידי כו' ובברייתא אין הלכה כרשב"ג וקם לי' ר"ה ברי' דר"י כרבנן ומש"ה אמר הא מילתא דפשיטא ולא צריכא ובכל מקום הלכה כרבים ור"ה ברי' דר"י ס"ל הכי והלכה כמותו וכ"ש שפריך על דעת ר"ה מברייתא אחרת עושה אדם מרחץ כו' ומה שאמר ראובן מושל העיר צוה ודינא דמלכותא דינא לאו כי האי אלא כגון דקטלי דקלא ועבדי גשורי. אבל האי כיון דצווח שמעון נשאל דינינו ונעשה כפי שורת הדין והמשפט ולא שמע דברי חבירו ותלה בגוים שימינם כו' ודבר זה רשע גזל ותרמית".

"ובענין זה שאל רבנא טודרוס ורבנא משה ב"ר יהודא לפני רבנא קלונמוס, ראובן שיש לו בית הריחיים ורצה שמעון להעמיד אצלו ראובן מעכב עליו והשיב הוו יודעים שהלכה כר"ה ברי' דר"י הלכך אם הוא בר מבואו אין יכול לעכב עליו והרשות בידו לעשות בתוך שלו כמו שאדם עושה בתוך שלו ואם בן מבוי אחר הוא כיון שאנו אומרים תיקו דין ממון הוא להקל ואנו עושים בו לשני צדדים אם קדם ראובן והעמיד את הריחיים אין כח בשמעון לכופו ולעקרו משם אם עד שלא העמידו באו לב"ד וא"ל ראובן עשה בתוך מבוי שלך אין מניחין אותו להעמידו אצלו הנה אור עולם ומומחה לרבים הורה כן כר"ה ברי' דר"י ועוקר דברי ר"ה אין לנו לעמוד על דבריו עכ"ל תשובת מהר"מ ב"ב".

דברי הבית אפרים ברורים ועל כן לענ"ד פרט למקרים בודדים לא נוהגים כאביאסף, הן בגלל חוסר השכיחות והן בגלל שרוב ככל הראשונים פסקו כר"ה בדר"י.

ז. כתב הרה"ג אשר וייס שליט"א בכתב עת מוריה (שמא – שמג, תשס"ט, עמ' קכט – קלג):

"יורד לאומנות חבירו – חשש שהדגים שכבר היו במצודת חבירו יצאו ממנה ויעברו למצודתו והו"ל כעין גזילה ממש, והר"מ אבי רבנו תם פירש דכיון שטרח להניח דג ולקבץ דגים רבים אין ראוי לנצלו ולהנות מטרחתו כדי לקפח פרנסתו, ויש נפ"מ להלכה בין התירוצים השונים. והנה פשוט דאף לשיטת הרמב"ן מ"מ אין זה איסור גזל ממש אלא איסור יורד לאומנות חבירו, דאף אם יצאו דגים ממצודת חבירו אין בזה גזל דהמצודה אינה חצר המשתמרת כיון שהדגים יכולים לצאת ולהכנס כרצונם, ועוד דמשעה שיצאו ממצודתו הו"ל כתרנגולת שמרדה דמבואר בחולין קל"ט דפקע קדושתה ובתוס' שם דה"ה בהדיוט פקע בעלותו, ומסתבר דה"ה בדג שיצא מן המצודה אל הים הפתוח דפקע בעלותו, ומסתבר א"כ דהו"ל הפקר ואין כאן גזל, אלא דבכה"ג אסרו לירד לאומנות חבירו. וכך דעת האביאסף הובא בדרכי משה בסימן רל"ז עי"ש".

ח. ממשיך הגר"א וייס: "ועוד מצינו בזה שיטה חדשה והוא שיטת הר"י מיגש דהיכא דפסק חיותי לגמרי לכו"ע אסור. ולפי"ז נקטו הרבה אחרונים דאף דקיי"ל בשו"ע בסימן קנ"ו ס"ה דאין איסור ביורד לאומנות חבירו ואין בן מבוי יכול לעכב על בן מבוי חבירו, מ"מ כאשר מקפח פרנסתו לגמרי אינו רשאי, עיין בזה בשו"ת שארית יוסף סימן י"ז, בשו"ת משאת בנימין סימן כ"ז, בשו"ת חת"ס חשן משפט סימן ס"א, ע"ט וקי"ח, בשו"ת מהריא"ז ענזיל סימן ס"ט ובשו"ת שואל ומשיב מהדורה א' ח"א סימן כ' עי"ש".

"וגדולה מזו כתבו שם השו"מ ומהריא"ז דגם אם יש בזה רווחא ללקוחות אין השני יכול לקפח לגמרי את פרנסת הראשון וגם בכה"ג אמרינן דאם פסקת לחיותיה לגמרי אסור".

"וכבר כתב המרדכי ב"ב סימן תקט"ז בשם אביאסף לגבי ראובן שגר במבוי סתום בפנים ויש לו חנות להלואה ברבית לנכרים ובא שמעון לקבוע עסק דומה בצד הכניסה למבוי דיכול ראובן לעכב עליו כרב הונא ונחלקו בביאור שיטתו הבית יוסף בסימן קנ"ו כתב דדעת האביאסף דהלכה כרב הונא וא"כ אין הלכה כמותו, אך לדעת הדרכ"מ וכן בשו"ת הרמ"א סימן י' כתב דבכה"ג אף ר"ה ברדר"י מודה כיון דברי היזיקא ולשיטתו הוי דברי האביאסף כעין שיטת הרימ"ג אך אפשר דלדעת האביאסף כל שברי היזיקא מעכב עליו אף בלא פסק חיותיה לגמרי וצ"ע".

נראה שהגר"א וייס שליט"א מסתמך על חלק מן האחרונים אבל שיטת רוב הראשונים והב"י (ואולי אף הרמ"א) אינה כדבריו.

ט. נלענ"ד, שמי שהורה כאביאסף וכר"י מיגש הוא דוקא בפסיקת חיות לגמרי.

בימינו המציאות הזאת מאד לא שכיחה. בעל מלאכה או חנות המתבסס על האוכלוסיה המקומית, ללא קבלת זכיון ובלעדיות מן הרשות המקומית המאשרת פתיחת עסקים, בדר"כ יסגור את עסקיו בגלל הפסדים אחרי זמן קצר. כמעט ולא נמצא אדם המתפרנס משכונתו ומשכניו2. בעל מכולת מקומית יודע שהלקוחות שלו קונים מחוץ למקומו חלק מצרכיהם ומתבסס על כך שמביא את המוצרים היותר נצרכים. ואינו מביא מוצרים שרוב הציבור אינו נצרך להם.

רק בקהילות מבודדות המחמירות בכשרויות מסוימות, ופלוני פתח חנות מכולת והיא מספקת צרכי הקהילה לפי חומרותיה המיוחדות, פרנסתו מושתתת על חברי הקהילה, ומי שיפתח חנות ממול מקפח את פרנסתו של חבירו. אבל אף בעל המכולת הזאת יודע שלקוחותיו קונים במקומות אחרים חלק מקניותיהם.

סיפר לי חבר שעסק בחלוקת מוצרי חלב, שרחוב בבני ברק, בו יש מספר מכולות קונה מוצרי חלב כמו שכונה ברמת גן. וא"כ מי שיפתח מכולת ברמת גן או בבני ברק יברר את הצריכה ולפי"ז יפתח, ואין בפתיחתו הסגת גבול. וכן בערים כאשר עוברים במרכזי קניות יש הרבה פעמים מספר חנויות העוסקות באותו תחום, מתוך מחשבה שהלקוחות יקנו ממי שירצו. ולכן ירידה לאומנות חבירו בימינו מאד מעטה. ורק מי שהולך ללקוחות חבירו ומושך אותם שיקנו ממנו או הוא זה שיספק להם שירותים – יורד לאומנות חבירו.